חבל נחלתו כא כח


סימן כח - העברת מספרי טלפון למתרים

שאלה

האם מותר להעביר מספרי טלפון של אנשים למתרים למוסד צדקה, כדי שהמתרים יפנה אליהם ויתרים אותם לצדקה?

תשובה

א. צדדי הספק הם: האם זו מצוה והוא מזכה אחרים במצות צדקה או שלהיפך הוא גורם לתורם הפוטנציאלי להתבייש, כי לעתים אינו רוצה או אינו יכול לתת צדקה, והשיחה בטלפון לעתים עם נציג מוסד מוכר לו מביישת אותו.

ב. ראשית, יש אנשים שזו פרנסתם הם מוכרים כתובות ומספרי טלפון של תורמים פוטנציאליים לכל מיני אגודות צדקה, ופתאום אדם מקבל טלפון ממי שלא שמע שמעו מעולם: 'אנו מאגודת צדקה וחסד של ישוב פלוני, כמה תסכים לתת לאגודתנו' זה ודאי דבר שאינו ראוי, וכי בגלל שפלוני תרם לאגודה שלך, אתה מוכר את פרטי ההתקשרות עמו לכל מאן דבעי?! הרי לא נתנו לך את הפרטים כדי שאתה תרויח כסף; נתנו לך פרטים לשם נתינת צדקה לאגודה אותה אתה מייצג, ומה פתאום אתה גורף רווחים אישיים מן הצדקה של אחרים.

ויש שמוסרים פרטי התקשרות על בסיס אחוזים, או שהמתרים נוטל חלק מכל תרומה על בסיס אחוזים. כלומר אם קבלת תרומות בסך אלף שקל מפרטי ההתקשרות שהעברתי לך – 50 שקל יעברו לנותן פרטי ההתקשרות (5%). ועל כן למתרים כזה שירויח כסף מקבלת הפרטים המזהים ודאי שאין ראוי להעביר פרטים על תורם פוטנציאלי.

ג. אולם גם אם אין מדובר שפלוני נותן את פרטיו של אלמוני לשם רווח אלא כדי שאותו אלמוני ייתן תרומה למוסד צדקה ולמוסר הפרטים אין שום רווח, האם זה ראוי?

על פניו נראה לענ"ד שמכתב שאין אחריו טלפון הוא דרך סבירה, ירצה ייתן, לא ירצה יניח את המעטפה בפח אשפה.

אולם פניה טלפונית אצל הרבה אנשים גורמת לבושה ומדוע לגרום להם בושה, במקום זאת מן הראוי שהמעוניין להעביר את פרטי ההתקשרות יתקשר אליהם בעצמו וישאל: 'האם מותר למסור את פרטי ההתקשרות שלכם למוסד פלוני או שאינכם מעוניינים בכך?' ובכך תיפתר השאלה.

אעפ"כ נדון בכך כשאלה תאורטית.

ד. נאמר בערכין (טז ע"א): "כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב: מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו? כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר: רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי, ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה".

מגמת המברך היא לשבח את מארחו ואעפ"כ הוא מזיק לו.

פרש רש"י: "מברך רעהו בקול גדול וגו' קללה תחשב לו – אותה ברכה קללה היא לו לחבירו". "ושמעין אינשי – אלמי שהוא עשיר ואזלי ואנסי ליה לממוניה, ל"א אנסי ליה שמתאכסנין אצלו אורחין עד שמכלין ממונו".

ומהרש"א בחידושי אגדות כתב: "שם מברך רעהו בקול גדול כו'. דהיינו ברבים שמא ישמעו בני אדם שאינם מהוגנים ויתאכסנו גם הם אצלו ואנסין ליה ויגנבו ממנו בביתו ורש"י פי' בע"א וק"ל".

והביא בפי' חברותא (בהערות לערכין טז ע"א הערה 56): "הקשה הרא"ש [הובא בשטמ"ק] מהגמרא בברכות שמבואר אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית וכו' כמה בשר הביא לפני? ותירץ הרא"ש, ששם מדובר שאומר זאת בין אנשים טובים שאין חשש שאזלין ואנסין ליה".

ואוסיף עוד פירוש לנאמר בערכין. אולי באמת אין למארח יותר, ואז אם יפנו אליו עוד אנשים לארחם אף כאלה שהם הגונים, הוא יארחם כדי שלא לבייש ולהתבייש, והם יעברו בהנאה מסעודה שאינה מספקת לבעליה עליה כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד ה"ד): "ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו"...

אף במקרה של מסירת פרטי התקשרות למתרים לצדקה אמנם אין חשש מפני אנסים וגנבים שיבואו ויטלו ממנו, אבל מה ההבדל בין מזמין אחרים להתארח בבית פלוני ולחסר ממונו לבין מוסר פרטי התקשרות אליו כדי לעשותו לצדקה, הרי בשניהם כביכול יוצר לו מצוה, ולעתים אין לתורם ולא נעים לו להשיב פני הפונה ריקם?! (ועי' להלן בתשובת האג"מ).

ה. נאמר בבבא מציעא (כג ע"ב): "דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, [כד ע"א] ובאושפיזא".

פרש רש"י (בבא מציעא דף כד ע"א): "באושפיזא – שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו – מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו". (ויש שפרשו בדיוק להיפך, כתב בפסקי רי"ד: "ואם ישאלוהו על בעל ביתו אם כיבדו דרך ארץ היא לומ' שכיבדו ולעשות לו שם טוב").

וכך כתב בספר אור זרוע (ח"א, אלפא ביתא סימן ה): "אל"ף אלף לא פיך, אושפיזא לימוד פוריא זהו שאה"כ מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו ואמרי' בפ' אלו מציאות אמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי משנין רבנן בדיבורייהו במסכת בפוריא באושפיזא במסכת ששואלין לו אם יודע מסכת פלוני' בגירסא יאמר איהו לאו אף על פי שיודע. בפוריא פר"ש זצ"ל ששואלין לו שמשת מטתך יאמר לאו אף על פי ששמש מדת צניעות הוא. אושפיזי פי' ר"ש זצ"ל שאלוהו על אושפיזו אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינם מהוגנים לבוא עליו תדיר ויכלו את ממונו שאם שבחו לפני ב"א שאינם מהוגנים קללה תחשב לו מפני שקופצין עליו ומקפחין את ממונו. בהני תלתא מותר לצורבא מרבנן לשנות והיינו דדרשינן אלף לא פיך אושפיזי לימוד פוריא כלו' למד לשונך לומר לאו באושפיזי ובלימוד דהיינו במסכת ובפוריא ויש כאן פירושים אחרים ופירשתי בפ' אלו מציאות". וכ"כ הסמ"ג (עשין עד).

כאן המתרימים לישיבה אינם בני אדם שאינם מהוגנים, ובכ"ז רוב בני אדם אינם מעוניינים שיפנו אליהם כל מאן דבעי תרומה למפעל חשוב שהוא עושה, ואם כן מדוע לגרום לו דבר שאינו נוח לו ולעתים אף בושת.

ו. כתב בספר שערי תשובה (לרבינו יונה שער ג סימן רכז): "עוד זכרונם לברכה על ענין לשון הרע, ואמרו (ערכין טו, ב): הנה אם שאלה אשה משכנתה לחתות אש מיקוד, ותען ותאמר: איה איפה גחלי אש? כי אם בבית פלוני אשר תמיד יצלה בשר ויאכל! זה והדומה לו אבק לשון הרע. ונאמר (משלי כז, יד): "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו", ופירשו רבותינו (ערכין טז, א): המקרא הזה על המשבח את חברו בשבח הבא לידי הפסד, כענין האורח אשר יצא אל רחוב העיר ויקרא בקול גדול ויספר את אשר גמלו בעל הבית טובה, כי טבח טבח והכין לאורח הבא אליו, ויהי בהשמע דבר האורח יתלקטו אנשים ריקים ויסורו אל בית בעל הבית. וחייב האדם לשמור פיו ולשונו שלא יחשד בדבריו ולא יתנו אותו כמספר לשון הרע, ואם יביא עצמו לידי החשד בזה הנה השחית מוסרו, ויחשב לאיש הזה אבק לשון הרע".

וכך כתב החפץ חיים (לשון הרע כלל ט סעיף ג): "גם יש לו לאדם ליזהר מלשבח את חבירו בשבח הבא לידי הפסד, כענין האורח שיצא ברחוב העיר ויפרסם לכל את אשר גמלו בעל – הבית טובה באכילה ושתיה וטרח לפניו הרבה, כי על – ידי – זה יתלקטו אנשים ריקים ויסורו אל בית בעל – הבית ויכלו את ממונו. ועל ענין כזה נאמר (במשלי כ"ו) מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו. ומזה יש ללמוד דהוא – הדין אם אחד השיג הלואה מאת חבירו, ומפרסם לכל את גודל טובתו, כי על – ידי – זה מצוי הוא שיתקבצו אליו אנשים רעים ואינו יכול להשמט עצמו מהם".

ונראה שלאו דוקא אנשים רעים – כדברי החפץ חיים, אלא לעתים יבואו אנשים טובים ויבקשו הלואה ואין לו יותר ממון להלואות נוספות.

בנידון דידן גם כן נראה לענ"ד שיש בכך אבק של לה"ר, ומה עם התורם הפוטנציאלי יאמר שאינו רוצה או אינו יכול, זה יוציא עליו שם שהוא לא תורם לצדקה וכד'.

ז. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צה) תשובה בענין אם מותר לגלות לאחרים שפלוני נתן לו צדקה. וז"ל: "הנה בדבר אחד שהבטיח לכתר"ה ליתן לו סך הגון לצדקה עבור מוסד התורה ואמר כבר לכתר"ה שיבא למשרד (אפיס) שלו וישלם לו נדרו, וכשבא כתר"ה לשם אמר לו המזכיר (סעקראטאר) שלו שיעצו שלא לשלם מה שנדר אלא אם כן יגיד לו מי הגיד לו את שם האיש הזה שיבא אליו לבקש ממנו שיתן עבור המוסד, הנה פשוט מאחר שודאי כוונתו כדי שיקנוס את האיש שהגיד שודאי הוא גם כן מקבץ לאיזה מוסד התורה ומוסד החסד או באופן אחר, שלכן אסור לכתר"ה להגיד לו, אבל גם כן פשוט שהנדיב שהבטיח לו מחוייב לשלם לו נדרו מאחר שלא התנה שום תנאי בשעה שנדב, ואם לא ישלם עובר בלאו דלא יחל דברו ובלאו דבל תאחר תיכף דכקיימי עניים הוא ועל עשה דמוצא שפתיך תשמור, והמזכיר שמיעץ לו שלא ישלם הוא עובר על לפני עור".

ודבריו אלו ברורים ומקובלים, ולדעתי עומדים בסתירה לדבריו בהמשך: "ואגב אכתוב בעצם הדבר אם יש איזה חשש איסור או עולה לאחד שיודע מנדיבי לב ובעלי חסד להגיד זה לעניים אחרים ולמתעסקים לצדקה באיזה מוסד התורה ומוסד החסד שהוא מהקרא מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו, כדא"ר דימי בערכין דף ט"ז ע"א, הוא שייך רק כשאומר זה לאנשים ריקים כדאיתא בשט"מ שם בשם התוס' והוא בתוס' ב"מ דף כ"ג ע"ב ד"ה באושפיזא שכתבו לתרץ הא דבברכות אמרינן אורח טוב אומר כמה טרחות טרח בשבילי כמה בשר הביא לפני כמה יין הביא לפני שהוא בין בני אדם מהוגנין ובערכין הוא בין בנ"א שאינם מהוגנים, וגם שם איכא תרי לישני ברש"י דלל"ק הוא שמא האינשי יחשבוהו מזה שהוא עשיר ואזלי ואנסי ליה לממוניה וכן פי' הרגמ"ה שמשמע שלפני אינשי שלא חשידי שיהיו אנסין או שהוא עשיר מפורסם ליכא איסור זה דאף שעי"ז יבואו אורחים ועניים ליכא איסור משום דאם יכול ליתן טוב הוא שיתן אף אם לא היה נותן בלא זה ואם אינו יכול ליתן הרי אין לו להתבייש מלומר שאינו יכול ליתן, אך אף ללישנא בתרא דרש"י שם שכן פי' בב"מ דהאנסין ליה הוא שיבואו אורחין הרבה להתאכסן אצלו עד שמכלין ממונו, וכוונתו משום שיתבייש שלא להאכילן ויהיה אנוס מצד הבושה להאכילן אף כשכבר אינו יכול, פשוט שלא שייך זה אלא באכילה וכדומה ובאדם שאינו עשיר, וג"כ הוא דוקא בפני ב"א שאינם מהוגנים שיש לחוש שיבואו פתאום ביחוד לביתו באופן שיתבייש ולא לפני מהוגנים שלא יכנסו פתאום לביתו לבד אלא באופן שלא יתבייש אם לא יזמין אותן בעצמו, כי לנתינת מעות בסך גדול יותר מהדרך שנותנים לסתם עניים ליכא שום בושה לומר שאינו יכול ליתן, ואין לחוש לסתם אדם שמא לא יוכל לומר שאין לו מפני הבושה, וראיה דהא איתא ברמב"ם פרק ז' ממת"ע הי"א ובש"ע יו"ד סימן רמ"ח סעי' ז' באדם שוע שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה והוא מהקרא ופקדתי על כל לוחציו דדריש ר' יצחק בר שמואל משמיה דרב בב"ב דף ח' ע"ב דאפילו על גבאי צדקה וסובר הרמב"ם וש"ע דהוא לא רק על שאין ממשכנין אלא גם על עצם התביעה לצדקה ממנו אם יהיה אנוס מצד הבושה, ומ"מ רשאין וגם חייבין הגבאין לתבוע מכל סתם אינשי ואין חוששין לשמא יהיה אנוס מצד הבושה ליתן אף שאין לו, אלא מוכרחין לומר דאין חוששין לזה משום דרובא דאינשי לא מתביישין מלומר כשמבקשין גבאי צדקה שיתן לקופה של צדקה שהוא סך שיותר גדול מהדרך שנותנין לסתם עניים שאין להם, שלכן רק למי שידוע להגבאים שיתבייש לומר שאין לו אסור להם לבקש ממנו ולא לסתם אדם, וממילא מהאי טעמא אפילו באדם שלא ידוע לעשיר כשנתן לאחד צדקה עבור מוסד תורה רשאי להגיד גם לאחרים כי אם לא יוכל ליתן יש לתלות בסתם אינשי שלא יתבייש מלומר שאינו יכול, אם לא אמר לו שלא יגיד משום שטבעו להתבייש". "ובאדם שידוע לעשיר אף שידוע שיתבייש שלא ליתן כגון שיאמר זה לאדם גדול מפורסם שהוא מנהל ישיבה וגבאי צדקה כיון שהוא עשיר הרי לא מבעיא אם כבר לא נתן מעשר ממה שהרויח לצדקה צריך להגיד גם לאחרים דהרי רשאין לכפותו ואף לר"ת שם בתוס' ד"ה אכפי' דאין כופין אלא בדברים מטעם שמתן שכרה בצדה אין כופין ממש בב"ד במלקות, נמי יודה דבכפיה כזו דיתן בשביל הבושה ובשביל בקשת האדם גדול רשאין, אלא אף כשכבר נתן לצדקה כל מעשר שלו נמי מסתבר שעד חומש רשאי גם אדם גדול לבקש ממנו וליכא בזה משום ופקדתי על כל לוחציו מאחר שמצוה מן המובחר הוא ליתן עד חומש כדאיתא (שו"ע יו"ד) בריש סימן רמ"ט, וגם אם כבר נתן חומש לצדקה לא יתבייש מלומר זה אף לאדם היותר גדול ולא יתבע ממנו שוב"...

דבריו לענ"ד כמעט סותרים זה לזה. הרי בפיסקה הראשונה נשאל על מקרה שהעשיר מקפיד על מסירת שמו למתרימים, ואיך יאמר שהוא מזכה אותו במצוה, הרי אותו אדם צועק איני רוצה לתת למוסד הזה מסיבותי, ומה המצוה למסור את שמו כדי שייתן דוקא למוסד זה. ועוד נראה שאומדן הדעת שכתב שכל אדם שאינו יכול לתת לא יימנע מלדחות את גבאי הצדקה איננה מתאימה לכל אדם. יש אנשים שגם אם לא יתרמו יתביישו בכך ואולי זה יתפרסם, ויש שיתנו ואין להם והמתרים עובר על 'ופקדתי את כל לוחציו'. לכן אולי שמות עשירים מותר להעביר, אבל אנשים רגילים מתביישים מכך שאינם יכולים לתת. ואולי אצל עשירים בחו"ל אין בושה מהשבת מתרימים ריקם, אבל ממה שבדקתי בחברה של אנשים בינוניים כמוני אנשים מתביישים בכך.

ו. בחיבור 'תשובות בענינים שונים מהרב חיים קנייבסקי', המחבר והכותב הרב דוד בלום כתב: "שאלה: אדם שיש לו רשימה מאנשים שתרמו לאיזה מוסדות, וכעת באים מוסדות אחרים ומבקשים לו הרשימה, האם מותר לו למסור להם הרשימה, [אם ישאלו את מנהל המוסדות הראשון, בודאי שיאמר שלא מסכים שיתנו הרשימה, אך שאלתי עפ"י ההלכה אם מותר למסור להם הרשימה]?" "תשובה: יתכן שמותר."

ונלענ"ד שהשאלה התם היתה, על אדם שמחזיק ברשימה של תורמים שכבר תרמו, ועתה שואל אם מותר להעבירה גם למוסדות אחרים, והשאלה היא אם אינו יורד לאומנות הראשון שהשיג את התורמים הללו והם ימעטו לראשון. אבל לא השיב על עצם העברת רשימת תורמים פוטנציאליים.

מסקנות

א. אם המדובר במשלוח מעטפה בלבד (שלא תבוא אחריה שיחת טלפון) נראה שמותר למסור כתובת.

ב. מי שרוצה להעביר פרטי התקשרות טלפוניים של תורם פוטנציאלי, מן הראוי שייצור קשר עם אותו תורם לפני מסירת פרטיו וישאל האם להעביר את פרטיו.

ג. מסירה ללא התקשרות מקדימה וללא בקשת רשות גורמת בפעמים רבות לביוש התורם, ועל כן מן הראוי שלא להעביר פרטי התקשרות של תורמים פוטנציאליים, לא תורם יחיד ולא רשימת תורמים רבים.