חבל נחלתו כג לז

<< · חבל נחלתו · כג · לז · >>

סימן לז

נר של מתים

שאלה

מהו נר של מתים?

תשובה

א. נאמר בברכות (פ"ח מ"ו):

"אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודת כוכבים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו".

פרש ר' עובדיה מברטנורא:

"ולא על הנר של מתים – דלא אתעביד לאורה אלא לכבוד בעלמא". ופירושו מתבסס על הבבלי כדברי רש"י (ברכות נג ע"א): "נר – לכבוד המת עבידא".

בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ו) נאמר: "רבי חזקיה ור' יעקב בר אחא בשם רבי יוסי בי ר' חנינא הדא דאת אמר בנתונים למעלה ממיטתו של מת. אבל אם היה נתונים לפני מטתו של מת מברכין. אני אומר לכבוד החיים הן עשוין".

ולא בארו מתי והיכן מדליקים נרות לכבוד המת, לפני שנקבר או לאחרי כן.

ב. בברכות (נג ע"א) מימרא: "אמר רב יהודה אמר רב: כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו, וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה – מברכין עליו".

פרש רש"י:

"כל – מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום, אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה – אין מברכין על אותו נר, דלכבוד עבידא ולא להאיר".

"וכל – מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה, מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה".

"מברכין עליו – דלהאיר עבידא".

היינו, מדובר על נר שהוציאו במוצאי שבת בלילה לקבורת המת, ואומדים אם היו מוציאים לכבוד נפטר זה גם ביום ולכבודו – אין מברכים עליו, מפני שמברכים במוצאי שבת רק על נר שנועד להאיר ולא על נר שהודלק לכבודו של אדם כגון חתן בהולכתו לחופה, או של נפטר. משמע שהיה מנהג להוציא נר לכבוד המת בזמן ההלוויה ועל נר כזה אין מברכים מפני שלא הוצא להאיר, אלא לכבוד הנפטר.

ג. מסתבר שמנהג זה היה קיים בכל עדות ישראל, שכן כתב הטור (או"ח סי' רחצ): "אין מברכין על האור של מתים שאינו עשוי להאיר הלכך מת שהיו מוליכים לפניו נר אילו הוציאוהו ביום והוציאוהו בלילה בנר אין מברכין עליו כיון שגם ביום היו מוליכין לפניו א"כ הוא לכבוד אף על פי שצריכין לו עתה בלילה וכל שאין מוליכין לפניו ביום אם הוציאוהו בלילה בנר מברכין עליו שאותו הוא להאיר".

נושאי הכלים על הטור לא הביאו מאומה בנוסף לנאמר בבבלי, ומשמע שהמנהג היה מוכר ולא ראו צורך לבאר מאומה.

ד. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רחצ סי"ב): "אין מברכין על נר של מתים, שאינו עשוי להאיר, הילכך מת שהיו מוליכין לפניו נר אילו הוציאוהו ביום והוציאוהו בלילה בנר, אין מברכין עליו".

העיד בספר מנהגי ארץ ישראל (גליס, עמ' שז, סעיף ה): "הספרדים נוהגים באדם גדול שמוציאין לפניו שני נרות של שעוה גבוהים ועבים נר אחד לפני המטה ונר אחד לאחר המטה והאשכנזים לא נהגו בזה והם מוציאים נרות עששיות רק בלילה". ומקורו מגשר החיים (ח"א עמ' קטז). נראה שבזמנו עדיין נהגו כך הספרדים, אולם האשכנזים כלל לא נהגו כך ואינם מכירים זאת.

ומצאתי בשו"ע המקוצר (להרב יצחק רצאבי, ח"ה יו"ד ח"ב, סי' קפ הערה כה) שכתב: "ויש מקומות בתימן שנהגו שכמה אנשים מחזיקים בידיהם נרות לכבוד המת".

וכן בספר עריכת השולחן, ילקוט חיים (לרב שלמה קורח, סי' שסב ס"ח) כתב: "כמה מן המלוין נושאים בידיהם נרות דולקים ויש נוהגים שהבנים גם כן מחזיקים בידיהם נרות דולקים".

וכן בספר בית מועד (לרב פנחס קורח, פי"א סע' טז) כתב: "בחו"ל נהגו ליקח בלוייה נרות ולקים ביום לפני המת בין ביום בין בלילה ויש שנהגו שהבנים מחזיקים הנרות וכן נהגו לקחת מחתה עם מוגמר ובשמים".

הספרים שהובאו מתארים הלכותיהם ומנהגיהם של יהודי תימן, ובעדות אחרות לא שמענו ולא ראינו.

שאלתי את הרב יעקב רוז'ה שליט"א, הרב האשכנזי של העיר בת ים, והשיב לי שלא ראה בימינו מנהג זה. ובתור השערה הוסיף, שהמקור למנהג הוא מחמת המציאות שהיו מוצאים מת בלילה עם נרות כדי שיוכלו לקוברו, ומתוך כך השתרש שהוצאת המת צריכה נרות. ודבריו לא נראים עפ"י פשט הש"ס.

הערת הרה"ג יעקב אריאל

בילדותי ראיתי בשכונת אהל משה בירושלים שלאחר טהרת המת, השכיבוהו והדליקו שני נרות למראשותיו.