חבל נחלתו כב ה
סימן ה
העומדים על הבמה ליד הקורא בתורה
שאלה עריכה
כמה צריכים עפ"י ההלכה לעמוד ליד הקורא בתורה, ומה הדין אם שליח ציבור קורא בתורה והעולה לתורה חוזר אחריו בלחש?
תשובה עריכה
א. נאמר בתוספתא מגילה (פ"ג הכ"א): "...חזן הכנסת העומד לקרות, אחד עומד ומחזין לו עד שעה שיקרא".
וכך הביא זאת הרי"ף (מגילה יד ע"א): "חזן העומד לקרות, אחר עומד ומחזן עליו עד שיקרא". והלכה זו באה בהמשך להלכה שאין אדם קורא את עצמו לקרוא בתורה, אלא אחר קורא אותו לקרות בתורה.
וכך כתב בעלי תמר (מגילה פ"ד ה"א): "ובתוספתא פ"ג הי"ג, 'חזן1 הכנסת העומד לקרות אחר עומד ומחזן לו עד שיקרא'. ונראה פרושו. שמסייע לו בקריאה הנכונה בטעמים ובנגינה. וכן מברכו בסוף הקריאה וכנהוג. ואז הוא חוזר למקומו".
ולענ"ד נראה, שהכוונה שאדם אחר קורא אותו לתורה, ואדם אחר מברך אותו אחר קריאתו, ואין אדם קורא את עצמו לתורה ומברך את עצמו אחר קריאתה.
לפי התוספתא, משמע שבדרך כלל עמדו שניים על הבמה: החזן הקורא לתורה ומברך את העולים אחר קריאתם, והקורא – העולה. אם החזן קורא בתורה בעצמו, מלמדת התוספתא שאחר יקרא לו ויברך אותו על קריאתו, מפני שלא ראוי שאדם יקרא לעצמו ויברך את עצמו.
ב. נאמר בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ד ה"א):
"רבי חגי א"ר שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חונה קאים מתרגם ולא מקים בר נש תחתוי אמר ליה אסיר לך כשם שניתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור עאל רבי יודה בר פזי ועבדה שאילה אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי'".
פרש קרבן העדה:
"ה"ג הרי"ף חמא חזנא קאים ומתרגם ולא מיקם בר נש תחתיו. ראה שחזן הוא המתרגם".
"כשם שניתנה תורה ע"י סרסור וכו'. כך צריך שיהא א' קורא ואחד מתרגם".
"ועבדה שאילה. אמרה בדרך שאלה ותשובה ופשטה לה מדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא שהקב"ה אמר למשה ומשה מתרגם ומפרש להם".
וכן הפני משה: "חונה. כך שם המתרגם ולא היה מעמיד אחר אצלו כשקורא ומתרגם וא"ל אסור לך שצריך לנהוג בה ע"י סרסור כשם שניתנה ע"י סרסור הוא משה".
מן הירושלמי עולה שפרט לקורא צריך לעמוד אדם נוסף, וכשעומד לתרגם יעמיד על ידו עוד אדם, או את החזן (הקורא לאנשים לקרוא בתורה), או אדם אחר.
בעלי תמר (מגילה פ"ד ה"א) גרס: "חמי חזנא2 קאים ומתרגם ולא מקים ב"נ תחותיה, א"ל אסור כשם שנתנה ע"י סרסור וכו'. ומשמע דוקא מפני שהחזן לא העמיד אחר במקומו שיהיה מחזן ויאמר להעולים שיעלו, וכמ"ש בתוספתא פ"ג חזן העומד לקרות אחר עומד ומחזן לו עד שעה שיקרא, אבל אם החזן היה מעמיד אחר במקומו והיה סרסור ומחזן להקוראים אף הוא עצמו יכול לתרגם".
ג. וכן עולה מהרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ב ה"ז) שפסק: "...וצריך אחד לעמוד עמו בשעת קריאה כדרך חזן העומד עם הקוראין".
משמע מן הרמב"ם שאין העומד ליד הקורא או המתרגם קורא או מברך, אלא עצם עמידתו נחשבת כסרסור במתן תורה. וכן הביאו בהגהות מיימוניות (שם אות ה). וכ"כ הכסף משנה על אתר.
לפי הירושלמי צריכים להיות שלשה על הבמה: החזן, העולה-הקורא בתורה והמתרגם. אם החזן ממלא את אחד התפקידים של הקורא או המתרגם צריך שאחר יעמוד תחתיו בתור חזן.
ד. בעלי תמר (מגילה פ"ד ה"א) הביא: "וביאור הדברים בסידור ר"ס גאון עמוד ש"ס וז"ל: וצריך שיעמוד איש שלישי בין הקורא והמתרגם לשלשה מעשים. לקרא אחד אחד את מי שיקרא ומי שיתרגם. ולהרים את הקול בהמבורך ונותן התורה כדי שישמעו הציבור ויענו וכו'. ולעזור לקורא ולמתרגם אם יהיה אחד מהם שאינו יודע היטב לקרא או יודע אבל מתבייש אז תומך זה השלישי בידו וכו'. ואם טעה הקורא לא יתקן אותו המתרגם. וכן אם טעה המתרגם לא יתקן אותו הקורא אלא את שניהם יחד יתקן העומד השלישי".
לפי דברי רס"ג צריך חזן שיקרא לעולים ויסייע לקורא ולמתרגם, ושישמיע לציבור את הדברים שהציבור עונה כדי לצרפם עמו. וביחד צריכים להיות על הבמה – שלושה הקורא, המתרגם והחזן.
וכן כתב הטור (או"ח סי' קמא): "ואם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות צריך שיהא אחד עומד אצלו דתניא בתוספתא חזן העומד לקרות אחד עומד ומחזן עליו עד שיקרא וגרסינן נמי בירושלמי רב שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא וחזא חזנא דקרא ולא קאי בר איניש תחותיה א"ל אסור לך כשם שניתנה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור".
טעמי התוספתא והירושלמי שונים. לפי התוספתא לא ראוי שאדם יקרא לעצמו לקרות בתורה וכן שיברך את עצמו, אולם די בשניים הקורא והחזן. לפי הירושלמי, שנוסף מתרגם, צריכים תמיד להיות שלשה גם כשאין החזן הקורא לקרות בתורה עולה בעצמו.
ה. בימינו חוץ מעדות בודדות אין מתרגם. אולם למנהג אשכנז ורוב עדות ספרד לא העולה קורא, אלא הוא מברך ואחר המומחה בקריאה – קורא. כדברי השו"ע (או"ח סי' קמא ס"ב): "לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם; ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו"...
ובאר המשנה ברורה (סי' קמא ס"ק ח): "או ש"ץ קורא וכו' – וכמנהגנו עכשיו שלעולם הש"ץ קורא אפילו כשהעולה הוא בקי כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות וגם ימצאו הרבה שאין יודעין בטוב לקרות הנקודות והטעמים וירצו לקרות והצבור אין יוצאין בקריאתן וכשימנעום מקריאה אתו לאינצויי".
והשאלה היא כמה צריכים לעמוד על הבמה בעת קריאת התורה בימינו.
ו. פסק השולחן ערוך (סי' קמא ס"ד): "אם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור". עולה מדבריו שצריכים שניים: העולה, ושליח ציבור (גבאי=חזן). אם הגבאי הוא הקורא צריך להעמיד אדם נוסף מהקהל איתו.
כך הסביר הלבוש (או"ח סי' קמא ס"ד) מיהו הסרסור: "ואם השליח ציבור רוצה לעלות ולקרות, צריך שיעמוד אחר במקומו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור והוא משה שהיה הסרסור בין השי"ת ובין ישראל, כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור. ונראה לי שזהו טעם מנהגינו שקונין המצות והוא הסגן שהוא עומד כביכול במקום השי"ת, שהרי הוא מצוה לקרות למי שישר בעיניו, והש"ץ הוא הקורא והוא הסרסור במקום משה, והעולה הוא המקבלה במקום כל ישראל ובשליחותם". והו"ד בעטרת צבי (ס"ק ד) ובעטרת זקנים (ס"ק ט).
וכך באר בערוך השולחן (או"ח סי' קמא ס"ז): "בירושלמי מגילה שם אומר דכשם שניתנה התורה ע"י סרסור כלומר ע"י משה רבינו כמו כן בשעת קריאת התורה צריך להיות ע"י סרסור ולכן אצלינו שהש"ץ הוא הקורא הרי הש"ץ הוא הסרסור ובזמניהם שהעולה היה קורא הצריכו שהש"ץ יעמוד אצלו ואם הש"ץ רוצה בעצמו לעלות ולקרות צריך שיעמוד אחר אצלו ואצלינו מדקדקים שמשני צדדי העולה יעמדו והיינו הקורא מצד אחד והסגן מצד השני דכן היה בשעת מתן תורה הקדוש ברוך הוא ומשה וישראל וכ"כ הלבוש ע"ש".
ויש להקשות על טעמם, הרי הפיצול בין העולה לקורא לא נהג בימי חז"ל, וא"כ אין הטעם מתאים לדברי חז"ל. ויותר נראה לי להסביר בירושלמי שהמתרגם הוא כעין הסרסור שהוא מסבירה לעם שאינו יודע עברית וכך משה רבינו הסבירה לעם במעמד הר סיני. ולפי"ז הקפדת האמוראים בירושלמי היתה דוקא שיהא מתרגם, וכדי שלא יחשבו שזהו חלק מתפקיד החזן-גבאי קבעו שאם החזן הוא המתרגם, צריך להעמיד בבמה עוד אדם נוסף, כדי להדגיש את פעולת המתרגם. וכן נראה מדברי הר"ן על הרי"ף (מגילה יד ע"א). אמנם הפרי חדש לא הבין כן בר"ן, והסביר בדבריו שההקפדה היתה על חזן, וכתב שטעמו קלוש. אבל נראה לענ"ד להיפך שההקפדה היתה על מתרגם ולא על ש"ץ. ועי' מגן גיבורים (אלף המגן סי' קמא ס"ק י).
ז. בעלי תמר (מגילה פרק ד) הסביר שהסרסור הוא החזן המעמיד את העולים לתורה וז"ל: "ר"ח אמר רשב"י עאל לכנישתא חמא חזנא קאים מתרגם ולא מקים ב"נ תחתוהו א"ל אסור לך וכו'. בפירוש דברי הירושלמי בינותי בראשונים ומצאתי שהם מחולקים בביאורו. הנה הר"ן במגילה פ"ד יד. באלפס כתב: חמא חזנא קאי ומתרגם ולא הוה ב"נ קאי ומתרגם, שהחזן עצמו היה מתרגם וכו', ופשט לה מדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא שהקב"ה היה אומר למשה ומשה מתרגם ומפרש לעם, עכ"ל, וכן פירש המאירי בדף כ"ה וכן הביא הב"י בסוף סימן קמ"ה בשם הכלבו והש"ל, וכן פירש רבנו אפרים מובא באו"ז הל' שבת סימן מ"ב, וכדבריהם הוא פירוש הק"ע. אלא שלא זכיתי להבין היכן נזכר כאן שהחזן היה גם הקורא, הלא דבר זה שהחזן הוא הקורא נתחדש אחרי חתימת התלמוד אבל בזמן הגמרא העולה הוא הקורא".
"ונראה פירוש רבינו יואל. וכן פירש בנו הראבי"ה והתשב"ץ ח"ג סימן קס"ג והכלבו סימן כ'. וז"ל הראבי"ה סימן תקע"ז. 'ולבדו אין לו לקרוא בתורה דמסיים בתוספתא פ"ג. חזן העומד לקרות אחר עומד ומחזן לו עד שיקרא. ובירושלמי מגילה חמא חד ברנש קאים קרי ולא מוקי בר איניש תחותיה. א"ל אסור לך כשם שנתנה ע"י סרסור כך אנו צריכים לנהוג ע"י סרסור' עכ"ל. ונקרא החזן סרסור להקורא בתורה מפני שהוא קראו לעלות לתורה ומסייע לו בקריאה בניגון ובטעמים כמ"ש בשו"ת ר"י באו"ז שם. וכ"ה ברש"י שבת עיין שם. ולפיכך הוא צריך לעמוד עליו בתפקיד של סרסור. וכשהוא מתרגם בטל תפקידו כסרסור אף שיכול גם לקראו לעלות ולסייעו ולתקנו הניגון והטעמים בשעת הקריאה. ונ"ל שמטעם זה נהוג בכל תפוצות ישראל ואפילו בתימן הרחוקה שהחזן מברך העולה לתורה בברכת מי שבירך בעבור שעלה לכבוד התורה מפני שמתבלט בזה תפקידו כסרסור. וכדיליף לה מדכתיב אנכי עומד וכו'. ובכלל מחזן עליו הוא ג"כ מה שעונה על ברכות ואומר לו חזק, עיין במאירי וקושיות ר"א יש ליישבם בנקל כמו שיראה המעיין".
ולפי הסברו צריך להבין מה דמיון הסרסור למשה רבינו וצ"ב, ונראה כי על הסבר זה שבאר הראבי"ה כתב הפר"ח שהוא קלוש.
נראה בהסבר הסרסור בירושלמי: לפי הראבי"ה צריכים להיות שניים על הבמה הש"ץ והעולה, לפי מה שבארתי צריך שניים כשיש מתרגם ואולי אפילו אחד כאשר אין מתרגם, ולפי הסבר הלבוש צריכים שלשה.
ועי' בברכי יוסף (או"ח סי' קמא אות ב) ובשיורי ברכה (אות א) שהביא מכנה"ג היכן צריך לעמוד הש"ץ והיכן הקורא בתורה.
כתב המשנה ברורה (ס"ק טז): "לנהוג בה ע"י סרסור – נוהגין שהגבאי או הקונה המצות עומד אצל ס"ת וזה נקרא סגן כדי שיהיה ג' היינו שהסגן הוא כביכול במקום הש"י שהוא מצוה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור במקום משה והעולה הוא המקבל במקום כל ישראל ובשליחותם [לבוש] ובאמת זהו מנהג הקדמונים שיהו שלשה עומדים אצל ס"ת כמו שכתוב במסכת סופרים פי"ד הי"ד [והובא זה באו"ז הלכות שבת] אלא ששם איתא טעם אחר לזה וז"ל אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות3"...
וקצת נראה מדעתו שהרגיש בחולשת טעמו של הלבוש, ועל כן הביא ממס' סופרים. ועדיין תמוה מאין המקור לקריאת התורה. ואולי ניתן להוכיח שמרבים בעומדים ליד הקורא מן האמור בנחמיה (ח, ד): "ויעמד עזרא הספר על מגדל עץ אשר עשו לדבר ויעמד אצלו מתתיה ושמע ועניה ואוריה וחלקיה ומעשיה על ימינו ומשמאלו פדיה ומישאל ומלכיה וחשם וחשבדנה זכריה משלם".
מבאר המלבי"ם: "ויעמדו אצלו, היה שבעה מכל צד, שעזרא נחשב לימין, ולדעת חז"ל מגילה (ד' כ"ג) היו ששה מכל צד חוץ מעזרא וזכריה משולם הוא שם אחד, ובעזרא (ח' ט"ו) ולזכריה ולמשולם ראשים, וצ"ע".
למדנו שמשני צידיו של הקורא בתורה ראוי שיעמדו אנשים, ואצל נחמיה היו שבעה. ובימינו לפחות אחד מכל צד.
ח. השולחן ערוך (או"ח סי' קמא ס"ג) כתב: "ויש נוהגים להעמיד מי שמקרא לעולה מלה במלה, ואחר שגומר המקרא המלה אומרה העולה".
הסביר זאת ערוך השולחן (או"ח סי' קמא ס"ו): "יש מקומות שנוהגים שכל עולה קורא כדין הגמ' וכדי שלא לבייש מי שאינו יודע הטעמים מעמידין מקריא אצל העולה והמקריא אומר כל תיבה ותיבה תחלה ואח"כ אומרה הקורא וזהו מנהג בני רומניא [ב"י] ויש סמך לזה מרש"י בשבת [י"ב: בד"ה ראשי] שכתב שמסייע את שבעה הקרואים בנקודות וטעמים בלחש ע"ש ואין זה שני קולות דזהו כששניהם אומרים בבת אחת אבל הכא כשהמקריא אומר שותק העולה ואח"כ אומר העולה והמקריא שותק וכן כל תיבה ותיבה [ב"י] ומלשון רש"י מבואר דכיון דהמקריא אומר בלחש לית לן בה, ולכן יש ליזהר גם עתה שראיתי מקומות פשוטים שאין בהם גם אחד שיודע לקרות ואחד מביט בחומש וקורא לפני הקורא שקורא בתורה וזה אי אפשר שזה ישתוק בשעה שזה אומר ועל כל תיבה ותיבה יעשו כן דזהו מהנמנעות ולא יצייתו ולכן לכל הפחות שהאומר מתוך החומש יאמר בלחש אל הקורא בתורה".
וכתב על סעיף זה בשו"ע במאמר מרדכי (כרמי, סי' קמא ס"ק ו):
"יש נוהגים להעמיד מי שמקרא לעולה ואחר שגומר המקרא המלה אומרה העולה מבואר בב"י דכ"ה מנהג בני רומני"א ואין בזה משום אין קורין שנים כיון שאין שניהם קורין בבת אחת י"עוש. והנה המנהג הפשוט בינינו שאין העולה קורא אלא החזן וכמ"ש הפוסקים עש"ב. אמנם נוהגין להעמיד אדם אחר אצל החזן שקורא בלחש משום דאין החזן בקי בטעמים ובנקודות ולקרות בדקדוק מתוך הס"ת ולכך המקרא קורא בלחש והש"ץ קורא אחריו בקול רם"...
ולאחר שמבאר שאין מנהגנו כבני רומניא. הוסיף: "ונלפק"ד דמשום דעכשיו בעו"ה לא שכיח כ"כ מי שיהא בקי בקריאה בדקדוק ובטעמים מתוך הס"ת ואם לא היו עושין בדרך הנ"ל לא היו קורין בדקדוק ולא היו יוצאין י"ח בחרו להם הרע במיעוטו דמוטב שיעשו בדרך הנ"ל ולקרות בדקדוק מאלו לא יקרא אלא א' שלא בדקדוק". ומוסיף דברים על כך.
ומביא עוד: "אחר הדברים האלה מצאתי בלבוש סי' קמ"ב שכתב וז"ל ונהגו שא' עומד אצל החזן ומקרא לו הטעמים מתוך החומש ובלבד שאותו המקרא לא יקרא בקו"ר רק כדי שישמע החזן שלא לבלבל הצבור ותרי קלי לא משתמעי ע"כ". ומוסיף עוד עי"ש.
עולה מדברי המאמר מרדכי שנהגו שיש אחד מן הציבור המסייע לבעל קורא כדי שיקרא בדקדוק הראוי, וכן המנהג היום בהרבה בתי כנסיות. והוא אינו הסרסור אלא המסייע לבעל קורא.
ט. בפסקי תשובות (או"ח סי' קמא סי' ג) סיכם, וסיים דבריו כך:
"ובזמננו שנוהגים (עפ"י המ"א והמשנ"ב להלן סקכ"ו) שהעולה לתורה אין יורד מן הבימה עד שהעולה אחריו יגמור קריאתו, וא"כ תמיד יש בימין העולה עוד אדם, נמצא עומדים שניים לימינו ולשמאלו".
"וכאמור, מנהג העולם שהגבאי עומד לימין הבימה, ולכן אם הבעל קורא נקרא לעלות לתורה, ילך זה שעלה לפניו ויעמוד לשמאל הבעל קורא כדי שיהיה הבעל קורא העולה באמצע (והיינו כשאין אדם אחר העומד בשמאל הבימה)".
"ואם הגבאי והבעל קורא עלו לתורה אחד אחר השני, צריך שיעמוד אחד מן הקהל לצידם כי בלא זה לא יהיו אלא ב' אנשים אצל הבימה, וצריך שיהיה שלשה, ובדיעבד סגי גם בקטן העומד אצל הבימה (סידור יעב"ץ)".
סיכום
א. מן הראוי בימינו, שיעמדו לפחות ארבעה ליד ספר התורה הנקרא בציבור, וזה סדרם מימין לשמאל: הגבאי הקורא לעליות ומברך את העולים, העולה לתורה, בעל הקורא, המסייע לבעל הקורא (ושני וחמישי ומנחה בשבת שהקריאה שגורה אין צורך במסייע ודי בשלשה).
ב. נהגו שהעולה לאחר שברך ברכתו האחרונה, ממתין ליד העולה הבא אחריו עד שיגמור קריאתו ויברך.
ג. במידה ובעל הקורא עולה לתורה, צריך מדינא שיעמוד חוץ מן הגבאי עוד אחד לשמאלו כדי יהיו שלשה ליד ספר התורה.
ד. אם הגבאי עולה לתורה, יקרא לו לעלות אדם אחר ולא הוא יעלה את עצמו, וכן יברכו לאחר קריאתו.
במידה ומשמאל בעל הקורא עומד אחד לסייעו, והגבאי אינו העולה הראשון לתורה ועל כן עומד מימין העולה מי שעלה לפניו, אין צורך שיעמוד אדם נוסף במקום הגבאי.