חבל נחלתו כג לו
סימן לו
עישר ושכח חלק מהטבל בכליו
שאלה
אדם קטף אגוזי פקן, לאחר שעישר מצא בכיסיו עוד מספר אגוזים.
האם צריך לעשר את מה שלא היתה דעתו עליו, או שהנשכחים כלולים בהפרשה הראשונה?
תשובה
א. נאמר בתוספתא תרומות (פ"ג ה"ו):
"התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטין על מה שבתבן על מה שבצדדין על מה שבגורן התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין התורם את הגת (צריך שיכוין את לבו) צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת אם לא כיון תניי בית דין שיתרום (את) על הכל".
וכ"פ הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד הכ"א): "התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה זו תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתוך התבן, התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין, התורם את הבור של יין צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבגפת, ואם לא נתכוון אלא תרם סתם נפטר הכל, שתנאי בית דין הוא שהתרומה על הכל, התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורין מפני שבלבו לתרום על הכל".
וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' שלא ס"נ וסנ"א), ובשערי צדק (שער מצות הארץ, חכמת אדם פ"י ס"ב) וכן בערוך השולחן העתיד (הל' תרומות סי' ס סט"ו).
ולפי"ז צריך לדון האם תנאי בית דין הוא אף על מה ששכח.
שכן בפירות שבצדדים או בתבן וכד' הם נמצאים לפניו, והוא מן הסתם רוצה לתקנם, והשאריות של קוטעין וצדדין וכו' הן תמיד חלק מהיבול שחלקו בפירות שלמים וחלקו בצדדים, או זגין ובחרצנים, ולכן תנאי בית דין חל עליהם, וכן לגבי מה שנפל מן הסל הוא חלק מן היבול שהיה לפניו, ולכן בסתמא דעתו אף עליו, ועל כן תנאי בית דין גורם שמפריש אף עליו. אבל מה שבכיסו, לא התכוין עליו ושכחו, ואף פעם לא הצטרף למה שלפניו כשהפריש תרו"מ. ומשול הדבר למי ששכח חלק מהיבול בשדהו כשהוא תלוש, וחלקו היה לפניו בשעת המעשרות. פשוט וברור שאין דעתו על מה ששכח בשדה, ועל כן אף השיעור שהפריש כגון לתרומת מעשר אינו אלא לפי מה שלפניו, ולא מה ששכח.
בינתיים לא מצאתי דיון ברור בשאלה על מה היה תנאי בית דין.
ב. בירושלמי (תרומות פ"ג ה"ב) מופיע מקרה שיש בו להוכיח לגבי שאלה דידן: "נשמעינא מן הדא אריסטון אייתי פירין ושייר גו שקא ותרם אתא עובדא קומי ר"י ואמר חזקה על הכל תרם מה כשיעור תורה או כשיעור חבריו אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר' יוסי כרבנן אין תעבדיניה כשיעור חביריו ר' יוסי כרבנן".
ומבאר בידיד נפש: "ועונֶה: נשמעינא מן הדא נלמד מכאן אריסטון אייתי פירין ושייר גו שקא ותרם אריסטון, שם של אדם, הביא פירות וחלק מהפירות נשארו בתוך השק, ומהפירות שהוציא תרם אתא עובדא קומי ר"י באו ושאלו אצל ר"י האם הוא תרם גם על מה שנשאר בתוך השק, או צריך לחזור ולתרום על מה שבשק ואמר ר"י ענה להם חזקה על הכל תרם מן הסתם היה בדעתו להפריש על כל הפירות, גם על מה שנשאר בשק. וגם כאן חזקה שהשני תרם על הכל, גם על חצי הסאה של הראשון".
המקרה הובא כראיה ששותף תורם אף על חבירו, ושותף ודאי זוכר שיש לו שותף החולק עמו. ועל כן הדימוי בין השאלה לעיל למקרה האריסטון הוא לא מלא. באריסטון הוא ידע שפירותיו בשק ורק לא הוציאם מן השק (ואם שכח הדימוי לשותפים לא ברור). אולם בשאלה שלפנינו כלל לא התכוין ולא היה מודע שיש לו עוד פירות בכיסיו.
כמו"כ עי' בפירוש הרש"ס לירושלמי שמסביר בדרך אחרת לגמרי את הירושלמי, שלאריסטון היה שותף. ומשנה את הגירסא כדי להתאים זאת עם הדיון בירושלמי על המשנה של שותפים. ולכן לא ניתן להביא ראיה מהמקרה בירושלמי.
ג. השאלה שלפנינו היא אם אדם מחיל דין בדיבורו על חפץ מסויים או קבוצת חפצים, האם כוונתו אף על מה ששכח שהוא כלול בדין שהחיל בדיבורו. לכאורה מדיני מקדיש ומוכר ניתן ללמוד שאין אדם מחיל דין בדיבורו אלא על מה שכלל בדיבורו, עי' רמב"ם הל' מכירה פרקים כה-כח.
ד. בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' כג) נשאל: "ע"ד הענין במי שמכר חמצו בארבעה עשר לנכרי כדינו, ואחר הפסח הרגיש ונודע לו שנשכח בתיבתו ב' מדות יין שרף שלא נתנם בחדר הנכרי תוך שאר החמץ"...
הביא זאת האור שמח (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ז) וכתב: "בשו"ת רעק"א סימן כ"ג, ובתחילת ההשקפה היה נ"ל לפקפק גם בנ"ד, דליכא מעלת הביטול, כיון דהיה סבור דמכרו, והיה בדעתו דאין צריך לבטלו, ושאין בידו לבטלו, כיון דמכור לאחרים, אך מ"מ י"ל כיון דאמר כל חמץ שברשותו, כיון דאגלאי מילתא דגם זה היה ברשותו הוא בכלל הביטול עכ"ל (=לשון רעק"א). וכסבר' זו מפורש ברבינו נסים פרק השותפין (נדרים) דף מ"ו ע"ב וז"ל, תירצו בתוס' דאין ה"נ כו', אבל הכא במודר הנאה מנכסיו סתם איירי, ואין דעתו על מה שהשכיר. ואי קשיא לך, דהא לעיל פרק אין בין המודר הוי ס"ד דאין דעתו על מה שהפקיר, ואדחיי' ליה, איכא למימר דלא דמי, דודאי כשאדם אוסר נכסיו סתם דעתו על כל מה שהוא ברשותו1, ולפיכך כיון שאין הפקרו עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האיסור כו', הרי דהיה סבור דהוי הפקר תיכף, ואין דעתו ע"ז, מכל מקום הואיל ועדיין המה ברשותו, ואיהו אסר נכסיו מה שהן ברשותו, תו גם זה בכלל האיסור, כ"ש גבי ביטול חמץ, וכן הוא בירושלמי תרומות פ"ג הלכה ב', אריסטון אייתי פירין ושייר גו שקא ותרם כו', חזקה על הכל תרם, יעו"ש היטב, וזה נכון".
לעניות דעתי השוואת האור שמח בין מחיל דין על כל רכושו כמו נודר או מבטל חמץ, למפריש מפירות שלפניו על פירות שבכלי אינה נכונה. אם אין דעתו עליהם אין להם את הדין שהחיל בדיבורו. שהרי בנודר או מבטל חמץ התכוין לכל רכושו, אבל כאן על מה שהתכוין – חל הדין שקבע להם, אבל על מה שלא התכוין והיה שכוח ממנו לא יחול הדין.
ה. מצאתי לגבי ברכת המצוות בכיסוי הדם שכתב בדברי חמודות (חולין פ"ו אות י): "מברך על דעת שני הכיסויין. והלכך אם שכח וכיסה בין שתי השחיטות והיתה שכחתו שלא ידע שיש עוד לשחוט שנמצא שלא היתה דעתו בברכתו על הכיסוי זה בלבד כשחוזר ומכסה צריך לברך כ"כ רמ"י והוא פשוט וכמו שכתבתי עוד בשם הב"י לקמן סעיף כ"א".
וכך כתב (שם אות כא): "אבל א"צ לברך על כסוי שני. ופי' הב"י דהיינו דוקא כשהביאו לו יותר קודם שבירך על הכסוי שאז דעתו בשעת ברכה על שני הכסויים אבל אם בירך ואח"כ הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כסוי שני דהא נמלך הוא ע"כ".
ונראה שה"ה לגבי מקרה דנן כיון שלא היתה כוונתו על הפירות שבכיסו, הרי הם טבל וחייבים בהפרשה.
ו. בבבא מציעא (כה ע"ב) במשנה: "מצא בגל ובכותל ישן – הרי אלו שלו".
וכתבו תוספות (כו ע"א ד"ה דשתיך): "וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו". ואמנם כאן הוא מן הסתם ירגיש לאחר זמן שיש לו פירות בכיסיו, ואעפ"כ ברגע ההפרשה אינו יודע מהם.
וכן כתב בפסקי הרא"ש (בבא מציעא פ"ב סי' ט): "וחצירו אין קונה לו בדבר שאין עתיד להמצא".
ועי' רמב"ם (הל' גזלה ואבדה פט"ז ה"ח).
אף לגבי דידן נראה שאין ההפרשה חלה על השכוח, והוא צריך ליטול את השכוח ולהפריש עליו מחדש ונראה שמפריש בברכה.
[ז. לעומת הקביעה שההפרשה היתה רק על הידוע לו ולא על שאינו ידוע לו – אם נקבע שהיתה הפרשה אף על השכוח, יכולה להיווצר תקלה גדולה שתחייב להישאל ולהחזיר את כל הפירות לטבלם. שהרי אם הנשכח מהפרשה הוא בכמות גדולה, נמצא שלא נתן תרומות ומעשרות בכמויות מספיקות, ואף אם נאמר שבימינו אין נותנים מעשרות כתיקנם, ורק קובעים להם מקום, ונותנים פחות משווים ללוי ולעני, ומעשר שני מחללים על פרוטה אפילו כמויות גדולות מאד. אולם מה נענה לגבי תרומת מעשר שהיא צריכה להיות מדודה ואם נתן פרי אחד על מאה ומאה שכח נמצא שלא הפריש תרומת מעשר כתיקנה וחלק מן הפירות טבולים לתרומת מעשר ואסורים באכילה!]
מסקנה
נראה לענ"ד שהפרשתו לא חלה על השכוח, והוא צריך להפריש עליו מחדש בברכה.