חבל נחלתו כב יח

סימן יח

חצי שיעור ביום כיפור

שאלה

האם מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול חצי שיעור של איסור לצורך רפואתו ותפילה בחג כסדרה1?

תשובה

א. מקור דין חצי שיעור בכריתות (יג ע"א): "אמר רבנאי אמר שמואל: בחלבים ובנבילה – עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס... התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור, מפני הסכנה". ובהמשך העמוד: "התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. מפני הסכנה, אפילו טובא נמי תיכול! אמר רב פפא, הכי קתני: הותרו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה".

ופירושו: התירו לאשה מעוברת, לאכול אוכלין טמאין פחות מכשיעור, ולאכול אח"כ תרומה – מפני הסכנה לה ולעוברה.

וכך באר רבינו גרשום (כריתות יד ע"ב): "התירו לעוברה שהריחה ביוה"כ לאכל פחות פחות מכשיעור כותבת מפני הסכנה שלא תפיל".

מצינו א"כ מי שפירש לגבי מעוברת ביום כיפור, אבל בש"ס לא נמצא כן לגבי חולה.

ב. נאמר בהגהות מיימוניות (הל' שביתת עשור פ"ב ה"ח אות ה):

"זאת מצאתי בס"ה הקטן יסוד הר' יצחק מקורבי"ל בר' יוסף והיה כתוב לפניו גליון פיר"י כשהחולה שואל לאכול ולשתות אומרים לו יום הכפורים הוא אם אמר אעפ"כ תנו לי לאכול מאכילין אותו דכה"ג חולה אומר צריך אני קרינן ביה אף על פי שאין אומר צריך מפני הסכנה ע"כ לשון מהר"ם זצ"ל. ויען כי אין אנו בקיאין יפה באומד הדבר טוב להאכילו מעט מעט שלא יהא ככותבת בכדי אכילת פרס כדאשכחן פרק אמרו לו ובשתיה מלא לוגמיו דהיינו חצי רביעית שלא יבא לאיסור כרת אמנם צריך ליזהר שלא יפשיעו בנפש שאם לא יוכל לסבול ולעמוד בכך יאכילוהו וישקוהו להדיא".

ג. פסק הטור (או"ח סי' תריח): "עוברה שהריחה או חולה שמאכילין אותו אם יספיק להם שיתנו לו מעט מעט פחות מכשיעור בהפסק כדי שלא יצטרף ככותבת בכדי אכילת פרס נותנין להם מעט מעט כדי להקל האיסור מעליהן אבל אם רואין שצריכין לכשיעור ביחד יתנו להן מיד".

באר הבית יוסף (או"ח סי' תריח ז-ח): "כן כתב הרא"ש בפרק בתרא דיומא (סי' יג) וזה לשונו גרסינן בכריתות בפרק אמרו לו (יג.) התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה ואפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות (ה"ג הל' יוה"כ לב.) ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ע"כ. ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור עכ"ל וכן כתבו הר"ן (ג. ד"ה מתני' בפירקין) והרב המגיד (שם) וכבר נתבארו משפטי צירוף אכילות ושתיות ושיעוריהן בסימן תרי"ב".

הפרישה (או"ח סי' תריח ס"ק ט) השיג: "נותנין להם מעט מעט. מהרי"ל (עי' הל' יו"כ סי' ג עמ' שלד) כתב בשם מהר"ש שאין ראוי לנהוג כן אלא נותנין לפניו לאכול ואומרים לו יום כפור היום אבל בש"ע פסק כדעת רבינו הם דברי הרא"ש בפ"ג דיומא דדייק לה ממסכת כריתות פרק אמרו לו עיין שם".

אף הב"ח (או"ח סי' תריח ס"ק ח) כתב: "לא שנא עוברה שהריחה וכו'. כן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם ורצה לומר דאף בחולה ואפילו צריך לכשיעור מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור ומה שהעתיק רבינו למעלה (סי' תריז ס"ג) בשם הרמב"ן דבחולה מאכילין אותו מתחלה כדי הצריך לו על פי בקיאין דמשמע דאין מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור היינו דוקא כשהרופא אינו אומר שיספיק לו להאכילו מעט מעט וזה שכתב על פי בקיאין וכאן איירי כשהרופא אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט כמו שאמר אם יספיק להם שיתנו לו מעט מעט וכו' והיינו שידוע שיספיק להם על פי הרופא ועיין באשיר"י מבואר כן".

"ולענין הלכה אנו נוהגין כדרשות הר"ש מאוסטרייך (דרשות מהר"ש סי' ריג אות ב) שכתב וזה לשונו יש אומרים שאין נותנין לו השיעור בבת אחת אבל לא נהגינן הכי ואמרינן ספק נפשות להקל ונותנין לפניו ואומרים לו יום הכפורים היום ואם יאכל הרשות בידו ע"כ וכן ביולדת לאחר שלשה ותוך שבעה כן עושין".

היינו, נחלקו הראשונים לגבי חולה שמאכילים אותו בגלל חשש סכנה, האם לומדים לגביו ממעוברת, ונותנים לו פחות פחות מכשיעור או שנותנים לו מיד כמה שנחוץ. הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו מאומה בנושא פחות מכשיעור לגבי חולה, ואף מהר"ש מנוישטאט רבו של המהרי"ל כתב שמאכילים אותו שלא בשיעורים. לעומת זאת הרמב"ן והרא"ש בארו כן.

ד. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תריח סעי' ז-ח):

"כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו".

"וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית; ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד)".

אף שהשו"ע פסק שחולה שיש בו סכנה מאכילים אותו בתחילה פחות פחות מכשיעור, יש מן הפוסקים שהחמירו בספק פיקוח נפש, וחייבו להאכילו מיד שלא בשיעורים. כך כתב הגר"י זילברשטיין (שולחן המועדים, יום כיפורים, סי' א, ג): "וכבר יסד לנו מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל שכל חולה שכבר נמצא בסכנה מאכילים אותו ביום הכפורים שיעור שלם ולא פחות פחות מכשיעור (יעוין בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם פ"ב מהלכות שביתת העשור)". וכן הובא בפירוש אמרי יעקב (אבות פ"ג מ"י), וכן הביא הגר"ש דיכובסקי (לב שומע לשלמה ח"ב עמ' ריט).

ה. כתב בספר החינוך (פרשת אמור מצוה שיג):

"ושיעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משני זיתים גם כן, ששני זיתים הן כביצה. כלל הענין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל י"ב ארגינץ ועוד שיעור ככותבת, ודינו כחצי שיעור".

"וכן מה שאמרו ששיעור השתיה היא מלוא לוגמיו של אדם שהוא כביצה, שכבר שיערו כי ביצה מחזיק מלוא לוגמיו של אדם, ובפחות מכאן אין בו איסור כרת אלא דינו כחצי שיעור".

"ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו, ונותנין ריוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס, שהן שלש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד2...".

היינו לפי החינוך מאכילים חולה שאין בו סכנה בשיעורים ביום הכיפורים.

ו. כתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח): "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה".

על דברי הרמב"ם, כתב המשנה למלך (הלכות יסודי התורה פ"ה): "ודע שעדיין אני נבוך בסברת רבינו ז"ל דלפי מה שכתבנו דמ"ש שעושין לו רטיה מחמץ או מלוגמא הטעם הוא משום דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה וא"כ ה"ה לסך בשמן של ערלה דמיקרי שלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי ה"ה ז"ל דטעמיה דרבינא לפי שהיה סיכה ולא אכילה וכיון שראוי לאכילה כל שסך ולא אכל מיקרי שלא כדרך הנאתו ושרי בחולי שאין בו סכנה, בזה אני תמיה דנהי דמכר או נתן איסורי הנאה אינו לוקה מ"מ אין ספק שאיסורו מן התורה מדאצטריך רחמנא למשרי בנבלה וא"כ ה"ה לשאר הנאות כגון הסך בשמן של ערלה דלא יתכן שיהא חמור נותן לכלבו מסך בשמן וכיון דאיסורו מן התורה איך התירו בחולי שאין בו סכנה וכ"ת דכיון דאין בו לאו או עשה אף שאיסורו מן התורה שרי בחולי שאין בו סכנה. הא ליתא שהרי חצי שיעור דומה להנאת האיסורין וכמ"ש ה"ה ז"ל, ולא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור בחולי שאין בו סכנה ואדרבא בחולה של סכנה אמרינן שיתנו לו פחות מכשיעור, וא"כ יש לתמוה דהאיך התירו שלא כדרך הנאתו בחולי שאין בו סכנה. ומיהו היה אפשר לחלק ולומר דהחמירו בחצי שיעור אף שאין בו לאו משום דחזי לאצטרופי וכדאיתא בר"פ בתרא דיומא אבל שלא כדרך הנאתו דלעולם לא אתי לידי איסור לאו, שרי בחולי שאין בו סכנה אף שאיסורו מן התורה".

עולה מדברי המל"מ שחצי שיעור לא הותר שלא במקום סכנה ורק בחצי שיעור שלא כדרך הנאתו יש להקל.

ויש להקשות לגבי חצי שיעור ביום הכיפורים, ראשית מצד 'חזי לאצטרופי' שעושה אותו חיוב תורה, הרי הוא עומד ומודד כמויות וזמנים כדי שלא יעבור על השיעורים, וא"כ צד ה'חזי לאצטרופי' אינו גדול. ואע"פ שבעקרון הוא חזי לאצטרופי למעשה אינו חזי.

ועוד יש לשאול מדוע מצות 'ונשמרתם לנפשותיכם' לא תדחה את חצי השיעור מדין עשה דוחה לא תעשה. ואף אם נאמר שביו"כ יש עשה של עינוי ול"ת של לא תעונה. הרי גם בשמירת הגוף יש ל"ת של חובל ועשה של 'ונשמרתם'3.

ז. כך כתב בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, או"ח סי' סב): "וכזה ראיתי להחינוך פ' אמור סי' שי"ג שכתב וז"ל פחות מכאן אין בו איסור כרת ודינו חצי שיעור ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה אם יהי' חלוש הרבה ראוי להאכילו פחות מכשיעור כו' ע"ש. הנה הקיל אפי' בחולה שאין בו סכנה גמורה לענין פחות מכשיעור. וא"כ כ"ש שיש להקל בפחות מכשיעור לענין ספק דשמא נשרו (=שערות) באופן שהקטן או הקטנה הם חלושי מזג ביותר. דלו יהא שאין סכנה גמורה בתעניתן מ"מ הרי הם חלושי' הרבה ואפשר דלמיחוש מיבעי' לחשש סכנה. אך באמת ד' החינוך צ"ע לכאורה. דלא משמע כן ממ"ש הפוסקים גבי כשמאכילי' את החולה ביוהכ"פ כו' דמשמע מהם דבדליכא סכנה אסור להאכיל פחות מכשיעור וכ"מ בתוס' דכריתות (די"ג) ד"ה מפני הסכנה (מיהו מהגמ' שם דקתני מפני הסכנה אין הכרח גמור לומר דבדליכא סכנה אסור שהרי גבי אוכלי' טמאי' קתני נמי הכי שם ואעפ"כ כ' התוס' דאף בדליכא סכנה שרי ע"ש ובר"ש פ"ב דטהרות מ"ג. ויש לדחות). וצ"ל דהחינוך נמי אין כוונתו להתיר בדליכא חשש סכנה כלל. אלא שאין בו סכנה גמורה. ר"ל שעכשיו אין בו סכנה. וגם אין כאן רופא שאומר שאם יתענה יסתכן. דאילו הי' רופא שאומר כן היו מאכילים אותו על פיו בכה"ג כמה שיאמר כמ"ש בב"ח רסי' תרי"ח ומוסכם מכל האחרונים. וגם מיירי שהחולה עצמו ג"כ אינו אומר שהוא צריך לאכול. אלא דאנחנו מסתפקים בזה. ולפי שספק שלנו באמת אינו כלום כמ"ש הפוסקים גבי חולה אומר א"י דא"י של חולה לאו כלום הוא. וה"נ ספיקא דידן. וא"כ כיון שעכשיו אנו רואי' שאין בו סכנה. משום ספק שלנו שמא ע"י התענית יסתכן קשה להתיר להאכילו כשיעור אם לא ע"י ספיקו של רופא. ולכן לענין פחות מכשיעור הקיל החינוך לסמוך אפי' אספיקא דידן וכ"נ דעת הגמי"י שבב"י סי' תרי"ח שכ' יען שאין אנו בקיאים באומד הדעת לכך טוב להאכילו פחות מכשיעור כו' ומיירי בכה"ג דוק שם בהגמי"י ותשכח דהכי הוא כדקאמינא לפ"ד החינוך. אך באו"ה כלל ס' סי' א' משמע קצת דאפי' כה"ג נמי סמכי' אאומד דידן שהרי כ' אבל אם נראה לרוב בנ"א שאצלו שצריך אפי' רק כדי שלא יכבד חליו ודאי פותחין ושואלין ונותני' לו אפילו אמר א"צ עכ"ל. ומדכ' אפילו רק כדי שלא יכבד חליו משמע שאין בו סכנה עתה כמבואר תחלת הסימן. וא"כ מבואר דאפילו בכה"ג סמכי' אבני אדם שאינם רופאי'. ומדסתם ולא פי' דהיינו דייקא לענין פחות מכשיעור לבד. אלמא דס"ל דאין זה בדוקא אלא כדרך שמאכילין שאר חולה מסוכן אלא שגם שם מאכילי' פחות מכשיעור אם מספיק לו ואם אינו מספיק מאכילין כשיעור".

משמע מן הצ"צ שהסתפק האם מאכילים חצי שיעור לחולה שאין בו סכנה וחוששים שיגיע לסכנה.

ח. בתשובה ארוכה העוסקת בשתיית שמן דגים טמאים כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' טז):

"ולאחר העיון נלענ"ד דאין לאסור לחולה שאין בו סכנה גם משום יוצא מן הטמא".

"דהנה הרמב"ם בפ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ו פוסק וז"ל: אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקים עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. ולפי"ז יוצא לנו בפשיטות דגם על הדם היוצא מן הטמא נמי אין לוקין עליו והאוכל או שותה אותו הרי הוא כאוכל או שותה חצי שיעור וכן כותב נמי בפשיטות בשו"ת הרי"מ שם. ועיין גם בתוס' פסחים ד' כ"ב ע"א ד"ה והרי דם במה שמבארים דדם לא הוי בכלל נבילה והא דדם נבילות טמא לא משום דחשיב ליה כבשר אלא יש שום פסוק דדרשינן מיניה דדם נבילות טמא ע"ש".

"והנה בספר שו"ת האלף לך שלמה להגר"ש קלוגר ז"ל בחיו"ד סי' ר"ב נשאל בא' שיש לו מיחוש גדול אם מותר לשתות לרפואה שומן דגים טמאים, והשיב להתיר, ואחד מיסודי היתריו הוא ע"י עצה שישתה מעט מעט פחות מרביעית ויפסוק ביניהם יותר מכדי שיעור אכילת פרס דבזה לכ"ע לא הוי צירוף, וחצי שיעור אף דאסור מן התורה נראה דמותר לשתות או לאכול אף לחולה שאין בו סכנה דחצי שיעור קיל מאיסור דרבנן וכו' ע"ש מה שמאריך בזה. וא"כ לפי"ז לפי דברי הרמב"ם הנ"ל דאיסור דם נבילות איסורו הוא כאוכל חצי שיעור א"כ ג"כ יש להתירו לחולה שאין בו סכנה.

"(ג) הן אמנם דיש הרבה והרבה לדון בחידושו זה של האלף לך שלמה להתיר לחולה שאב"ס איסור תורה בחצי שיעור, ומצינו שכבר עלה על דעת המשנה למלך בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ח ד"ה ודע שעדיין אני נבוך, לחשוב סברא זאת, אבל דחה אותה מיד כלאחר יד בנמקו דלא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור בחולה שאין בו סכנה ואדרבא בחולה של סכנה אמרינן שיתנו לו פחות מכשיעור ע"ש, וכבר הרבה להשיב על הגרש"ק בספר שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' י"ב, לידידי הרב הגר"ע יוסף שליט"א עיין שם".

ט. כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב, יורה דעה סימן יב) שחצי שיעור חמור מאיסור דרבנן, ולא הותר לחולה שאין בו סכנה:

"...וכן ראיתי להגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סי' כב) שכ' בזה"ל: 'שאלה, באחד שיש לו מיחוש גדול אם מותר לו לשתות לרפואה שומן דגים טמאים. תשובה, הנה לדעתי מותר מכמה טעמים... (ג). נראה לתת לו עצה לשתות מעט מעט פחות פחות מרביעית, ויפסיק בינתים יותר מכדי אכילת פרס, שאז לכ"ע אינו צירוף. והנה חצי שיעור אף שאסור מן התורה, נראה שמותר לחולה שאין בו סכנה לאכול או לשתות. דחצי שיעור קיל מאיסור דרבנן. וכדמוכח בש"ך יו"ד (סי' רלט), שעל חצי שיעור חלה שבועה, ועל איסור דרבנן לא חלה שבועה. ומוכח דח"ש קיל טפי מאיסור דרבנן. וא"כ כיון שמותר לחולה שאב"ס לאכול איסור דרבנן, כ"ש שמותר לו לאכול ח"ש'. עכת"ד הגאון מהר"ש קלוגר ז"ל".

"(ב) ובמאי דסליק פתחנא. כי מ"ש הגאון דחצי שיעור (של איסור תורה) קיל טפי מאיסור דרבנן, ולכן המציא שמותר לחולה שאין בו סכנה לאכול חצי שיעור מאיסור תורה. לפע"ד במחכ"ת אינו מחוור לדינא, וחצי שיעור חמיר טפי. וכן מתבאר ממ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' שביתת עשור ה"ג), שהאוכל או שותה פחות מכשיעור אינו חייב כרת, אף על פי שהוא אסור מן התורה, ומכין אותו מכת מרדות, ע"כ. וכתב ה"ה בזה"ל: דקיימא לן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה. וכתב רבינו שמכים אותו מכת מרדות, וקל וחומר הוא מדין איסורין של דבריהם. עכ"ל. מבואר להדיא דחצי שיעור חמיר טפי מאיסור דרבנן. וממילא אינו מוכרח להתיר חצי שיעור לחולה שאין בו סכנה, שאין למדים חמור מן הקל להקל עליו. וכן מצאתי להדיא במל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) ד"ה ודע שעדיין אני נבוך וכו', שכ' דלא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור בחולי שאין בו סכנה. ע"ש. והראיה שכ' הגרש"ק מהש"ך יו"ד (סי' רלט), אינה מוסכמת. כי בשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' ב) כ', שאין דעת מרן בזה כהש"ך בשם הרלב"ח. וכתב עוד דאעיקרא דברי הרלב"ח בזה הם מוקצים מן הדעת. ע"ש. וע"ע בשו"ת בכורי יעקב (חאו"ח סי' ה) שג"כ כ' שאין כן ד' מרן. ע"ש. וע"ע בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חאו"ח סי' לו). ע"ש. ומכ"ש שהרלב"ח עצמו כ' לתרץ באופן אחר, דחכמים העמידו דבריהם כשל תורה. ע"ש. וע' בהר"ן פ"ק דתענית (י:). ומצאתי בשו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' יט אות כח) בדין מאכילין אותו הקל הקל תחלה, דפשיטא ליה דאם יש ח"ש של איסור תורה ודאי, ושיעור שלם של איסור דרבנן, דאיסור דרבנן קיל טפי. וכ' שיש להסתפק בח"ש של איסור תורה מספק, ושיעור שלם של איסור דרבנן. ומסיק דאף בזה הואיל וספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת, וח"ש אסור מה"ת, יש להאכילו איסור דרבנן כשיעור. שהוא קל יותר מח"ש. ואף להרמב"ם דס"ל סד"א לחומרא מדרבנן, אם היה הספק במקום חזקה, כגון ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן, ושניהם ח"ש, הואיל ובכה"ג הוי איסור תורה, ודאי שאף להרמב"ם מוטב שיאכל ודאי איסור דרבנן כשיעור שלם. עכת"ד. וא"כ בודאי שאין להתיר חצי שיעור לחולה שאין בו סכנה, ומה גם שי"ל שדוקא גבי שבועה אמרו להחמיר באיסור דרבנן. אבל בזה נהי שהתירו חכמים לחולה שאין בו סכנה לאכול איסור מדרבנן, שהם אמרו והם אמרו. מ"מ בח"ש שאסור מה"ת מנ"ל שהותר לחולה שאב"ס. וכה"ג כ' המבי"ט בקרית ספר (בהקדמה פ"ה), לענין ספקא דרבנן לקולא, דלהרמב"ם שהוא עובר על לאו דלא תסור, צ"ל שחכמים עצמם הם אמרו להקל בספקו. ע"ש. וע"ע בלח"מ (רפ"א מה' ממרים). וה"נ הכא במקום צערא לא גזור רבנן, משא"כ בח"ש.

והוסיף הגרע"י (שם אות ד):

"ובשו"ת הרב"ז (סי' יא אות ד), כ', שדברי ס' החינוך ראויים למי שאמרם. דהא דקי"ל ח"ש אסור מה"ת דחזי לאצטרופי (יומא עד), כבר אסברה לן הח"צ (סי' פו), דה"ט משום דאחשביה לאכילה כשאוכל ח"ש. וכ' שאם אינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו, לא אמרינן ביה חזי לאצטרופי. ע"ש. ולפ"ז נראה דה"ד באדם בריא האוכל ח"ש, משא"כ בחולה שאב"ס האוכל ח"ש מפני שהוא חלש הרבה, ודאי שאינו מראה באכילתו זאת שעושה מעשה שמחשיבו, שהרי אינו אוכלו לתיאבון, אלא מחלתו דוחקתו וההכרח יאלצהו לאכול עכ"פ ח"ש. וא"כ י"ל שאף ריו"ח מודה דח"ש מותר מה"ת לחולה שאין בו סכנה ולכן יפה כ' החינוך להתיר ח"ש לחולה שאב"ס ביוה"כ. ע"כ".

"אלא דמ"מ לא יצא הדבר מידי ספק, וחזי לאצטרופי עם צדדים אחרים להקל, הואיל ומצאנו חברים להגרש"ק, הלא הם ה' מקראי קודש וה' קרבן אליצור, אשר תמכו יסודם בד' ה"ה והרשב"א הנ"ל (ויש לצדד כן גם בד' ס' החינוך.) ומ"מ מאי דפשיט"ל להגרש"ק שמותר לחולה שאב"ס לאכול איסור מדרבנן, ועפ"ז דן ק"ו לח"ש כפי סברתו. נסתר מפסק הרמ"א (ס"ס קנה), שלא יאכל ולא ישתה האיסור עצמו. וכ"כ הש"ך שם (ס"ק יד). וכדעת כל הפוסקים שהביא העה"ש באו"ח (סי' תסו) הנ"ל, ובעה"ש יו"ד (סי' קנה). וע"ע בשד"ח (מע' יין נסך סי' ב). ולפ"ז ח"ש נמי אין להתיר לאכול או לשתות דרך הנאתו".

"...והנה עכ"פ אף הגרש"ק נסוג אחור בסו"ד שלא לסמוך על טעם זה לבד לאכול שומן דגים פחות פחות מכשיעור, אלא בצירוף שאר טעמים. וכן נלע"ד עיקר שאין לסמוך ע"ז לבד, מטעם שכתבנו לעיל, שאין להתיר לחולה שאב"ס אכילת חצי שיעור דחמיר טפי מאיסור דרבנן, ואף איסור דרבנן לא הותר לאכול או לשתות אלא שלא כדה"נ".

י. כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך טז, חצי שעור, [המתחיל בטור תקצב]): "ויש חולקים וסוברים שכשם שחצי שיעור באיסורים אסור מן התורה, כך חצי שיעור במצוות יש בו קצת מצוה מן התורה, ואם אין לו אלא פחות מכשיעור, חייב מן התורה לאכלו. לדעה זו יש אחרונים שכתבו שחצי שיעור ממצות עשה דוחה חצי שיעור ממצות לא תעשה".

והביאו כמקורות לקביעה זו: שו"ת חקרי לב (או"ח סי' צ), שו"ת בנין עולם (או"ח סי' יט), שו"ת דברי מרדכי (פרידבורג, או"ח סי' נ אות יב), שד"ח (מערכת ח כלל יב), כלי חמדה (פקודי אות ד).

ויש ללמוד מדבריהם שבריאותו של החולה שאין בו סכנה כדי שיוכל לעמוד בתפילה ביוה"כ יש בה לדחות את איסור חצי שיעור של אכילה ביוה"כ.

אולם, הדברים נכתבו להלכה ולא למעשה, שהרי הפוסקים לא הביאו היתר זה.