חבל נחלתו כה ז
סימן ז
שהחיינו עבור אחרים המחויבים
שאלה
אדם רצה לאכול פרי חדש בשלשת השבועות, הוא ביקש מחבירו שמל את בנו וברך שהחיינו שיוציא אותו ידי חובה בברכת שהחיינו, ועל ידי כך יצא י"ח, ויוכל לאכול פרי חדש.
האם הוא יכול לצאת י"ח שהחיינו בברכת חבירו, האם נכון לעשות כן?
א. מברך שהחיינו שמוציא אחרים
פסק הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"י):
"אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו, היו לפניו מצות הרבה אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות אלא מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה".
באר הכסף משנה (הל' ברכות פי"א ה"י): "...אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצות שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים".
"כתב הרמ"ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אות' בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ"ל. ומ"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן".
הרמ"ך הבין מדברי הרמב"ם שאינו מברך עבור אחרים אפילו שניהם חייבים בברכת שהחיינו ואפילו הוא יוצא י"ח הברכה בעצמו, ועל כן השיגו מקידוש בו מברך לעצמו ולאחרים והם יוצאים מדין שומע כעונה. הכס"מ השיב שאף הרמב"ם סובר כן. וכ"כ בבאור הגר"א (יו"ד סי' רסה ס"ק לה).
בהקשר לכך כתב הבית יוסף (או"ח סי' תקפה) ביחס לתקיעת שופר: "כתב אבי העזרי ויברך שהחיינו. וכן כתב הרמב"ם (פ"ג ה"י) וסמ"ג (שם קיט:): כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות (ה"י) אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות אבל אינו צריך לברך שהחיינו אלא על מצוה שעשה לעצמו עכ"ל נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש, כך מצאתי כתוב (מהר"י ווייל דינין והלכות סי' עא), ונראה שזה כדעת תרומת הדשן דבסמוך ואין נוהגים כן ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים".
היינו, לפי הרמב"ם, במצוה של קול או דיבור חוזר ומברך אף שהחיינו עבור אחרים שלא יצאו י"ח.
וכך כתב בדברי ירמיהו (הל' ברכות פי"א ה"י):
"ובכנה"ג בפי' ללשונות הרמב"ם מפרש כונתו דדעת רבינו שאין לברך האחר שהחיינו אם זה שמוציאו אינו לפניו דלא שייך שומע כעונה אבל כשהוא בפניו גם לרבינו יוכל המוציאו לברך שהחיינו עיין שם ובסי' תקפ"ה הביאו בכנה"ג ג"כ כתב הב"י דרבינו לא מיירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל במצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפי' כשעושה אותה לאחרים עיין שם ונראה דבדיבור וקול דשייך שומע כעונה על גוף המצוה דיוצא בשמיעה הוי כאלו עשהו השומע בעצמו ולא הוי בשליחות שייך לומר שיברך העושה ושומע כעונה גם ע"ז אבל במצוה במעשה דהוי המוציא שליח אף דשלוחו כמותו מ"מ לא שייך שהחיינו רק על מה שעושה בעצמו ונראה שמפרש כמ"ש בכנה"ג די"ל ג"כ בכונת רבינו שגם זה שמוציאו לא יברך ובזה מחלק שפיר בקול ודיבור הוי השומע כהעושה מעשה בעצמו וא"כ יוכל הוא והמוציאו לברך אבל במצות במעשה אין הוא ולא המוציאו מברכים ועי' במג"א בסי' תקפ"ה שנראה ג"כ כונתו כן עיין שם שהביא הכנה"ג שם בסי' הנ"ל ועיי"ש ציין דברי המרדכי בפרק ר' אליעזר דמילה שכתב שאין מברכין".
המג"א (או"ח סי' תקפה ס"ב) כתב שעפ"י דברי הב"י בחילוק שבין מצוה מעשית עבור אחרים למצוה בקול ודיבור פסק הרמ"א שהתוקע אף אם כבר יצא י"ח יברך אף שהחיינו עבור השומעים.
ספק אחר בדברי הרמב"ם העלה בשיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תקפה, ג): "אבל אינו מברך שהחיינו וכו'. נ"ב: אמר המאסף: אפשר לפרש, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה לעצמו, אבל בעל המצוה מברך שהחיינו, אף על פי שאחר עושה המצוה לו. ואפשר לפרש, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעשה לעצמו, כלומר שעשאה הוא בעצמו, אבל לא עשאה בעצמו אלא שאחרים עשאוהו לו, אף הוא אינו מברך שהחיינו. וזה כדעת המרדכי בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת סימן תכב]1 גבי ברכת שהחיינו על המילה".
היינו כנה"ג הסתפק בדעת הרמב"ם האם אדם מברך שהחיינו על מצוה שאדם עושה עבורו ובשליחותו בהיותו נוכח שם בעת עשיית המצוה או שרק על מצוה שעושה בגופו מברך שהחיינו (כשיטת המרדכי).
בבגדי ישע (הל' ברכות פי"א ה"י) דחה את ההבנה השניה של כנה"ג: "וראיתי להרב החבי"ב בשיירי כנה"ג בסי' תקפ"ה דספוקי מספקא ליה בכוונת רבינו וכו' אי הכוונה אבל אינו מברך שהחיינו או דילמא וכו' וכדעת המרדכי בפ' ר' אליעזר דמילה גבי ברכת שהחיינו על המילה עיין שם. ואנכי בעניי נראה לענ"ד דא"א לפרש דברי רבינו כפי פירושו השני וכדעת המרדכי דסבר דאבי הבן אינו מברך שהחיינו כשאחר מוהל לו את הבן וכדיהיב שם טעמא לפי שלא עשה הוא את המצוה אלא אחרים עשו לו המצוה, דהא רבינו בהדיא כתב בפ"ג מהלכות מילה דאבי הבן מברך שהחיינו, ונראה מדלא חילק היכא דמל הוא או אחר משמע דס"ל דכל אפיא שוין, מה לי מל הוא או אחר אומר שהחיינו. וכן נראה מדברי מרן הב"י דביו"ד סי' רס"ה שבתחילה הביא דעת הרמב"ם ולבסוף הביא ראבי"ה דמחלק בין היכא שמל בנו הוא או אחר עיין שם משמע מינה דהבין בדעת הרמב"ם כמ"ש. שוב ראיתי למרן גופיה בבדק הבית שהביא דברי האורחות חיים שכתב הרמ"ה שנראים הדברים שלא אמר הרמב"ם שמברך שהחיינו אלא בזמן שמל אותו אביו ע"י עצמו וכו' אבל בזמן שמל אותו אחר אין אבי הבן מברך שהחיינו וכתב עליו מרן ואין נראה כן מפשט דברי הרמב"ם אלא אפי' כשמל אותו אחר מברך אבי הבן שהחיינו עכ"ל. הא קמן דמרן הכי ס"ל בהדיא בדעת רבינו כמ"ש וכ"כ בשלחנו הטהור וא"כ א"א לפרש דברי רבינו בכאן כצד השני דהרי גבי מילה מוכח איפכא. הילכך העיקר כפירוש הראשון שפי' הרב החבי"ב וכן פי' הרב מג"א בסי' תקפ"ה ס"ק ג' יעו"ש".
עולה מדבריו שאדם מברך שהחיינו על מצוה שמקיים, בין אם עשה בעצמו ובין אם עשה על ידי שליח. ואף בחי' בן ידיד (הל' ברכות פי"א ה"י) הסכים עם הבגדי ישע.
ובזרע יצחק (הל' ברכות פי"א ה"י) העיר: "בכ"מ וגם רבינו סובר כן וכו'. נ"ב טעמו כמ"ש בב"י או"ח סי' תקפ"ה וז"ל ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דבור וקול מברך שהחיינו אפי' בעושה אותה לאחרים עכ"ל".
והסכים עימם בצירף דברים להטעמת הענין במרכבת המשנה (אלפנדרי, הל' ברכות פי"א ה"י):
"והנראה לענ"ד שכונתו ז"ל לחלק דבמזוזה ומעקה ומילה אינו משתתף עם בעל המצוה כי אם השליח עושה המצוה והוא אינו עושה כלום שהרי יכול אדם לומר לשלוחו לך וקבע לי מזוזה בפתחי או עשה לי מעקה בביתי או לך מול את בני והשליח הולך ועושה המצוה הוא לבדו בלי שתוף בעל המצוה ואם כן השליח עושה כל המצוה ולא בעל הדבר ולכן ברכת המצוה מברך השליח מאחר שהוא עושה כל המצוה אבל שהחיינו לא יברך כי אם בעל המצוה שאיך יברך השליח ויודה לה' שהחיינו והגיענו לקיים מצוה זו מאחר שהבית שקבע המזוזה ועשה בו מעקה והבן שמל אינם שלו אבל בעל המצוה מחוייב בברכה זו להודות לה' שזיכהו לקיים מצוה זו אף שהוא על ידי שליח ששלוחו של אדם כמותו אבל בתקיעת השופר שצריך שישתתף בעל המצוה עם השליח העושה אותה בשבילו וצריך שתגמר המצוה על ידי שניהם יחד שצריך שזה יתקע וזה ישמע דהרי הגע עצמך שאמר אדם לחברו תקע בשבילי והלך זה ותקע ולא שמע אותו ודאי שלא יצא שצריך שישמע כל הקולות אחת לאחת ואם לא שמע וכיון לבו לא יצא נמצא אם כן שבגוף עשית המצוה משתתף בעל המצוה עם השליח העושה המצוה והמצוה נגמרת ונעשית בין שניהם ומאחר שכן יכול לברך שהחיינו גם כן השליח מאחר שנשתתף בעל המצוה עם השליח זהו הנראה לענ"ד בביאור דברים אלו אף שהלשון דחוק שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה אחר זמן רב לדידי חזי לי דברי הרב בעל כנה"ג ז"ל בסוף ספרו במראה מקום שכתב על הרמב"ם ז"ל בשיירי כנה"ג ז"ל הל' ברכות פי"א שהאריך בכל זה וזכיתי לכוין לדעתו דעת עליון בקצת דברים עי"ש באורך עכ"ל מורי הרב זלה"ה".
נראה לפי דברי הפוסקים שיש שלש אפשרויות, בראשונה אינו מוציא ובשתים אחרונות מוציא: א) המקיים עבור אחרים מצוה מעשית – אינו מברך שהחיינו. ב) שניהם יוצאים בברכת שהחיינו – השומע עומד בצד המברך ויוצא י"ח. ג) המברך שהחיינו כבר יצא ומוציא אחר השומע את הברכה.
ועי' בספרי כרך יד סימן ח.
ב. שהחיינו על שני דברים שונים
מצינו שמברך שהחיינו פעם אחת ומוציא בשני חיובים אפילו ממין שונה.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תר ס"ב): "בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ' כ"ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו"...
ובאר המשנה ברורה (סי' תר ס"ק ב): "בקידוש וכו' – להוציא נפשיה מפלוגתא משום שי"א שאין אומרים שהחיינו דתרווייהו יומי קדושה אחת היא והרי כבר בירך שהחיינו ביום א'".
עולה שאותו אדם המודה לקב"ה שהגיעו ליום זה (ר"ה) ולכך זכה לאכול פרי חדש או ללבוש בגד חדש יכול לפטור בברכת שהחיינו אחת, כשמתכוין לשתי הסיבות בברכה אחת. וכיון שבר"ה מסופקים בברכת שהחיינו על היום.
ג. ברכת שהחיינו להוציא שני אנשים על שני דברים
כאמור ניתן שאדם יוציא חבירו בברכת שהחיינו, וכאמור אפשר בברכה אחת לפטור שני חיובים. א"כ ניתן שראובן יכוין על כלי חדש שלו ושמעון העומד לצדו ויוצא מדין שומע כעונה, על פרי חדש שאוכלו, ויוציאו זה את זה בברכה אחת כאשר כל אחד מתכוין להודות על החידוש שאצלו – זה על הכלי וזה על הפרי.
וכיון ששמחתו של כל אחד היא על פריט אחר נראה שהכוונה על המתחדש אצלו היא מעצם יציאת ידי חובה, שהרי הכלי של ראובן והוא שמח בו והפרי של שמעון והוא שמח בו, ושמחתו על חבירו אינה מחייבת אותו בשהחיינו, אלא רק ברכתו על שלו.
כדמות ראיה שברכה אחת יכולה לעלות לשני אנשים שונים, ניתן להביא מהמשנה בכריתות (פ"ה מ"ו):
"חתיכה של חלב וחתיכה של קדש אכל את אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל מביא אשם תלוי אכל את השניה מביא חטאת ואשם ודאי אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי רבי שמעון אומר שניהם מביאים חטאת ואשם רבי יוסי אומר אין שנים מביאים חטאת ואשם".
פרש ר' עובדיה מברטנורא:
"חטאת ואשם – בשותפות. ומתנה, אם אני אכלתי חלב ואתה קודש יהא חלקי באשם מחול לך וחלקך בחטאת מחול לי. ואם אני אכלתי קודש ואתה חלב יהא חלקי בחטאת מחול לך וחלקך באשם מחול לי".
לפי שיטת ר"ש שניהם יכולים להביא יחדיו חטאת ואשם וכל אחד 'מושך' את הקרבן לחטא שלו. וק"ו בברכה ששניהם יכולים לברך ברכה אחת כשכל אחד מכוון על השמחה שלו.
ד. נבל ברשות התורה
אפשרות זאת שייכת בכל השנה, אולם לגבי שאלה שנשאלנו: שיוציא בשהחיינו שלו (כגון אב המל את בנו) את חבירו שרוצה לאכול פרי חדש או חדש בגד בבין המצרים, נראה לי שהרוצה לצאת י"ח בברכת שהחיינו של חבירו הוא 'נבל ברשות התורה' כפי שכתב הרמב"ן בריש פר' קדושים, שהוא עושה הכל לפי הדין אבל בהיפך מחשבת הדין.
כך כתב הרמב"ן (ויקרא יט, ב): "והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה". עי"ש המשך דבריו הקדושים.
ואם כן איש זה, כיון שנמנעו מלברך שהחיינו, שלא לשבח את זה שהגיענו לימים אלה שהם ימי צרה לישראל, רוצה 'לעקוף' כבי' את האיסור ולברך רק מדין שומע כעונה ולהתכוין לשבח הברכה בלא להוציא את הברכה מפיו ועל כן נראה שהוא כנבל ברשות התורה2.