חבל נחלתו כא כב


סימן כב - תרי קלי לא משתמעי

שאלה

אדם הנוהג לפי פסיקת אשכנז, הגיע למניין ספרדי בפורים בבוקר. כיון שמנהג הספרדים שאינם אומרים ברכת שהחיינו בבוקר, הוא ברך שהחיינו בזמן ששליח הציבור התחיל את קריאת מגילה.

טען הרב השואל, שהוא יוצא ידי שניהם שהרי תרי קלי משתמעי אם חביבים עליו. ולדעתי הדבר צע"ג.

תשובה

א. נעיין בשתי שאלות: 1) האם אדם השומע שני עניינים שונים בזמן אחד יכול לצאת ידי חובת שניהם או רק אחד מהם. 2) אם הוא בעצמו המשמיע של אחד מהם האם יוצא ידי חובת השני שאינו משמיעו, והאם יוצא ידי חובת הברכה או הקריאה שהוא אומרה בעצמו.

ב. נאמר בראש השנה (כז ע"א): "ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! ...אלא: תרתי קלי מחד גברא – לא משתמעי, מתרי גברי – משתמעי. – ומתרי גברי מי משתמעי? והא תניא: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא (יהו שנים קורין) [מסורת הש"ס: יהא אחד קורא] ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב – יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב – יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר? – לידע שמצות היום בשופר".

ופרש רש"י: "מחד גברא – דומיא דזכור ושמור". "הא לא דמיא – הא מילתא דשופר לא דמיא אלא לסיפא". "עשרה קורין – ועשרה קולות יש כאן, שאי אפשר להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת, שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים". "דחביבה עליה – חדשה היא לו".

לפי רש"י נושא הסוגיא הוא ביציאה ידי חובה באחד מהקולות כאשר רבים משמיעים אותו. לא בורר מה הדין אם רוצה לצאת י"ח בקולות שונים ורוצה לצאת ידי חובת שניהם.

ג. כתב הריטב"א (ר"ה כז ע"א): "הכי גרסינן אלא תרתי קלא מחד גברא לא משתמעי מתרי גברי משתמעי. והכי פירושו אלא לעולם מקצת תקיעה לא יצא ופירכא דלעיל זכור ושמור הכי פירושו דהתם הוי תרי קלי מחד גברי וצריך לשמוע שניהן, לא משתמעי תרוייהו, אבל גבי שופר וחצוצרות דהו"ל תרי קלי מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות, הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן".

ד. נאמר בראש השנה (לד ע"ב): "תניא נמי הכי: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום – יצא, מתשעה בני אדם כאחד – [לא יצא]". המדובר ששמע את כל תשעה הקולות מתשעה תוקעים – באותו זמן.

פרש רש"י: "מתשעה בני אדם כאחד לא יצא – תרי קלי לא משתמעי, כך פירושה לפי מה שכתוב בספרים, ולאו מלתא היא, דהא אוקימנא (ראש השנה כז, א) תרי קלי מתרי גברי משתמעי, והכי גרסינן לה בתוספתא: מתשעה בני אדם כאחד – יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו, ולא גרסינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא – דהיינו רישא, ואי גרסינן לה – הכי הוא דגרסינן: מתשעה בני אדם כאחד תקיעה מזה ותרועה מזה יצא, ואפילו בסירוגין כו' ". רש"י שינה את הגירסא מ'לא יצא' ל'יצא' כיון שלשיטתו תרי קלי משתמעי, ולשיטתו מטה אוזן לכולם ויוצא ברגע אחד של תקיעה משותפת של תשעה תוקעים ידי חובת כל התקיעות.

ולשיטתו ניתן לומר שגם שומע שהחיינו מאחד וקריאת מגילה מאחר יצא ידי חובת שניהם. אולם אם הוא המשמיע של אחד מהם לא שמענו מרש"י.

תוספות (ר"ה לד ע"ב ד"ה מתשעה) חלקו עליו שלא יצא מפני שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

ה. הרשב"א (ר"ה לד ע"ב) כתב טעם נוסף שלא יצא: "ה"ג מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. והקשה רש"י ז"ל דהא אמרינן בפירקין דלעיל דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגלה ובתקיעה משתמעי, ועל כן מחק הגירסא ותיקן יצא, וליתא דהתם הוא בשופר וחצוצרות בזמן ששניהם תוקעין או ששניהם מריעין דמגו דחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע חד מינייהו אבל הכא שזה תוקע וזה מריע וזה תוקע א"א לשמוע כלן יחד. ועוד שהרי הוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא והכא הרי שמען כולן בבת אחת, והיינו דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה יצא כלומר זה אחר זה יצא".

עולה שדוחה שיטת רש"י משני טעמים: טעמו של תוס', וטעם נוסף שהחביבות גורמת כששומע כמה קולות, שמבחין בזה שמחבב ויוצא בו ידי חובה, אבל אינו יכול לצאת ידי חובת כמה קולות כשהקולות מגיעים באותו זמן.

וכמוהו פרש רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי, ר"ה לד ע"ב): "[מתשעה בני אדם כאחד לא יצא וקשה] דהא [אמרי' לעיל גבי שופר] וחצוצרות דמשתמעי לקולן דכיון דחביבי ליה יהיב דעתיה לשמוע הקול האחד ואין [קול האחר מערבב]... דלעיל, דהתם אינו צריך אלא קול אחד שאין חצוצרות [חיוב לשמיעה], והכא יהיב דעתיה [לשמוע הקול] האחד ואין הקול האחר מערבב. אבל הכא ששמע תשע תקיעות חלוקות זו מזו. אבל אם תקעו כאחד ויש לו לכוין לכולן אינו יכול לכוין אף לאחת ולא יצא. וכן כתב הר"ם פרק ג' ".

ו. הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ג ה"ו) פסק: "שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחת". כלומר, אינו יכול להטות אוזנו אפילו לקול אחד מבין שניים ששומע ואינו יוצא ידי חובת אף תקיעה.

וכתב המאירי (ר"ה לד ע"ב): "שמען מתשעה בני אדם כאחד לא יצא כלל אף בדיעבד ואף על פי שאמרו תרי קלי מתרי גברי בדבר החביב לאדם משתמעי שמא דוקא בששניהם קול אחד אבל כשזה תוקע וזה מריע הקול מתערבב ואינו נשמע ויש מוחין בפירוש זה שהרי למעלה גבי שופר וחצוצרות הקשו ותרי קלי מי משתמעי והתנן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע והעלו בה דבכל מידי דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע ואף על גב דזכור ושמור תרי מילי נינהו, אלא שנראה לי שיש לחלק בזו בין קול של צבור לקול אחד. ויש שפירשו בו שאין נשמע אלא האחד ובשופר ובהלל ובמגלה יצא שהרי בשמיעת קול אחד יצא אבל בזו שהוא צריך לכלם לא יצא שלא שמע את הכל ומ"מ כבר פירשנו במגלה כ"א ב' שעל שני הקולות הוא אומר שנשמעים ואעפ"כ בזו לא יצא שלתקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה אנו צריכים וכל שנעשה כאחד אינו על הסדר ומ"מ ידי תקיעה אחת יצא וגדולי המחברים כתבו שאף ידי אחת לא יצא והוא תמה ומ"מ אם תקעו שלשה בני אדם כאחד זה קשר"ק וזה קש"ק וזה קר"ק יצא שהרי על כרחך אחד מהם הוא האמתי והרי נעשה כסדר וכן אם תקעו שלשתם סימן אחד בבת אחת יצא ידי אותו סימן".

המאירי כתב שכיון שצריך לשמוע כסדר לא יצא ידי חובת כל התקיעות, והקשה על הרמב"ם מדוע לא יצא לפחות ידי חובת תקיעה אחת (זו שצריך לה) מתוך כל הקולות ששמע יחדיו. קושיה זו הקשה אף הלחם משנה (על אתר) ותרץ הלח"מ שדוקא בשני קולות שונים זה מזה כשופר וחצוצרות יהיב דעתיה ושמע את הקול בו יוצא ידי חובה אבל בשני קולות זהים כגון של שופר, אינו מסוגל לתת דעתו דוקא על הקול בו יוצא י"ח. ועולה שבשאלה שלפנינו אולי יכול לצאת ידי חובת אחד מן החיובים או מגילה או שהחיינו. ועי' יום תרועה (ראש השנה כז ע"א), ערוך לנר (ראש השנה לד ע"ב) והערות הגרי"ש אלישיב (ראש השנה לד ע"ב).

ז. בפסקי רי"ד (ר"ה לד ע"ב) הדגיש: "אבל מתשעה בני אדם כאחת לא יצא, דתרי קלי לא משתמעי. תקיעה מזה ותרועה מזה, שמע ט' תקיעות מט' בני אדם זה אחר זה אפי' בסירוגין, אפילו כל היום כולו יצא. וברישא אשמעי' היכא דשמעינהו לט' תקיעות מאדם אחד, אבל היכא דשמעינהו מט' גברי ובסירוגין הוה אמינא לא מצטרפי קמ"ל סיפא דמצטרפי. והמורה (=רש"י) משביש לא יצא, וגריס יצא, משום דאוקימנה תרי קלי מתרי גברי משתמעי [ואין נראה לי, דמאי דאמרן לעיל תרי קלי מתרי גברי משתמעי] כי אמרי תרויהו חדא מילתא, דומיא דמקרא מגילה והלל, דשנים קורין יחד ואין קול זה מערבב את קול חבירו. אינמי שופ' וחצוצרות דראש השנה, שאין מצות היום אלא בשופר, ולא מיחייב לשמוע שופר וחצוצרות, התם ודאי אמרי' תרי קלי מתרי גברי משתמעי, ולא אמרי' קול החצוצרות מערבב את קול השופר, ולא שמע ליה. אבל לשמוע ולהבין שני הקולות ביחד, כגון זה ששומע ט' תקיעות ביחד מט' בני אדם, אין כח באוזן לשמוע כולן ביחד, ולא בלב לחלק כוונתו ביחד, לכולן ולהבינן, כי אם הבורא לבדו נתן זה הכח לישראל, כשאמ' זכור ושמור בדיבור אחד, ששמעו אותם, והבינו אותן ביחד, אבל מפי אדם אין אדם יכול להבין שני דברים ביחד. ובודאי אי הוו תקעי ליה ב' גברי ועבדי ליה סדר תקיעות כאחד, ומאי דתקע זה תקע זה, בכי האי גוונא אמרי' תרי קלי מתרי גברי משתמעי, ולא מערבב חד לחבריה, אבל לשמוע תקיעה מזה ותרועה מזה ביחד אין כח באוזן לשמוע ולא בלב להבין".

ח. השולחן ערוך (או"ח סי' תקפח ס"ג) פסק: "שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שתקעו כולם כאחד, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה".

באר המשנה ברורה (סימן תקפח ס"ק ט): "שתקעו כולם כאחד וכו' – דהיינו שאחד עשה תקיעה והשני תרועה והשלישי התקיעה השניה וכן כולם ואינו יוצא בזה כדמסיים שאין כאן פשוטה וכו' דבעינן שתהא תרועה באמצע ולפניה ולאחריה תקיעה ולא שיהיו כל הקולות בבת אחת וצריך לתקוע מחדש ומ"מ הברכה לא הפסיד אם לא הפסיק בד"א, ויש מי שאומר דעכ"פ ידי תקיעה אחת יצא וצריך להשלים עליה ח' קולות מתרועה ואילך ויש אומרים דאפילו ידי תקיעה אחת לא יצא וצריך להתחיל מחדש כל הט' קולות".

ניתן ללמוד לגבי שאלה דילן שאם שמע מזה מגילה ומזה ברכה יצא ידי חובת אחד מהם (לפי דעה אחת במשנ"ב), אבל במקרה הנוכחי לא ברור איזה מהם, והמשנ"ב לא הכריע, ונראה שאם הוא המברך בעצמו ידי מגילה ודאי לא יצא, מפני שעיקר עיסוקו בחושיו הוא בברכה, ואת המגילה שומע בלבד.

וכך כתב בביאור הלכה (סי' תקפח ס"ג): "ואם שנים תקעו כאחד כל הסדר – עיין מש"כ במשנה ברורה לענין אם תקעו שלשה ביחד כל א' סדר א' והוא היה בדעתו לצאת בזה ידי כולם והוא מן הריטב"א ומטעם דתרי קלי משתמעי והי"א בתרא הוא ג"כ מריטב"א וכן הביא סברא זו הרשב"א בחידושיו בסוגיא דט' תקיעות בתירוצא קמא ונראה לענ"ד דלדעה זו אם כיון לצאת ידי כולם גם ידי אחד לא יצא וידי אחת דקאמר כונתו בכיון רק לאחת אז יצא משום דהיכי דחביב ליה ויהיב דעתיה אין קול השני שאינו חפץ בו מפריעו מלשמוע משא"כ בהיכי שצריך לב' הקולות לא יצא בשום אחד מהם דא"א לשמוע היטב ב' קולות ואף דבסוגיא שם מוכח דשומע שופר וחצוצרות ביחד ויוצא ואף על גב דגם החצוצרות צריך לשמוע צ"ל דאין החצוצרות עיקר חיוב באפי נפשה ואינו אלא מתכסיסי השופר ואפילו לא שמע קול החצוצרות היטב נמי לא איכפת לן וכן מצאתי לריטב"א בדף כ"ז שכתב ג"כ כדברינו וז"ל: דהתם א"צ אלא לשמוע קול אחד דהיינו השופר שמצות היום בשופר ולהכי שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך לשומעו מבין קולות החצוצרות ומסיים שם הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר לקמן עכ"ל ובודאי כיון לסוגיא דשמע ט' תקיעות שהעתקנו דבריו משם ולפ"ז במכוין לתרוייהו לא יצא כלל לדעה זו וכבר כתב הריטב"א דיש לחוש להחמיר".

עולה שהשומע שני קולות שהם חיובים שונים אינו יכול לצאת בשניהם ידי חובה, ואם התכוין לצאת בשניהם לא יצא אף באחד מהם. ומה שתרי קלי דחביבי משתמעי הוא דוקא במתכוין לצאת ידי חובה בקול אחד מבין הקולות או שהקול השני הוא מתכסיסי הקול העיקרי (היינו מעין ליווי כחצוצרות לשופר בראש השנה).

על המשנה ברורה והביאור הלכה – חלק – הפרי חדש (או"ח סי' תקפח ס"ג): "[שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שתקעו כולם כאחד לא יצא] שאין כאן פשוטה לפניה [ופשוטה לאחריה]. מיהו מידי תקיעה אחת יצא, דהא תרי קלי מישתמעי במידי דחביב. אבל הרמב"ם [שופר ג, ו] כתב, לא יצא אפילו ידי אחת; וכיון דכן, על כרחך לית ליה דטעמא הוי משום דאין כאן פשוטה לפניה ולאחריה, וא"כ צריך לעיין מאי דעתו. ובספר לחם משנה [שם] תירץ, שדעת הרב ז"ל דאע"ג דאסיקנא בגמרא [ראש השנה כז, א] גבי חצוצרות ושופר דמשתמעי בתרי גברי, היינו מפני שהן קולות משונים, אבל הכא שהכל הוא קול שופר לא משתמעי אף על פי שזה תרועה וזה תקיעה, ומשום הכי אפילו ידי אחת לא יצא, וכי פריך בגמרא [שם] מ"שנים קורין ושנים מתרגמין", הוה מצי לפלוגי בהכי, אלא דעדיפא מינה קמשני, ע"כ. ודברי תימה הם, דאדרבא איפכא מסתברא. ולכן נראה לי שדעתו (=של הרמב"ם) ז"ל היא, דאע"ג דאסיקנא דתרי קלי מתרי גברי מישתמעי, היינו תרי גברי בחד עניינא דומיא דהלל ומגילה, אבל בתרי ענייני וכמו בנדון דידן שאחד תוקע תקיעה ואחד תוקע תרועה, מתערבב השומע, ולפיכך אפילו ידי תקיעה אחת לא יצא, וכפי זה צריך לומר, דקול שופר וקול חצוצרות אינן משונין, וכן כתבו התוספות ז"ל בסוטה פרק ואלו נאמרין [לט, ב] לחד שינוייא ד"ה עד שיכלה אמן וכו'. ומכל מקום אין דבריו מובנים, דהא מסקינן בגמרא, תרי קלי מחד גברא – פירוש כגון זכור ושמור מפי הגבורה – לא משתמע מתרי גברי משתמע, אלמא אפילו דומיא דזכור ושמור דהוו קולות משונים, מתרי גברי משתמעי. אלא העיקר כדברי מרן והפוסקים ז"ל, דמידי תקיעה אחת יצא, וגם התוספות בדיבור הנזכר דחו שינוייא קמא, וכדכתבינן, יעויי"ש. ומיהו לכולי עלמא אם שנים תוקעים כל אחד תקיעה, אהני לשומעים בשביל שתי תקיעות".

הפר"ח מביא תירוץ הלח"מ שבשני קולות משונים זה מזה (כגון שופר וחצוצרות) יוצא י"ח השופר בשני קולות שוים (שניהם שופרות) אינו יוצא י"ח. הפר"ח דוחה שאיפכא מסתברא מדברי הלח"מ, ומתרץ, לפי הרמב"ם, ששני קולות שוים כגון הלל ומגילה שכמה אומרים אותם מילים יוצא י"ח, אבל בשני עניינים, כגון תקיעה ותרועה בו-זמנית אינו יוצא כלל י"ח באף אחד מהם. ודוחה את דעת הרמב"ם ומסיק שהלכה כשו"ע שיוצא י"ח תקיעה אחת.

חלק על הפרי חדש, גיסו, של הרב עזרא מלכי בעל מלכי בקודש (הל' שופר פ"ג ה"ו): "ואפשר לי לומר לדעת רבינו ז"ל דאף דבגמ' מסקי דכיון דחביב יהיב דעתיה התם שאני דכל העשרה קורין בשוה ומה שקורא זה קורא זה וכן בחצוצרות ושופר משום הכי כיון דחביב יהיב דעתיה אחד מנייהו ולא מבלבלי ליה אחריני מסגיאות חיבותא אבל הכא בנדון דרבינו דהיו ט' תוקעין ט' תקיעות זה תרועה וזה תקיעה וכיוצא ולכולם זה רוצה ליתן דעתו כדי לצאת הא ודאי לא מהני דתרי קלי מתרי גברי נמי לא משתמעי וא"כ ודאי לא שמע אפי' חד כיון דיהיב אדעתיה למשמע כולם וכיון דחביב יהיב דעתיה דאמרנו היינו האחד אבל הכולם אין אומרים".

ונראה לענ"ד שכך צריך להסיק בשאלה זו להלכה: 1) בתרי קלי אף אם שונים זה מזה כגון חצוצרות ושופר, שצריך לצאת י"ח באחד מהם, יהיב דעתיה לזה שרוצה לצאת בו ויוצא ידי חובה, אבל אם מתכוין לצאת בשניהם ידי חובה – אינו יוצא באף אחד, מפני שאין אדם יכול להתכוין לשמוע שני דברים ולצאת ידי שניהם. 2) בתרי קלי האומרים אותו דבר כגון הלל ומגילה שכמה קוראים יחדיו, אף אם שונים זה מזה כיון שאין כאן חיובים שונים יוצא ידי חובה. 3) תרי קלי של שני עניינים ומתכוין לצאת בשניהם – אינו יוצא ידי חובה באף אחד מהם.

ט. בסוטה (לט ע"ב) נאמר: "א"ר זירא א"ר חסדא: אין הקורא רשאי לקרות כהנים – עד שיכלה אמן מפי הצבור; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה – עד שיכלה דיבור מפי הקורא; ואין הצבור רשאין לענות אמן – עד שתכלה ברכה מפי הכהנים; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת – עד שיכלה אמן מפי הצבור".

טעם האיסור להתחיל לפני שנסתיים הקול הקודם כדי שיצא ידי חובת שניהם. כדברי תוספות (סוטה לט ע"ב): "...מיהו לענין ברכת כהנים כיון דמשום לשמוע הוא לא משתמע כל זמן שעונין דהוו להו תרי קלי קולות העונין וקול כהנים המברכים ולא משתמעי ואי תקשי לדברי הרב א"כ לא ישאו שנים כפיהם דהא אמרינן בפ"ג דמגילה (דף כא:) בתורה אחד קורא ואחד מתרגם וקתני סיפא דאפי' שנים בנביא אין קורין וטעמא מפרש בירושלמי דפרק אין עומדין משום שאין שני קולות נכנסין באוזן אחד ואנן אומרים לעיל לשנים קורא כהנים אלא מאי אית לך למימר ברכות איידי דחביבי להו יהבו דעתייהו ומשתמעי תרי קלי כדאמר גבי מגילה קראוה שנים יצא גבי אמן נמי יהבי דעתייהו ולישתמע תרי קלי תריץ דלא דמו תרי קלי וקורין דבר אחד לתרי קלי שקורין שני דברים כגון אמן והני ברכות כדתנן בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כו:) שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב וב' חצוצרות משתי צדדיו שמצות היום בשופר ופריך בגמ' (שם כז.) ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע ע"כ היכא דהקולות משונות כגון קול אחד זכור והשני שמור אין האוזן יכולה לשמוע כלל וקול שופר וקול חצוצרות י"ל דאין משונין להכי מסיק התם דמשתמעי איידי דחביבי".

היינו קולות שונים המכילים חיובים שונים אין האוזן יכולה לשמוע, ורק בקולות דומים נותן את לבו למה שחייב בו ויוצא י"ח. ולתוס' משמע שחייב גם בשמיעת קול החצוצרות.

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שקול שופר וחצוצרות יוצא י"ח בשניהם מפני ששניהם חיוב אחד (לפי תוס') והרי הם כשני שופרות שתוקעים יחד תקיעה אחת. אבל שופר וברכה או שתי ברכות שונות אינו יכול לשמוע.

מוסיף תוס': "אי נמי בעי דלישמעי נמי הברכה הני דמאריכין באמן אף על פי שטועין וכל שעה שהן בעצמן עונין אין שומעין קול חבריהם ותפוס לשון אחרון דהא מסיק התם תרי קלי מחד גברא לא משתמעי כגון זכור ושמור מפי הגבורה מתרי גברי משתמעי משמע אפי' דומיא דזכור ושמור איידי דחביבי וקול שופר וקול חצוצרות תרי קלין משונין זה מזה דומיא דזכור ושמור ומשתמעי איידי דחביב".

עולה מתירוצו האחרון שכאשר הוא עצמו המברך ומשמיע אינו יוצא בקול השני, ולא משום דתרי קלי לא משתמעי כי אם רק היה שומע את שניהם היה יוצא י"ח בשתי ברכות שונות, אבל אם הוא המשמיע של אחד מהם אינו יוצא י"ח הקול השני. ועי' מהרש"א בחידושי הלכות.

וכן כתב בשער הציון (סי' תקפח ס"ק כא): "מכל מקום אם הוא בעצמו תוקע בחצוצרות ובשעה זו תקעו בשופר, אפילו כוון לצאת לא מהני, דבודאי לא שמע היטב קול השופר, ויחזור ויתקע, כן מתבאר מדברי התוספות סוטה ל"ט. ובפרי חדש חולק על זה, עיין שם, ובנהר שלום מסכים לדברי התוספות".

עולה מדברי שער הציון שאם המברך בעצמו שומע חיוב נוסף מאדם אחר אינו יוצא בו י"ח.

י. כאמור, הפרי חדש חלוק על שער הציון (או"ח סי' תקפח ס"ג): "ודע, דמוכח מדברי תוספות הנזכרים, שאע"פ דקול שופר וקול חצוצרות מישתמעי, היינו דוקא לשומעים, אבל התוקע בחצוצרות, הוא עצמו לא יצא לפי שמתערבב. ואינו נראה לי כן, ואלא מעתה, מתניתין דתנן [ראש השנה כו, ב] שופר של ראש השנה פיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין, הכי נמי שתוקעי החצוצרות היו צריכין לחזור ולתקוע בשופר1, דהא קיימא לן [סימן תקפז סעיף ג] דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה, לא יצא, אלא ודאי שיצאו. זהו דעתי, וכמו שכתבתי בסימן קפ"ד סעיף ט'2 ובסימן קכ"ח סעיף י"ח [ד"ה עד שיכלה], יעויי"ש...".

ראייתו של הפרי חדש מן התוקעים בחצוצרות אינה חזקה, אולי הוה ברירא לגמ' שאינם יוצאים י"ח, ואם נאמר שאינו מתכוין לצאת בחצוצרות אלא מתכוין לצאת רק בשופר והוא נחשב כמתעסק בד"א אבל אין כוונתו לחצוצרות בהם הוא תוקע.

יא. ראיה לדברי שער הציון ניתן להביא מן ההלכה האומרת שמי שמתפלל עמידה ושליח הציבור הגיע לקדושה ישתוק ויצא י"ח בשתיקתו ובשמיעת שליח הציבור משום שומע כעונה, ולכאורה אם כדברי הפרי חדש ימשיך בתפילתו וגם ישמע משליח הציבור ויצא ידי חובת שניהם, ומוכח שלא כדברי הפר"ח.

ועי' בשו"ת מגדנות אליהו (ח"ד סי' סא) שעסק ביציאה י"ח של מדבר דבר אחד ושומע מאחר דבר שני ורוצה לצאת י"ח בשניהם.

מסקנה

נלענ"ד, שאם מתכוין לצאת בשהחיינו (וכאן הלא לשם כך ברך!) אינו יוצא י"ח מגילה שקראו באותה שעה, וכיון שמגילה אין קוראים למפרע צריך לחזור ולקרוא מגילה מחדש. [ומצאתי בבן איש חי בהל' פורים (תצוה שנה א' אות ה) שמתיר לברך באמצע קריאת מגילה שהחיינו (אא"כ עבר את קריאת עשרת בני המן) ויכול לעשות זאת בעת שהציבור מכים את המן, וצ"ע מדוע אינו נחשב הפסק].