חבל נחלתו כב לב
סימן לב
דשא מתחת לגפנים
שאלה עריכה
דשא משמש בימינו לבילוי ולנוי, ואע"פ שהוא מתאים למאכל לבעלי חיים, הוא אינו מיועד לכך. האם מותר לשתול דשא מתחת לגפנים?
תשובה עריכה
א. נאמר בתוספתא כלאים (פ"ג הי"ג): "האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם, ר' דוסתאי בן יהודה אומר מיני דשאים הן כלאים". ובהלכה יד: "החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדילין באפר מיני דשאים הרי הן כלאים בכרם".
נראה מן התוספתא שייחודם של דשאים משאר צמחים הוא שעלו מאליהם ולא נזרעו או נשתלו. ואעפ"כ הם כלאים בכרם.
אמנם בירושלמי (כלאים פ"ה ה"ז): נאמר "ושאר כל הגדלים באפר מין דשאים ואינן כלאים בכרם". היינו הירושלמי והתוספתא חלוקים בגירסתם.
כתב בחזון יחזקאל על התוספתא: "מיני דשאים הרי הן כלאים בכרם. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה הי"ט. אבל בבאורי הגר"א ביו"ד ריש סי' רצו גריס הכא דמיני דשאים אינן כלאים בכרם. ולגירסתנו בודאי מיירי הכא במיני דשאים דעשויים לקיים מהם".
היינו החזון יחזקאל מבאר, לגירסת התוספתא והרמב"ם, שאע"פ שעלו מאליהם בכ"ז כיון שמקיימים אותם ונהנים מהם הם כלאים בכרם.
ב. פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ד):
"אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים".
באר הכסף משנה (שם הלכה ד): "אין אסור משום כלאי זרעים וכו'. יש לתמוה על זה דהא תנן בספ"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ"ק אמרו שהזונין אף על פי שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אף על פי שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין".
הכס"מ השוה בין כלאי זרעים לכלאי הכרם שלא רק הנאכל לאדם אסור בכלאיים, אלא אף מה שמקימים לאכילת בהמה מתקדש.
ג. פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ו) לגבי כלאי הכרם:
"אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות".
הרמב"ם סתם ולא פירש מה הם הזרעים שמותר לזורעם בכרם.
עוד כתב הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה הי"ח): "הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש".
ומשמע שאף העולה מאליו ורוצה בקיומו1 כגון לבהמה או לרפואה מקדש בכרם. ואילו בהלכה הבאה כתב הרמב"ם: "הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם, וכן כל מיני דשאים שעולין מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם, ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש, הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הן ואינן כלאים בכרם".
קשה לברר מדברי הרמב"ם אלו מיני זרעים מקדשים ואלו אינם מקדשים.
ד. באר בדרך אמונה (הל' כלאים פ"ה ה"ו):
"(כד) אבל שאר מיני זרעים. ומיני זרעים נקרא לענין זה כל שהזרע הוא הנאכל וכונת הזורע עליהן:"
"(כה) מותר לזרעם בכרם. אפי' מדרבנן דבירקות דאיכא בהו קנבוס ולוף דהוא דאורייתא גזרו גם על שאר ירקות אבל זרעים דליכא בהו מדאורייתא כלל לא גזרו עליהן. וי"א דגם רבנו לא התיר אלא בזרעים שאין נאכלין הזרע לאדם ולא הגידולים אבל אם הגידולים נאכל אסור מדרבנן ובחזו"א תמה ע"ז דדעת רבנו לא משמע כן. אבל דעת הרבה ראשונים שאין להתיר רק בזרעים שאין רוב בנ"א זורעין ומקיימין מין זה או בעשבים העולין מאליהן אבל שאר זרעים אסורין מדרבנן וראוי להחמיר כדעה זו מיהו אם לא זרע רק מין אחד של זרעים או קטניות בכרם אפשר שיש להקל ולצרף לזה דעת התוס' והר"ן דבמין אחד ליכא אפי' איסור דרבנן כדלקמן סקכ"ז וצ"ע [מיהו במכתב שנדפס שם בחזו"א לא הזכיר קולא זו]:"
מתבאר שיש שלש דעות. האחת בדעת הרמב"ם: י"א שכל זרעים2 מותרים לזרוע בכרם, וי"א שגם הרמב"ם לא התיר אלא זרעים וגידולים (=ירק העולה מהם) שאינם נאכלים לאדם, ועל כן 'ירק עלים' – חסה נענע, וכד' יהיו אסורים לדעת הרמב"ם בזריעה בכרם. ודעת ראשונים שכל זרע שזרע אדם לצרכו או אפילו עלה מאליו והאדם מקיימו יהיה אסור בזריעה בכרם ולפי"ז אף צמחי רפואה ונוי יהיו אסורים. והרב קנייבסקי כתב שיש להחמיר כדעה זו.
ה. בספר ארץ חמדה לגר"ש ישראלי (ספר ב מדור ד פ"ה) נו"נ בשיטות הראשונים והאחרונים ובסוף הפרק הדפיס טבלת סיכום (שם עמ' נה). כאשר אחת מן העמודות היא דעת הראשונים בזריעה וקיום צמחים שאינם נאכלים (לאדם) וכך הסיק:
לפי תוספות, ר"ן ויראים האיסור בזריעה מדרבנן.
לפי הרמב"ן (בזרוע מעיקרא) לפי הראב"ד (בזריעה, ובקידוש מדרבנן), לפי שטמ"ק, ולפי הגר"א האיסור מן התורה.
לפי הרמב"ם מותר.
וא"כ לפי שיטת 'ארץ חמדה' נראה כי דשא אף שלא נזרע למאכל בהמה אלא רק לנוי על יד גפנים או מתחת לגפנים אסור לשתול ולזרוע, וי"א שאף מקדש.
ו. כתב החזו"א (הל' כלאים סי' א, יב): "וכן בה"ד כתב דאין איסור בעשבים המרים משמע דאסורין שאר עשבים אבל י"ל דאיסור דרבנן קאמר וגם בכה"כ יש איסור דרבנן וכמש"כ בפ"ה הי"ט בדשאים, ולמש"כ בכ"מ דהר"מ מחייב בירקות אפשר דגם בעשבים חייב משום כה"כ."
"תבואה וקנבוס ולוף אסורין משום כלאי הכרם מה"ת אבל שאר זרעים אינן אלא מדרבנן, וי"א דגם ירק מה"ת לדעת הר"מ, אבל לדעת ש"פ ירק מדרבנן, וי"א דזרעים חוץ מירק אף איסור דרבנן ליכא, ואם אינן ראוין לאדם אף ע"י תיקון אף איסור דרבנן ליכא, ואפשר דאם הן מאכל בהמה יש בהן משום כלאים, ואם אין רוב בני אדם זורעין ומקיימין מין זה אין בהם משום כלאים בכרם, וכן עשבים העולין מאליהן אין בהן משום כלאים".
הפוסקים הבינו בדבריו שאף דשא לנוי אסור בכרם, ונראה משום שהוא ראוי למאכל בהמה.
בספר התורה והארץ (ח"ה עמ' 52) בפסקי הל' זרעים לגר"מ אליהו (הל' כלאים סט"ו) פסק:
"גפן אחת הנטועה באמצע הדשא יש להרחיק ששה טפחים בינה לבין הדשא".
ובהערה 22:
"הטעם שיש להרחיק גם מדשא אף שאינו מאכל אדם הוא משום שבכלאי הכרם לכו"ע נאסר גם צמח הראוי למאכל בהמה כמבואר במשנה (כלאים פ"ה מ"ח) ובגמ' (שבת קמד ע"ב) ונפסק ברמב"ם (הל' כלאים פ"ה הי"ח), ויש לחוש לדיעות שדשא מוגדר כדבר שכמוהו מקיימין כפי שנתבאר לעיל (הע' 2).
וכ"פ בארץ חמדה (ספר ב עמ' נו בסוף סעיף ה):
"מיני הדשאים והם העשבים העולים בשדה מאליהם מקדשים בכרם (רמב"ם הל' כלאים פ"ה הי"ט). שאפילו שאינם אלא מאכל בהמה, שהרי לא חלקו בזה כלום".
"ונראה מזה שהקוצים במקום שמקיימים אותם וכן מיני הדשאים יש בהם איסור תורה, ושלא כזרעים. ואע"פ שהדשאים עולים על פני שטחים גדולים (עי' לעיל פ"ה, ז). אפשר לומר שבמינים העולים מאליהם לא שייכת הגדרה זו שלא נאמרה אלא במינים הנזרעים, וצריך עיון".
והבאנו לעיל שאף דעת דרך אמונה להחמיר בדשא בכרם.
הרב אשר סנג'רו (פעמי יעקב, גליון אב תשס"ח, עמ' קו) סקר את הדעות השונות והביא מלשון השו"ע (יו"ד סי' רצו סי"ד): "וכן כל מיני דשאים שעולין מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם". וממנו מסיק שיש להחמיר בדשא בכרם כשיטת השו"ע (לפחות לפוסקים כשו"ע).
ז. לעומתם, יש מן הפוסקים שהתירו דשא בכרם כיון שלא נזרע למאכל בהמה. בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רלד) פסק להקל. וכן בדברי דוד (טהרני, ח"ד סי' מד) סבר שכיון שאינו לאכילת בהמה מותר לזרעו בכרם. וכן הרב ש"ז רווח (עלון חלקת השדה ג עמ' 101) הביא מהגר"ש עמאר שליט"א שאין לחוש לדשא לנוי בכרם.
ח. המקרה עליו השאלה, הוא בכניסה לישוב, במיצג המתייחס לציבור בישוב, ולדרכו בישוב ארץ ישראל, ועל כן לדעתי מן הראוי להחמיר, כיון שיש בעצם הכניסה הזו אמירה וסימן לציבור. ועל כן למניעת חילול השם של זלזול בכלאי הכרם, מן הראוי לעקור את הדשא מסביב לגפנים. ועדיף כיון שהדשא לא מטופח והוא מתפשט לכל העברים לעקור את כולו ולהניח במקומו דשא סינטטי.
לפני כעשרים וחמש שנה הערתי למי שכרמו היה מעל דשא, והוא פנה לרבו הגר"א נבנצל שליט"א ואסר לו משום שראוי למאכל בהמה.
מסקנה עריכה
מן הראוי לעקור את הדשא, ואם לא יעקרו והגפנים תגענה לנתינת פירות יש לחוש אף לקידוש הפירות והדשא.