חבל נחלתו כה ח

<< · חבל נחלתו · כה · ח · >>

סימן ח - גדר חולה לברכת הגומל

שאלה

מהו גדר חולה לברכת הגומל?

תשובה

א. נאמר בברכות (נד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא... מי שחלה ונתרפא – דכתיב: אוִלים מדרך פשעם ומעוֹנתיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם וגו', ויזעקו אל ה' בצר להם וגו', ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו".

הרי"ף הביא לישנא דגמרא בלי לפרש.

פרש רש"י (ברכות נד ע"ב): "צריכין להודות – כשיוצאין מן הסכנה". משמע שכל ארבעה ואף חולה דוקא שיש בו סכנה.

אמנם בשיטה מקובצת (ברכות נד ע"ב) הביא: "שאלו לרבינו האי גאון ז"ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים. והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אף על פי שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב".

ובתוספות העיר: "ודוקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה לא. ה"ר יוסף".

הרא"ש (ברכות פ"ט סי' ג) פסק: "וכן כתב ה"ר יוסף ז"ל דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו א"צ לברך אבל בערוך משמע אפי' חש בראשו ובמעיו".

וכן הביא בספר הבתים (הלכ' ברכות (שער שנים עשר ס"ו, הובא בקובץ שיטות קמאי ברכות נד ע"ב): "כתב ר' משה בר' נחמן ברכת חולה שאמרו כל חולה אפי' אין בו סכנה אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לדון, שצריך פרקליטין גדולים להנצל ורחמיו של הקדוש ברוך הוא עשו לו פרקליטין. וכן בדרך, כל הולכי דרכים צריכין להודות".

וכן הרא"ה (ברכות נד ע"ב) כתב: "ומי שהיה חולה ונתרפא, פי' ולאו דוקא חולי סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות מפני שדומה כמי שהעלהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להציל דרחמיו של הב"ה נעשו לו פרקליטיו". והוסיף בהמשך שנפל למשכב.

וכך באר המאירי (ברכות נד ע"ב) שמי שנסתכן ודאי חייב, ומוסיף: "ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאע"פ שלא אירע להם סכנה צריכין להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן". ונראה שדבריו כרב האי גאון. וכ"כ בספר הפרדס (שער שמיני).

אמנם האגודה (ברכות פ"ט – סי' קצו) כתב: "ודוקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו לא, ומיהו בערוך מחייב". עולה ששיטתו הראשונה כרה"ג, ובערוך חולק שאף חש בראשו או במעיו חייב בברכת הגומל (כפי שהביא אף הרא"ש). וכמוהו כתב רבינו ירוחם (ני"ג ח"ב): "וכתבו בעלי התוס' דדוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו לא. ובעל הערוך פי' אפילו חש בראשו או במעיו צריך להודות".

יוצא שישנן בין הראשונים שלש שיטות:

1. חולה שהיתה בו סכנה. 2. חולה שנפל למשכב. 3. מי שחש בראשו או במעיו. כאשר מרבית הראשונים כתבו כשיטה האמצעית.

ב. כתב הטור (או"ח סי' ריט): "וכן לענין חולה כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך, וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה, אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם (וכל החולים בחזקת סכנה הם), וכ"כ בערוך דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך וכן נוהגין בספרד".

עולה מהטור שהזכיר את כל שלש השיטות וכתב שבספרד נהגו כערוך.

באר הבית יוסף (או"ח סי ריט, ז – ח): "ונוהגין באשכנז ובצרפת שאין מברכין וכו' עד אבל חש בראשו או במעיו אין צריך לברך. הכל דברי הרא"ש בפרק הרואה (סי' ג) והתוספות ג"כ כתבו שם (ד"ה ואימא) דברי ה"ר יוסף".

"ומ"ש בשם הרמב"ם דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות. אינו מבואר בדבריו אלא דממה ששינה הולכי מדברות האמור בגמרא וכתב במקומה בפרק י' (ה"ח) הולכי דרכים משמע דבכל הולך דרך קאמר. ומינה למד רבינו דחולה ונתרפא בכל חולי קאמר ואפשר דהרמב"ן גרסינן בנו"ן שכ"כ בספר תורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (שבת לב.) וכן בדרך כל הולכי דרכים צריכים להודות וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פ"ב) וסיים בה ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז:) עכ"ל".

נראה מהב"י שנטה לדרך מרבית הראשונים שדוקא שנפל למשכב.

ג. בשולחן ערוך (או"ח סי' ריט ס"ח) פסק: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע".

ורמ"א הגיה: "י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף וכן נוהגין באשכנז)".

והט"ז (ס"ק ה) הוסיף לדברי הרמ"א שכל ששכב יותר משלשה ימים נחשב כמכה של חלל.

ובעולת תמיד העיר: "דאפילו בא מזמן לזמן בכל פעם שהלך ממנו החולי צריך לברך, אעפ"י שיודע שיחזור וגם הרבה פעמים ניצל מחולי זו, אפילו הכי צריך לברך, וכן הסכים הב"ח [ס"ד] כדברי המחבר".

במשנה ברורה (ס"ק כד) כתב: "כל שעלה למטה – אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה"ג אינו מברך אפילו לדעה זו".

ובערוך השולחן (או"ח סי' ריט סי"א) העיר: "ויש שכתבו שהעיקר כדברי רבינו ב"י [ב"ח וא"ר סקי"ג ועמג"א סק"ח] והמנהג כדברי רבינו הרמ"א".

מסקנה

נראה למעשה, שמי שיש לו מיחוש אפילו נטל כדור להרגעת וריפוי אותו מיחוש אינו מברך הגומל לפי פסיקת השו"ע, מפני שהמשיך בחייו כרגיל, פחות או יותר. אולם מי ששוכב במיטתו בגלל כאביו צריך לברך הגומל לפי השו"ע, ולפי הרמ"א רק במכה שיש בה סכנה.