חבל נחלתו כג לה
סימן לה
מיץ מלימון לא מעושר בתה
שאלה
עריכההייתי בבית אבלים, הוגש למנחמים תה עם לימון, הלימון שנסחט נקטף מעץ בחצר (תוך כדי הניחום) ולא עישרו אותו, האם מותר לשתות את התה, ואם כן אלו פעולות צריך לעשות לצורך כך?
תשובה
עריכהא. נאמר בתרומות (פי"א מ"ב): "דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר"...
היינו, היוצא מתוך פרי שהוא תרומה נחלקו עליו התנאים, ורבי יהושע, שהלכה כמותו, סבר שאין משלמים עליו קרן וחומש ומשמע שבכל אופן אסור לשתותו.
פרש הרא"ש (תרומות פי"א מ"ב):
"חומץ סתוניות – ענבים שאינם מתבשלין עד ימות הסתיו".
"ושאר כל מי פירות – חוץ מיין ושמן. ומה שפרט אלו הג' מינים לפי שרגילין לעשות מהן משקה יותר משאר פירות".
"מחייב קרן וחומש – זר האוכלן בשוגג דחשיב להו משקה".
"ור' יהושע פוטר – מחומש אבל קרן מחייב ולכתחלה אסורים לזרים".
עוד נאמר במשנה הבאה בתרומות (פי"א מ"ג):
"אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד. אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים. ואין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. ואינו מטמא משום משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. ואין מקריבין על גבי המזבח אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים".
פרש הרא"ש:
"אין עושין תמרים – אם הם של תרומה ומעשר שני כדמפרש בסיפא: הך דאין סופגין ארבעים וההיא דאין מביאין ביכורים מוקי בפרק העור והרוטב כר' יהושע וגבי ביכורים כתיב את ראשית פרי האדמה ותני רב יוסף פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה יכול הביא ענבים ודרכן ת"ל תביא. בפרק כל שעה משמע הא דאין לוקין משום ערלה על היוצא משאר פירות משום דזיעה בעלמא הוא ובפרק העור והרוטב משמע דמקרא נפקא לן דמוקי לה כר' יהושע דאית ליה דוק מינה ואוקי באתרה וגמר ביכורים מתרומה והדר מייתי עלה פרי פרי מבכורים, וגם בכיצד מברכין קאמר דמברכים על דבש תמרים שהכל ומוקי לה כרבי יהושע ומשום דזיעה בעלמא הוא".
"ע"ג המזבח – שמן למנחות ויין לנסכים".
ב. נאמר בחולין (קכ ע"ב): "דתניא: הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים, כולן – משקין היוצאין מהן כמותן". כלומר לגבי איסורי אכילה והנאה משקים היוצאים מהם כמותם ולוקים עליהם. הובאה (שם) מחלוקת ר"א ור"י בתרומות. לפי הבבלי בחולין מחלוקת ר"א ור"י היא בלימוד של דון מינה ומינה. ולפי ר' יהושע מי פירות פטורים מן התורה ואסורים לאכילה לזרים מדרבנן, וכן חלקו באיסורם בביכורים ובערלה. לר' יהושע מי פירות (פרט ליין ושמן) אינם אסורים מן התורה אלא מדרבנן בלבד. וכ"נ מהרמב"ן בחולין.
סיכם בפסקי ריא"ז (חולין שם, בשיטת הקדמונים): "וכן בשאר כל האיסורים, כגון הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים, משקין היוצאין מהן כמותן. פירות של ערלה אין לוקין על המשקין היוצאין מהן אלא במשקין היוצאים מן הענבים ומן הזיתים בלבד. וכן בתרומה ובביכורים מן התורה אין משקין היוצאים מהם כמותם אלא ביוצא מן הזיתים והענבים בלבד. וכל זה מבואר בפרק העור והרוטב. ושאר פירות מים שלהם איסורן מדברי סופרים".
ג. לפי הירושלמי בתרומות מחלוקתם היא במי פירות שזבו מהפירות לאחר שראו פני בית, שלרבי יהושע דינם שאסור לשתותם וחייבים עליהם קרן בלא חומש והם טבל גמור (בי' הגר"א לירושלמי).
נראה כי לא נפסק כהסבר המחלוקת בירושלמי. ונפסק להלכה כר' יהושע בערלה, טבל, תרומה שאין עוברים מן התורה במי פירות אבל אסור לשתותם מדרבנן.
הרמב"ם (הל' תרומות פי"א ה"ב) פסק: "וזר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן בשגגה אינו חייב לשלם, ואם אכל במזיד מכין אותו מכת מרדות". ואף הראב"ד הסכים עמו.
נוה"כ של הרמב"ם הסכימו שאין חייבים מן התורה על מי פירות אבל אסור לשתותם מדרבנן, וה"ה לגבי מי פירות של טבל.
וכ"פ הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"י הכ"ב): "הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן".
ד. וכן לגבי ברכות הנהנין נאמר בברכות (לח ע"א): "ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? – זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות, ושאר מי פירות של תרומה – רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר".
וכ"פ הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ד): "...דבש תמרים מברכין עליו תחלה שהכל, אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".
וכ"פ השולחן ערוך (או"ח סי' רב ס"ח): "דבש הזב מהתמרים, מברך עליו שהכל. וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים, מברך: שהכל".
ובאר המשנה ברורה:
"(מה) הזב מהתמרים – וה"ה היוצא ע"י כתישה וסחיטה".
"(מו) עליו שהכל – דמה דכתיב בתורה זית שמן ודבש היינו תמרים היוצא מהן דבש אבל דבש גופא זיעה בעלמא הוא ואינו בכלל פרי".
"(מז) על משקין היוצאין וכו' – כגון יין תפוחים וכה"ג בין אי איתרמי שיצא מאליהן ובין שיצא ע"י כתישה וסחיטה ברכתן שהכל דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מן הזיתים והענבים בלבד".
ה. לגבי הפרשת תרו"מ ממשקה היוצא מפירות טבל – השאלה לא נידונה בפירוש בש"ס.
שתי שאלות יש לגבי מי פירות: א) האם ניתן להפריש ממי פירות מיניה וביה או שכיון שהם אינם חייבים מן התורה הפרשה כזאת לא תחול. ב) האם ניתן להפריש מפירות שלמים על מי פירות כיון שזה כמפריש מן החיוב על הפטור.
נראה ברור שאם הפריש על הפירות טרם שהוציא מהם מי פירות – מי הפירות מותרים וכן עדיף, ומוציא מכל הספיקות.
ו. הביאו האחרונים בשם הגרי"ז הלוי מבריסק שמיצי פירות טבל אסורים ולא מהני להם הפרשה. וטעמו שהמיץ נאסר כיון שהוא משקה היוצא מפירות באיסור טבל, אבל לא מועילה להם הפרשה, כיון שזו זיעה בעלמא ואין עליה שם פרי.
כתבו באנ' תלמודית (כרך כג, ערך יוצא מן הטמא, מן האיסור): "מי-פירות שיצאו מפירות של טבל, יש מן האחרונים שמצדדים לומר שלסוברים שאסורים משום שיוצאים מן האיסור, אותם מי פירות אין להם תקנה להפריש עליהם תרומות ומעשרות (עי' שו"ת הר צבי זרעים ח"א סי' עז ובד קודש ח"ב סי' ג, בשם הגרי"ז מבריסק, וכן הביא מועדים וזמנים ח"ג סי' רד, אך כתב שאפשר שיכול לתקן ע"י הפרשה מן הפרי, ועי' מעדני ארץ תרומות פ"ב ה"א אות ד), שלדעתם אין עליהם שם טבל, אלא איסור "יוצא מן הטמא", ואין לאיסור זה תקנה בהפרשת-תרומות-ומעשרות (מועדים וזמנים שם. ועי' מעדני ארץ שם ביאור אחר, שאין שם תרומה חל על מי פירות כיון שאינם פרי ממש, וכל שא"א להפריש מתוכם, א"א להפריש עליהם גם ממקום אחר). ומדברי ראשונים נראה שיכול להפריש מהם תרומות ומעשרות, ונתקנים בכך (עי' מאירי חולין קכ ע"ב1 וכפו"פ פכ"ו2 (מהד' לונץ עמ' תפג) ופי' רש"ס לירו' תרומות פי"א ה"ב ומלאכ"ש תרומות שם, ועי' מעדני ארץ שבציון 183 שכ"מ בכמ"ק, וכ"כ חזו"א יו"ד סי' ריד לחולין שם)".
נראה שכיון שראשונים ואחרונים סברו שמותר להפריש על מי פירות מיניה וביה ובלאו הכי אסורים בשתיה מדרבנן כן ראוי לנהוג, וק"ו שמותר להפריש מפרי על מיץ.
ז. ויש להוסיף שדעת הראב"ד (הל' טומאת אוכלין פ"א ה"ד) לגבי הכשר לקבל טומאה (ואולי ניתן להקיש מדעתו בהכשר לגבי שאר ההלכות), שאין נחשב מי פירות אלא כשזבו מעצמם אבל אם סחט את הפירות נחשבים לגוף הפרי. ז"ל: "וכן בשאר פירות שאינן לא אוכל ולא משקה ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו בכולן לא אמרו אלא במשקין היוצאין מאליהן שהן זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקין הרי הן כעיקר הפירות". וא"כ ודאי בסחיטת פירות לפי הראב"ד מותר להפריש מהפירות עליהם, וכן מיניה וביה. ועי' חידושי ר' מאיר שמחה (חולין קכ ע"ב).
ח. לפענ"ד בלימון יש סיבה נוספת להיתר הפרשה מיניה וביה. בלימון הדרך העיקרית ליהנות ממנו היא בסחיטתו למיץ, ויש שמוסיפים לימון חתוך בהגשת מאכלים מסוימים. ועי' משנ"ב (סי' שכ ס"ק כב) שמשווה בין סחיטת לימונים לסחיטת תותים ורימונים. וא"כ כיון שזו דרך ההנאה העיקרית של פרי זה – דוקא ממי פירות – יש להורות להפריש תרו"מ מיניה וביה.
ועי' בתשובות והנהגות (כרך ה סי' שד) לגבי תרו"מ במיץ תפוזים שהסיק: "ולמעשה נראה שבקבוקי מיץ המצויים שהוא זיעה, וגם שאין כאן אלא נו"ט דטבל, יותר טוב לעשר הפירות קודם סחיטה, ואף שזהו הפרשה קודם גמר מלאכה (שהרי נתכוון לעשותם למיץ) ואסור להפריש קודם גמר מלאכה, מ"מ הלוא בדיעבד חל הפרשה קודם גמר מלאכה, ולענין האיסור לכתחילה יש לסמוך על דעת האו"ש (פ"ח מתרומות ה"ד) דרק בדגן תירוש ויצהר אסרו להפריש קודם גמר מלאכה. ולכן ראוי להפריש הפירות קודם הסחיטה (מיהו היום המיץ הנעשה בהכשרים מפרישים ממיץ מיניה וביה, שחוששין שמעורב כאן פירות חיוב ופטור וא"א להפריש מאחד על חבירו, וע"כ מפרישים דוקא אחר שנעשה מיץ שאז אף שמעורב בו חיוב ופטור יכול להפריש מיניה וביה כיון שבלח יש בילה)".
ט. לגבי השאלה בה פתחנו נראה שראוי שלא לשתות מן התה שסחטו לו לימון שלא הופרש ממנו תרו"מ, ולכן או שיבקש תה ללא לימון, או שיפריש בצנעא קודם שישתה את התה ע"י שיקח כפית מן התה ויאמר עליה את נוסח הפרשת תרו"מ וישפוך כפית זו לכיור וכד'.