חבל נחלתו כב כט

<< · חבל נחלתו · כב · כט · >>

סימן כט

לא תאמץ את לבבך

שאלה

האם 'לא תאמץ את לבבך' ו'לא תקפוץ את ידך' הם שני לאוין או לאו אחד?

תשובה

א. נאמר בדברים (טו, ז):

"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון".

לכאורה, בפסוק ציווי אחד על הלב – לא תאמץ והוא על המחשבה והרצון, וציווי שני על היד – לא תקפוץ והוא על המעשה.

ב. חלק ממוני המצוות רואים זאת כמצוה אחת.

כגון בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה רלב):

"והמצוה הרל"ב היא שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם והוא אמרו יתעלה (שם) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וזה אזהרה מלקנות מדת הכילות והאכזריות שתמנע מעשות הראוי".

וכן בספר יראים (סימן רב [דפוס ישן – מט]): "לא תאמץ את לבבך [ולא תקפץ]. ויראת מאלהיך צוה הכתוב להיותינו רחמנים בפ' ראה אנכי דכתיב לא תאמץ את לבבך יש לך שמצטער אם אין לו ליתן. פי' אצל אימוץ לב מוזהר אדם כשלבו נוטה לרחם שלא יסוב לבו ולא יאמץ להסב הרחמנות ועל לאו ואזהרה זאת ידוו כל הדווים ויחזיקו טובה לרמאים, ולא תקפוץ את ידך. תניא יש לך אדם שפושט ידו וחוזר וקופצה, מאחיך האביון אם תאמץ ותקפוץ סופך להיות לו אח שתהיה אביון כמותו".

וכן בסמ"ג (ל"ת רפט) ובחינוך (מצ' תעח).

וכך כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג סי' לו):

"לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). הוזהרנו להסיר מנפשנו מדת האכזריות, ולנטוע בה נטעי נעמנים, הם הרחמים והחסדים הנאמנים, כמו שכתוב (שם כח, ט): והלכת בדרכיו. ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו ויחון את העני ולא מדרך הרחמנות, כענין שנאמר (משלי יב, י): ורחמי רשעים אכזרי, על כן כתוב: לא תאמץ את לבבך. ועונש האכזריות רע ומר, כאשר יתבאר בשער האכזריות בעזרת האל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא ב): ונתן לך רחמים והרבך (דברים יג, יח) - כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים".

ובדרכו הלך בספר חרדים (מצוות לא תעשה פרק א סי' כז):

"(כז) לעקור מנפשותינו מדת האכזריות לפיכך אף על פי שצוה לא תקפוץ את ידך מליתן צדקה לפי שהיה אפשר שיתן ולבו אכזר על העני לפיכך חזר וצוה לא תאמץ את לבבך אלא תתן ברחמנות, ר"י סמ"ק סמ"ג רמב"ן רשב"ץ, ממנין תרי"ג".

וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רמז ס"א): "מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר: לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים. ומאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו". והזכיר זאת שוב ביו"ד סי' רנב ס"ב לגבי פדיון שבויים.

ג. אמנם בספר הלכות גדולות (הקדמה עמוד יג) במנין המצוות: "(קצ) לא תאמץ. (קצא) לא תקפוץ". היינו הוא מונה אותן שתי מצוות.

וכך כתב הסמ"ק (מצוה כ): "שלא לאמץ לבבו מליתן צדקה כדכתיב (דברים ט"ו) לא תאמץ ולא תקפוץ. פי' קפיצת ידים שלא יאמר אם אתן פרוטה לעני לא יהא קרני שלם מוטב שלא אתן תלמוד לומר לא תקפוץ. ולא תאמץ שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם היה רוצה היה מרויח יותר מצרכו ת"ל לא תאמץ. שאפי' אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ".

אבל הסמ"ק במצוה רנז הוסיף וכתב: "שלא לקפוץ יד מלהלוות כדכתיב (דברים ט"ו ספרי פ' ראה דף מ"ב) לא תקפוץ ידך מאחיך האביון (מפ' בפנים)".

ד. בביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא, עשין עשה כה) הסביר את השיטות השונות:

"והנה הבעל הלכות גדולות וכל סייעתו מנו שני לאוין. לאו דלא תאמץ את לבבך. ולאו דלא תקפוץ את ידך וגו'. ותרווייהו בחד קרא כתיבי תכופים וסמוכים".

"אבל הרמב"ם ז"ל וכל סייעתו מנאום שניהם באזהרה אחת. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' ע"ח) ביאר הטעם משום דהו"ל כאחד משאר לאוין שנכפלו במצוה אחת שאין נמנין אלא באזהרה אחת עיין שם בדבריו".

"ובאמת דבספרי (פ' ראה פיסקא קט"ז) דריש להו להנך לאוין כל חד לענין בפ"ע. דאמרו שם: לא תאמץ את לבבך יש בן אדם שמצער אם יתן אם לא יתן. ולא תקפוץ את ידך יש בן אדם שהוא פושט ידו וחוזר וקופצה עיין שם. אלא דמכל מקום ס"ל להרמב"ם וסייעתו דמשום זה אין למנותן בשתי אזהרות בפ"ע. דהכל עולה לענין אחד. דכוונת הכתוב רק לומר שלא ימנע מליתן צדקה לעני מלב טוב ובעין יפה. ואין זה חשוב רק כאזהרה אחת".

"וראיתי לרבינו הגאון ז"ל (=רס"ג) לקמן במנין הלאוין שלא הביא אלא לאו דלא תאמץ את לבבך בלבד. וכפי הנראה גם דעתו בזה כדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דדינם רק כלאו אחד. אבל באזהרות רבינו הגאון שע"פ עשרת הדברות (בדבור כבד) מנה שניהן כדעת הבה"ג".

"אלא שראיתי בזה דבר חדש להסמ"ק שמנאן בשני לאוין בפ"ע כהבעל הלכות גדולות וסייעתו. וכתב לאו דלא תאמץ את לבבך (בסי' כ') לאזהרה על צדקה ולאו דלא תקפוץ כתבו (בסי' רנ"ו) וביאר הלאו הזה לענין הלואת עני. וז"ל שם שלא לקפוץ יד מלהלוות. כדכתיב לא תקפוץ ידך מאחיך האביון עכ"ל עיין שם. ולפי זה הם שני ענינים נפרדים לגמרי. ואפשר דזהו ג"כ טעמן של הבעל הלכות גדולות וסייעתו שמנאום בשתי אזהרות מיוחדות בפ"ע. ובאמת דמשמעות הכתוב נראה כן. דבנתינת צדקה שהיא מתנה לחלוטין ויש בה חסרון כיס שייך אמוץ הלב. אבל בהלואה שאינה אלא לזמן על מנת לחזור ולפרוע לאחר זמן לא שייך בה אלא קפיצות יד כמבואר והרמב"ם שמנאן באחת לטעמי' אזיל ועי' בקצור מנין המצות שלו לאוין רל"ב עייש"ה. ולפי זה יתכן לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ומ"מ לא מנה לאו דלא תקפוץ לפמשכ"ל דהלואה על דעת לפרוע ג"כ היא מצוה לדעת רבינו הגאון ז"ל. והיא בכלל עשה דוחי אחיך עמך וכדעת השאילתות. ואם כן יש בה עשה ול"ת עשה דוחי אחיך ול"ת דלא תקפוץ את ידך. ולפי זה לדרכו של רבינו ז"ל אחר שמנה עשה דוחי אחיך עמך שכוללת יותר מהלאו. דמינה שמעינן נמי לרבות קצוצה שיוצאה בדיינין וכמשכ"ל. שוב לא הוצרך עוד למנות הלאו דלא תקפוץ".

היינו, עפ"י דרכו של הסמ"ק הלאו של 'לא תאמץ' עוסק בצדקה, והלאו של 'לא תקפוץ' עוסק בהלואה לעני.

ובמקום אחר התייחס שוב לשיטת הרס"ג (ביאור על ספר המצוות לרס"ג [הרב פערלא] לאוין ל"ת פו).

ה. בין אם הפעולות כלולות בלאו אחד ובין אם כלולות בשני לאוין צריך להבין את פיצולן לשני ציוויים.

מפרש זאת רבינו בחיי (דברים טו, ז):

"לא תאמץ את לבבך. מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו רז"ל: (ב"ב ט ב) המפייסו בדברים גדול מכלם. ולא תקפוץ את ידך. לא תסגור ידך, כי הוא אחיך, והוא אביון התאב לכל דבר". והלך בדרכו של ראב"ע (עי' בפירושו).

באר המלבי"ם (דברים טו, ז):

"[קלד] לא תאמץ את לבבך, יש הבדל בין חזוק ובין אמוץ, שחזוק הוא התחלת החוזק ואמוץ הוא התמדת החוזק, ובא להזהיר שיתמיד לעזור להאביון, והנה לפעמים ירפה ידיו ממנו מפני קושי הלב ואכזריות אף שטבעו נוטה אל הפזרנות, ובזה צריך שיהיה לו לב טוב לא לבד לפי שעה שזה קרוי חזוק כי גם בתמידות שזה קרוי אמוץ עד שלא יצטרך לאמץ לבבו בכל פעם בשיצטער אם יתן אם לא יתן רק יהיה לב טוב בתמידות, ויש מונע א"ע מלתת מפני שהוא כילי וגם כשפותח ידו קופצה תכף שזה גדר בעל קופץ, מדלג ואינו עומד בתמידות, עז"א לא תקפץ את ידך, ובאר העצה לכל זה שיזכור שהאביון הוא אחיו, שיצויר שלמחר יהיה הוא אביון כמוהו, ושהאביון יהיה עשיר כמוהו, וסופו ליטול הימנו".

לעומתו בהעמק דבר (דברים טו, ז) באר את ההבדל בין לא תאמץ ללא תקפוץ בדרך אחרת:

"לא תאמץ וגו'. קאי על כל אחד אחיך, שטבע ישראל להיות רחמנים ולחמול על אדם כושל, אלא גם זה טבע האדם לחמול על ממונו ולאמץ את לב החמלה, ע"כ בא אזהרה לא תאמץ את לבבך".

"ולא תקפוץ וגו'. קאי על באחד שעריך, שטבע האדם שלא לחוס על מהדורי, ובא אזהרה שעכ"פ לא תקפוץ את ידך לגמרי, כדאי' בב"ב ד"ט א' דנזקקין לו למתנה מועטת".

ו. כתב הרב חיד"א בשלל דוד (דברים טו, ז):

"יש לדקדק כפל לא תאמץ ולא תקפוץ. ועוד כפל פתוח תפתח, ורז"ל [בבא מציעא לא, ב] דרשו. ועוד מאי וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, אפילו לא יקרא נמי יש חטא. ורז"ל [בבא בתרא י, א] דרשו השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז, ולמה הוא חמור כל כך כאילו עובד ע"ז".

"ואפשר לומר, דהנה במידת הכילי כשבא העני לתבוע צדקה, רוע לבבו אינו מניח לו לגמור בדעתו ליתן, ואם אח"כ מרוב צעקת העני לבו האבן נמוח וגמור בדעתו ליתן, אם נותן ידו בכיסו ליטול פרוטה נתחרט ואף על פי שהמעות בידו קופץ את ידו, ובין כך יכול להיות כי העני מת ברעב כמו שהביא בגמרא [תענית כא, א] מעשה על זה דביני וביני מת העני. לזה בא האזהרה לא תאמץ את לבבך להיות שקיל וטרי בלבך אם תתן או לאו, ופשיטא אם הסירות לב האבן וגמרת בדעתך לא תתחרט אח"כ לקפוץ את ידך רק פתוח תפתח את ידך בזריזות תיכף כשתבע העני ממך. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, כי ע"י זה שאתה מעלים עין אולי ימות העני ואתה שופך דמים, ושופכי דמים הוקשו לע"ז, לזה אמר והיה בך חטא מלבד החטא דמעלים עיניו מן הצדקה עוד יש חטא שפיכת דמים. או אל תחשוב בעצמך כי שוגג [אתה] כי עכ"פ היית רוצה ליתן לו, לזה אמר והיה בך חטא, לעולם יש בך חטא ש"ד על שלא נתת לו במהירות ובזריזות. ואמר עוד נתון תתן לו, ולא תחשוב שע"י הנתינה כמה פעמים אתה מחסר עצמך ואולי תבא לידי מידה זו, לזה אמר ולא ירע לבבך, כי אדרבה בגלל הדבר הזה יברכך ה'".