חבל נחלתו כה י

<< · חבל נחלתו · כה · י · >>

סימן י - זריקת צפרניים

שאלה

האם ראוי לאסוף את הצפרניים שקצץ כדי לשורפם, או שמספיק להטילם באסלה או בכיור ולשוטפם לביוב, וכיצד ראוי להורות לציבור?

תשובה

א. נאמר במועד קטן (יח ע"א וכן בנדה יז ע"א):

"פנחס אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא (רש"י: איתרע ביה מילתא – בפנחס אחוה, דפנחס הוה אבל), על שמואל למישאל טעמא מיניה (רש"י: עייל שמואל לישאל ביה טעמא – לדבר על לבו דפנחס). חזנהו לטופרי דהוו נפישן (=בזמן אבלותו), אמר ליה: אמאי לא שקלת להו? – אמר ליה: אי בדידיה הוה (רש"י: אילו בדידיה הוה – כלומר: אילו היית אבל), מי מזלזלת ביה כולי האי? (רש"י: מי מזלזלת ביה כולי האי – באבילות, דשקלת לטופרך) הואי כשגגה שיצא מלפני השליט, ואיתרע ביה מילתא בשמואל (רש"י: ואיתרע ביה מילתא – אבילות). על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה (רש"י: שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה – זרקינהו מרוב כעס, והדר מכנס להו, דזורקן רשע), אמר ליה: לית לך ברית כרותה לשפתים? (רש"י: ברית כרותה לשפתים – דכתיב ונשתחוה ונשובה אליכם וכן הוה, דחזרו תרוייהו)".

"...אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו. שמע מינה תלת; שמע מינה: מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד, ושמע מינה: אין בהן משום מיאוס, ושמע מינה: מותר לזרקן. – איני? והתניא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן – צדיק, שורפן – חסיד, זורקן – רשע. טעמא מאי, שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל – אשה בי מדרשא לא שכיחא. וכי תימא: זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי (רש"י: ושדי ליה לאבראי – ועברה עלייהו איתתא אבראי), כיון דאשתני – אישתני (רש"י: כיון דאישתני – מההוא דוכתא דהוו מעיקרא – אישתני, ולא מזקי)".

משמע מרש"י שעדיפות שריפה על קבורה היא בבטחון שלא יזיקו, אבל מי שנמצא בספינה בים וזורק צפורניו לים אין הבדל בין שריפה לקבורה ובלבד שלא יזיק.

ב. אולם תוספות (נדה יז ע"א) כתבו: "שורפן חסיד – דליכא למיחש שמא יתגלו ובערוך [ערך שלש] פירש ששרפת צפורן מזקת לאדם וכן כל דבר הבא מן האדם כדאמר בס"פ כלל גדול (שבת דף עה:) גבי דם הנדה איידי דחלשא לא מצנעה לשונרא ולכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אף על גב שמזיק לו".

אמנם רוב המפרשים לא כתבו את אבחנת הערוך בין חסיד ששריפת הצפרנים מזיקים לו, לצדיק.

ג. בחדושי הר"ן (מועד קטן יח ע"א) כתב:

"שקלינהו לטופרי וכו' פי' שקלינהו שמואל לטופריה וחבטינהו באפיה פי' באתר דלא שכיחא אשה, א"נ הדר מכניס להו וזורקן לפי שאינן מזיקות אלא במקום נפילה ראשונה".

"קוברן צדיק וכו' כלומר שמצדיק דרכיו בדין וביושר".

"שורפן חסיד ונקרא חסיד על שעושה לפנים משורת הדין. וי"מ משו"ה נקרא חסיד דאע"ג דידע דשריפת צפרניו מזיק ליה לגופיה אפ"ה שורפן שלא יהיו בעולם למכשול".

"והזורקן רשע וטעמא שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל, וי"מ משום אסטניסות תפיל, וי"מ משום כשפים".

"כיון דאשתני אשתני פי' לפי שאינן מזיקות אלא במקום נפילתן".

"אבל אי כניש להו וזורקן לא. וכתב הרב ר' יונתן ז"ל דדוקא היכא שעברה עליהן אשה עוברה תכף שנפלו לארץ כלומר באותו יום עצמו אבל אי כניש להו לאחר אותו יום שכבר נשתנה מראיתן מחמת הקרקע אם רוצה לזורקן ברה"ר לית לן בה ע"כ".

"והיינו דקאמר וכי תימא אכתי איכא למיחש שמא יקבצם מבית הכנסת ויזרקם לחוץ ותעבור אשה עליהם ואכתי היכי מצי למזרקינהו בבית הכנסת. להא ליכא למיחש דכיון דאשתני אשתני ואפילו יזרקם אינן מזיקות, כיון שאינן במקום נפילה ראשונה וכן אין המקום מזיק שנפלו שם מדשמואל דזרקינהו באפיה. וי"מ שבאותו יום שנפלו אי כניש להו ושדי להו לבראי מזיקות. וכן כתב רבי' יהונתן ז"ל דוקא היכא שעברה עליהם אשה עוברה תכף שנפלו לארץ כלומר באותו יום עצמו אבל אי כניש להו לאחר אותו יום שכבר נשתנה מראיתן מחמת הקרקע אם רוצה לזורקן ברה"ר לית לן בה עכ"ל. ולפי דבריו ז"ל דהא דקאמר וכי תימא דכניש להו ושדי להו לאבראי וכו' ביום המחרת קאמר. ול"נ דאיכא לאקשויי מאותו יום עצמו שנפלו שם. וכן איכא לאקשויי מדשמואל דזרקינהו ועיין והראשון נ"ל עיקר".

ולמדנו מדבריהם על הזהירות שצריך בקציצת צפורניים שלא להזיק בפיזורם אבל העדיפות של שריפה לפי רוב הראשונים היא מעטה.

ד. הרי"ף (מועד קטן י ע"א) פסק: "ת"ר ג' דברים נאמרו בצפרנים קוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע וטעמא מאי שמא תעבור עליהם אשה עוברה ותפיל, ודוקא היכא דנפלי אבל אי כניס להו לבתר דנפול ושדי להו אבראי לית לן בה דכיון דאישתנו אישתנו".

והוסיף הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' יט) על הרי"ף: "והא דזרקינהו ר' יוחנן בבי מדרשא לא שכיחי נשים".

ההלכה בשלש חלוקותיה בין חסיד לצדיק לרשע הובאה בראשונים (רבנו חננאל מו"ק יח ע"א, רי"ץ גיאת הל' חול המועד; או"ז הל' נדה סי' שסג; מחזור ויטרי סי' תקכט, אגודה מו"ק פ"ג סי' כד, פסקי רי"ד וריא"ז מו"ק שם, כלבו הל' ברכות סי' פז ו-קיח, דרשות ר"י שועיב פר' אמור, מנורת המאור [אנקווה] עמ' 576). ובאחרונים (פרישה או"ח סי' רמא ס"ק ד; של"ה מסכת שבת פרק נר מצוה אות ט, חי"א ב-ג כלל א ס"י, שו"ע הרב או"ח סי' רס ס"ד, ערוה"ש או"ח סי' רס ס"ו, משנ"ב סימן רס ס"ק ו).

מיוחדים באי הזכרת המאמר הם הרמב"ם והשו"ע שלא הזכירו כלל את הנושא, ולא ראיתי מי מהפוסקים שתרץ את ההשמטה כיון שהיא דינא דגמרא1.

ה. המחזיק ברכה (או"ח סי' רס ס"ק ז) שאל הרי אף אם כונס את הצפרניים ומשליכם אין זה מקומם הראשון, ואינן סכנה למעוברת ומדוע יחששו לכך עד כדי שריפה וקבורה. והשיב:

"וחזה הוית להרב פרי חדש בי"ד סי' קי"ו ס"ק ט שכתב וז"ל ומ"מ מסתברא לן דה"מ כי כניש להו מדוכתא קמא דנפלי ביה ממילא אבל אי כניש להו בחד דוכתא אדעתא דלבדורינהו בתר הכי בההוא דוכתא דקמבדר להו הו"ל דוכתא קמא ומזקי והכי מוכח וכו' שקלינהו לטופריה חביט להו באפיה וכתב רש"י ז"ל חביט להו מרוב כעס והדר מכנש להו דזורקן רשע והא הכא דמסתמא מקמי דחביטנהו כניס להו בחד דוכתא וכי זרקינהו בחד הכי מאי הוי והא אשתני ולא מזקי אלא משמע דכי כניש להו בתר דוכתא אדעתא למזרקינהו לא מקרי האי דוכתיה דמעיקרא וכי זריק להו בתר הכי מזקי עכ"ל".

"ועל פי דברי הרב ז"ל תנוח דעתנו כי הן האדם הנוטל צפרניו במקום שה"ן הנשי"ם מן הדין צריך שיהיה על דעת לפנותם משם מפני שלא תעבור עליהם אשה וכיון שהן דוכתא קמא לא חשיב והמקום אשר יניחם אח"ך הוא נחשב ראשון ומזיקים ולכן מן הדין צריך לקוברם וזהו הדין הגמור ולכן נקרא צדיק שעושה כדינם כמ"ש הערוך בערך שלש וא"כ כיון דמקום קבורתם נחשב ראשון אם נתגלו מזקי ולכן החסיד שורפם. ולפי זה מ"ש הרי"ף והרא"ש ודוקא היכא דנפלי היינו שנפלו ממילא שלא על דעת לאוספם אח"ך ואח"ך אי כניש להו ושדי להו אבראי לית לן בה, אבל אי מדעתיה נפלי למכנשינהו בתר הכי ולמשדינהו מקום שיפולו לא חשיב, וכי שדי להו לבתר מזקי בההוא דוכתא דשדינהו"...

עולה מדבריו שצפרניים שנאספו לשם זריקתם במקום מסויים או שנקברו ונתגלו עדיין יש בהם חשש היזק, ולכן עדיף לשורפם ולקוברם.

ועי' ערוך השולחן (או"ח סי' רס ס"ו), וכן במשנה ברורה (סי' רס ס"ק ו) פסק: "איתא בגמרא השורף צפרנים חסיד קוברן צדיק זורקן רשע שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולכן בבית המדרש דלא שכיחי נשי או בית המרחץ שעשוי רק להרחצת אנשים מותר לזרוק. גם איתא שם בגמרא דאין בכחן להזיק רק בדוכתא דנפילי אבל אי כניש להו בתר הכי ושדי להו לאבראי לית לן בה. וכתב בפרישה סימן רמ"א מכאן דאם חתך בביתו במקום דשכיחי נשי ונפל מידו קצת צפרניו יכבד אותו המקום ויזיזם ממקומם ושוב לית לן בה, והא"ר כתב דאפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום. ויש ליטול הידים אחר גילוח הצפרנים וכדלעיל בסימן ד'".

ו. בטעם החומרא בצפרנים כתב השל"ה (שבת, פרק תורה אור אות פה): "סוד נטילת צפרנים. זה לשון תולעת יעקב (סוד שבת אות ג'): דע כי המלבוש שנתלבש בו האדם הראשון היה מסוד המרכבות הנקראות אחורים (זהר ח"ב דף ר"ח ע"ב), ודעת רבותינו ז"ל (שם) שהם מלבושי ציפורן. וכשהיה בגן עדן, כל המרכבות ההם היו סובבים אותו, ולא היה יכול דבר רע לקרב אליו. כיון שחטא, נסתלקו המאורות ההם מעליו ונתפשט מהלבוש (היצר) [היקר] ההוא, ולא נשאר בו ממנו זולת מה שבראשי האצבעות, והזוהמא סובבת בהם. ולפי שאין להביא טומאה במקדש, צריך ליטלם בערב שבת, מפני שלא תחול הקדושה על הטומאה. ולא יזרקם, שאין לזלזל בו, כי הוא שלמות העולם, 'והאלהים עשה שיראו מלפניו' (קהלת ג, יד)".

"גרסינן במועד קטן פרק ואלו מגלחין (יח א) שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברם צדיק, שורפם חסיד, זורקן רשע. והטעם הוא, מפני שהם רומזים דין, והמעבירם גורם שלום ורחמים בעולם, וזו היא מדת חסידות שהטיב לו ולאחרים, וקוברן צדיק גם אם לא העביר הדין מן העולם לגמרי, מכל מקום הרים מכשול והשקיט הדין, אבל לא כמו החסיד. וזורקן רשע, שהוא גורם שימשך הדין בעולם. ובפרק אלו מגלחין (שם) אמרו, וטעמא מאי, שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. ואולי היה זה עונשה, מפני שגרמה שיתפשט אדם הראשון ממלבושיו היקרים, והיה סיבה שמה שנשאר בו מהם יהיה מקום אחיזה לזוהמא ההיא, והיא עונשה. ולזה היה רבי יוחנן זורקן בבית (הכסא) [המדרש], כדאיתא התם. והאל יראנו נפלאות מתורתו, עכ"ל (תולעת יעקב)".

ז. יש מן האחרונים שהחמירו וכתבו שראוי להיות חסיד ולשרוף צפרניו ולא לשוטפם לבית הכסא או לכיור. אולם מצאתי בין גדולי המקובלים שלא החמירו בכך.

כתב בכף החיים (פלאג'י, סי' כז אות יג): "לסרוק שערות הזקן הוא טוב לכבוד שבת, והוא סגולה לחולי הנזילה כנודע, אך לתלוש ממנו אסור אפילו שאינו לבנות מתוך שחורות ושחורות מתוך לבנות דאז הוא עון חמור ביותר, ויזהר דהשערות שנושרין מהסריקה שלא ישליך אותן לאור דגורם לו לקבור את בניו, (כמו שכתב בספר יד נאמן בחידושיו לשבת דף י"ד ע"א), אבל בצפרנים אדרבה צריך להשליכם לאור או לבית הכסא, והזורק נקרא רשע כנודע מחכמים זכרונם לברכה שלא תפיל האשה. (ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משבת אות ס' מה שפירש בג' חלוקות הללו בחסיד וצדיק ורשע יעויין שם2)".

וכך כתב הבן איש חי (שנה שניה פרשת לך לך סעיף יד): "ויזהר לקוץ צפרני ידיו ורגליו בכל ער"ש, ואם לא יוכל בכל ער"ש מפני ששוהה גדולם, יזהר לקוץ כל שתי שבתות. וצריך לקבור הצפרניים בבית הכסא בתוך הנקב, ולא יזרקם כלאחר יד, כדי שלא יתפזרו מהם בקרקע בית הכסא וידרסו עליהם, ואם קצץ צפרניו ונזרק א' מהם שאינו רואהו, יכבד המקום ההוא במכבדת ויזרוק הזבל בנקב של בית הכסא או באשפה, ויזהר בקציצת הצפרנים שלא יפלו על בגדיו, וכ"ש שלא יקוץ ויניח על בגדיו, וצריך להזהר שלא יניח הצפרניים אפילו על מנעליו, ואין חילוק בזה בין צפרני ידים לבין צפרני רגלים".

נראה איפוא שאע"פ שבש"ס נזכרה מעלה מיוחדת בשריפה, גדולי המקובלים הנזכרים לא ראו בכך מעלה מיוחדת, אלא העיקר שלא תכשל בצפרניים שום אשה, והצפורניי יעברו מן העולם.

ח. בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' ר) כתב:

"מ"ש שיש מקומות שמותר לזרוק הצפרנים בבית הכנסת של אנשים וכיוצא בו ושאלתו אי מותר לזרוק לתוך הבית הכסא או לאשפה ואי נקרא קוברן או זורקן".

"הנה בש"ע א"ח סי' ר"ס מצוה לגלח הצפרנים בע"ש ובגמ' נדה י"ז שורפן חסיד קוברן צדיק זורקן רשע, ובבאה"ט ש"ע הנ"ל בשם התולעת יעקב דקודם החטא של אדה"ר היה מלבושו צפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק צפורניים ומאחר שהאשה גרמה יש לחוש ליענש בו האשה. ומיהו יש עוד טעם שני ע"ש ועיין מ"ב".

"וברם לטעם הנ"ל כתבתי במקום אחר דלזורקן לביה"כ לכאורה שמותר דהעיקר שלא תדרוס עליהם האשה ובמקום ביהכ"ס לא תדרוך והכי משמע בגמ' ב"ק ל' ע"א חסידים הראשונים וכו' רבא שדי להו בדגלת פרש"י חדקל ורב ששת שדי להו בנורא ומבואר דמילי דנזיקין אם מטיל בנהר הוא כמו לנורא ולכאורה בביה"כ אולי עדיף מדגלת ועכ"פ לא גרע מדגלת ומותר כנלפענ"ד ובח' הארכתי בזה. ומיהו יש עוד טעם לשורפן דהשורף מידי מגופו מזיק לו ואפ"ה שורפן ובזה לא מהני הטעם רק שריפה ממש, ולאשפה נלפע"ד דאסור".

ועי"ע שו"ת משנה הלכות (חי"ח סי' קס) שהאריך בכך.

ובשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' לה אות י) הסיק: "לכן נראה דהיותר נכון לשורפן תיכף אחר שקצצן, אבל אם בא להשהותן לשורפן לאחר זמן, מוטב לזרוק אותן תיכף לבית הכסא דבזה יצא מידי כל חשש תקלה אליבא דכו"ע וכמש"כ".

וכן בשו"ת באר משה (שטרן [אחי בעל שו"ת בצל החכמה] ח"ו סי' קלג) כתב:

"יב) מה שהביא מס' בן איש חי להתיר לזרוק הצפרנים בבית הכסא, בוודאי כוונת הבן איש חי הוא כשא"א לשרפו אבל בודאי במקום שאינו קשור בקושיים הרבה החוב מוטל לשרוף דוקא".

ט. בס' דף על הדף (נדה יז ע"א) הביא דברי שו"ת בצל החכמה שפסל לכתחילה זריקה לשירותים והעדיף דוקא שריפה וקבורה בפועל. וכתב:

"ובספר שמירת הגוף והנפש (פרק ס"ח י"ד סוף הערה ט"ו) הביא דברי הבצל החכמה דכל שעשה מעשה שאי אפשר להזיק עוד הו"ל כשורפן וטען עליו, וז"ל, ולעפנ"ד זה אפשר לומר רק בשיטת רש"י, אכן לשיטת הערוך ולשיטת תוספי הרא"ש הרי זה דומה לקברן, עכ"ל".

"אמנם לכאורה אין זו טענה על הבצל החכמה, וכמו שכבתנו לעיל, דהרי הערוך יודה בזמן הזה דהקוברן אינו צדיק כיון שיש לו ברירה אחרת קלה של הטלה לאסלה, וגם לא צריך להזיק את עצמו להתחסד בשריפת הצפרנים בלי תועלת להציל את הניזק, כיון שיוכל לעשות כן באופן אחר בלי להזיק את עצמו, וכן לרש"י למה יטריח אדם את עצמו להתחסד בטירחה יתירה וביטול זמנו בשריפה, כשיש לו לפניו עצה קלה ונקייה של השלכה לבית הכסא".

"ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר דהיום העצה להשליך הצפרנים לבית הכסא הוא יותר לכתחילה משריפה למי שאין לו אש או כבשן מוכן לפניו וכמו שהוכחתי לעיל. וכמדומני שלמעשה כן עמא דבר".

"ורק מי שרוצה לחשוש לעניני קבלה ולא לסמוך על הש"ס וההלכה לחוד אפשר שלכתחילה ישרוף וכדברי הבצל חכמה בסוף דבריו, וכהנהגות החזון איש הנ"ל. והנה היכא דיש סתירה בין הש"ס לזוה"ק איך לנהוג עיין בזה באריכות בשדה חמד (כללי הפוסקים ב' י"ב, א' תתח"ט בנדפס). וכן למי שרוצה לקיים את מאמר הגמרא כפשוטה דאיתא להדיא שהשורפן חסיד".

"אבל לענ"ד הכל לפי המקום והזמן וצריך לקיים דברי חז"ל כפי טעמן. וכמו דידוע דאין לסמוך על הרפואות המפורשות בדברי הגמרא דהרי נשתנו הטבעיים והזמנים. ונראה דהוא הדין בנידון דידן דהשלכת ציפרנים לבית הכסא היום הוי כמו "שריפה" בזמן חז"ל, ואולי אף עדיף ממנה".

י. נלענ"ד במציאות ימינו, שכל הנופל לכיור או לבית הכסא יורד לביוב ונקבר שם, זו הדרך הנוחה והבטוחה ביותר שלא לעבור על אזהרת חז"ל בצפורניים, ואי"צ לאסוף על מנת לשרוף, ובעיקר כשבני הבית רבים, וזה שם באריזה זו וזו באריזה אחרת ואח"כ מחפשים את המקום והאריזה היכן הונחו הצפורניים. ואף אם בבית מחנכים לאסוף ולשרוף, הרי הילדים יגדלו ויעזבו את הבית ומוטב לחנך לדבר הקל והנוח ולא למידת חסידות שלא כולם יעמדו בה. ולכן מי שיכול ורוצה לשורפם יקפיד על עצמו אבל עדיף לא להורות זאת לציבור כולו.