חבל נחלתו כב לד
סימן לד
נתינת חמישה סלעים לפדיון בנו לכמה כהנים
שאלה
עריכההאם מותר לתת את חמשת הסלעים של פדיון הבן למספר כהנים שיחלקו ביניהם (ולא נתינת חמישה סלעים כמה פעמים) והאם יכול לשלם את הפדיון בתשלומים.
תשובה
עריכהא. נאמר בבכורות (נא ע"ב): "דת"ר: נתנו לעשרה כהנים בבת אחת – יצא, בזה אחר זה – יצא".
פרש רש"י: "בבת אחת – שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו".
"בזה אחר זה – ולכהן (אחר) [אחד1]֖ הכי תניא ליה בתוספתא יצא".
מבואר ברש"י שמותרת נתינת חמישה סלעים בבת אחת לכמה כהנים, וכמו"כ מתיר לתת לכהן אחד בכמה תשלומים את דמי הפדיון, אבל אינו מתיר לתת לעשרה כהנים בכמה תשלומים שונים2. וכך נאמר בתוספתא בכורות (פ"ו הי"ד): "נתן האב חמש סלעים לחמשה כהנים בנו פדוי נתנן לו זו אחר זו זו אחר זו בנו פדוי". וכיון שחילקו בבריתא בגמרא ובתוספתא לשני מקרים, משמע כפירוש רש"י.
ב. אמנם הרמב"ם (הל' ביכורים פי"א ה"ז) למד זאת כמקרה אחד, וכתב: "נתן ה' סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא".
באר המבי"ט בקרית ספר (הל' ביכורים פי"א): "נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא אע"פי שלא הגיע ליד כהן אחד חמשה סלעים כיון שיצאו מידו חמשה סלעים לכהנים לפדיון בנו".
כתב הר"י קורקוס: "נתן חמש וכו'. בריתא שם נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא, בזה אחר זה יצא. ופרש"י ז"ל בבת אחת שהניח חמשה שקלים בפני כולם והלך, בזה אחר זה ולכהן אחד עכ"ל נראה שהוא סובר דאם נתנו לעשרה כהנים בזה אחר זה לא יצא, ונסתייע לפי' זה מהתוספתא השנויה פ"ו דבכורות ז"ל נתן ה' סלעים לחמשה כהנים בנו פדוי נתנם לו זו אחר זו אחר זו בנו פדוי ע"כ משמע דבסיפא בנותן לאחד הוא, אבל אין נראה כן דעת רבינו אלא אפילו לעשרה כהנים בזה אחר זה בנו פדוי וכפשטא דבריתא דמאי שנא דכולה אי' כהנים קאי".
וכן בדברי חמודות (בכורות פ"ח סי' י אות כח) כתב: "בזה אחר זה. פירש"י ולכהן אחד והרמב"ם גם הטור כתבו על עשרה כהנים". וכ"כ הב"ח (יו"ד סי' שה ס"ק ט).
בהערות הגרי"ש אלישיב (בכורות נא ע"ב) כתב את המחלוקת בין רש"י לרמב"ם, וסיים: "וכן משמע (=כרמב"ם) בדברי התוס' לעיל דף מ"ח ב' בד"ה דרבי [גבי האב שמת לאחר ל' יום שנשתעבדו נכסיו לפדיון בנו, ואולם השאיר נכסים פחות מחמש סלעים דאיכא מיעוטא דחמש ולא חצי חמש] וז"ל: דמצות חמש סלעים רמי רחמנא עליה ולא מקיימא בפחות מחמש אף על פי דיכול לשלם לעשרה כהנים בזא"ז לא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש עכ"ל. ומשמע דרק בכה"ג דאין בכוונתו להשלים דהא מת בזה איכא למיעוטא, משא"כ אם מתכוון להשלים מהני בין בב"א ובין בזא"ז".
לפי דברי הגרי"ש אלישיב הדרשה 'ולא חצי חמש', מתכוונת לשעבוד המוטל על האב ונכסיו, אבל לא לאופן התשלום. ואע"פ שבזמן התשלום הראשון לא היה לו לשלם את כל חמשת הסלעים, בכ"ז השתעבד גופו לחמישה סלעים ולכן מה שהרויח חל עליו השעבוד. אבל כשמת בטל שעבוד גופו וממילא גם בטל שעבוד ממונו ונמצא שיכול לפדות רק בחצי חמש.
ג. אמנם משו"ת עונג יום טוב (סי' ק) משמע שאם אין לו חמישה סלעים תחת ידו אינו חייב לתת חלק מחמישה סלעים ואינו משתעבד. וז"ל:
"שאלה: במי שיש לו בן לפדות ואין לו חמש סלעים בשלימות אם יש מצוה ליתן מה שיש לו ע"מ שישלים כשתשיג ידו או דלמא כיון שאין לו חמש סלעים שלמים ליכא שום מצוה במה שיתן פחות ויכול להוציאם לצורכו עד שתשיג ידו ליתן כל החמש סלעים?"
"תשובה: בבכורות (דף נ"א) תניא נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזא"ז יצא ופרש"י ז"ל בזא"ז לכהן א' הכי תניא לה בתוספתא עכ"ל. וא"כ כיון דיצא בנותנו זא"ז והני חמש סלעים כחוב דמי ובחוב ודאי דאם אין לו לשלם כל החוב מחויב ליתן למלוה מה שיש לו. ה"ה בפה"ב כמה דאית לי' מחויב ליתן וכשיהיה לו להשלים עד חמש סלעים ישלים ויגמור מצותו. מיהו נראה כיון דאמרינן שם (דף מ"ח) דכ"ע אמרינן חמש ולא חצי חמש ואם מת האב וא"א לגבות מן האב עוד ולא מן היורשים כ"א חצי חמש פטורין לגמרי3. אלמא דכשנתן חצי חמש לא קיים שום מצוה כלל א"כ מי שאין לו לע"ע כ"א חצי חמש אין מצוה ליתן לכהן שהרי לא יקיים בזה שום מצוה. ולא דמי לחוב דעלמא שמחויב כמה דאית לי' דהכא אין החוב עליו אלא אם יקיים מצותו בנתינתו. אבל בנתינת חצי חמש דליכא עדיין קיום מצוה אין עליו חיוב ליתן. ויכול לעכבם לצורכו עד שתשיג ידו ליתן כל הה' סלעים דאף דאמרינן נתנם בזא"ז נמי יצא לא שקיים פלגא דמצוה כעת אלא שיהא קיום המצוה בשעה שיוגמר נתינת הה"ס בשלימות. אבל כ"ז שאינו נותן בשלימות ליכא עדיין קיום המצוה ואינו מחויב ליתן וליכא בזה משום שהויי מצוה לא משהינן".
ד. כתב הפרישה (יו"ד סי' שה אות יא): "בין בבת אחת בין בזה אחר זה וכו'. כן הביא נמי הרמב"ם (הל' בכורים פי"א ה"ז) הברייתא כצורתה אבל רש"י מפרש לשם בפ' יש בכור דף נ"א. שבזה אחר זה איירי דוקא בכהן אחד והכי תניא בתוספתא (בכורות פ"ו ה"ד) וכנ"ל עיקר. מורי ורבי (מהרש"ל בביאורו לטור)". עולה מדבריו שסבר שדעת רש"י נפסקה להלכה, שבזה אחר זה דוקא בכהן אחד.
אמנם השולחן ערוך (יו"ד סי' שה ס"ז) פסק כרמב"ם: "נתן ה' סלעים, אפילו לעשרה כהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, בנו פדוי".
ה. פסק החכמת אדם (שער רינה וישועה כלל קנ סעיף ב): "חמישה שקלים אלו נותן לכהן אחד או אפילו לעשרה בין בבת אחת בין בזה אחר זה (שם סעיף ז') ויש אומרים דלכהן אחד צריך ליתן בבת אחת4 (דרישה ופרישה בשם רש"ל) ואף על גב דבלשון הגמרא ופוסקים שכתבו יצא משמע דלכתחילה לא יעשה כן, נראה לי דלאו דוקא דלא יהא אלא כשאר מתנות כהונה ועיין סימן ס"א לענין זרוע ולחיים5".
מתבאר מדברי החכ"א שהבין מן הבריתא שסגנונה בדיעבד, שלכתחילה צריך לתת חמישה סלעים לכהן אחד, ורק בדיעבד לכמה כהנים ובזה אחר זה, וחכ"א מקשה שאף בשאר מתנות כהונה אינו צריך לתת לכהן אחד.
העיר בפתחי תשובה (ס"ק י): "בנו פדוי עיין בחכמת אדם כלל ק"נ דין ב' שכתב דאף דמלשון הגמרא והפוסקים שכתבו יצא משמע דלכתחלה לא יעשה כן, נראה דלאו דוקא הוא דלא יהא אלא שאר מתנות כהונה [לעיל סימן ס"א סעיף ט'] וכתב עוד שדעת הפרישה בשם רש"ל דלכהן אחד צריך ליתן בבת אחת ע"ש [וע' (בת' חתם סופר ס"ס רצ"ז) שכתב וז"ל ונ"ל דאין יכול לכתחלה לחלק ה' סלעים לב' כהנים דכל שנתנה בו תורה שיעור אם מחלקו הו"ל חצי שיעור אף על גב דבדיעבד יוצא ע"י צרוף מ"מ מצוה מן המובחר לאכול השיעור בב"א או ליתן שיעור נתינתו בב"א עכ"ל ולא ידעתי מה יענה בהא דסי' ס"א הנ"ל דמבואר דאין קפידא רק בכדי נתינה ולא בהשיעור]".
משמע מדברי החתם סופר שכל מקום שנתנה התורה שיעור צריך לתת את כל השיעור לכהן אחד, וקצת תימה על דבריו שלא מצאנו כמעט לכתחילה ובדיעבד במצוות מן התורה, ועל כן מה שמצווה לכתחילה קיים אף בדיעבד.
ו. מדברי החכמת אדם ומדברי החת"ס עולות שתי שאלות שצריך לבודקן: האם לכתחילה יש לתת את חמשת הסלעים לכהן אחד, ושאלה שניה האם יש שיעור לנתינה לכהן אחד.
בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' מז) הסיק: "ג) ברם לקושטא דמילתא נלענ"ד שאין ללמוד דין פדיון הבן מדין מתנות זרוע לחיים וקיבה, דבזה נלענ"ד דאפי' לכתחילה יכול ליתנם לכמה כהנים ואפי' בזאח"ז, דע"כ לא כ' הח"ס שיתן שיעור נתינתו בבת אחת אלא היכא שהשיעור נתינה שנתנה בו תורה מעכב את קיום המצוה וכגון פדה"ב כדאמרי' בגמ' (בכורות מ"ח ב) חמש סלעים ולא חצי חמש וכה"ג טובא. ועיי' לעיל (סי' מ"ו) באורך, אבל זרוע לחיים וקיבה שאינם מעכבים זא"ז כמבואר בגמ' חולין וכ"ה בשו"ע יו"ד (סי' ס"א סעי' כ"ו), לכן גם היכי שחייב ליתן שלשתם יכול לתנם אפי' לכתחילה בזאח"ז ואפי' לכהנים הרבה".
ז. כרמב"ם כתב בספר החינוך (פרשת קרח מצוה שצב): "האב יכול ליתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה".
ובאר המנחת חינוך (פרשת קרח מצוה שצב): "נתן להרבה כהנים דמי הפדיון בין בב"א בין בזא"ז יצא וע' בס' מהרי"ט אלגאזי מה שפלפל בזה וע"ש שכ' דאף אם נתעכלו המעות ביד הכהנים קודם שהשלים לכהן אחרון מ"מ פדוי כמו בקידושין וע"כ לא פליג שמואל כאן רק בקודם שלשים כיון דאין בידו לפדות עתה אבל אם בידו בודאי מהני כמו קידושין ע"ש וז"ב".
המהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פ"ח דף סד עמוד ב אות [ח]) כתב: "...וראיתי להר"ם בפ"א מהל' שקלים דין א' שכתב וז"ל, ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחד בפעם אחת עכ"ל. וצריך להבין מ"ש מפדיון הבן דאפילו בזה אחר זה יצא ובמחצית השקל צריך בבת אחת, דפשט דברי הר"מ לענין מחצית השקל נראה דאפילו בנתן מקצת ודעתו להשלים לא מהני בזה אחר זה ומ"ש מפדיון, וצ"ל דלכתחלה דוקא קאמר שיתן בב"א למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפשר שיצא בנתינתו לחצאין, א"כ נ"מ לענין דינא דבפדיון נמי היינו דוקא בדיעבד כלשון הברייתא אבל לכתחלה צריך ליתן בב"א".
עולה מדבריהם כי מצוה מן המובחר לתת כל חמשת הסלעים בב"א, ובדיעבד יוצא גם אם משלים את נתינותיו עד חמישה סלעים, לרש"י לכהן אחד, ולרמב"ם ושו"ע לכמה כהנים.
ח. האמרי בינה (דיני פדיון הבן סימן ח) דן אף הוא:
"מבואר בברייתא בכורות (דף נ"א ע"ב) נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזה אחר זה יצא ופירש"י בב"א שהניח לפני כולן ה"ס והלך לו בזא"ז ולכהן אחד משמע דאם נתנו לעשרה כהנים בזא"ז לא יצא וכן משמע מלשון תוספתא דהביא רש"י נתן ה"ס לס' כהנים בנו פדוי נתנו לו זו אחר זו בנו פדוי משמע דוקא לאחד. אולם מדברי רמב"ם הל' בכורים (פי"א) וכן בש"ע (סי' ש"ה ס"ז) דכללו הכל ביחד נתן ה"ס אפילו לי' כהנים בין בב"א בין בזא"ז בנו פדוי מבואר דבכל אנפי בנו פדוי ועיין ר"י קורקוס שם ובמהרי"ט אלגאזי כתב דכך הי' גירסת רמב"ם בתוספתא. אולם העלה למ"ש הרמב"ם (פ"א) משקלים ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כא' בפ"א. ופשט דברי רמב"ם נראה אף בנותן מקצ' ודעתו להשלים ל"מ בזה אחר זה ומ"ש מפדיון וצ"ל דלכתחלה דוקא קאמר שיתן בב"א למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפשר שיצא בנתינתו לחצאין א"כ נ"מ לענין דינא דבפדיון נמי דוקא בדיעבד כלשון הברייתא אבל לכתחלה צריך ליתן בב"א".
"והנה אם נדייק מדקתני יצא א"כ גם ברישא בנתן לי' כהנים בב"א וכפירש"י שהניח לפני כולן הה"ס הוא ג"כ רק בדיעבד ואמאי הא בזה עיקר נתינתו הי' בב"א רק שיתחלקו הכהנים ביניהם וראיתי בח"ס (סי' רצ"ז) שכתב דאינו יכול לכתחלה לחלק ה"ס לב' כהנים דכל שנתנה בו תורה שיעור אם מחלקו הו"ל חצי שיעור אף על גב דבדיעבד יוצא ע"י צירוף מ"מ מצוה מן המובחר לאכול השיעור בב"א או ליתן שיעור נתינתו בב"א וזה הוא כמ"ש המרי"ט אלגאזי אולם אם נותן בב"א ומניח לפני הכהנים כמ"ש רש"י אמאי קתני דיעבד הא לא חייבה התורה רק שיזכו בני אהרן בדמי פדיון וכיון שנותן בב"א למה נקוט דוקא דיעבד וכי בשביל שנתחלק בין הכהנים לא יהי' בידו לעשות כן לכתחלה כיון דעיקר אזלינן בתר הנותן והוא נותן שיעור שלם. ובאמת הא דמייתי האלגזי ז"ל משקלים המעיין שם ברמב"ם יראה דעיקר החיוב לתת מחצית השקל בב"א ואף בדיעבד לא יצא ומצאתי בס' קרית ספר מבעל מבי"ט שכתב שם בטעם דברי רמב"ם מדכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפילו בנתינות לא ימעיט ומבואר מדבריו דאף בדיעבד אינו יוצא מדכתיב בקרא לא ימעיט דהוא לעכב שיהי' הנתינה בב"א במחצית השקל. וא"כ י"ל דגבי דמי פדיון מהני אף אם נותן לחצאין כשדעתו להשלים ואף לכתחילה".
"וראיתי בספר פנים יפות מבעל הפלא' פ' במדבר על פסוק ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגולת כו' ונתת הכסף לאהרן ולבניו דצריך ליתן חמשת שקלים לכהן א' ולא לשני כהנים והי' חשש שיקח אהרן מקצתו וא' מבניו מקצתו וא"ז פדיון לכך צריך ליתן כ"א בפ"ע ומשה זוכה לאהרן בפרט לאהרן או לא' מבניו וכיון שכבר נפדה בזכות משה הי' יכול לערבם שצריך פדיון לכ"א בפ"ע כמו שאמרו חמש ולא חצי חמש ומאד תמהני הא חמש ולא חצי חמש הוא כשאינו נותן רק חצי חמש אבל כשנותן כ"א דמי פדיון ה"ס רשאי ויכול ליתן אף לעשרה כהנים ואף בזא"ז יוצא ואולי רמז על לכתחלה חמשת חמשת שיתן בב"א אבל לזכות משה להם ל"ה צריך ואף אם מקבל אהרן ובניו שפיר דמי. ועיין תוס' בכורות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה דר' מאיר".
אף בשו"ת בית יצחק (תוכן העניינים יורה דעה ב) תמה על דברי הפנים יפות:
"הגה ראיתי בפנים יפות פ' במדבר ד"ה ולקחת חמשת חמשת שכ' בסוף הדיבור וקיי"ל דבעינן שיתן חמשה שקלים לכהן אחד ולא לשנים. וזה נגד גמרא ערוכה בכורות נ"א נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזאח"ז יצא וכן נפסק בש"ע בלי חולק. ואין לומר כונתו דלכתחלה אין נותנין דהרי בפנים יפות קאי אדאורייתא דמה"ט לא נטל אהרן מחצה ומדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד ועיין בחכמת אדם שכ' דאף לכתחלה מותר ונ"ל דה"ט דגמרא נקטא בדיעבד משום דבזא"ז לא שרי רק בדיעבד כמ"ש במהרי"ט אלגזי אבל בב"א מותר אף לכתחלה (וע' חת"ס יו"ד סי' רצ"ז) ע"כ דברי הפנים יפות צ"ע". ועי"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן קצג).
ט. כך כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' שה סכ"ה): "נתן החמש סלעים אפילו לעשרה כהנים יצא ולא מיבעיא כשנתן כל החמש סלעים להם ביחד אלא אפילו נתנם בזה אחר זה בנו פדוי וכ"ש אם נתן לכהן אחד מעט מעט דיצא ולעיל בסי' ס"א מצרכינן שיתן לכל הפחות לכל כהן כדי נתינה ובכאן לא ביארו הפוסקים כן ונ"ל משום דבשם כתיב ונתן לכהן הזרוע וגו' בעינן כדי נתינה חשובה אבל בפדיון הבן לא כתיב לשון נתינה ואף על גב דבבמדבר כתיב ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו הא אכולהו כתיב לשון נתינה ולא על כל אחד מהם ועוד דלדורות לא כתיבא לשון נתינה ולכן נ"ל דזה שאמרו בגמ' [נ"א ב] עשרה כהנים לאו דווקא וה"ה מאה ויותר ובכמה מקומות בש"ס כן הוא [עי' גיטין מ"ד א]".
והמשיך והסביר בסעיף כו:
"ודע דבגמ' אמרו לשון זה על דיעבד וז"ל הגמ' שם נתנו לעשרה כהנים יצא וכו' וכן הוא לשון הפוסקים ואין להוכיח מזה דדווקא בדיעבד ולא לכתחלה כמו שיש מי שרצה לומר כן [ועי' פ"ת סק"י] דאינו כן שהרי אפילו במתנות כהונה דסי' ס"א דכתיב ונתן לכהן דמשמע לשון יחיד ועכ"ז מותר לכתחלה לחלקם לכמה כהנים כמבואר שם וכ"ש בפדיון הבן דלא כתיב לשון זה וזה שהגמ' לא אמרה לשון לכתחלה כדי דלא ליהוי משמע שצריך לעשות כן מיהו זה וודאי דלכתחלה צריך ליתן כל החמש סלעים ביחד ולא מעט מעט שהרי כל זמן שלא נתנם כולו לא קיים המצוה ועליו לקיים המצוה מיד ועוד דאיך יברך והוא לא קיים עדיין ואפילו נתן משכון אינו מועיל דמשכון אינו קניין אלא בטוחות בעלמא וכשנותן משכון צריך להקנות לו גוף החפץ להפדיון ולא לשם משכון ויש ליזהר בזה שלא להזכיר לשון משכון ואם החפץ שוה יותר יקנה לו בו כשיעור ה' סלעים ואם האב ירצה אח"כ החפץ יקנהו מהכהן".
י. וכך לימד המשך חכמה (במדבר ג, מז): "ולקחת חמשת וכו' בשקל הקודש תקח, עשרים גרה השקל. הנה בכל מקום דצריך לחלק השקל כתב כמה גרה השקל. בכי תשא, "מחצית השקל", כתב (שמות ל, יג) "עשרים גרה השקל", להורות שעשרה גרה הוא חצי השקל, וככה יתנו. בפרשת ערכין דכתיב שקלים שלמים (ויקרא כז) לא פירש כמה השקל. רק במקדיש שדה אחוזה, אחרי שכתב דין פדיון בגירעון, שמגיע חמשים שקל כסף לארבעים ותשע שנים, וצריך לחלק סלע אחד, לכן כתב שם "עשרים גרה יהיה השקל" (שם פסוק כה). וכאן, אם הוה אמרינן שאהרן ושני בניו חלקו הכסף לשלושה חלקים שוים, הרי השקל אינו מתחלק, כי שלוש עשרה מאות וששים וחמשה, הרי י"ב מאות חלוקה שוה, ומאה וששים וחמשה שלושה חלקים, כל אחד של חמשים וחמשה. ואם כן אינו צריך לחלק השקלים. אך באמת פירשו רז"ל בבא בתרא קמג, א: "לאהרן ולבניו" – מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ואם כן על כרחך צריכים להחלק בסלע אחד, ולכן אמר "עשרים גרה השקל".
"וראה עומק דברי רז"ל! שבתורת כהנים פרשת בחוקותי (פרק ז פיסקא ח לויקרא כז, כה): "עשרים גרה יהיה השקל" – למדך כמה הוא סלע. ובספרי פרשת קרח פסקא קיח (לבמדבר יח, טז): "עשרים גרה הוא" למה נאמר? (לפי שהוא אומר "ופדויו", אין לי אלא כסף) שוה כסף מנין? תלמוד לומר "הוא". כיון ששם אינו צריך לחלק השקלים, וחמשה לפדיון הבן הוא מספר שלם, ולמה כתב "עשרים גרה הוא"! וזה ברור. ויתכן לומר, דרחמנא כתבה שם גבי פדיון הבן "עשרים גרה הוא", להורות לנו מה ששנינו בפרק יש בכור (בכורות) דף נא, ע"ב: נתנו לעשרה כהנים (בבת אחת יצא). להורות לנו דאינו צריך ליתן לכהן אחד, ואף לחלק למספר גרות רשאי לכל כהן וכהן, וזה נכון".
יא. מביא בספר דף על הדף (בכורות נא ע"ב):
"כתב הגאון האדר"ת זצ"ל בספרו הר המוריה – אזני ירושלים (ע' קב): נשאלתי מאברך אחד שהיה לו לפדות בן, אם יוכל לפדותו מחמשה כהנים שהי' רוצה לתתם לו או דווקא מאחד. והשבתיו, דבס' פנים יפות ס"פ במדבר כ' בפשיטות דקי"ל דהחמשת שקלים צריך ליתן לכהן א' ולא לשנים כו'. והוא דבר תמוה שלהדיא מפורש בכורות נא ב' ובטוש"ע יו"ד סי' שה שנותנם לכמה כהנים. אך מצאתי להח"ס חלק יו"ד ס"ס רצז שכ' דכל שנתנה בו השיעור לכתחילה אסור לחלק דה"ל רק חצי שיעור, ואף שבדיעבד מצטרף, ע"ש".
"והפתחי תשובה הקשה ממתנות כהונה שמפורש להדיא דיכול ליתן זרוע לאחד ולחיים לאחר. ולק"מ דשם שפרטה התורה כ"א בפ"ע ה"ל גופין מחולקים, וי"ל שפיר שגם בכל א' וא' מקיים המצוה, משא"כ בפדיון הבן שכתבה התורה חמשת שקלים, אינו בכלל זה כשנותן שקל שקל. וראיה לדבר ממחצית השקל שכתב הרמב"ם ז"ל שצריך ליתנו בבת אחת ולא מעט מעט, ועמש"כ באריכות בחיבורינו חשבונות של מצוה בס"ד".
"וראי' להח"ס ממש"כ באו"ח סי' תעה לבלוע לכתחילה כזית מצה בבת אחת ולא מעט מעט, והרי כל אכילת כזית מצטרף בכא"פ, אלא ודאי דהצירוף הוא רק לדיעבד ולא ללכתחילה.
"וא"כ דברי רבו הפנים יפות ז"ל אינם סותרים לדברי הגמ'. ומאחר שיצא מפי אותו צדיק, ודאי ראוי להחמיר כדבריו".
"לכן ציויתיו שיתנם לכהן אחד ובתנאי שיחלקם לעוד ארבעה כהנים, ולא גרע תנאי זה מתנאי של על מנת להחזיר שמותר לכתחילה, יעו"ש בסי' שה, וזה התנאי עדיף דהא כוונתו שיקבלו גם הם מתורת פדיון והוא יהי' שלוחם, כן נ"ל ברור עכ"ד".
ועי' דרך אמונה (הל' ביכורים פי"א ה"ז).
מסקנות
א. מדין תורה, אם נתן לעשרה כהנים יצא ידי חובה לכו"ע.
ב. אם נתן פדיון הבן בתשלומים לכהן אחד, יצא ידי חובה מן התורה לכו"ע, ואם לכמה כהנים חלקו בכך רש"י והרמב"ם.
ג. אם אין בידיו חמישה סלעים אינו חייב לתת בתשלומים, אלא רק כשיהיה לו חמישה סלעים חייב ליתנם (שו"ת עונג יום טוב).
ד. מלכתחילה לצאת ידי כל הדעות ייתן חמישה סלעים בבת אחת לכהן אחד.