חבל נחלתו כה ט
סימן ט
ברכת הגומל לבריא בסיכון שחלה בקורונה בצורה קלה
שאלה
אדם שבריאותו בסיכון (זקנה, מחלות שונות, מום בגופו) שחלה במגיפת ה'קורונה' ועבר אותה יחסית בקלות, ללא אשפוז בבית חולים, האם צריך לברך ברכת הגומל?
תשובה
א. נראה שצריך לדון על מה ההודאה בברכת הגומל, האם על סכנה בפועַל שניצל ממנה לשעבר, או ברכת ההודאה היא על העלילוּת לסכנה אף אם לא עברה עליו ממש סכנה.
לכאורה מהולכי מדבריות ומעוברי ימים יש ללמוד שלא הסכנה בפועל שעבר בה היא המחייבת בברכה, אלא עלילוּת לסכנה מחייבת, שכן אף מי שלא עבר שום אירוע מסוכן במעבר הים או המדבר מחויב בברכת הגומל.
ב. אולם לכאורה מחולה ונתרפא יש ללמוד להיפך. פסק הטור (או"ח סי' ריט): "וכן לענין חולה כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך, וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם (וכל החולים בחזקת סכנה הם) וכ"כ בערוך דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך וכן נוהגין בספרד".
וא"כ לדעת הרב יוסף והראב"ד מדוע צריך לאמוד את החולי, הרי עצם זה שהיה חולה, מתוך הקבלה לעוברי ימים ולהולכי מדבריות – מחייבו בברכה.
ואולי המחייבים בברכה (הרמב"ם1 וכן למנהג ספרד) אף על מיחוש סוברים שאף מחלה קלה כיון שיכולה להתגבר והוא עלול להסתכן מחייבת ברכה.
ג. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' ריט ס"ח): "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע".
אולם רמ"א הגיה: "י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף וכן נוהגין באשכנז)".
הבירור במה חלה נעשה רק לאחר המחלה, לפי שתי הדעות, ואעפ"כ נראה שלשו"ע הושווה חולה ונתרפא להולכי מדבריות ועוברי ימים ועצם העלילות לסכנה מחייבת בברכה, אבל הרמ"א חולק וסובר שרק על סכנה בפועַל מברך הגומל.
אלא שאם אמנם זאת דעתו, קשה: מדוע בעוברי ימים והולכי מדבריות לא יצריך לברר אחר מעשה האם באמת היו במצב סכנה, ורק אם היו בסכנה יתחייבו בברכת הגומל?
ניתן לומר שבימים ומדבריות היחיד המברך אף פעם אינו רואה את כל הסיכונים מהם ניצל אלא הוא עבר דרכם והמקום ידוע כמקום סכנה, וא"כ לא ניתן לברר. לעומת זאת במחלה ניתן יותר לברר מהי חומרת הסיכון. אף על פי שגם במחלה יש הרבה נתונים שאינם ניתנים לבירור כמותי ואיכותי, ותוכיח ההלכה שאמירת חולה עדיפה על דעת רופא ביוה"כ.
ד. ונראה לומר לפי דעת הרמ"א שיש הבדל בין חולי לבין מדבריות וימים. מדבריות וימים הם מצב כללי שכל יחיד ויחיד העובר בהם הוא בחזקת סכנה, ללא התייחסות ליחיד מסויים. לעומת זאת חולי הוא אירוע פרטי של יחיד שניתן לבדיקה לאחר מעשה האם אמנם היה בסכנה או לא. ולכן במקום כללי בודקים את עלילוּת הסכנה לכל היחידים, ואילו בחולי שהוא מצב פרטי ניתן לבדוק את הפרט הזה ומה שעבר עליו. ולשיטת השו"ע אין לחלק וכל מצב העלול לסיכון מחייב ברכת הגומל.
עולה לפי דברינו, כי במקרה של מגיפה שהיא סיכון כללי לכל הציבור. ולגבי אנשים שהם בסיכון גבוה זהו מצב המחייב ברכת הגומל אף לפי הרמ"א, שכן אין מדובר באירוע פרטי של חולה זה, אלא במצב ציבורי שרבים מסתכנים ממנו וכאן שהשואל הוא ברמת סיכון גבוהה עצם העלילוּת לסיבוכים מחייבת ברכת הגומל. מכיון שאיננו יודעים את דרך התפשטות המחלה.
מסקנה
אדם שבריאותו בסיכון, ועבר את מגיפת הקורונה בצורה קלה – חייב בברכת הגומל2.