חבל נחלתו כב יז
סימן יז
מלאכות בחול המועד לשם תעסוקה
שאלה
בהרבה מקומות יש מרכזי תעסוקה למוגבלים או לקשישים, שלא לשם ממון, בהם עוסקים בתחביבים שיש בהם מלאכות בחול המועד כגון: קשירת 'מקרמה', אריגת כלים מנצרים, סריגה, רקמה, ציור, תפירת 'טלאים' וכן תרפיה בגינות של טיפוח גינות, או סיקול אבנים ובניית מדרגות ('טרסות'). האם מותר להמשיך בהן בחול המועד?
תשובה
א. כתב בחידושי הרמב"ן (תחילת מועד קטן): "...ומכל הני שמעינן בהדיא דאיסור מלאכה בחולו של מועד תורה היא".
"והשתא קשיא לן מה שאמרו בירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו היה לי מי שנמנה עמי... והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ואלו (אין1) אוכלין ושותין ופוחזין, אלמא דרבנן היא, וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב, וכן מכשירין, ובחולו של מועד הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך, ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן, וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה, וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא, והם הוסיפו לאסור בטריח. ובאלו א"ר בא שאלו מצא להושיב ב"ד על כך היה מתיר מלאכות הללו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלים, שהבטלה מביאה אותן לידי פחיזות, הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא. וגם זה כפתור ופרח".
עולה מדברי הרמב"ן שבחול המועד הותרו מן התורה כל המלאכות לצורך האדם במועד ואין זה משנה אם הצורך אמיתי או צורך מדומה, ובאו חכמים ואסרו פעולות מסוימות אף שהן מותרות מן התורה. ולא כשיטה המבוארת בביאור הלכה (סי' תקל, מובא להלן) שחכמים הם שהתירו ואסרו מפני שמלאכת חול המועד נמסרה ביד חכמים. ומן התורה כל הפעולות שאדם צריך להן במועד ואפילו הן כרוכות בהנאה רגעית, הדבר מותר. חכמים לפי הרמב"ן, אסרו מה שאינו לצורך המועד לפי דרכם.
מתבאר שאף לפי הרמב"ן שסובר שמלאכות דאורייתא במועד, בכ"ז כל שאדם רוצה ליהנות ממנו במועד הן סריגה והן אריגה וכד' מותרות מן התורה.
ב. כתב הטור (או"ח סי' תקל, וכן האריך הרא"ש מועד קטן פרק א סי' א):
"חול המועד שהן הימים שבין ראשון של פסח לשביעי ושבין ראשון של חג לשמיני מותרין בכל מלאכה מן התורה אלא שחכמים אסרום במקצת מלאכות אף על גב דילפי' להו מקראי טובא אסמכתות בעלמא נינהו אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן, הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפי' צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן והתירו כל צרכי המועד ואפי' בדברים האסורים התירו בשביל הפועל אם אין לו מה יאכל".
באר הבית יוסף (או"ח סי' תקל, א): "חול המועד שהן הימים שבין ראשון של פסח לשביעי ושבין ראשון של חג לשמיני מותרים בכל מלאכה מן התורה אלא שחכמים אסרום במקצת מלאכות אף על גב דילפינן להו מקראי טובא (שמות כג טז, ויקרא כג ד ז, דברים טז י) אסמכתות בעלמא נינהו אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן. כן כתבו התוספות בפרק ב' דחגיגה (יח. ד"ה חולו) והרא"ש בריש מועד קטן (סי' א) דאע"ג דמדוכתי טובא משמע דאיסור מלאכה בחולו של מועד דאורייתא מדוכתי אחריני משמע שהן מדרבנן והכריעו דקושטא הכי הוי דלא מיתסר אלא מדרבנן וכן כתב שם המרדכי (סי' תתלה) ומיהו כתב בשם רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם סו"ס דש) דחול המועד אסור במלאכה מדאורייתא ורבינו כתב בסימן תקל"ו דלרב אלפס מלאכת חול המועד היא מדאורייתא ושם (רסד: ד"ה ומיהו) אכתוב שאיני יודע מנין למד רבינו שהרי"ף סובר כן: ודעת הרמב"ם בפרק ז' מהלכות יום טוב (ה"א) כדעת התוספות והרא"ש דאין איסור מלאכה בחול המועד אלא מדרבנן. ונימוקי יוסף כתב בריש מועד קטן (א. ד"ה גמ') שהרמב"ן (חי' שם ד"ה עוד אני) הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ושהיא לצורך המועד מותרת בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינה דבר האבד וכן כל שהיא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית ביה טרחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו ועיקר חולו של מועד ודאי דבר תורה הוא ולזה הסכים הרשב"א סוף פרק קמא דעבודה זרה עכ"ל. וגם המגיד (פ"ז ה"א) כתב דברים אלו בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל: ולע"ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה כדמשמע בסוגיא שבפרק אין דורשין (חגיגה יח.) אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם וכעין מה שכתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום) גבי עינויי דיום הכפורים בר מאכילה ושתיה וכן מבואר בהדיא בפרק אין דורשין בברייתא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת ואף על פי שהגהות מיימון (פ"ז אות ב) כתבו דאין לדקדק מכאן דמדאורייתא הוא דאי אפשר שיהיו חכמים מקילין כל כך אם היה דאורייתא לאו מילתא הוא דאין קולות הללו גדולות ממה שהקילו ביום הכפורים לרחוץ פניהם המלך והכלה כדי שיהיו נראים יפים וקולי אחריני דשרו התם (עי' יומא עג:)".
נראה מלשון הב"י שנוטה לקולא שמלאכות חול המועד מדרבנן, ואף לפי כללי פסיקתו היה נראה כן שכן הרי"ף דרכו מסופקת, ואילו הרמב"ם והרא"ש סברו שאיסורן מדרבנן. ורק בסוף דבריו באר שהן מן התורה אבל מסרן לחכמים.
ג. אעפ"כ סיכם בביאור הלכה (סימן תקל) להחמיר: "ומותר במקצתן – עיין מ"ב מה שכתב יש שסוברים שהוא מדרבנן. הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות יום טוב ור"ת וריב"א בתוס' חגיגה דף י"ח וסמ"ג [ומה שמביא הגהמי"י ושלטי גבורים שדעת הסמ"ג בשם בה"ג ג"כ הכי עיינתי בבה"ג ולא מוכח מידי2 ואדרבה משמע קצת יותר שהולך בשיטת שארי הראשונים דס"ל דהוא דאורייתא אלא שמסר הכתוב לחכמים להתיר מקצתן כדאיתא בגמרא. ומה שכתב בסמ"ג דהוא דרבנן הוא דברי עצמו] וריא"ז המובא בשה"ג והרא"ש והמרדכי [ומה שכתב דהרא"ם ס"ל דהוא דאורייתא ר"ל הרא"מ בשם רבותיו עיין שם ביראים סימן ש"ד דהוא בעצמו מסתפק שם בזה ומצדד דהוא דרבנן ובסימן תי"ח כתב שם דהדבר אצלו בספק] והטור והרשב"ץ בח"ב סימן ר"י. אולם לנגד זה יש הרבה ראשונים דס"ל דהוא דאורייתא הרי"ף שהביא הטור בשמו בסימן תקל"ו שס"ל דהוא דאורייתא [והיינו מדהעתיק בריש מו"ק בסתמא כל הברייתות שהובא בחגיגה דף י"ח שלמדו מקרא דאסור במלאכה מן התורה ולא העיר ע"ז כלום ועיין בב"י שאמר עליו שא"י מנין לו להטור זה דאפשר דאף דסבר דאסמכתות בעלמא נינהו כתבם ועיין בנהר שלום ובנחל אשכול שכתבו שדברי הטור בדעת הרי"ף הוא העיקר דאל"כ לא היה לו להביא הברייתות בסתמא] וכן נראה מן השאלתות פ' ברכה והאשכול והרי"ץ גיאות שכולם העתיקו הברייתות בסתמא והרשב"ם בפרק ערבי פסחים דף קי"ח שפירש המבזה את המועדות קאי על חוה"מ ומזה הוכיחו התוספות בחגיגה דף י"ח הנ"ל דס"ל דאסור מן התורה מלאכה בחוה"מ וממילא מוכח דגם רש"י סובר דאסור מן התורה דגם הוא פירש כרשב"ם במכות דף כ"ג ובסנהדרין דף צ"ט וכ"כ השב"ל סימן רכ"ג. היוצא מדברינו שהרי"ף והשאלתות והאשכול והרי"ץ גיאות ורש"י והרשב"ם והרא"ם בשם רבותיו והשב"ל כולהו ס"ל דמלאכה בחוה"מ אסור מן התורה לבד אותן שהתירו חז"ל לעשותם והרמב"ן הטיל פשרה שכל מלאכה שאינו לצורך המועד ואינו דבר האבד הוא מן התורה ושהיא לצורך המועד היא מותרת אף מלאכת אומן ואף על גב דאית ביה טירחא יתירא וכן כל דבר אבוד אף על פי שאינו לצורך המועד מותרת ואף על גב שהיא טרחא יתירה וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות ועיקר חוה"מ ודאי דבר תורה היא ולזה הסכים הרשב"א ספ"ק דע"ז והריטב"א במכילתין וכן הכריע הב"ח להלכה כשיטה זו והעתיקו המ"א וכן מדברי הגר"א בביאורו משמע ג"כ שהוא מצדד לשיטה זו ובתשובת הרשב"א שהובא באורחות חיים הלכות תפילין כתב שכן הוא ג"כ דעת חכמי צרפת לאסור מלאכה בחוה"מ מן התורה והשאגת ארי' באבני מלואים מצדד ג"כ להלכה דאסור מן התורה וכן בב"י בסימן זה. והנה לפי דעת כל הפוסקים האלו כשיזדמן איזה ספק במלאכת חוה"מ [לבד מהדברים שלדעת הרמב"ן והרשב"א הם דרבנן] צריך להחמיר דהוא ספק בשל תורה ועיין לקמן בסימן תקל"ז בבה"ל דיש חילוקים בענין זה ואף דמשו"ע לקמן בסימן תקל"ו בסופו דפסק כרב אמי להקל נגד ר"ה וכן בסימן תקל"ח ס"א ובסימן תקל"ט ס"ו משמע דלהלכה תפס כשיטת המקילין דעיקרו הוא דרבנן אפשר שלא ראה כל הני ראשונים שהבאתי ועכ"פ אין למהר להקל כ"א לצורך גדול".
ויש להעיר על דרכו להחמיר של הביאור הלכה. ותמוה שלא העריך זאת כמחלוקת שקולה ואף החסיר מן הראשונים המוכרים (כגון המאירי הסובר שהוא מדרבנן).
עולה כי מחלוקת הפוסקים היא האם איסור מלאכות חול המועד מן התורה או מדרבנן, כאשר לשיטה שהיא מן התורה ישנן שתי הבנות: א) מן התורה כל שהאדם צריך לו במועד מותר וחכמים יצרו הגבלות. ב) התורה מסרה לחכמים מה להתיר ומה לאסור.
הלכה למעשה, הנ"מ היא בספיקות, האם יש להחמיר או יש להקל.
ההשלכות של המחלוקת הן מה המודד לאיסור מלאכות האסורות האם איסורן בשבת, או שהמודד העיקרי הוא טירחא3. לכו"ע באו חכמים וסייגו את המלאכות המותרות כך: א) דבר האבד. ב) צרכי מועד. ג) צרכי רבים. ד) פועל שאין לו מה יאכל. ה) מלאכת הדיוט. כאשר לסוברים שמלאכה בחול המועד אסורה מן התורה גדר המלאכות הוא כגדרן בשבת – ל"ט מלאכות.
ד. מלאכות לתחביב ותעסוקה כפי שהוצגו בשאלה, שייכות לגדרי המלאכה באופן העשיה, אבל שונות ממלאכות חול המועד בתכליתן, ואינן שייכות לאף אחד מן הסוגים הללו בצורה ישירה, אלא הן מלאכות ליהנות בשעות הפנאי.
הלכות חול המועד בדרך כלל לא עסקו במלאכות לצורך פנאי ותחביב ולשם תענוג (ראה להלן לגבי טיול). אלא מלאכות לצורך גוף המלאכה הנצרכת ליחיד או לרבים, או לצורך השתכרות בהן.
בימינו, התפתחה תרבות הפנאי שהיא גם תרפיה – היינו ריפוי התנהגות לנפש עושיה, וגם הנאה מסויימת ותענוג, ואינה נעשית לשם ממון. ועל כן יש לדון לגופה של סוג תעסוקה זו, כיון שאין היא שאלה לגבי מלאכה מסוימת, אלא שאלה כוללת לחלק גדול מן המלאכות ולרוב בני אדם בימינו. בחול המועד שאנשים חופשיים ממלאכתם, חלקם נמצאים עם ילדיהם וצריכים להעסיקם, או לגבי סתם אנשים שלא הורגלו לשבת וללמוד תורה ברוב זמנם, צריך דיון כולל בכל הנושא, ולא רק תשובה מקומית לשאלת פלוני ואלמוני.
וצריך לתת תשובות לציבור בדורנו, עוד לפני שהוא יפסוק הלכה לעצמו בלא לשאול מה הדין.
ה. הקדמה נוספת לדיון בשאלה בהלכות חול המועד היא כי בהלכות שבת תכלית המלאכה קובעת רק אם היא לשמה או אינה לשמה אמנם בשני המצבים היא אסורה, אבל אין הבדל אם המלאכה נצרכת לאדם או אינה נצרכת. גדר המלאכה אם נעשית בשבת מביא לדין ולענישה לעובר עליו.
בהלכות יום טוב מצאנו מלאכות אוכל נפש שתכלית המלאכה (אוכל נפש) מתירה את המלאכה ביום טוב.
בהלכות חול המועד מצאנו עוד יותר התחשבות בצורך האדם למלאכה אם בדבר האבד ואם אצל פועל שאין לו מה יאכל, ואם בצרכי מועד וצרכי רבים. היינו לא גדר המלאכה בלבד הוא הקובע, אלא תכלית המלאכה ואופן עשייתה, ולכן מלאכות אשר אסורות מן התורה בשבת כגון: הוצאה, הדלקת אש בחול המועד יהיו מותרות לגמרי לצורך הנאת האדם כגון נסיעה לביקור חבריו וכד'.
ו. המאירי סובר שכל איסורי מלאכות בחול המועד מדרבנן, ודן (מועד קטן, פתיחה) בנושאי המסכת וכתב: "והשני לבאר המלאכות המותרות בו הן מחמת שהן מלאכת האבד הן מחמת צורך המועד הן מחמת צרכי רבים הן מחמת שאין הדבר נקרא מלאכה אצל עושהו ועל אי זה צד הותרה עשייתן".
ומפרט המאירי (מועד קטן י ע"א): "אמר המאירי ההדיוט תופר כדרכו פי' כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לענין אותו דבר ומלאכת הדיוט אינה חשובה להקרא מלאכה והילכך תופר כדרכו ופי' בגמ' הדיוט לענין זה ר"ל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת והוא שכשהאומן תופר תוחב את המחט תחיבות הרבה כמלא ארך המחט ומושכה ממקום התפר ונמצאו תכיפות הרבה במשיכה אחת וכל שאינו יודע לתפור על דרך זה נקרא הדיוט אצל תפירה וכן כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו ר"ל שאין יכול לעשות שפה בשולי החלוק שלא תתעקם השפה בקצת מקומות".
עפ"י דברי המאירי נראה שמותר להנהיג מלאכות תחביב לפחות לאותם אנשים הנזקקים להם – מוגבלים וזקנים שאינם מקצועיים ועושים זאת למילוי זמנם, כיון שאין זו מלאכה לגביהם.
ז. על דברי המאירי כתב בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ז סי' י):
"ב) ודע שדבר פלא מצאתי במאירי (ריש מכילתין ד"ה זה הפרק) דכ' וז"ל: והשני לבאר המלאכות המותרות בו הן מחמת שהן מלאכת האבד, הן מחמת צורך המועד, הן מחמת צרכי רבים "הן מחמת שאין הדבר נקרא מלאכה אצל עשהו" מבואר מלשונו דמה "שאין הדבר נקרא מלאכה אצל עושהו" שרי גם שאינו צורך המועד וזה פלא, דדעת כל הפוסקים אינו כן עיין בשו"ע (סי' תקמ"א ס"ה) שכ'"מי שצריך לו בגד במועד" אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה הרי זה עושה אותו, וכ"כ כל הפוסקים הלכה זו. ובאמת המאירי (דף י' א' ד"ה המשנה השביעית) כתב דבריו הנ"ל במלאכת תפירה הנ"ל וז"ל (שם): המשנה השביעית, והכוונה לבאר בה מה שהותר מכלל מלאכה מצד "שאינו נקרא מלאכה אצל עושהו", או מצד שהוא צורך המועד, מפורש דמה שהותר "מצד שאינו נקרא מלאכה אצל עושהו" שרי גם שאינו צורך המועד. והוסיף המאירי וז"ל ואמר על זה ההדיוט תופר כדרכו, פי' כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לענין אותו דבר, ומלאכת הדיוט אינה חשובה להקרא מלאכה, והילכך תופר כדרכו עכ"ל, והמאירי שליש שיטתו (לקמן י"ט א' ד"ה כשתתבונן) וז"ל: סבת ההיתר [מלאכה בחוה"מ] מרובות והם, מלאכת האבד הגמור או אבד בקצת או חשש אבד, וכן מלאכת הדיוט, "או אומן בהדיוטות", וכן צורך המועד. וחוץ ממה שדבריו נגד כל הראשונים סותר דברי עצמו שכ' בפירוש (בדף י"א א' ד"ה קליעות של הוצים) היפך דבריו הנ"ל דז"ל (שם): ומותר גם כן לקלע חוטי הנפה דרך קליעה, שכל שהוא דרך קליעה ולא דרך אריגה גמורה "מעשה הדיוט הוא ולצורך המועד מותר" עכ"ל, הרי דרק לצורך המועד מותר מעשה הדיוט וצע"ג (והמבאר דברי המאירי נתקשה בזה ותירוצו אינו מובן כלל)".
"והנראה לפענ"ד דרך ברור, הנה התוס' (מוע"ק י' א' ד"ה הדיוט תופר כדרכו) כ'"נראה דוקא לצורך המועד אבל בחנם למה יתירו" כנראה לא הי' ברור להם האיסור שלא לצורך המועד, ולא הביאו שום ראיה לאסור רק כ'"נראה" "למה" מסברא בעלמא. ונראה לי דהתפירה של הדיוט גם כשמדקדק לתפור התפירה נעשה כמכליב של האומן שמפזר התפירות והולכין למעלה ולמטה ואין בנ"א שבע רצון מהן וכמעט מתביישין לילך בהם וכו"ע מכירין דהוי כמקלקל ואינו אלא מעשה הכרחית ולכן הי' מסתבר דמעשה כזה אפילו שלא לצורך המועד שרי וע"כ כ' התוס' בלא ראיה רק מסברא חיצונה "נראה" "למה" שאינו כן, אבל רבינו המאירי ס"ל דבכה"ג וכל שדומה למעשה תפירה של הדיוט שאינו עושה הפעולה הנדרשת גם בשעת תשמישן, אפילו שלא לצורך המועד שרי וככל הני מילי הנ"ל שרי גם שלא לצורך המועד, הגם שמעשה תפירה כזו הוי מעשה וגם קצת טורח עכ"ז המעשה שלעצמה הוי כמעשה מקלקל איננו אסור במועד אפילו שלא לצורך המועד, משא"כ לקלע חוטי הנפה הגם "שדרך קליעה" בנפה מעשה הדיוט הוא אבל עכ"פ כמו שהוא עשויה, אפשר להשתמש במעשה זו ככל הצורך ולפעמים בנ"א עושים כן למהר מלאכתם כשאין הפנאי מסכים לעשות נפה דרך אריגה גמורה, בכה"ג אין מעשה הדיוט שרי כי אם לצורך המועד, וחילוק זה ישר ומובן היטב".
"ומצאתי ראיה נכונה לחילוקינו במוע"ק (ד' ב' תוד"ה מפני) שכ' דרבנן ס"ל דמלאכת חרישה בדרך שינוי "לא שמיה חרישה" עיין שם ועיין עוד ביד דוד על התוס'. ועיין עוד בתוספות (מסכת מוע"ק י' א' ד"ה כיון) שכ'"משמע" דאין מותר אלא לצורך המועד, נראה לי כוונתם דר"ל דלמ"ד שאם הי' רפוי ממתחו לפי שהוא מעשה הדיוט אינו שרי אלא לצורך המועד, או כוונתם דאפילו למלויי במאני אינו מותר למ"ד זה אלא לצורך המועד וכ"ש שאם הי' רפוי אין ממתחו אלא לצורך המועד וכ"ש לפי שאנו פסקינן דמסרגין המטות דגם זה הוי מעשה הדיוט בודאי אינו שרי אלא לצורך המועד. ולפי"ז אפשר לדידן למלויי במאני אפילו שלא לצורך המועד שרי (עיין היטב בב"י סי' תקמ"א ד"ה מסרגין). הנה הב"י (שם בסוף הד"ה) כ': ומ"ש דלא לסרג אלא לצורך המועד כ"כ גם הסמ"ג וכ"כ רבינו וכן נראה "דשלא לצורך המועד למה יתירו שום דבר אף על פי שהוא מעשה הדיוט", ועכצ"ל דכל מה שנזכר לעיל דשרי גם שלא לצורך המועד אפילו "מעשה הדיוט" אינן, ולכן לדידן למלויי במאני דגם "מעשה" הדיוט אינו שרי, ולכן בדיוק כתבו התוס'"משמע" דאיננו ברור כ"כ, דיש לומר דגם למ"ד שאסור למתחו משום כיון דאפשר למלויי במאני, עכ"פ למלויי במאני שאינו אפילו בכלל "מעשה הדיוט" גם שלא לצורך המועד מותר, אבל אם נימא שכוונתם על היתר למתחו כמו שכ' לעיל אז א"ש שכ' "משמע" דהוי עכ"פ "מעשה הדיוט" ע"כ אסור שלא לצורך המועד".
לבאר משה היה קשה להגדיר צורך המועד תענוג פרטי של אדם ממלאכה במועד, אולם בספר חול המועד כהלכתו (פ"ב סעי' לב) כתב שנחלקו האחרונים האם כשאין במלאכה שום מטרה לצרכי המועד אלא שמתענג מעצם עשיית המלאכה יש שדעתם כי נחשב כצורך המועד ודעת רוב הפוסקים שאין זה מוגדר כצורך המועד.
אמנם הגרש"ז גרוסמן (דיני מלאכות קלות בחול המועד, כתב עת מבקשי תורה ח"ב תשנ"ז עמ' תקי-תקיד) הביא את המאירי כראיה לדעתו וז"ל: "וצ"ב מה זה תלוי אם חשיב מלאכה אצל עושהו, ונראה דרמז למש"כ דדבר שאינו חשיב מלאכה אצל עושהו אלא זה חלק מפעולותיו שעושה בביתו ואי"ז חשיב שעושה מלאכה מותר במועד, דגזרו רק כשמתכוון לעבוד ולעשות מלאכה ולא בפעולות יומיות של האדם שעושה בלי לחשוב לעשות מלאכה, ומעשה כזו אינו נחשב שעושה מלאכה במועד4".
על כן, אנשים מוגבלים או זקנים שנמצאים במרכזי תעסוקה יש להתיר פעולות כאלו שאינן כלל לצורך מלאכה שיש בה רווח ממוני, אלא למטרת הפעלתם במועד בלבד.
ח. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקלו ס"א): "מי שצריך לרכוב במועד לטייל או לצורך המועד, ולא נסה ללכת ברגליו, יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברגליו והאוכף והרסן וכל צרכי רכיבה, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד".
ורמ"א הגיה: "ומותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר, אפילו בחנם, וכן נהגו; אלא שאסור לתקן כל צרכי הרכיבה אם אינו רוכב לצורך או לטייל (ב"י)".
וכתב הבית יוסף (או"ח סי' תקלו אות א): "ומיהו לרכוב כדי לטייל נראה דאפילו לפי דבריהם לצורך המועד מיקרי לענין להתיר לרכוב ואפשר דאף לתקן צרכי רכיבה נמי שרי ומה שכתבו התוספות שאסור לרכוב בחנם היינו שאינו לצורך המועד כלל ואפילו לטייל אבל לטייל מישרא שרי וכן נוהגים העולם לרכוב על הסוס בחול המועד לטייל וגם נוהגים לרכוב על הסוס לילך מעיר לעיר אפילו שלא לצורך המועד והא ודאי שלא כדברי התוספות הוא אבל הם סומכים על מה שנראה מדברי הרא"ש דלרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד מותר ומיהו לפי מה שכתבתי בסימן שקודם זה (רסד: ד"ה כתוב) בשם מרדכי ישן יש איסור לילך במועד מעיר לעיר אם לא לצורך מזונות שאין לו מה יאכל או לעשות פרקמטיא בדבר האבד. ולענין הלכה נקטינן להקל כדמשמע מדברי הרא"ש וכמנהג העולם".
והעיר מאמר מרדכי (כרמי, סימן תקלו ס"ק א): "אפי' בחנם כ"כ רבינו ב"י דהכי מוכח מדברי הרא"ש ושכן נהגו העולם וכתב דבתוס' שלנו איתא דלרכוב בחנם אסור ומיהו לרכוב לטייל משמע מדבריהם דלצורך המועד מקרי ומ"ש התוס' שאסור לרכוב בחנם היינו שאינו לצורך המועד כלל ואפי' לטייל אבל לטייל משרא שרי וכו' ע"ש".
ובימינו, נוסעים במכונית ממקום למקום, בלא שאלה האם ההתנעה, שבשבת היא איסור תורה, בכלל מותרת בחוה"מ. והרי לפי המשנ"ב והחזו"א אף מלאכת הוצאה אסורה בחול המועד... וכן מצלמים תמונות וכד'.
ט. בפסקי הלכה שיצאו באנגלית (הל' חוה"מ סי' יג) נכתב בשם הגר"מ פיינשטיין כי מי שמתענג על דייג בחכה מותר לו לדוג בחכה בחול המועד, ועדיף אם יאכל מצידו.
רוב הפוסקים לא קבלו דבריו ופסקו לאיסור.
הובא בפסקי הלכות מבית לוי (פסקי בעל שו"ת שבט הלוי, עמ' צד): "אסור לצוד דגים לתענוג בעלמא, כיון שאינו לצורך המועד, וכ"ש שאסור לסרוג וכד' לשם תענוג".
וכ"כ בפסקי תשובות (או"ח סי' תקלג אות ד): "ולכן אין היתר לצוד דגים לשם תחביב ותענוג בלבד, ואפילו אם אפשר שיאכל מהם, מ"מ כיון שניכר שלתענוג בעלמא הוא עושה ולא לצורך המועד, והוא דבר שבפרהסיא לכן יש איסור בדבר".
וכתב בפרי מגדים (פרי אבי, חול המועד, תאומים יוסף בן מאיר – קאהן, אברהם זאב בן ישראל. עמ' מג): "והדג לתענוג ולא לצורך המועד, זה תלוי במחלוקת הפוסקים אם גוף ההנאה והתענוג מהמלאכה נחשב לצורך המועד או לאו. דדעת הגר"מ פינשטיין זצ"ל להתיר בזה דכל זה הוי בגדר צורך המועד, וכן התיר לענין לדוג לתענוג וכן לענין צילום במצלמה לתענוג, ובשם הבאר משה מובא לאיסור, וכן דעת הרבבות אפרים (ח"א שנו אות ב) ועי' בס' חול המועד כהלכתו (פ"ז אות כד) שהעיד מכמה פוסקי זמננו לאיסור".
וכן הביא בס' חול המועד כהלכתו (לרב יקותיאל פרקש פ"ז אות כד הערה סז) שהג' מדברצין והגרש"ז אוירבך, והרב וואזנר והגר"מ בראנסדורפר כולם אסרו דיג בחכה בחול המועד.
י. כתב בספר חול המועד כהלכתו (פ"ב סל"ג): "אדם שטבעו העצבני גורם לו, שכשמוטל עליו תפקיד כל שהוא, הרי כל זמן שאינו מבצעו הוא עצבני ומתוח – יש מי שסבור שעקב עובדא זו נחשבת המלאכה לצורך המועד ולמעשה כל שאין המצב כזה שעלול אכן לגרום לנזק רפואי, ניתן להקל רק במקרים בהם ישנם עוד צדדים להקל, כגון כשדעת פוסקים להקל גם בלאו הכי, אלא שנוהגים להחמיר – הרי במקרה כזה ניתן להקל". ומקורו בס' התעוררות תשובה (לבן הכתב סופר הגר"ש סופר אב"ד ערלוי ח"ד סי' מח). ומעורר מעט על דבריו.
נראה שלגבי אנשים מוגבלים וזקנים שמעסיקים אותם בחוה"מ במלאכות תחביב על אחת כמה וכמה שניתן להגדיר זאת כנזק מעין רפואי, ומכל הטעמים שהובאו נראה שהמלאכות האלו אינן מלאכות עבורם ומותרים לעשותם במועד. אנשים שהם בריאים ומעוניינים להתעסק בתחביב במועד, מן הראוי לשקול היטב כמה באמת הוא נחוץ, והאם אינם יכולים בלעדיו.
יא. נקודה נוספת שצריך לבדוק לענ"ד, הוא מה יעשו אותם אנשים אם לא תתיר להם מלאכות אלו. וכבר נאמר בכתובות (פ"ה מ"ה): "...רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובתה שהבטלה מביאה לידי שיעמום". פרש ר' עובדיה מברטנורא: "שעמום – בהלה. תרגום ובתמהון לבב (דברים כ"ח) ובשעמימות לבא. ופלוגתייהו דר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל הוי באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני הצחוק דלידי זמה איכא, לידי שעמום ליכא, שאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי".
וכך סיים באורחות חיים (ח"א הלכות חולו של מועד): "ירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו היה מי שיתמנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בח"המ כלומר שאין איסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחין ויגיעים בתורה ואינון אוכלין ושותין ופוחזין. נראה מדעת זה החכם שאיסור גדול בשחוק וקלות ראש יותר מעשיית מלאכה וכן האמת כי מי שעוסק במלאכה עוסק בקיום העולם והיא מצוה גדולה שכן מצינו בונה בית ונוטע כרם שחוזר מעורכי המלחמה ממלחמת אויבי השם לפי שעוסק ביישובו של עולם. וכוונת התורה בנתינת המועדות והראייה לפני השם כדי להדבק ביראתו ובאהבתו ולעסוק בתורתו התמימה וילמדו ליראה את השם הנכבד והנורא מן החכמים והחסידים העולים לראות את פני האדון ה' אלקי ישראל ג' פעמים בשנה".
ועל כן צריך מורה ההוראה לשקול היטב ולעתים חומרא בדבר אחד תביא לבטלה ושחוק וקלות ראש.