חבל נחלתו כב ג
סימן ג
כהן במכנסיים קצרים בנשיאות כפיים ועליה לתורה
שאלה
עריכההאם מותר להעלות לתורה ולשאת כפיים (כהן) במכנסיים קצרים?
תשובה
עריכהא. נאמר במגילה (פ"ד מ"ו): "פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו".
פרש הרמב"ם: "ופוחח, הוא כגון שנתקרע בגד שעליו מלמעלה עד שנראה בשר כתפיו וחזהו, ותרגום ערום ויחף פחח ויחף". וכ"כ הרע"ב.
ויש לסייע לדברי הרמב"ם מן הירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ז): "מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק שלש אצבעות וקורע. שלמו מלפניו מתחיל מאחריו שלמו מלמעלן מתחיל מלמטן שלמו אלו ואלו רבי חייה בריה דרבי אדא דיפו אמר נעשה כפוחח". פרש הפני משה: "נעשה כפוחח. הוזכר לעיל בפ' הקורא את המגילה עומד וכלומר כבר הוא כפוחח שבגדיו קרועים ומה לו לעשות אם אינו יכול להוסיף עוד".
לעומתם, רש"י (מגילה כד ע"א) פרש: "פוחח – במסכת סופרים מפרש: כל שכרעיו נראין, ערום ויחף מתרגם: ערטילאי ופחח (ישעיה כ)".
וכתב המאירי: "פוחח יש שפירשו יחף עד שכל שוקיו מגולין עד כרעיו ממה שתרגם יונתן כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף ערטלאי ופחח ואין הדברים נראין שהרי אמרו העובר לפני התיבה בסנדל אף ביחף לא יעבור הא בשאר בני אדם לא, ומתוך כך פירשו גדולי הפוסקים שבגדיו קרועים עד שנפלו מכתיפיו ונשארו כתיפיו מגולין ובמס' סופרים אמרו שכרעיו מגולין ויש גורסין שם שזרועותיו נראין".
ויש להעיר כי לדברי הרמב"ם פוחח המתעטף בטלית בזמן נשיאות כפיים או עליה לתורה יכול לקיים מצותו, לעומת זאת לפי רש"י הטלית אינה מועילה.
ב. מה הם כרעיים עליהם דיבר רש"י. קצת נראה מפירוש הרמב"ם למשנה באהלות (פ"א מ"ח) כי כרעיים הוא החלק, של הקרסול וכף הרגל, שוקיים הוא החלק שמתחת לברך, וירכיים מעל הברך. וכ"כ הרע"ב באהלות. אם כן חומרתו של רש"י גדולה שכן אפילו בסנדל ללא גרביים שעקבו גלוי נראה כי אוסר להתפלל, והלא הכהנים בבית המקדש עבדו יחפים ובגדיהם לא כיסו את כפות רגליהם, כדי שלא יתלכלכו מן הדמים.
ולכן נראה שצריך להסביר כרעיים כחלק הרגל שמן הקרסול לברך אף ברמב"ם.
וכן כתב הרש"ר הירש (ויקרא א, ט): "וכרעיו. הכרעיים הן, כנראה, האיברים התחתונים של הרגל; בשעת כריעה מונחות הכרעיים בארץ".
וכך כתב הרד"צ הופמן (ויקרא פרק א): "'כרעים' הן לפי רוב המבארים האחרונים הפרק התחתון של רגלי הבהמות הגסות והדקות (וכמו – כן הרגלים המנתרות של החגבים), וזאת היא גם דעת רוב מפרשי המשנה"...
וכ"כ גם תוספות יום טוב (תמיד פ"ד מ"ב): "ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים. ולא יותר".
עולה כי לפי מסכת סופרים ורש"י מי שכרעיו כלומר החלק התחתון של הרגל מתחת לברך מגולה לא יישא כפיו ולא יעלה לתורה.
אמנם מן המאירי לעיל ומילקוט יוסף, שיובא להלן, נראה שהחלק התחתון מן הקרסול לברך קרוי שוק, והירך הוא מעל הברך. וצ"ב. וכמובן שלפי שיטתם יש להקל במי שלובש מכנסים עד הברך.
ג. העיר הרה"ג ישעיה פיק ברלין בחיבורו יש סדר למשנה (עה"מ במגילה):
"הר"ב ד"ה פוחח בגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ ערום ויחף מתרגמינן פוחח ויחף כו' ע"ש. אבל רש"י בפי' כ"ד ע"א ז"ל פוחח במס' סופרים מפרש כל שכרעיו נראין ערום ויחף מתרגמינן ערטלאי ופחח. ע"כ. והרמב"ם בפי' ז"ל פוחח הוא שיהיה הבגד שעליו נקרע העליון ממנו עד שכתפיו ולבו נראין ערומין ומתרגמינן ערום ויחף פחח ויחף ע"כ וז"ל הרא"ש פוחח פי' שלובש בגד קרוע וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח ערום ויחף ומתרגמי' פחח ויחף הא למדת שפוחח הוא החוגר על מתניו ומניח כתפותיו וזרועותיו ערומות ובירושלמי וכו' אמר נעשה כפוחח ע"כ. ודע הדבר אשר נסתייע רש"י מן מס' סופרים שם במ"ש פי"ד הלכה ט"ו פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים פורם אבל לא בראשו מגולה וכו'. מיהו כלשון הר"ב כן קצת לשון הטור או"ח סי' נ"ג פוחח אינו עובר לפני התיבה וזהו מי שלובש בגדיו קרועים בכתפיו וזרועותיו מגולות. ולשון המחבר סעיף י"ג פוחח הוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה. ובערך פחח כתב הערוך פוחח פורס על שמע פי' לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות כדמתרגם וכו' ערום ויחף פחח ויחף הרי לפניך שינוי נוסחא וחלופי פירושיהם אחר העיון בדברי כל אחד מהמפרשים"...
ד. הטור (או"ח סי' נג) פסק: "וצריך שיהא לבוש ומעוטף כדתנן פוחח אין עובר לפני התיבה וזהו מי שלובש בגדים קרועים בכתיפיו וזרועיו מגולות".
וכן הסביר הבית יוסף (או"ח סי' נג, יג): "וצריך שיהיה לבוש ומעוטף כדתנן פוחח אינו עובר לפני התיבה. גם זה שם פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו וכתוב בערוך (ערך פחה) דפוחח היינו שלבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות".
וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' נג סי"ג): "פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה".
ובאר המשנה ברורה: "(לט) וזרועותיו – וגם כתפיו. (מ) לפני התיבה – להעשות ש"ץ להתפלל אבל פורס הוא על שמע לבד וגם אינו קורא בתורה שגנאי הוא".
ה. אמנם בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' נג סי"ז) כתב: "פוחח והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולין לא ירד לפני התיבה מפני כבוד הצבור וראוי לש"ץ שיהיה לו בגדים ארוכים שלא יראו רגליו (אם הולך בלא אנפלאות)".
וכן בערוך השולחן (או"ח סי' נג סי"ד): "והפוחח והוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה וכן כשרגליו מגולים לא ירד לפני התיבה ומהראוי שהש"ץ יהיה לו בגדים ארוכים".
ואף המשנה ברורה (סי' נג ס"ק יג) הוסיף שלא בדיני פוחח: "וראוי שיהיו בגדי ש"ץ ארוכים שלא יראו רגליו"...
עולה להלכה, שאע"פ שהרמב"ם, הטור והשו"ע לא הביאו להלכה לפסול מי שרגליו מגולים להיות ש"ץ ולעלות לתורה ולשאת כפיו, בכ"ז האחרונים אחריהם החמירו בכך.
ונראה שהאחרונים לא פסקו כרש"י, אלא הסתמכו על תשובת מהר"ם מינץ (סי' פא) שנתבקש מקהילת בבנבערק לכתוב להם מי ראוי מכל הבחינות להיות שליח ציבור ובתוך דבריו כתב:
"רק כוונתי לסדר קצת איך יתנהג החזן, וכך יתנהג בבגדים, ש"צ צריכין להיות [בגדיו] נקיי' בלי ליכלוך ורבב ובפרט הסרבל והמטרון. וכן בגדיו יהיו ארוכי' שלא נראה רגליו, ואם אינם ארוכי' כ"כ (ו)ילבש בתי שוקים עד ברכים שקו' קני' הוזן. ויזהר שלא יתפלל בלא מכנסים, ושיהא מכנסיים שלו נקי בלא טינוף, לכן טוב הוא שיהא לו מכנסים נקי מיוחד שילבש מתפילה לתפילה, ולאחר התפילה יסיר אותה מכנסים מיוחדת". עולה מדבריו שראוי שכל רגלי הש"ץ תהיינה מכוסות, ואם מכנסיו מגיעות עד הברכיים ילבש גרבים שיכסו עד הברך1.
ו. כתוב בהנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד, הלכות קריאת התורה): "ח. מי שדרכו לילך בקיץ במכנסיים קצרות שאינן מכסות את הברך, יכול לעלות כך לתורה".
וכתב שם בהערה ה: "במגילה (כד, א) תנן, פוחח אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו. והביא רש"י ממס' סופרים דפוחח הוא ערום ויחף שכרעיו נראים, והטעם משום גנאי. אבל מי שזהו דרך מלבושו במכנסיים קצרות ואינו מתבייש לילך כך אף לפני שרים, פשיטא דאין בזה גנאי. ומ"מ יש למנוע שיהי' ש"ץ".
וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (לגרי"ח זוננפלד, או"ח סי' קכז) – בגדר פוחח:
שאלה: "במגילה (כ"ד א'): פוחח, אינו קורא בתורה ואינו עובר וכו' ואינו נושא וכו'. נסתפקתי אם כל זה שייך בזה"ז שמצויים בחורים שלובשים מכנסיים קצרים למעלה מהקני"א בלע"ז [ברך], למ"ש רש"י [שם – ממסכת סופרים] כל שכרעיו נראין, (ערום), אלא דאפשר שאני דרך מלבוש שכנראה אינם מתביישים לילך כך אפילו לפני שרים, ובכל הנ"ל הטעם משום גנאי, ובזה"ז אפילו חלק מכרעיו מגולה שהמכנסיים קצרים ואנפליא אין עולה למעלה לכסות וכבר נחשב כן דרך מלבוש בימות הקיץ בפרט. והנה כבר מובא מקומות שדרכן לילך יחף, אבל שם י"ל דעכ"פ למעלה מהקני"א היה מכוסה ואינו דומה לנידון הנזכר".
תשובה: "פשוט דאין בזה גנאי, ומ"מ להיות ש"ץ יש למנוע".
ז. בילקוט יוסף (קצוש"ע, אורח חיים סימן נג) פסק:
"יא. שליח צבור שלובש חולצה עם שרוולים קצרים ביותר עד שגם חלק מהזרוע שבין המרפק לכתף מגולה, לכתחלה לא יעבור כך לפני התיבה מפני כבוד הצבור, אלא יתעטף בטלית ויכסה זרועותיו. ויש בזה גם משום הכון לקראת אלהיך ישראל. אבל אם כל פרק הזרוע העליון עד המרפק מכוסה, מותר לו לעבור לפני התיבה גם לכתחלה להוציא את הצבור ידי חובתם. [ואם אין שם טלית לכסות את זרועותיו, במקום צורך אפשר להקל שיעמוד כשליח צבור אף שהוא לבוש בחולצה קצרה]. ובכל אופן יש ליזהר מלעשות מחלוקת מזה. ומי שהולך במכנסים קצרים וירכיו ושוקיו מגולים, אינו רשאי לעבור לפני התיבה עד שילבש כראוי. ובכל אופן ראוי ששליח צבור קבוע לא יצא לשוק בבגדים מלוכלכים. [ילקו"י תשס"ד, סימן נג הערה יא. עמוד רעד. שאר"י ח"ב עמוד לו]".
"יב. ומכל מקום בני הקיבוצים הרגילים ללכת תמיד במכנסים קצרים ושרוולים קצרים, מותר להם להתפלל כך [זולת השליח צבור], ובלבד שיטלו ידיהם קודם התפלה, ויזהרו שלא יגעו ברגליהם בכל עת התפלה. שהם בכלל מקומות המכוסים. [ילקוט יוסף שם, סימן נג הערה יב. שאר"י ח"ב עמוד לז]".
"יג. ראוי למורי בתי הספר ותלמודי התורה, להשגיח על תלמידיהם שהולכים במכנסים קצרות, לחנכם ולהזהירם לבל יגעו ברגליהם בעת שלומדים תורה ובעת התפלה, כדי שיתפללו וילמדו בטהרה ובנקיות. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, עמוד רעז. סי' נג הערה יג]".
הילקוט יוסף מעלה בעיה נוספת לגבי הלבוש מכנסים קצרים שאם נוגע במקומות המכוסים בדר"כ כגון ברכיו צריך נטילת ידים.
ח. וכ"כ בפסקי תשובות (אורח חיים סימן ד) לגבי גדר מקומות המכוסים:
"והגדרת 'מקומות המכוסים שבאדם' תלוי [וכמ"ש במשנ"ב סקנ"ג בשם מחצה"ש, ובמחה"ש (סקכ"ג) סיים שמקומות שאדם מחמיר על עצמו על פי הרוב לכסותם, אפילו שאר בני אדם אין נוהגין כן, הנוגע שם יצטרך נט"י, וכגון הזרועות מהמפרק ולמטה, ובביה"ל (ד"ה צריך) דוחה דבריו, אמנם בכה"ח (סקצ"ט בשם בן איש חי) מצדיק דברי מחצה"ש] לפי הזמן (בקיץ או בחורף) והמקום, וכגון במקומות שהדרך ללכת בזרועות ומרפקים מגולים אין חיוב נטילה בנגיעה שם, אף על פי שיש שם זיעה, כשם שאין דין חיוב נטילה בנוגע בזיעה שבפניו ומצחו וכפות ידיו וכדומה (אשל אברהם בוטשאטש, וכסתימת כל הפוסקים), וכן הדין בנוגע בילדים ותינוקות במקומות שחלקי גופם אינו מכוסה (הליכות שלמה שם, שו"ת אור לציון ח"ב פמ"ד אות ו'), ויש שהיו מקפידים על עצמם בכל זה וכן בנגיעה בתינוקות בכל מקום שהדרך אצל גדול להיות מכוסה [(באגרות החזו"א סי' ד' "למעלה מפרק הזרוע של יד, בכלל מקום מכוסה, אף שרבו מגולי יד, בטילה דעתם"), ובבירור הלכה תנינא בשם הג"ר ראובן פיין זצ"ל ששמע מהחזו"א זצ"ל שאין חילוק בין גדולים לילדים אפילו רגילים ללכת בשרוולים קצרים, מהמפרק ואילך צריכים נטילה, וכן באורחות רבנו ח"א עמ' ט"ו, ועיי"ש שהגרי"י קניבסקי זצ"ל החמיר על עצמו אפילו בתינוק בן יומו, ובשם החזו"א זצ"ל שלא היה ניח"ל שהילדים הולכים במכנסיים קצרים שדרכם ליגע ברגליהם בשעת לימודם, (שו"ת אז נדברו ח"ה סי' מ"ה)], וחומרא היא ואינו מעיקר הדין [עיין שו"ת מנח"י ח"ג סי' כ"ו וח"ד סי' קי"ד, זה השלחן הכא], והמחמיר תבוא עליו ברכה [הליכות שלמה שם בשם הגרשז"א זצ"ל יש מקום להחמיר בדבר וכל כמה שמכסים הגוף יותר עדיף טפי], ובפרט כשעומד להזכיר שם שמים [שו"ת ויען יוסף ח"א סי' ד' לענין נגיעת תינוקות במקום שאצל גדולים רגיל להיות מכוסה, וע"ע סי' כ"ז אות ב'].
ט. בעלי תמר (מגילה פרק ד) הסיק לאחר שהביא את עיקרי המקורות: "ולפי הנ"ל נראה הלכה למעשה בנוגע למה שמצוי מאד בא"י בקיץ שהרבה אנשים לבושים במכנסיים קצרות ושוקיהם וברכיהם מגולים ובאים לביהכנ"ס ויורדים לפני התיבה וקוראים בתורה, שאין למחות בידם. אף שבמסכת סופרים מפורש שאין להם לעבור לפני התיבה ולא לקרות בתורה ואינו נושא את כפיו. וכנ"ל. וביחוד שלפי גירסא אחת אף במסכת סופרים לא נזכר מזה כמו שהעיד המאירי".
ובשם שו"ת ישכיל עבדי (ח"ז קונטרס אחרון סי' א) הובא בגדר פוחח – כל שאין גופו מכוסה כדרך רגילות כל בני אדם, דאין זה כבוד ציבור ולא כבוד המקום.
נראה לענ"ד שאמנם יש צד של הרגל בני אדם, כגון בצבא הבריטי ובעקבותיו גם בצה"ל בימי הקמת המדינה הלכו במדי יצוג במכנסים קצרים. אולם בימינו רוב הציבור אינו הולך כך וראוי על כן שלפחות שליח ציבור יהיה במכנסים ארוכים וכן העולים לתורה או כהן שנושא את כפיו ילבש מכנסים ארוכים כל זה מצד כבוד התפילה וכבוד הציבור, אולם אם לבוש מכנסים קצרים כיון שנפסק להלכה שאינו נחשב פוחח – יעלה לתורה ויישא כפיו2.
י. מובא בחשוקי חמד (מנחות ה ע"ב):
"מעשה שהיה אצל הרב צבי פסק פרנק זצ"ל רבה של ירושלים, בכניסה לביתו של הרב פרנק, היה חדרון קטן ששם עמד שלחן עם כסאות, ושם היו מתפללים כל יום שחרית מנחה וערבית".
"יום אחד לפני תפילת מנחה, נפתחה הדלת, ובכניסה עמד אדם גדול ממדים, עם שערות גדולות בלא כובע, לבוש במכנסים קצרים, ושאל מתי מתפללים מנחה? ענה לו הרב בעוד עשר דקות. והוא יצא".
"לאחר עשר דקות, הוא הגיע שוב, באותם בגדים, כשעל ראשו כיפה מקומטת, ושאל את הרב: אפשר להתפלל לפני העמוד? ענה לו הרב בבקשה! הוא לבש טלית, וניגש לעמוד להתפלל תפילת מנחה, אח"כ הוא התפלל גם ערבית ואמר קדיש".
"לאחר גמר התפילה, הוא שאל, מתי מתפללים שחרית? ענה לו הרב בשעה שבע. הוא שמע, והלך בלא לומר מילה. לאחר שהלך, שאלו אנשי המניין את הרב: לאדם הלבוש בצורה כזו נותנים לעבור לפני התיבה? ענה הרב: כן, זה מה שיהיה, מי שאינו מרוצה יכול ללכת להתפלל במקום אחר, לכם יתנו להתפלל בכל בית הכנסת, לאדם זה לא יתנו להתפלל בבית כנסת אחר".
"למחרת אדם זה הגיע שוב, אבל הוא כבר היה לבוש במכנסים ארוכים, עם כפה יפה על ראשו. הוא הניח תפילין והתפלל תפילת שחרית לפני העמוד, לאחר התפילה עזב את המקום, בלי שתהיה אפשרות לשאול לשמו. כך נמשך הדבר כשבועיים, הוא הגיע לתפילה שלש פעמים ביום, ובגמר התפילה הלך לדרכו".
"יום אחד, הוא נשאר לאחר התפילה כמה דקות, הרב רמז לו לגשת אליו, הוא ניגש לרב, והרב שאל אותו מי אתה? הוא ענה לרב: רבי ניצחת אותי!!! שאל הרב במה ניצחתי, הרי לא דיברתי אתך מעולם. הוא השיב: הרב זוכר לפני שבועיים כשבאתי בפעם הראשונה ובקשתי להתפלל, והרב ענה לי: בודאי".
"באותו יום נפטרה אימי בת 96, מאוד אהבתי אותה, ואני עובד ב"קליה" הסמוכה לים המלח, ואיני שומר תו"מ. אמא קראה לי לפני שנפטרה, ובקשה ממני שאבטיח לה שאומר עליה קדיש, נתתי לה תקיעת כף, ולאחר מכן התחיל המיקוח, האב ביקש שאומר עליה קדיש שנה שלימה. אני הסכמתי רק לשבוע, והגענו לפשרה שאומר קדיש חודש אחד".
"לאחר ההלוויה, יצאתי לחפש בית הכנסת, כדי שאוכל להתחיל לומר קדיש, עשיתי לעצמי סימן, אני נכנס לבית הכנסת הראשון הנקרא בדרכי, אם נותנים לי להתפלל לפני העמוד כמו שאני, אמשיך להתפלל בכל החודש כפי שהבטחתי, אך אם לא יתנו לי להתפלל אני נקי משבועתי, ולא אומר יותר קדיש".
"כבוד הרב, בזה שנתת לי להתפלל, ניצחת אותי, חיבק הרב את אותו אדם ואמר לו: אוי!! אני לא זכיתי לכיבוד אם כזו!! אותו אדם התחיל לבכות בקול, ובדמעות שליש, עזב את הבית, וכמה שבועות לא הגיע. הרב הצטער, וחשב אולי לא היה צריך לומר לו מילה, אולי בדבריו הוא ריחק אותו".
"לאחר שבועיים הוא הגיע שוב, כעת מסופר כהלכה, לבוש בחליפה ובמגבעת כיהודי חרדי ממש, שאל אותו הרב, היכן היית? ענה היהודי: לאחר שהרב חיבק אותי ואמר את מה שאמר, זה נתן לי זעזוע והחלטתי לחזור בתשובה. נסעתי ל"קליה", חיסלתי את כל עסקי שם, חזרתי לירושלים ועכשיו אני יהודי ירא ושלם!! וכיום נכדיו של אותו יהודי מסתובבים עם פאות בירושלים. ע"כ הסיפור הנפלא".
"ויש לשאול, איך באמת התיר לו הרב פרנק להתפלל לפני העמוד, והרי נאמר במסכת מגילה (דף כד ע"ב) פוחח אף על פי שהוא פורס על שמע, אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה. ולדעת רש"י פוחח הוא מי שכרעיו מגולות, פורס על שמע לומר קדיש וקדושה, לפי שהוא מחוייב בדבר. אבל אינו עובר לפני התיבה להיות שליח ציבור להוציאם ידי חובתם, שאין זה כבוד צבור, ולדעת הרי"ף והרמב"ם היינו מי שזרועותיו מגולים. וכן פסק השו"ע (או"ח סימן נג סי"ג) פוחח הוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה [משנ"ב (ס"ק מ) – שגנאי הוא]. ובטור שו"ע (סי' צח ס"ד) נאמר התפלה היא במקום הקרבן..., וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות".
"וא"כ כיצד הרב פרנק נתן לו לגשת לעמוד, הרי אדם זה הוא פוחח, כי רגליו מגולות, ובגדו קרוע, כי מכסה רק ראש רגליו בלבד, וכל כולו מגולה ומבוזה, ובודאי לא יעמוד כך לפני המלך?"
"שאלתי שאלה זו את הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א והשיב לי, כנראה שההר צבי חשש שאם יסרב להרשות לו לעבור לפני התיבה, הוא יתפקר לגמרי, ויתכן שיצא לשמד, ואם כן הרי נאמר בשו"ע (או"ח סימן שו סי"ד) מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת, להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו, להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ומבואר טעמו במשנ"ב (ס"ק נז) דאומרים חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה, ואם שבת מחללים כדי להצילה, כל שכן שמותר להרשות לו לעבור לפני התיבה".