חבל נחלתו כב לג
סימן לג
עציץ עם ירקי תבלין בבית ובמרפסת
שאלה עריכה
נהגו בשמחות בימינו לחלק עציץ עם ירק שתולשים ממנו עלים ומבשלים לתה או מכניסים לסלט ירקות לשם תיבול.
האם מותר לתלוש עלה בשבת?
האם הירק חייב בתרומות ומעשרות?
אם מניחים את העציץ במרפסת, האם ניתן ליטול עלה להכניס אותו דרך החלון כדי שלא ייקבע למעשרות ולאכול עלה אחד ללא תרו"מ?
הקדמה
מרפסת ובית מרוצפים, ועל כן גדרה ההלכתי של השאלה הוא: תבלין הגדל בעציץ שאינו נקוב, שכיון שהוא מונח על גבי רצפה המפסקת כל קשר בין העציץ לאדמה הוא נחשב כאינו נקוב. כמו"כ בבית ובמרפסת יש גג ועל כן החיוב מדברי חכמים (עי' רמב"ם הל' מעשר פ"א ה"י)1.
א. עציץ שאינו נקוב בשבת
בשבת אסור לקטוף אפילו עלה מעציץ. שא"נ כאמור בשולחן ערוך (או"ח סי' שלו ס"ז): "אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב".
באר המגן אברהם (ס"ק ט): "אסור לתלוש. וי"א דבשל עץ חייב חטאת ובחרס פטור וי"א איפכא עבח"מ סי' ר"ב סי"ב ועבב"י דאפי' הוא מונח בעלי' אסור לתלוש ממנו". המג"א דיבר בעציץ על קרקע מחוץ לבית, לדידן, שהמרפסת מרוצפת וכש"כ הבית, הן בחרס והן בשל עץ, הן נקוב והן שאינו נקוב נחשב לעציץ שאינו נקוב ואסור לתלוש מדרבנן.
אסור לטלטל עציץ מצד דיני מוקצה. כתב בשו"ת מאמר מרדכי (כרך ד הלכות שבת סימן קב):
"עציץ נקוב בבית או עציץ עשוי מחרס או עץ – יש להזהר לא להרימו ולא להניחו על שולחן ביום שבת. ואם נמצא על השולחן – אין להניחו על הרצפה. ועל כן, יש להזהר לא למשוך עציצים או להזיזם ביום שבת. ובפרט לעיתים כשבאים אורחים, ומפאת חוסר מקום מוציאים את העציצים למרפסת בשבת, ואם עוקרו ממקומו הוא תולש, ואם מחזירו עובר על זורע. וכן לא ישים מתחתיו בשבת מגש ממתכת, ואם יש מתחת לעציץ מגש ממתכת – לא יסירו".
"יש להחמיר גם בעציץ שאינו נקוב, אם עשוי מחרס או מעץ, וכל חומר הדומה להן (ועיין שו"ע סי' של"ו סעי' ז' והחונים עליו וסעי' י"א) כיון שיש לו יניקה כל שהיא מהאוויר תדיר, וי"א: שכל עציץ הוא מוקצה שמא יתלוש".
"כמו"כ אם העציץ מונח על מגש של חרס או של עץ, וכל שכן אם אין מתחתיו שום מגש, והוא נוטלו ומניחו על משטח של ברזל או כסף – גורם ל"תלישה". ולמעשה, יש להחמיר בכל עציץ גם אם הוא לא נקוב, ויש להזהר מאוד שלא להזיזו כלל בשבת".
וכך כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' שלו):
"ולאור ריבוי השיטות שלא מצינו להם הכרעה ברורה, לכן נכון שלא לטלטל עציץ כלל, מכל סוג שהוא (והיינו עציצים שיש בהם אדמה, וכדלקמיה, דיש בהם חשש מוקצה אפילו מיועדים לנוי, [לאפוקי אגרטל עם מים ופרחי נוי דשפיר מותר לטלטלן ממקום למקום, וכפי הכללים דלהלן]. אם כי יש לציין כי אלו שאין מקפידין ומטלטלין עציצי נוי [אפילו נקובים] בתוך הבית ממקום למקום, אין בידינו למחות בהם כלל, כי רבים המה הפוסקים הסוברים שמרצפות ובטון וכו' דינם כחוצצים, ואין חשש זורע ותולש בטלטולן ממקום למקום, ועציצי נוי לכמה מגדולי הפוסקים אין בהם מוקצה, אך בלבד שלא יכוונו בטלטולם לטובת הצמח שיגדל טוב יותר, או להצילם מנזק, שבזה לכו"ע אסור], וביותר כי גם מכניס עצמו לפלוגתת הפוסקים בשעה"צ (הכא סקל"ח) ואף לענין טלטול (עציץ) מפקפק קצת בפמ"ג, והוא באשל אברהם בסוהס"י, והאיסתפקתא הוא מפני העפר שבו שמוקצה הוא, דאסור להזיזו מהכא להתם בתוך העציץ משום חשש דחורש (מכסה השורשים וכדו'), ואסור להוציא ממנו עפר (דגורם שינוי בגידול הצמחים), ומאידך העציץ בכללותו עשוי ומיוחד לנוי ולטלטול ממקום למקום כפי המצטרך. ובתפארת ישראל (בכלכלת שבת זורע אות א') אוסר לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו, ובשביתת השבת (קוצר סעי' ה' וסק"ז) מתיר רק לצורך גופו ומקומו, ובתהל"ד (סק"ו) וקצוה"ש (שם) מתירים הטלטול ככלי שמלאכתו להיתר (וראה גם בשמו לעיל סי' ש"ח הערה 447 לענין כלוב עם צפורי נוי ואקווריום), ובמנחת שבת (סי' פ' ס"ק קצ"ד) ראוי להחמיר כהפמ"ג והכלכלת שבת. ולפמשנ"ת ראוי להחמיר גם עקב חששות דזורע ותולש, ולכן גם ברגלו (דליכא משום טלטול מוקצה, דהו"ל כלאחר יד) לא יזיזנו, אם כי המיקל בזה אין מקום למחות בו, כי כאמור סתימת הפוסקים שבלא להגביהו מן הארץ ליכא חששא, אך יזהר שלא יטלטלנו מקרקע עולם למקום מרוצף (שיש לחשוש לפוסקים שריצוף הוי חציצה ואינו יונק) ולהיפך, וכל שכן שלא יניחנו או יורידנו מהמגש (הטס) שתחתיו) אם יש בעציץ משום איסור מוקצה (ואפילו שאינו נקוב)"...
"ועציץ שנפל על צידו, אין להרימו על מקומו (ס' פני שבת (ח"ג סי' י"א אות מ"ד) דאם מתגלים השורשים וע"י הגבהת העציץ חוזרים ומתכסים הר"ז זורע, ואם מיישר הגומות הר"ז חורש, ועוד יש להוסיף דבעציץ נקוב ע"י הטייתו על צידו נפרד יניקתו מן הקרקע וע"י שמחזירו למקומו מחברו שוב ליניקתו), אפילו לא ברגליו וכלאחר ידו, משום חששות דאיסור 'חורש' ו'זורע' (מדרבנן), והעפר שנתפזר ממנו אסור להחזירו בשבת לתוך העציץ או לשאר מקום גינה וצמחים (שש"כ פכ"ו סעי' ב', שהעפר מסייע לגידול הצמח ואסור משום זורע). ומוקצה הוא, ורק משום מיאוס וכיעור מותר לטאטאו ולזרקו לאשפה או לסלקו לצד, ולאחר השבת יחזירנו לעציץ".
ב. עלי עציץ שאינו נקוב לדיני תרומות ומעשרות
עלים של ירקות עלים אם משמשים למאכל בסלטים או כנותני טעם למאכלים אחרים (גבינות) וכד' ודאי חייבים בתרו"מ, אם נשלקים ורק נותנים טעמם דינם במחלוקת.
כתבו תוספות (נדה נ ע"א):
"כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין – וא"ת הא אמרינן בפ"ק דחולין (דף ו.) אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דמעשר נוהג בתבלין וא"כ מטמא טומאת אוכלין ובפרק העור והרוטב (שם דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלין ומפרש בגמרא (שם דף קכ.) מאי קיפה תבלין אלמא אין להם טומאת אוכלין אלא ע"י צירוף וי"ל דאיכא ב' מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר ומטמאים טומאת אוכלין. אי נמי ההיא דפ"ק דחולין (דף ו.) לצדדין קתני ולא קאי מעשר אתבלין אלא אשאור גרידא ושביעית קאי אף אתבלין דאף במאכל בהמה נהגא כדתנן במס' שביעית"...
בתוס' שני תירוצים: א) שני מיני תבלין אחד החייב במעשרות והשני פטור. ב) אין ראיה מחולין שתבלין חייבים במעשרות (ותוס' בחולין הביאו רק את התירוץ השני). וכתוס' כתבו רמב"ן, רשב"א ור"ן (חולין ו ע"א) ר"ש (עוקצין פ"ג מ"ה).
בחידושי המהר"ל (עירובין כח ע"ב) כתב: "היו מטבילין בו הצלי. נראה דה"פ, שהיו מטבילין [בו] את הצלי, ובזה היו אוכלים הגרגיר בעין, אבל פלפלין אין מטבילין בו הצלי, רק מתבלין בו הצלי, ואין זה נחשב אכילה בעינייהו, שאינו רק תבלין, ולפיכך אין פלפלין חייבין במעשר. ואפי' אם מטבילין בו הצלי ג"כ לא דמי, כי פלפל אף על גב דמכשיר הצלי, אין עליו שם אוכל כלל אף עם הצלי, אבל גרגר כשאוכלים אותו עם הצלי, יש שם אכילה אף על הגרגר".
העיר הערוך לנר (נדה נ ע"א) על התירוץ השני: "בד"ה כל שחייב. אי נמי ההיא דפ"ק דחולין. לא נקטו התוס' תי' זה רק דמהתם אין ראי', אבל ודאי מוכח מדוכתי אחריני שיש מיני תבלין שחייבין במעשר כמו שהוכיחו התוס' ביומא (פא ב ד"ה שהפלפלין) ממה דאמרינן בעירובין (כח א) עוכלא תבלין ע"ש וכן מצאנו ג"כ דקרא הגמרא לשום ושמן של תרומה תבלין בפסחים (מד א) וכן מוכח במתניתין דערלה (פ"ב מ"ד) וכבר כ' הרמב"ם בפי' המשניות הביאו התוס' י"ט שם הזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפלין ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כלם נקראין תבלין כשאדם מתכווין לתבל בהם או בזולתם קדרתו ותבשילו עכ"ל ומה שהביאו התוס' ראי' דוקא מהא דעירובין היינו משום דמשמע שם דאיירי מתבלין דלאו בני אכילה נינהו כמו שהוכיחו שם מסוגיא דעירובין".
ובמרומי שדה (נדה נ ע"א) כתב: "אלא צ"ל דהא דפליגי ר"י ור"ש בתוספתא דעוקצין אינו אלא בחיוב מה"ת, אבל מדרבנן ודאי כל תבלין אפילו פלפלין חייב, ומתניתין כל שחייב במעשרות היינו מה"ת. והא דלא מפרש הגמ' ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות בשר וביצים, ולא מפרש ירקות לדעת הרמב"ם או שארי מינים לפירש"י, היינו משום דלשון אינו חייב במעשרות משמע יותר שאינו חייב כלל, אבל באמת ודאי יש שחייב במעשרות מדרבנן ואינו מטמא טומאת אוכלין כמו פלפלין וכדומה, וה"ה כרשינין לר"ש"...
וכך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (חולין ו ע"א): "וצריך לומר בדעת רש"י כמו שפירשו התוס' בכמה מקומות (יומא פא: ד"ה שהפלפלין, ועוד), דאין כל מיני תבלין שוין, יש שהן נאכלין בפנ"ע ושם אוכל עליהם, ויש שאינם ראויים ליאכל לכשעצמם, ואלו לאו שם אוכל עליהם ולא מתחייבים במעשרות. ועוד חילקו שם בין יבש לרטיבתא וזנגביל וכיו"ב שרק לתבלין, א"צ לעשר אפילו ודאי. וברש"י נראה דבכרשינין כיון שמערבין בתבלין שא"צ לעשרן, הוי תערובת דמאי. (וע"ע מ"ש בהערות ברכות לו: על פלפלין, ולט. על תבלין שבת עי"ש)".
וכ"כ החזו"א (מעשרות סי' א, כד) ובכרם ציון (הלכות פסוקות פי"ד סי"ח). שתבלין הנאכלים חייבים בתרו"מ ואותם הניתנים לטעם בלבד אינם חייבים בתרומות ומעשרות. וכעין דבריהם כתב בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ב ה"ג).
לגבי דעת הרמב"ם כתב מהר"י קורקוס (הל' מעשר פי"א הי"ב): "ודעת רבינו אינו כן אלא כדברי הרמב"ן שכתב דלא כל התבלין שוים יש מהם כאוכל ויש שאינם כאוכל כאשר כתב הרשב"א בחדושי חולין".
ועי' תוספת יום הכיפורים (יומא פא ע"ב) שדן בדעת הרמב"ם ולא הגדיר שיטתו. ועי' נחל איתן (הל' עירובין פ"א הי"א) שבאר את הרמב"ם כשיטת תוס' ושאר הראשונים והביא כמה אחרונים הסוברים כדבריו.
בספר 'התורה והארץ' (ח"ד עמ' 10 ואילך, וכן בשו"ת מאמר מרדכי כרך ב יו"ד סי' כו), מחדש הגר"מ אליהו זצ"ל שבכל צמח סרק אם יש חלק נאכל הוא נחשב פרי ולומד כך: "ובגמ' (נידה דף ח' ע"ב) נאמר: 'א"ל ר' ירמיה לר' זירא, ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא, ר"א הוא, והתנן ר"א אומר, המעמיד בשרף ערלה, אסור. אפילו תימא רבנן, ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בקטפא דגווזא, אבל בקטפא דפירא, מודו ליה; דתנן א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין, בשרף העיקרין מותר, בשרף הפגין אסור, מפני שהוא פרי. ואיבעית אימא כי פליגי רבנן עליה דר"א באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות, מודו דקטפו זהו פריו'... נמצא שבעץ פרי מפאת חשיבותו של הפרי הקטף אינו כפרי, אבל בעץ סרק שאין בו פרי, קטפו זהו פריו; ואף רבנן מודים בכך, וכדברי הגמ': "כי פליגי רבנן עליה דר"א, באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות, מודו דקטפו זהו פריו".
ועל כן הוא חייב בערלה (באילן) ובתרומות ומעשרות כל סוגי הצמחים אשר חלקים מהם משמשים לטעם בתבשיל.
דבריו הם חידוש גדול, ונראה שלא התקבלו להלכה על דעת רוב הפוסקים, אולם ראוי לנהוג לחומרא עפ"י דבריו.
מסתפק כדעת המאמר מרדכי, ולא מכריע, בתשובות והנהגות (כרך ד סימן רנ).
ועי' בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' עא) שחלוק עליו לגמרי וסובר שעץ שאין לו פרי שנאכל, אלא עלים, שרף וכד' אינו נחשב עץ מאכל ולא חלה עליו ערלה.
נראה שכיון שרוב הראשונים והאחרונים קבלו שעלים המשמשים לחליטה בלבד ואינם נאכלים אינם חייבים בערלה, ואינם צריכים תרומות ומעשרות. ורק למעוניין לנהוג כדעת המחמירים (הגר"מ אליהו) ינהגו שגם עלים המשמשים לחליטת תה חייבים בערלה ובתרו"מ (ללא ברכה).
אמנם כל זה בעלים המשמשים לחליטה, אבל עלים הנאכלים חייבים מדרבנן כדין ירק בעציץ שאינו נקוב בתרו"מ.
ג. אכילת עלה ללא מעשרות
נדון האם מותר להכניס עלה מן הירק מהמרפסת ולאוכלו בלא תרומות ומעשרות.
נאמר במעשרות (פ"ג מ"ט): "גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול וכן ברמון וכן באבטיח דברי ר"ט ר"ע אומר מגרגר באשכולות ופורט ברמון וסופת באבטיח כסבר שהיא זרועה בחצר מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב. הסאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין".
כלומר כיון שהלכה כר"ע, גפן הנטועה בחצר וכן כוסבר מותר לאכול עראי בחצר ללא תרו"מ. אם בגפן גרגר גרגר היינו לקטוף ענב אחד ולאוכלו ואח"כ ענב שני ולאוכלו. וכן בכוסבר עלה אחר עלה.
הגרגור או תלישת העלה הן גמר מלאכה, ולכן אם ייקבע למעשר אסור לאכלו ללא תרו"מ.
כך פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג ה"א):
"פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמ' מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי".
והוסיף בהלכה ב: "בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית ה"ז מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר".
ופרט בהלכה ג: "אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות, החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת, וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו".
והשלים בהלכה ד:
"כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אעפ"י שנגמרה מלאכתן אוכל מהן אכילת עראי עד שנכנסו לבית, נכנסו לבית נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהן עד שיעשר. וכן אם מכרן או בשלן באור או כבשן במלח או הפריש מהן תרומה או נכנסה שבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אעפ"י שלא הגיעו לבית, הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה"ז אוכל מהן עראי, התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל, כיצד הכניס קישואין ודילועין לבית קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה, וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהן עראי, חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתן נקבעה למעשר".
העולה מדברי הרמב"ם שמותר לאכול את העלה – בחצר מפני שאע"פ שהחצר קובעת למעשרות כיון שקביעותה מדרבנן התירו חכמים את האכילה עלה אחר עלה, אבל אם מכניס לבית, כיון שהעלה גמור לגבי מעשרות (ואינו כתבואה בקשיה) – חייב להפריש ממנו תרומות ומעשרות.
אם נשליך זאת לגבי עציץ שא"נ אם מכניס עלה לאכילה לביתו דרך אחת הדלתות, נראה שהעלה נקבע למעשרות.
כאמור ברמב"ם (הל' מעשר פ"ג ה"ה): "המביא לבית סוכי תאנה ובהם תאנים, מכבדי תמרה ובהם תמרים, אם הכניסום תינוקות או פועלים לא נקבעו למעשר, ואם הכניסן בעל הבית חייב במעשר, הכניס שבלים לעשות מהן עיסה לא נקבעו, לאכלן מלילות נקבעו למעשר, בד"א בתבואה אבל בקטניות לא נקבעו למעשר".
והוסיף בהלכה ו: "מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל".
עולה מדבריו שבדבר שלא נגמרה מלאכתו – בית אינו קובע ויכול לאכול עראי, אבל כאן מרגע שקטף את העלה לגביו נגמרה מלאכתו וכיון שהוכנס לבית אסור באכילה עד שיעשר.
ולכן אם הכניס לבית דרך אחת הדלתות אפילו עלה אחד לשם אכילה, מתחייב בתרו"מ. אם מכניס עלה רק לטעם כגון לחליטה לפי רוב הפוסקים פטור מתרו"מ, לפי הגר"מ אליהו חייב בתרו"מ.
ד. עציץ בבית והכנסה דרך חלון
עציץ בתוך הבית נראה שאסור לאכול לפני שיעשר כי ברגע שנקטף מהעציץ נגמר ונקבע למעשרות.
דין מרפסת מוגבהת מעל הקרקע שלעתים סועדים בה, נלענ"ד כדין בית (עי' רמב"ם הל' מעשר פ"ד ה"ח ואילך). ועל כן לכאורה אין הבדל בין עציץ המונח בבית לעציץ המונח במרפסת, מעת שקטף עלה אחד לשם אכילתו התחייב בתרו"מ.
אם נדון את המרפסת כחצר, מותר לאכול בה עראי – עלה ואח"כ עוד עלה. אם מכניסים את העלה לתוך הבית דרך דלת צריך להפריש תרו"מ. לגבי הכנסה דרך חלון לא מצאתי בירור האם תחשב כהכנסה דרך דלת או כהכנסה דרך גגין וקרפיפות (עי' ברכות לה ע"ב) וכיון שמציאות זו לא שכיחה מן הראוי להפריש תרו"מ מספק.