חבל נחלתו כב יא
סימן יא - תחומין בתוך עיר של נכרים
שאלה
עריכהמשפחה התארחה בשבת במלון במרקש במרוקו. בית הכנסת שהתפללו בו רחוק מהמלון יותר משני ק"מ (בקו אוירי). בית הכנסת נמצא בגטו היהודי המוקף חומה ('מלאח'). ה'מלאח' נמצא בתוך העיר העתיקה של מרקש שאף היא מוקפת חומה. המרחק מהמלון עד חומת העיר העתיקה (בקו אוירי) כמאתים וחמישים מ'.
האוכל בושל מערב שבת והוכן להם בבית כנסת במלאח לסעודה ראשונה ולסעודה שניה. לאחר כל סעודה חזרו בהליכה לבית המלון. האוכל הובא בשבת על ידי נכרי באופניים מבית הכנסת למלון לסעודה שלישית.
אלו פעולות נעשו בהיתר ואלו נעשו באיסור באותה שבת?
תשובה
עריכהא. צריך לדון מה הם דיני תחומין בעיר הזאת. הרמב"ם (הל' שבת פכ"ז ה"א) כתב: "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר (שמות ט"ז) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר".
והוסיף בהלכה ב: "נמצאת למד שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפילו היתה כנינוה, בין שהיתה מוקפת חומה בין שלא היתה מוקפת חומה, וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח מרובעות כטבלה מרובעת כדי שיהיה נשכר את הזויות, ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכת מרדות עד שנים עשר מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל אפילו אמה אחת לוקה מן התורה".
מדברי הרמב"ם עולה שמי ששבת בעיר, ניתן ללכת בכל העיר בשבת אפילו אינה מוקפת חומה ואפילו הולך הרבה מעבר לי"ב מיל (ישנן ערים בעולם ששטחן המוניציפלי כחצי מדינת ישראל!).
וכן עולה מדברי הרמב"ם בהלכות עירובין (פ"ו ה"ד): "לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה הפסיד את כל המדינה כולה, ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה ומעירובו אלפים ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת. המניח עירובו ברשות היחיד אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח".
אמנם בימינו כאשר יש מרחקים גדולים בין הבתים (יותר משבעים אמה ושיריים) יש בעיה לצרף בתים ולהחשיבם לעיר אחת שיוכל ללכת את כולה, ולכן אם המרחק בין בתים לא נמדד ונפסק היכן כלה 'העיר', אין ללכת יותר מאלפיים אמה מביתו. כמו"כ כבישים ראשיים ומדרכות יוצרים הרחקה שאף היא בעייתית לכלול את הבתים כחלק מן העיר. אמנם לעיר שיש לה היקף חומה או עירוב חצרות ניתן ללכת מן הגדר אלפיים אמה.
ב. כיון שהעיר העתיקה מוקפת חומה ברור שהמזון ששבת בתוך העיר יש לו אלפיים אמה מהחומה לכל רוח, ועל כן מותר היה להעביר את המזון מבית הכנסת למלון מצד מקום ששבת המזון. ואף שהנכרי הוציא מרה"י לרשות הרבים ומשם שוב לרשות היחיד נראה שניתן לסמוך על כך שאין זו רשות הרבים מדאורייתא מפני שאין עוברים בה ששים ריבוא, והיא אינה מפולשת ועל כן זו אמירה לנכרי בדרבנן שהיא מותרת לצורך מצוה כגון סעודה שלישית.
ג. הבעיה ההלכתית היא לגבי המשפחה עצמה שלנה מחוץ לעיר המוקפת חומה, והלכה ברגל שלש פעמים באותה שבת מבית הכנסת למלון או להיפך. כיון שלנה במלון, יש לה מן המלון אלפיים אמה לכל רוח. ואף שתחומה כלה בתוך העיר המוקפת חומה, מותר להם ללכת בתוך העיר רק עד תום אלפיים אמה. כאמור במשנה ברורה (סי תח ס"א ס"ק יא): "...וכל זה בעיר שלן בה אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מדת אלפיים שלו באמצע העיר, או שלן בעיר זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מדתו לכו"ע".
ד. למדנו בעירובין (עג ע"א): "בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב ששת: בני בי רב דאכלי נהמא בבאגא, ואתו ובייתי בבי רב. כי משחינן להו תחומא, מבי רב משחינן להו או מבאגא משחינן להו? – אמר ליה: משחינן מבי רב. והרי נותן את עירובו בתוך אלפים אמה ואתי וביית בביתיה דמשחינן ליה תחומא מעירוביה – בההוא אנן סהדי, ובהדא אנן סהדי. בההוא אנן סהדי דאי מיתדר ליה התם – ניחא ליה. ובהדא אנן סהדי, דאי מייתו להו ריפתא לבי רב – ניחא להו טפי".
פרש רש"י:
"בבאגא – בית אושפיזא בבקעה".
"בייתי – לנים".
"בבי רב – בית המדרש, ובתוך אלפים אמה הוא".
"מבאגא משחינן להו – אלפים לכל רוח, ולא מבי רב, דבתר פיתא אזלינן, או דילמא: מקום לינה גורם".
"בההיא אנן סהדי – הואיל והוא צריך ללכת מחר לאותה הרוח, אי הוה ליה הלילה הזה בית דירה ללון במקום עירוב – טפי הוה ניחא ליה".
"הכי גרסינן – דאי מייתי ליה ריפתא לבי רב טפי ניחא ליה".
קצת משמע שאם נוח להם שהיה להם מקום לינה בבית הכנסת היה נחשב מקום אכילתם עיקר לגבי תחומין.
ה. אמנם השולחן ערוך (או"ח סי' תט ס"ז) פסק: "...אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים, שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם, מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם שהוא להם עיקר, ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם".
ופסק המגן אברהם (סי' תט ס"ז ס"ק יד): "ששם היו חפצי'. וכן הרועי' הלנים בשדה הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות (גמ' ד' ע"ג והרא"ש)".
וכ"כ המשנה ברורה:
"(לט) שהוא להם עיקר – ומסתברא בפשיטות דאף אם היו כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם אם לא שכוונו בפירוש לקנות שביתתם שם".
"(מ) ששם היו חפצים – וכן הרועים הלנים בשדה אף שאוכלין בבית הולכין אחר מקום לינתן ששם היו חפצים לאכול ג"כ אלו היה ביכלתם וכן הקייצים ושומרי פירות".
ו. אמנם לגבי עירובי חצרות פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שע ס"ה): "מי שאוכל במקום א' וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר; הילכך האחין שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם, אינם אוסרים. ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם, אוסרים. והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אח', אבל אם היו בני שאר החצר נותנים העירוב בא' מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב".
והעיר המגן אברהם (סי' שע ס"ק י): "פרס. אפי' מעו' לקנו' לחם (ב"י) משמע בגמ' דרועים הלנין בשדה אף על פי שאוכלי' בעיר אין אוסרין דאנן סהדי אלו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו וצ"ע עסי' ת"ט ס"ז".
וכתב הפרי מגדים (אשל אברהם סי' שע ס"ק י): "...ומ"ש הרועים כו' עסי' ת"ט אות י"ד וה"ה תלמידים שאוכלים בבית בעה"ב ולנים בבית רבם י"ל עיקר מקום לינה ובגמרא עירובין ע"ג א' לענין תחומין מתניא ומש"ה הניח המ"א לענין עירובי חצירות כה"ג בצ"ע ובתר פיתא אזלינן או בתר לינה תו"ש".
וכן במחצית השקל העיר: "ונסתפק מ"א אף ע"ג דהמקשן דימה תחומים לענין ערובי חצרות אי אזלינן אחר מקום לינה או מקום אכילה מ"מ סברא זו דאנן סהדי אי ממטי כו' דגורם דאין הולכים אחר מקום אכילה לא מצינו כ"א לענין תחומים ולא מפורש כן בש"ס דגם לענין ערובי חצרות אמרינן כן. אולי לענין ערובי חצרות לא תליא בזה אלא אפי' אנן סהדי דאי ממטי כו' הולכים אחר מקום אכילה. ואף דאין סברא גדולה לחלק בין תחומין לע"ח".
עולה למסקנה שהולכים בתחומין אחר מקום לינה.
ז. לפי"ז אף שאכלו שתי סעודות במתחם של בית הכנסת כיון שלנו מחוץ למקום המוקף חומה היו צריכים להניח עירובי תחומין במתחם בית הכנסת ואז כל העיר המוק"ח היתה נחשבת להם כד' אמות והיו חוזרים ובאים מן המלון בהיתר, אבל כיון שלא הניחו בכוונה עירובי תחומין – אין לסעודות שאכלו שם כל משמעות, כאמור במשנה ברורה (סי' תט ס"ק לט): "ומסתברא בפשיטות דאף אם היו כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם אם לא שכוונו בפירוש לקנות שביתתם שם".
ח. מצאתי שבס' נתיבות שבת לרב בלויא (בעל פתחי חושן, פרק מא סעיף י) פסק שמי שיש לו שני בתים אחד לאכילה ואחד לשינה – של אכילה קובע היכן שביתתו לענין תחומין. ונסמך על הגמ' שאם היו מביאים להם את המזון לבית הרב שם הם ישנים ודאי עדיף להו (כהו"א שהעליתי לעיל). וכאן הם אורחים בעיר ויש להם שני מקומות שביתה, בבית הכנסת ובמלון, ועל כן לפי דבריו מקום הסעודות העיקריות של שבת שם הם מתפללים ואוכלים עדיף להם. ולכן תחשב שביתתם במקום סעודותיהם. וסיוע נוסף לכך שהרי בערב שבת הגיעו לבית כנסת לפני כניסת השבת והיו הם וסעודותיהם במקום אחד בעת קניית השביתה.
ובכ"ז לא ברירא לי שדבריו מוסכמים על הפוסקים, ואף הדימוי מילתא אינו מדוייק בין בעל שני בתים לאורחים המתארחים בשני מקומות.
מסקנה
עריכההטוב ביותר במקרה כזה הוא לקבוע בפה במפורש, ולהניח עירובי תחומין במקום אכילתם במתחם בית הכנסת.