חבל נחלתו כב כח
סימן כח
כיבוד אב או אם חורגים
שאלה
עריכהמה הם גדרי כיבוד בעל אמו או אשת אביו?
תשובה
עריכהא. פסק הרא"ש (קידושין פ"א סי' מה): "גרסינן בכתובות פרק הנושא (דף קג א) תנא כבד את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך וי"ו יתירא לרבות אחיך הגדול וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא".
הלומדים את הרא"ש בלבד יכולים להסתפק: לאחר מיתה של מי – הם פטורים מכיבוד. האם מיתת האב שהוא בעל האם החורגת, או מיתת אשת אב עצמה. שכן באב עצמו – מכבדו בחייו ומכבדו במותו (קידושין לא ע"ב). אולם מוכח מן הסוגיא בכתובות שהכוונה שחייב בכבוד אשת אב בחיי האב ולא לאחר מיתתו.
ב. נאמר בכתובות (קג ע"א) בצוואת רבי לבניו: "ת"ר: בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה...". ושואלת הגמרא: "הזהרו בכבוד אמכם – דאורייתא היא דכתיב: כבד את אביך ואת אמך! אשת אב1 הואי. אשת אב נמי דאורייתא היא, דתניא: כבד את אביך ואת אמך, את אביך - זו אשת אביך, ואת אמך - זו בעל אמך, וי"ו יתירה - לרבות את אחיך הגדול! הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא".
מלשון הגמרא משמע שהמצוה בכבוד אם חורגת בחיי אביו מן התורה.
ג. הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו הט"ו) פסק:
"חייב אדם לכבד את אשת אביו אף על פי שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו, וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת, אבל לאחר מיתתה אינו חייב, ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו".
וצ"ב איך חילק הרמב"ם בין אשת אב ובעל אמו לאחיו הגדול, הלא נלמדו באותו לימוד עצמו ואם באשת אב חייב מן התורה, איך באחיו הגדול חייב רק מדברי סופרים.
מהרדב"ז והכס"מ (בהל' ממרים) משמע שאף כבוד אחיו הגדול מן התורה, אלא שהרמב"ם קרא לו דברי סופרים כדי ללמד על דרך הלימוד (כקדושי כסף באשה שג"כ כתב שהם מדברי סופרים – הל' אישות פ"א ה"ב).
וכן המנחת חינוך (פרשת יתרו מצוה לג, א) כתב: "א"כ אם דרשינן וא"ו אחיו הגדול נמי מדאוריית' רק הר"מ קורא לה מד"ס אבל המצוה היא מה"ת ויש הרבה נ"מ בין מצוה של תורה או דרבנן".
ד. הרמב"ם עצמו מזכיר לימוד זה בספר המצוות, וז"ל בתחילת שורש ב:
"כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפרוש המשנה (בריש ההקד') שרוב דיני התורה יוצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאים ראיה עליהם באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או הקש יורה עליו. וכבר בארנו זה הענין שם. וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו".
"וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים בכלל מצות עשה. ואשר הביאו לזה לפי מה שייראה לי מאמר רבי עקיבא (פס' כב ב וש"נ) את י"י אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים וחשב שכל מה שיגיע ברבוי הוא מן הכלל הנזכר. ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול. כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי. אמרו (כתובות קג א) את אביך לרבות אחיך הגדול ועוד אמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך, כמו שאמרו את י"י אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו".
נושא דיונו של הרמב"ם בסה"מ אינו שאלתנו הקודמת על החילוק בסכינא חריפא בין אשת אב לאח. הרמב"ם בסה"מ מגדיר שאין למנות את הנלמדים בריבוי או בי"ג כמצוה מן התורה בפני עצמה. אלא לפי ההתיחסות של חכמים ללימוד, האם מפורש שהוא מן התורה או שהוא רק אסמכתא. וע"כ טוען שאין למנות בתרי"ג מצוות כיבוד אשת אב ואחיו הגדול. ודבריו קשים שכן הגמרא מזכירה עליהם שהם דאורייתא (כמובא לעיל).
ה. בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם (שורש ב) העלה את הקושיות על הרמב"ם, ונתן תירוץ לדעת הרמב"ם שמשיב הן על הקושיה מלשון הגמ' 'דאורייתא' והן על החילוק בין אשת אב לאח גדול. וז"ל:
"והתשו' עוד שהשיב עליו [נב - ג] אם כדבריהם [למה] לא מנו כיבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה וכמו כן כבוד אחיו הגדול שלמדו אותן כמו כן ברבוי אמרו את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך ו"ו יתירא לרבות אחיך הגדול. וזו ודאי שאלה היא. אבל נטע ממנה הרב זה העיקר והוא משרש ועוקר שרשים רבים בתלמוד. ועם כל זה אינו מספיק לתשובת שאלתו. שהרי בגמר כתובות (קג א) הזכירו צוואת רבי שאמר לבניו הזהרו בכבוד אמכם והקשו על זה דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך אשת אב הואי אשת אב נמי דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך ו"ו יתירא לרבות אחיך הגדול. הנה הרב מבקש בדברים הנדרשים בשלש עשרה מדות או ברבוי שיזכירו הם עצמם שהוא מדאורייתא ועם זה ימנה אותן בכלל המצות והרי הזכירו הן באלו שהן מדאורייתא. ואם לא יספיק לו אמרם דאורייתא היא, והרי הרב עצמו דן בלשון הזה ומנה בו מצות ולקח ראיה מלשונם. במצות קע"ה מנה ענין הרוב מפני שאמרו רובא דאורייתא. והביא ראיה במצות לא תעשה קצ"ט שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה הוא בלא תעשה ממה שאמרו (פסחי' ד ב) לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, שכך מצא בנוסחאות מדוייקות, וממה שאמרו (שם ב ב) דלא ליגע באיסורא דאוריית'. ועל דעת בעל ההלכות בין שהן דאורייתא בין שהן דרבנן היו ראויות להמנות כמו שנתבאר מדעתו בעיקר הראשון".
"אבל אני מבאר סברתו בזה. אמרו שם בגמר כתובות הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא. הנה ביארו כי זה האיש שהוא בעל אמו אינו חייב בכבודו מפני כבוד עצמו אלא מפני שהוא כבוד לאמו בענין האיש ההוא הרי זה פטור ממנו. נמצא שלא נתרבה כאן מצוה יתירה על כבוד האבות אלא שיכבד אותם בכל ענין שיהיה להם כבוד. אבל אחיך הגדול אם חשבו הראשונים שאין המצוה כן אלא בחיי האבות לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם. וכן נראה שלא נתרבה בו"ו יתירה אלא כעין מה שנתרבה בעיקר התיבה ואם כן הכל חוזר אל כבוד האבות".
"ואולי סברו שאין מדרש ו"ו יתירא עיקר דקיימא לן כמ"ד (יומא מה א, יבמו' סח ב, עב ב, וש"נ) לא דרשינן וו"י. ואמנם לפי מניינם שעשו מכיבוד אב ואם מצות עשה אחת ומקלל אותם מניעה אחת מפני היותם נאמרים בכלל אחד, ג"כ אחיו הגדול עמם ימנה מצוה אחת ואפילו אם אמ' כבד את אביך ואת אמך ואחיך הגדול".
עולה מדברי הרמב"ן שיש לחלק בין טענת הרמב"ם על לימוד מי"ג מידות למניית אשת אב כמצוה מתרי"ג. אף לפני בה"ג והרמב"ם היה כתוב שהיא דאורייתא, אבל מכך שהיא אך בחיי האב משמע שהיא אינה מצוה בפני עצמה אלא יוצאת מחובת כבוד האב. ועל כן הרמב"ם לא מנאה כמצוה אלא סינף אותה למצות כיבוד אב. לגבי אחיו הגדול הוא ג"כ חלק ממצות כבוד האב ואין הרמב"ן מתרץ מדוע הרמב"ם כינה זאת דברי סופרים.
דבריו של הרמב"ן שכבוד אשת אב נובע אך מכבוד האב עצמו – מקובלים על כל הפוסקים, ולגבי אחיו הגדול אם נובע מאב, יש חולקים עי' מנחת חינוך (מצ' לג).
ודבריו כל כך התקבלו עד שכתב המנחת חינוך (פרשת יתרו מצוה לג): "וז"פ ג"כ אם אביו מוחל א"צ לכבד את אשת אביו וכן אם האם מוחלת כיון דהכיבוד חוזר רק מחמת כיבוד האבות והם מוחלים וכ"ש אם אין רצונם בכבוד זה לכבד אשתו או בעלה ודאי אין רשאי כי אין זה כבודם ורצונם ש"א זהו כבודו". וצ"ע למ"ד שהוא ציווי דאורייתא לא יוכל למחול.
ו. לגבי אחיו הגדול כתב מנחת חינוך (פרשת יתרו מצוה לג, א): "וע' רמב"ן בס' המצות דעתו דגם אחיו הגדול הוא בחיי אבות מחמת כיבודם כי רצונם בכך אבל מדברי הר"מ נראה דאף לאח"מ חייב בכיבודו דאצל אשת אביו ובעל אמו כ' כל זמן שהוא קיים, וכאן סתם ולא כתב זה נראה דס"ל דבכ"מ חייבי' ולא מחמת כיבוד אבות נגעו בה רק דהוא גזה"כ או דחז"ל תקנו כן ומהש"ס הכא משמע דעל אשת אב מבואר דוקא בחיים אבל באחיו הגדול אינו מבואר ע"כ דבכ"ע חייב בכבודו". ועוד שם: "אך אחיו הגדול חייב בכבודו לאח"מ ג"כ כיון דמ"מ הוא אחיו כנלע"ד".
וכן מגילת אסתר (שורשים שורש ב) כתב בדעת הרמב"ם שחייב לכבד אחיו הגדול אף לאחר מות הוריו.
לעומתם, רבי עקיבא איגר (קידושין לא ע"ב) צידד בשיטת הרמב"ן:
"מכבדו בחייו ומכבדו במותו וכו'. ומצינו ג"כ להיפך בפי"ב דכתובות (דף ק"ג) דאינו מחויב בכבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו אף דכיבוד אשת אביו ואחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב כמ"ש הרמב"ן שם לפי שגנאי להם שיתבזו לתולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם עיין שם מזה". והביא לשון הרמב"ן ומשמע שאין חיוב באחיו הגדול אחר מיתת אביו ואמו.
ז. לעומת כל הסוברים שכבוד אשת אב מן התורה כתב המאירי (כתובות קג ע"א): "חייב אדם לכבד אשת האב וכן בעל האם ודבר זה מצוה מדברי סופרים וסמכוה מן המקרא כבד את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך ולא סוף דבר אשת אב או בעל אם בחיי האם אלא אף לאחר מיתה2 וכן חייב אדם לכבד אחיו הגדול והוא שאמרו וא"ו יתירה לרבות אחיך הגדול ואף על פי שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאוריתא וכמו שהקשו אשת אב דאוריתא לא אמרוה אלא דרך סמך, ובהרבה מקומות מצינו כיוצא בזה כמו במסכת תענית כ"ח ב' אמרו הלל דראש חדש לאו דאוריתא כלומר הא של מועדות דאוריתא ובמועד קטן י"א ב' אמרו חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאוריתא וכן בהרבה מקומות".
הצטרף לדברי המאירי בדרך פקודיך (מצות עשה לג חלק הדיבור) כתב: "ב) בכלל כיבוד אב ואם כיבוד אשת אביו בחיי האב וכיבוד בעל האם בחיי האם, גם צריך לכבד אח ואחות הגדולים ממנו בשנים, וזהו מדברי סופרים ואסמכינהו אקרא".
ח. כתב בשיטה מקובצת (כתובות קג ע"א):
"רש"י במהדורא קמא. משמע דמדרבנן חייב בכבוד אשת אב אפילו לאחר מיתה. וקשה קצת דאכתי תקשי אמאי צריך רבי להזהיר את בניו על כבודה אטו מי חשידי דקא עברי אדרבנן. ובמהדורא בתרא פי' יפה שכתב וז"ל ה"מ. דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו. ע"כ. פי' אבל לאחר מיתה לא מחייב כלל ולכך הוצרך להזהירן והא דפריך אשת אב נמי דאורייתא היא קושטא דמילתא קא פריך כנ"ל".
בטעם הדבר שאין חייבים בכבוד אשת אב אחר מות אביו כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' סח והו"ד גם בשו"ת אגודת אזוב יו"ד סי' טז, בעל השאלה לרעק"א): "והנה בגוף הדין אם צוותה אמו או אביו לעשות דבר אחרי מותו, אם צריך לקיים הצוואה מדין כיבוד דבר זה צריך עיון לדינא, דמצינו בברייתא פ"ק דקדושין (דף ל"א) מכבדו בחייו ומכבדו במותו וכו' ומצינו ג"כ להיפוך בפ' י"ב דכתובות (דף ק"ג) דאינו מחוייב בכבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו, אף דכיבוד אשת אביו ואחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב כמ"ש הרמב"ן שם לפי שגנאי להם שיתבזו לתולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם עיין שם, מזה משמע לכאורה דאינו מחוייב בכיבוד אב לאחר מותו, ולזה צ"ל לחלק דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר אבא מארי, דבזה מגביה כבוד אביו זהו שייך גם לאחר מיתה, אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צערות אביו ומכלל הזה לכבד אשת אביו ואחיו הגדול שהוא ענין נחת רוח לאביו ומניעת צערו ממנו בזה יש לומר דלא שייך לאחר מיתה דלא אכפת להו בזה".
מתבאר כי כבוד אשת אב אינו כבוד עצמי לאביו אלא סיבה שלא יצטער אביו, ולכן במיתתו אינו חייב בו, אבל כבוד עצמי כגון להזכיר אבא מארי שייך אף אחר מיתה.
ט. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סכ"א): "חייב אדם לכבד אשת אביו, אף ע"פ שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וחייב לכבד בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה, אינו חייב בכבודם. ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה".
וכנראה שהשו"ע נסמך על שיטת רש"י במהדו"ק ושיטת המאירי שדבר הגון לכבד אשת אביו אף לאחר מיתת אביו.