חבל נחלתו כב ד

<< · חבל נחלתו · כב · ד · >>

סימן ד

נגיעה בקלף של ס"ת בידיו

שאלה

האם מותר לגעת בקלף של ספר תורה כשעולה לתורה או מגביה או גולל, או גולל ס"ת ספרדי בתוך נרתיקו וכד'?

תשובה

א. נאמר בשבת (יג ע"ב): "ושמנה עשר דבר גזרו. מאי נינהו שמנה עשר דבר? דתנן (זבים פ"ה מי"ב), אלו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, והספר, והידים והטבול יום, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין".

פרש רש"י:

"והספר – כל כתבי הקודש, תורה נביאים וכתובים פוסלין תרומה במגען".

"והידים – סתמן, קודם נטילתן".

היינו, גזרו שאם ספר מספרי התנ"ך (הכתוב על קלף לשם קדושתו) נגע בתרומה, או סתם ידים שלא נטלן, או לא נשמרו מאז נטילה, נגעו בתרומה, הספר או הידים פוסלים את התרומה.

בהמשך (שבת יד ע"א) נאמר: "וספר מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? אמר רב משרשיא: שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, ואמרו: האי קדש והאי קדש. כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא, גזרו ביה רבנן טומאה".

פרש רש"י: "לידי פסידא – עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר, אבל בחולין לא הוצרכו לגזור, דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש".

כלומר לשם מניעת אכילת עכברים את הספרים, גזרו שהספרים פוסלים את התרומה, ולכן לא יניחום ליד התרומה.

לגבי הגזרה על הידים מסבירה הגמרא את הטעם: "והידים – מפני שהידים עסקניות הן".

פרש רש"י: "עסקניות הן – ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת, וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות, ורבותינו מפרשים: חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא], וקשיא לי: אם כן, ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה, ועוד: מאי שנא ידים לחודייהו, בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו, ועוד: לא תסגי להו בנטילה, אלא בטבילה".

כלומר גזרו שכל הנוגע בתרומה יטול ידיו לפני כן, כדי שיהא ברור שידיו נקיות, ולא מחשש טומאה כפי שדוחה רש"י.

עד כאן, אין סיבה לאיסור נגיעה בידים בספר תורה, שכן זה לכאורה לא נאסר.

ממשיכה הגמרא: "תנא: אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דרבי פרנך. דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: האוחז ספר תורה ערום – נקבר ערום. ערום סלקא דעתך? אלא אמר רבי זירא: ערום בלא מצות. בלא מצות סלקא דעתך? – אלא אימא: ערום בלא אותה מצוה1. הי גזור ברישא? אילימא הא גזור ברישא [ע"ב] כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי? אלא, הך גזור ברישא, והדר גזור בכולהו ידים".

מפרש רש"י:

"ספר תורה ערום – אלא על ידי מטפחת".

"אילימא הא – דסתם ידים גזור ברישא".

"הא תו למה לי – הך מי נפקא מכלל סתם ידים".

"אלא הא גזור ברישא – דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה".

הנוסף בברייתא הוא שאף ידים שנגעו בספר פוסלות את התרומה, ולומדת הגמרא שאיסור נגיעה בספר בידים נגזר בתחילה שיפסול את התרומה, ואח"כ האיסור לכל ידים לגעת בתרומה.

וקשה לשון הגמרא: 'אף ידים הבאות מחמת ספר... משום דר' פרנך'. הרי שני הדברים אינם דומים כלל. ר' פרנך אסר לגעת ביד בספר תורה, בעוד שבידים מחמת ספר לא נאסר לגעת בספר אלא נאסר לגעת אח"כ בתרומה בלא נטילה. וצ"ע.

כתב הרמב"ם (הל' שאר אבות הטומאה פ"ט ה"ה): "בראשונה היו מניחין ככרות של תרומה בצד הספרים ואומרים זה קודש וזה קודש ובאין העכברים וקורעין את הספרים לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש נטמאת והרי היא כשלישי לטומאה כאלו נגעו בשני ונמצאו כל כתבי הקדש פוסלין את התרומה כשני, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין ואף על פי שאין הידים מתטמאות אלא מראשון לטומאה כמו שביארנו הן מתטמאות מן הספר".

ב. המשניות האחרונות בפרק ג של מסכת ידים עוסקות בנוגע בידיו בספר מכ"ד ספרי התנ"ך אשר מטמא את ידיו ופוסל את התרומה. המימרא של ר' פרנך בשם ר' יוחנן לא נזכרה שם (שהרי ר' יוחנן הוא אמורא ומימרא זו לא נזכרה בירושלמי!), ואיסור ידים מחמת הספר הוא חלק מגזירת כתבי הקודש שפוסלים את התרומה, כדי שלא יניחום על יד התרומה והעכברים יפסידום.

כך מבאר המאירי (שבת יד ע"א): "ומתחלתן לא גזרו אלא על הבאות מחמת ספר ר"ל שאם נגעו בספר יהו טמאות ומתועלת הספר שלא לאחוז בו ערום, ואח"כ גזרו על כל הידים לתרומה ומטעם שהם עסקניות. ומ"מ יש מקום לגזור על הבאות מחמת הספר אף במקום גזירה שניה שגזירה שניה אם שמרן ונתכוון להן אינן פוסלות את התרומה וכשנוגע בספר נטמאו על כל פנים, וא"כ מה שהקשו בכאן כיון דהא גזור הא תו למה לי עד שהוצרך לומר שעל הבאות מחמת הספר גזרו תחלה פירושו מצד שכל נגיעת ספר הסח הדעת הוא לשמירת ידים וכל הסח הדעת בכלל הגזירה השניה הוא".

עולה מדברי המאירי שנטילת ידים לא תועיל להתיר נגיעה בספר תורה, אלא בכל מקרה ידיו נטמאות ממגע ספר תורה והן תפסולנה את התרומה.

ג. לפי דברי המאירי, קשה החיבור שמקשרת הגמרא בשבת את גזירת ידים הבאות מחמת ספר לקביעת ר' פרנך. לגזירת ידים מחמת ספר תועיל נטילת ידים לעומת זאת לנגיעה בידים ללא מטפחת לא תועיל נטילה (כאמור במאירי). כמו"כ לגבי ידים הבאות מחמת ספר כלולים בגזירה גם תפילין ורצועות (פ"ג מ"ג), ובתפילין לא ראינו שהלכה בימינו שייגע בהם דוקא על ידי בד שחוצץ2. כמו"כ בימינו לא נוהגות כלל הלכות טומאה וטהרה וא"כ מדוע שיינהגו בספר תורה. ואמנם אנו נוהגים נטילת ידים לפת משום סרך תרומה, אולם לא נראה שמשום כך יטילו איסור בימינו על ידים הבאות מחמת ספר, מה גם שלטעמו של ר' פרנך, נטילה לא תועיל להתיר נגיעה בספר.

נראה כי בימינו אנו נוהגים איסור נגיעה בספר תורה מחמת דברי ר' פרנך ולא מחמת גזירת ידים ותרומה שקבעו חז"ל, וא"כ ההלכות למעשה בימינו בענין נגיעה בס"ת צריכות להיות אותן היוצאות מדברי ר' פרנך ולא היוצאות מהל' ידים הבאות מחמת ספר.

ד. לא נאמר במפורש בדברי רבי פרנך מצד מה הענישה החמורה, האם מצד כבוד ספר תורה או מצד חשש קלקול. מן הסגנון: 'נקבר ערום' משמע מצד כבוד ס"ת, אלא שאם כן קשה לכאורה מפסחים (נז ע"א): "ועוד צווחה (=העזרה) צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה". ופרש רש"י: "כריך ידיה בשיראי – וחציצה פוסלת בקדשים, דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו, ועוד: דבזיון הוא3". והרי זו בדיוק הדרישה של ר' פרנך לכרוך על ידיו שיראין ולגעת על ידם בספר תורה. (ולא שמענו על אף מי שמקפיד במצוות שעולה רק בכפפות לידיו – לתורה)4.

ה. אפשר להסביר שכל האיסור של ר' פרנך ניתן לאופן השימוש בספרי תורה בימיו, ואינו שייך לדורנו.

ספרי תורה שמשו לשעבר בעיקר ללימוד ישיר מהם. תורה שבע"פ היתה כשמה – בע"פ, והקריאה בתורה בשני וחמישי שבתות ומועדים היתה מיעוט השימוש בספרי תורה. לספרים היו שני עצי חיים בשני הראשים (בדר"כ ללא הצלחות למעלה ולמטה השומרות על הקלף שלא יחרוג מעלה ומטה). והיו עוטפים אותם בבד לשם שמירתם. לחלקם היה תיק מחרס או מעור. התיק לא היה כתיקים בימינו בספרי התורה הספרדים, אלא תיק עם חלל אחד, ממנו מוציאים את הספר ללימוד, ובו מכניסים את ספר התורה כשאין לומדים בו. המטפחת שקושרים את הספר בימינו, בספרים האשכנזים, היא כנראה פיתוח מאוחר והספרים היו גלולים במקום הלימוד נעטפים בבד לשמירה ולריפוד ומוכנסים לנרתיק. כך כתב בשנות אליהו (הקצר, שבת פט"ז מ"א) לגבי הצלת התיק מן הדליקה: "מצילין תיק הספר עם הספר. ודווקא כשהוא בתוך התיק. אבל אסור לתת אותו בתיק כדי שיצילו התיק. ובירושלמי יליף מחנניה מו"ע שניצולו אינון וכרבליהון", וא"כ התיק לא היה צמוד לספר כבספרים הספרדים.

לגבי הבד ששימש לעטיפה ושמירת הספרים אנו לומדים בשבת (קלג ע"ב): "דתניא: זה אלי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין". וכן מכלאים (פ"ט מ"ג): "מטפחות הידים מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהם משום כלאים"... ופרש הרמב"ם: "מטפחות הספרים, התכריכין שעושין על ספרי תורה ובהם מחזיק האדם בידיו בשעת קריאת התורה".

וכך פרש הריבמ"ץ: "מטפחות הספרים אין אסורין משום כלאים, ור' אליעזר אוסר, מאי טעמ' דר' אליעזר, א"ר שמואל בר נחמן בש"ר יונתן משום שעושה אותה כמין חיק ומשימה בחיקו ונותן ספר תורה עליה... ".

לענ"ד, רבי פרנך בשם ר' יוחנן חידש שלא ייגע בספרים בידיו (אפילו נטלן וניקן במים), אלא ע"י מטלית או מטפחת, וכוונתו נראית, לא לכבוד ספר התורה, אלא לשם שמירת ספר התורה, מפני שמגע ידים בקביעות מזיק לקלף, וכוונתו היתה לנגיעה יום-יומית אגב לימוד ולא לאחיזה חד פעמית בעת שהקלף נשמט5.

ו. יש שהבינו בטעמו של הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י ה"ו) שכתב: "ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום"... שהמדובר כשאדם ערום ולא כשידיו ערומות. ומצד בזיון הספר.

מן האחרונים שרצו להסביר כן בדבריו, כגון בס' בני בנימין (לאדר"ת ולאחיו הרב צבי יהודה תאומים): "ולא יאחוז ס"ת כשהוא ערום קצת ה"נ (=היה נראה) דרבינו מפרש כשהאדם ערום. ועי' פ"ו מת"ת ה"ו ולעיל פ"ד הכ"ג. ושמעתי שכ"פ גם הג"ר מנשה איליעזר ז"ל והרעישו בזה עליו גאוני דורו".

וכן בס' דף על הדף (מגילה לב ע"א) כתבו: "פירוש מחודש בדברי ר' פרנך מדייק הגר"ח מבריסק זצ"ל מדברי הרמב"ם (פ"י מהל' תפלין הל"ו) שכתב: ולא יאחז ספר תורה כשהוא ערום עכ"ל מדנקט "כשהוא" משמע דקאי על האדם האוחזו, שאם הוא ערום ואוחז בס"ת נקבר ערום כו'. (ספר אסופות הגר"ח)".

וכך כתב בבאר יהודה6 (על הרמב"ם שם): "ועיין בתשובת מהרי"ט ז"ל בח"א בא"ח בסימן קל"ו שכתב בשם הי"מ לפרש דברי הרמב"ם דאיסור זה הוי באם האדם הוי ערום לא יאחוז הס"ת, והמהרי"ט דחה פי' זה דבגמ' משמע דאיסור זה הוי באם הס"ת ערום בלא מטפחת לא יאחוז אדם בידו ומה"ט גזרו חכמים טומאה על הידים מחמת ספר משום מימרא דר' פרנך. ולכאורה היה אפשר לקיים פי' הי"מ הנ"ל טפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג ממס' ידים דמה"ט גזרו טומאה על הידים הבאין מחמת ספר כדי שלא יניחו התרומה אצל הספרים ויבואו להפסיד הספרים ע"י העכברים ומש"ה גזרו טומאה על הידים הבאין מחמת ספר דאי לא הא לא קיימא הא ולא הביא כלל הך דר' פרנך. וכ"כ הרמב"ם הך טעמא בהל' אה"ט ולא הביא כלל הך דר' פרנך, משמע מזה קצת דהרמב"ם באמת סובר דהך דר' פרנך הוי פי' כפי' הי"מ וא"כ אין זה ענין לטומאת הידים. שוב ראיתי די"ל דלעולם מפרש הרמב"ם המימראי דר' פרנך כפשטיה, אלא דמ"מ יהיב טעמא אחרינא לטומאת הידים הבאין מחמת ספר מכח קושיית התוס' שהקשו במס' חגיגה (כד ע"ב) בהא דאמר ר' יהושע מצינו שהשני עושה שני גבי כתבי קודש והקשו התוס' דבזה הוי טעמא משום דר' פרנך ולהכי יהיב הרמב"ם טעמא אחרינא ולא מטעם דר' פרנך".

"ומש"כ הרמב"ם בהל' ח' דהקוראין בתורה אם היה ידיהם מלוכלכות ירחצו ידיהן ואח"כ יגעו בה משמע דאלו בידים נקיות מותר ליגע בס"ת או עכ"פ בעמודי ס"ת ועיין במ"א בסימן קמ"ז שהוכיח דהרמב"ם אוסר אפי' ליגע בעמודי ס"ת אכן בטור ז"ל ביו"ד בסי' רפ"ב הביא כאן דברי הרמב"ם שכ' ואח"כ יקראו בו דלפ"ז י"ל שפיר דהנגיעה בס"ת עצמו אסור אפילו בידים נקיות".

ובהגהות עמק המלך (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י ה"ו) כתב: "ספר תורה כשהוא ערום. נ"ב האי לשון שכתב רבינו כשהוא ערום, אינו ר"ל כשהאוחז ערום דבהאי ודאי לא מיירי ר' פרנך וגם לא שייך הגזירה שגזרו בי"ח דבר שהספר יטמא את הידים משום דר"פ (=ר' פרנך) רק מוסב על הספר. והוא קצת שלא בדקדוק. ואולי תיבת כשהוא הוא ט"ס ואפשר דקאי על הספר שהוא לשון זכר ופשוט".

ז. מרצף ההלכות ברמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י הל ו-ח) נראה שהרמב"ם דיבר על אדם ערום ולא ספר תורה ערום. ז"ל הרמב"ם בהלכות בהן הוא מדבר בכבוד ספר תורה:

"לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אף על פי שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת (או מבית המרחץ) או מבית הכסא, ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום, ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה".

"בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאנו או עד שיניחנו בכלי ויתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו, אבל אם היה מזומן לו אפילו עשרה כלים זה בתוך זה ככלי אחד הם, או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים אם לא היה לו בית אחר, אבל אם יש לו בית אחר אסור לשמש עד שיוציאנו".

"כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, והוא שלא יהיו ידיו מטונפות או מלוכלכות בטיט אלא ירחצו ידיהם ואח"כ יגעו בו".

אם הרמב"ם היה מפרש כשאר הראשונים בס"ת ערום, היה עליו, לפי סדורו את ההלכות להכניס את ההלכה להלכה ח המדברת באחיזת ספר התורה ("מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו") ולא להלכה ו העוסקת במקום השהיה של ספר תורה. או בהלכה י בה כתב:

"מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי, דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר, לא ירוק אדם כנגד ספר תורה ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשיט רגליו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשאוי ולא יחזיר אחוריו לספר תורה אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים".

נראה על כן מהרמב"ם, שהבין בר' פרנך שאדם ערום לא יישא ספר תורה מפאת כבוד הספר7, ומדיוק ההלכות משמע שאם ספר התורה בתיק או כרוך במטפחות מותר לו לשאת ספר תורה ורק כשספר התורה ללא כיסוי אז אסור לשאת אותו ערום. כמו"כ לא קיבל את האיסור לגעת בידים בקלף אלא הבין שמותר למי שידיו נקיות להחזיק בקלף כאמור בהלכה ח.

כתב הרמב"ם (כלאים פ"ט מ"ג) בפה"מ: "מטפחות הספרים, התכריכין שעושין על ספרי תורה ובהם מחזיק האדם בידיו בשעת קריאת התורה".

כתב ב'ספר החילוקים' (מנהגי תימן): "הקורא בשתי ידיו בשולי יריעת הספר באמצעות המטפחת המכסה את הספר משום כבוד הספר ועל מנת שלא לפגום בכתב. מותר לגלול את יריעות בידיים חשופות". ודבריו מתאימים לדברי הרמב"ם בפה"מ ולדברינו לעיל.

ח. כל האמור לעיל אינו להלכה אלא בגדר 'דרוש וקבל שכר'. נביא להלן את ההלכה בשו"ע ואת דברי המשנה ברורה ועליו נעיר במקום שההלכות למעשה שונות מהעיון לעיל. אמנם כמובן שיש לנהוג כפי פסקי המשנה ברורה וההערות לעיון ולימוד בלבד.

השולחן ערוך (או"ח סי' קמז ס"א) פסק כפירוש הראשונים שצריך לגעת בספר התורה רק על ידי מפה, וז"ל: "אסור לאחוז ס"ת ערום, בלא מטפחת".

הרמ"א הגיה: "וי"א דה"ה שאר כתבי קודש (אגודה ותוס' פ"ק דשבת), ולא נהגו כן, וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו; ובס"ת, אפי' בכהאי גוונא אסור (ד"ע אגודה)"...

כתב המשנה ברורה: "(א) אסור לאחוז וכו' – בגמרא אמרינן דעבור זה נקבר ערום ממצוה זו דהיינו שאין לו שכר של אותה מצוה והכונה שאם אחז וקרא בו אין לו שכר מקריאה וכן אם אחזו לגוללו או להגיהו. ואפילו נגיעה בעלמא בידו לס"ת ערומה אסור. וכ"ז דוקא כשאין צורך אבל כשיש צורך לתיקון הס"ת לתפור קצת ולדבק בדבק מטלית וכדומה היכא דלא אפשר רשאי [פמ"ג] ומ"מ טוב שיטול ידיו תחלה אבל כשאין צורך אפילו בנטילת ידים יש להחמיר כמו שמסיים הרמ"א".

לפי דברינו לעיל, נטילת ידים היא מחמת תרומה ואין לה משמעות עפ"י טעמו של ר' פרנך.

עוד כתב המשנ"ב: "(ב) ס"ת ערום – אם לא ע"י בגד המפסיק וע"כ בעת שגוללים הס"ת קודם קריאה או בשעת הגבהה שלפעמים נמשכים יריעות הס"ת ובכדי להשוות היריעה אוחזים בראשי היריעות למשוך אותם למעלה או למטה כדי שיהיה שוה מבחוץ אזי צריך ליזהר שלא יאחוז ביריעות ביד ערומה אלא צריך הפסקת טלית או מטפחת להפסיק בין ידיו ליריעות הס"ת ובעמודי הס"ת יכול לאחוז בלא מטפחת, ויש מחמירין וכורכין עמודי הס"ת בקצוות הטלית בשעת הגבהה ובמקום שלא נהגו הכל לעשות כן אף מי שרוצה לדקדק בזה יעשה בדעת שלא ירגישו בזה בני אדם משום יוהרא".

ה'יש מחמירין' היא שיטת הב"ח שמסתמכת על דין 'ידים הבאות מחמת ספר' ולכאורה הגזירה כאן היא שלא יגעו בתרומה אבל לא כלול בה איסור לגעת בספר, ומלבד שלא ראינו נוהגים כמותו צ"ע לפי דרכו מה יעשה בתפילין, וכי אף אותם יניח על ידי מטפחת?!

עוד העיר המשנ"ב: "(ג) שאר כתבי קודש – ודוקא כשכתובים אשורית על הקלף ובדיו כס"ת אבל ספרים שלנו שאין נכתבים באופן זה לכו"ע מותר ואפילו קודם נטילה ומיהו דוקא בסתם ידים אבל כשידע שנגע במקום הטינופת יש להחמיר".

אולי דבריו מתבססים על דברי רש"י לעיל שגזרו על כל ידים משום שהן עסקניות ולא משום חשש טומאה ולמדו מדבריו אף לספרי קודש שראוי ליטול את ידיו לפני נגיעה בהם כשיודעים שנגע במקום הטינופת.

סיים המשנ"ב: "(ד) ולא נהגו כן – היינו אף באותן שכתובין אשורית ועל הקלף כדין כגון מגילה ג"כ נהגו העולם להקל ומסיים הרמ"א דבזה טוב להחמיר אם לא נטל ידיו ר"ל שהם סתם ידים וחוששין שמא נגע במקום המטונף אבל כשנטל ידיו אין להחמיר בזה, ובס"ת אפילו בכה"ג שנטל ידיו ג"כ אסור ליגע בה בלי מטפחת".

כאמור במגילה ובמיוחד כשפושטים אותה כאגרת בקריאה בציבור – לא ראיתי אף אחד שהקפיד במטפחת, ולגבי נטילה לפני נגיעה גם כן לא ראיתי שהקפידו בכך מעבר לנטילה לתפילה ושמירת הידים בנקיות.