חבל נחלתו כא כא
סימן כא - שומע כעונה ברמקול
שאלה עריכה
האם יוצאים ידי חובה בקיום מצוות בשמיעה על ידי רמקול?
תשובה עריכה
א. שמיעה טבעית מתבססת על יציאת גלי קול מפי המשמיע או מתקיעתו בשופר והפיכת גלי הקול באוזן השומע לאותות עצביים המעבירים זאת למוח, ומבין שהגיע קול לאוזניו. בפשטות כל הפעולות ההלכתיות שיוצאים ידי חובה בקול מתבססות על קול טבעי ולא על קול מלאכותי. פשוט לכל שמכשיר הקלטה עליו שמור קול האדם בברכה או בתפילה – לא מוציא אדם ידי חובת ברכת המזון או כל ברכה ותפילה אחרת שמחוייב בה.
ניתן לצאת ידי חובה על ידי מכשיר הקלטה רק כדרך שהמשנה בסוכה (פ"ג מ"י) מלמדת: "מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין". כיון שאין כאן משמיע בר חיובא לא יכול להיות שומע כעונה, אלא הוא מוציא עצמו בקולו על ידי חזרת כל דברי המקריא.
ב. כל הכלים החשמליים להגברת קול והעברת קול בנויים בעיקרון על שני חלקים יסודיים: כלי לקליטת גלי קול, ההופך את הגלים לזרם חשמלי (העובר בחוט) או גלים אלקטרוניים (ללא חוט) וכלי הקולט את אותם זרמים חשמליים בחוט או גלים אלקטרוניים ומחזיר אותם לגלי קול הנשמעים לאוזן האדם כדוגמת הקול הראשון יוצר כל התהליך (עיין מנחת שלמה ח"א סי' ט הסבר מפורט).
ג. מזמן שגלי הקול של המשמיע הושמעו ונקלטו בכלי מתאים הם אבדו וכלתה פעולתם, הם נשמרו בצורת גלים אלקטרומגנטיים או בצורת זרם חשמלי אבל זה כזה אינם גלי קול, ואי אפשר לשומעם1, וכן לא ניתן ל'הרכיב' על החשמל שום כוונת משמיע להוציא ידי חובה וכד'. ועל כן המגיע לאוזן השומעת אינם גלי הקול של המשמיע, אלא זרם חשמלי שהותמר לגלי קול.
מן הזרם החשמלי שהותמר, לדוגמא, ממגילת אסתר לא ניתן ליצור מילים אחרות, ולא שהקורא יקרא מגילת אסתר והשומע ישמע מגילת קהלת, וא"כ יש קשר מסויים בין מה שהשמיע המשמיע למה ששמע השומע, אבל הקשר הוא מעין חליפי חליפין של הקול הראשון שהוחלף כליל.
ד. בימינו, ניתן לאצור ולשמור את הקול שהושמע והותמר לזרם חשמלי באמצעי שמירה אלקטרוניים, ובכך להשמיעו בזמן ובמקום אחר לגמרי. המשמיע נמצא בתל אביב והשומע בירושלים ודאי שאין קולו של המשמיע יכול להישמע באופן טבעי בירושלים. אלא הקול מותמר לזרם חשמלי או לגלים אלקטרוניים ומועבר לכלי המעביר את הזרם החשמלי לכלי קליטה. ועוד יותר לגבי זמן אחר, המשמיע שמר את קולו באמצעי שמירה אלקטרוני ועוד כך וכך שנים יישמע קולו.
אמצעי שמירת הקול האלקטרוניים מוכיחים בבירור שקול רמקול אף שהוא מושמע בעת האמירה, אינו קול האדם המשמיע אלא קול הכלים האוצרים ומשמיעים. והרי לית מאן דפליג שאם שומע קול מאמצעי שמירה אלקטרוני אינו יוצא בכך ידי חובה. וכי אם הקליט קול שופר, וגוי משמיע לו לו בראש השנה יצא י"ח?! או אם צה"ל ישמיע, בכל מוצב מבודד שאין שם בעל קורא, קריאת מגילה מאמצעי שמירה אלקטרוני, וכי מישהוא יאמר שיצאו ידי חובה?! פשוט שלא, ואם כן מה לי מיקרופון מה לי אמצעי שמירה אלקטרוני בשניהם אינו יוצא ידי חובה כי אין זה קול המשמיע.
המשותף לכל האמצעים האלקטרוניים הללו שהשומע אינו שומע את המשמיע, אלא הקול הנאצר במכונה הוא המושמע לאוזן השומע, והראיה שהמשמיע בעולם האמת ועדיין אפשר לשמוע את קול השופר או המגילה או הברכה שהשמיע בימי חייו, ואם כן מה ההבדל אם הוא נמצא במקום אחר ומשמיע דרך הטלפון סוף סוף אין זה קולו אלא שמירה חשמלית של קולו. ועל כן לדעתי על ידי שום אמצעי אלקטרוני לא ניתן להוציא ידי חובה שומע בר חיובא. לא בשופר ולא במגילה ולא בברכות. והדרך היחידה לצאת בהם היא בחזרה של השומע על כל מילה כמו בהקראת קטן ואשה ועבד.
ה. חלק מן הפוסקים שדברו ברמקול טלפון וכד' לא הכירו את דרך פעולתם. והתייחסו למכשירים החשמליים כאילו היו אמצעים טכניים להגברת הקול כגון משפך להגברת עוצמת הקול כפי שהאדם מניח ידיו סביב פיו כדי להגביר קולו, ומשפך לאוזניים לקליטתו כפי הנאמר 'הטה אזנך כאפרכסת' (חגיגה ג ע"ב). אמנם האמת היא שהמגיע לקול השומעים אין בו כלום מהקול שיצא מפי המדבר2. הם אף לא הכירו את המכשירים אוצרי הקולות, אבל המכשירים האלקטרוניים אוצרי הקולות רק מלמדים שלא הקול עצמו הוא שמועבר אלא אותות חשמליים שנוצרו על ידו ובמקרה אחד הועברו הלאה למכשיר קולט שמחזירם לגלי קול, ובמקרה אחר נשמרו באמצעי שמירה אלקטרוניים.
הדבר משול לכלי מתכת שנשבר לשברים, ואומן אחד עשה ממנו צלחת מתכת, והשני עשה ממנו סכין, והשלישי סיר, וכי מישהו יטען שהכלי הראשון לפנינו?! פנים לגמרי חדשות לפנינו. ומה פתאום שניתן יהא לצאת בהם ידי חובה?
כאמור דעתי, היא שכיון שהקול המגיע לאזני השומע אינו קול המשמיע אלא חליפי חליפין של קולו ואין יוצאים בו ידי חובה, ואעפ"כ נביא את הפוסקים הדנים ביציאה ידי חובה ברמקול.
ו. הרב אויערבך זצ"ל הביא בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט) כך: "הערת המחבר (=הגרשז"א): לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם – קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".
ומעט סימוכין לדברי החזו"א ניתן להביא מדברי תוספות הרא"ש (ברכות מז ע"א) שכתב: "ולא אמן יתומה. ירושלמי סוף פרק אלו דברים איזו היא אמן יתומה א"ר אבא דין דיתיב למברכה ולא ידע למה הוא עונה, והא דאמרינן בפ' החליל גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים החזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן, התם היו יודעין סדר הברכות ועל איזה ברכה עונין אמן, אי נמי כבר התפללו ולא היו חייבין באותה ברכה".
עולה שלחד תירוצא ברא"ש הם יצאו ידי חובה בברכה שהמשמיע השמיע והם לא שמעו ובכך שענו אמן בעת הנפת הסודרים יצאו ידי חובה. ואם כן גם ברמקול ניתן לומר שההשמעה היא כעין הנפת סודר ויצא ידי חובה בברכת המשמיע בקולו ולא בנשמע מהרמקול.
אולם שיטת תוס' הרא"ש היא רק בתירוץ אחד, ואף הוא נראה שלא התקבל להלכה ליתר הראשונים.
ונפסק שאין אדם יכול לצאת ידי חובה אם אינו שומע את הברכה, ויתר הפוסקים השיבו כדוגמת התירוץ השני בתוס' הרא"ש כגון ב'ברכות מהר"ם' (סימן כו): "והקשה רב ניסים גאון זצ"ל במגילת סתרים מההיא דפרק החליל (סוכה נא, ב) באלכסנדריא של מצרים, שהחזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה, כדי שיענו אמן, אף על פי שלא היו שומעין קול שליח ציבור. ותירץ דהא דאמרינן דלא יענה אמן יתומה, הני מילי היכא דהוא חייב בברכה, אבל התם מיירי שעמד אחד לקרות בתורה ומברך ברכת התורה והאחרים שאינם חייבין באותה ברכה עונין אמן, וכן משמע בירושלמי דסוכה (פ"ה ה"א)".
וכן כתב הכסף משנה (הל' ברכות פ"א הי"ד): "וכל מי שלא שמע וכו'. כבר כתבתי שכך פי' רש"י לאמן יתומה וכן פירש בירושלמי וכתב רבינו דהיינו דוקא בברכה שנתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה יכול לענות אמן יתומה וראיה מדאמרינן בהחליל (סוכה דף נ"א:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש"ץ היו יכולים לענות אמן אף על פי שלא שמעו הברכה וכן דעת ה"ר יונה ז"ל".
ועל כן נראה שגם דברי החזו"א המובאים על ידי הגרשז"א לא התקבלו להלכה.
ז. החזו"א (או"ח סי' כט ס"ג) מגדיר שומע כעונה כך: "וכיון שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע, לכן, אף במצות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו, מ"מ יוצא בשמיעה, כמו, למ"ד לא השמיע לאזניו לא יצא, ומכל מקום יוצא בשמיעה, ואם השמיעה היתה נחשבת כאחד ממיני דיבור, אכתי הוי כדיבור בלחש שלא השמיע לאזנו, אלא שדיבור המשמיע מהני לי' לדידי', וכן כששומע מגילה, שאם היתה השמיעה כדיבור, אכתי הוי קראה על פה, ולא יצא, אלא שכל קריאת המשמיע הוי כדידי'".
נראה מדבריו שהשומע צריך את קול המשמיע כדי לצאת ידי חובה, ואמירת המשמיע נחשבת כדיבור השומע, ולפי"ז ברמקול שאין משמיע ואין כוונת משמיע, מה שדיבר שלא לאוזן השומע אינו מועיל כלום. וכבר כתבנו לעיל שאין כאן שום חלק של קול המדבר הראשון, והראיה שאפשר להשמיעו למחרת או בעוד מאה שנה ולשלוח את הקלטת לארץ אחרת ולשמוע וכד'. הקשר שבין המשמיע לשומע הוא מקרי לחלוטין, וכי ההקלטה אוצרת בתוכה את רצון המשמיע ואת כוונתו להוציא ידי חובה?!
ח. בספר מקראי קודש – פורים לרב צ"פ פראנק כתב: "אבל בקריאת התורה או מגילה הרי הוא שומע קול הקורא אלא שמעורב בו קול אחר יש לדון דשפיר יוצא דהכל הוא מכוח הקורא וכל הקולות כשרים אלא שיהיה מכוח בר חיובא".
מסביר חתן בתו (הרב ר"י הכהן בהערות לספר) "יסודו של מרן בזה הוא שהעיקר הוא שהקול יבוא מכוח בר חיובא ובמקרא מגילה שהמצוה היא הקריאה אפילו אם הקול של הקורא בא דרך מגביר קול או טלפון יוצאים בזה ידי חובה כיון שסוף כל סוף בא מכוח הקורא שהוא בר חיובא וכל שבא מכוח הקורא נחשב כקול ממש. ובזה נסתרו דברי המערערים על מקרא מגילה ע"י מגביר קול או טלפון משום שדרך הטלפון או מגביר הקול לא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנתהווה מקולו (זרם חשמלי), אבל לפי האמור אפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר מ"מ עדיין לא נפסק כוח קול האדם ולא נשמע הקול אלא כשהוא קורא והקול בא מכוח הקורא ונחשב כקולו ממש".
כאמור ההסבר אינו מדוייק, קול האדם הוא רק גרמא להווצרות רישומי הקול בחוט החשמל, והחוט אין בו קול אלא זרמים חשמליים בלבד, והם הופכים אח"כ לקול על ידי מכשיר אחר, וכאמור אין הכרח שייצרו קול ויכולים להפעיל בהם דבר אחר או לשמור את הזרמים במכשיר שמירה אלקטרוני וא"כ מדוע זה יחשב קול המשמיע?!
וכן בגליוני הש"ס (ברכות כה) רצה לומר שיחשב כמשמיע על ידי דבר אחר כדוגמת חצוצרות לחרש כמובא בשו"ת הלכות קטנות. ושוב הבנתו במכשירים האלקטרוניים אינה נכונה ולכן כתב שיחשב שמיעה והרי אינו שומע כלל קול שופר או קול חברו אלא את קול המכונה.
ט. כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' קח): "אבל מה שפשיטא ליה לכתר"ה שאין יוצאין בשמיעה ע"י מיקראפאן מטעם שהוא כמו ששומע מאינו בר חיובא לפ"מ דאומרים המומחים בטיבו של מיקראפאן שלא מוציא ממש הקול של האדם המדבר אלא הד הברה בעלמא, ולא דק כתר"ה בלשונו דאין שייך זה לקול הברה שבמתני' דר"ה דף כ"ז שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא אך כוונת כתר"ה היא שאומרים שנשמע קול אחר שנברא מקולו ולכן שייך דמיונו לנשמע מלאו בר חיובא דקול הברה לא שייך ללאו בר חיובא, הנה לדידי מספקא טובא אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה. וקלקול למצות אחרות שהוא לשופר וקריאת התורה בשבת וי"ט אי אפשר לבא מזה דהא אסור לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב ובמצות דבור שבחול אם ג"כ יקראו במיקראפאן הא אם אין למחות במגילה כ"ש באלו".
וכבר כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' נד) בתייחס לתשובת האג"מ: "וכנראה שלא הוסבר לו הדבר כראוי, שהקול הנשמע הוא על ידי הממברנא, ואם כן בודאי שמצד עיקר ההלכה אין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך המקרופון". וראיה שהרי את הזרם יוצר הקול ניתן לשמר בכלי הקלטה, וא"כ המשמיע הוא רק גורם.
ועי' בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' נד) שפסק במפורש שאין יוצאים בו ידי חובה בכל כלי חשמלי הבנוי להגברת קול. ועי' בספר החשמל בהלכה פרק יג.
י. כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך יח, נספח לערך חשמל): "השומע קול בטלפון או ברמקול או ברדיו וכיוצא, דנים בו אם דינו כשומע את הקול שנכנס למכשיר, ואם שמע מקרא-מגלה וכיוצא במכשירים הללו, וכן כבד שמיעה ששמע באמצעות מכשיר שמיעה, יצא ידי חובתו, או שאינו שומע אלא את קול המכשיר, ואינו יוצא בשמיעתו, וכן לענין שאר דינים התלויים בשמיעת קול אדם, דנים אם השומע דרך מכשירים הללו דינו כשומע קול האדם עצמו. וכן לענין תקיעת-שופר אף אם הקול היוצא מהמכשיר דינו כקול השופר, יש לדון אם הוא כשומע קול הברה שלא יצא. וכן על השומע קריאת מגילה או תקיעת שופר מתקליט, שלא יצא ידי חובתו. וכן דנים על המשמיע שם שמים בפטיפון, אם יש בו משום מוציא שם שמים לבטלה, ואם מותר למחוק סרט הקלטה שהוקלטו בו שמות הקדושים שאינם נמחקים". "השומע מקרא-מגלה או קריאת-התורה דרך רמקול או טלפון או רדיו וכיוצא, וכן בשאר מצוות שאדם יוצא בהן ידי חובתו על ידי שמיעה מפי אדם אחר, ושמע דרך מכשירים אלו, יש שכתבו שיוצא ידי חובתו 3(מנחת אלעזר ח"ב או"ח סי' עב; שערי דעה ח"א סי' ב; מערכי לב סי' ה ובהשמטות סי' א; צל"ח החדש קו"א לסי' א מהר"נ לוין; פני מבין או"ח סי' לג; ארץ צבי סי' כג; אגרות משה או"ח ח"ב סי' קח, ועי' להלן; ים הגדול או"ח סי' כט; ירושת פליטה סי' י; פרח שושנה סי' נד; מקראי קודש פורים סי' יא. ועי' מנ"ש עמ' סו בהערה ששמע מפי בעל חזו"א שנסתפק בדבר, ועי' גליוני הש"ס ברכות כה ב שנסתפק.), לפי שקולו של הקורא מגיע לאוזן השומע (שערי דעה שם; ירושת פליטה שם; ים הגדול שם, ועוד), והטלפון אינו אלא מוליך את הקול למרחוק (שערי דעה שם; ירושת פליטה שם), ואף על פי שאין זה קול הקורא עצמו, אלא קול המכשיר הנוצר על ידי קול האדם, כיון שהוא נשמע מיד עם קריאת הקורא, דנים אותו כקול הקורא עצמו (אגרות משה שם, וכעי"ז במנ"ש שם בשם החזו"א לצד זה, ובהרר"י בשדה למקראי קודש שם), שאף בתולדת קול אדם אפשר לצאת (ארץ צבי שם לענין שופר), שכן אף קול האדם עצמו שמגיע לאזני השומע אינו אלא תנודות באויר שנוצרות על ידי הרעדת האויר, ומה לי תנודות של האויר ומה לי של חשמל (גליוני הש"ס שם, לצד זה, וכעי"ז באג"מ שם), ואף אם נאמר שלא הגיע הקול לאזני השומע אלא על ידי גרמא, יצא ידי חובתו". "ויש שכתבו שאף שהדבר מסתבר שאפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה על ידי טלפון וכיוצא, אין לעשות כן לכתחילה (אגרות משה שם. וכעי"ז בשערי דעה שם ובירושת פליטה שם, ועוד. ועי' באג"מ או"ח ח"ד סי' קכו, שעדיף לחלק הקהל לכמה מנינים מלקרוא המגילה לכולם יחד ע"י רמקול). בתקיעת שופר יש שכתבו שאין יוצאים ידי חובה כשהתקיעות נשמעות בטלפון וכיוצא – אף אם אפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה באופן זה – שהרי זה דומה לתוקע לתוך הבור, שאותם העומדים מחוץ לבור לא יצאו, אם קול הברה שמעו (עי' משנה ר"ה כז ב וגמ' שם) עם קול השופר (עי' רש"י ר"ה כח א ד"ה אם קול, ובאה"ל תקפז ס"א) , והקול של הטלפון או הרדיו וכיוצא דינו כקול הברה, ואין מצות תקיעת שופר דומה לשאר מצוות התלויות בדיבור, שהשומע יוצא ידי חובתו אף אם שמע קול הברה (מנחת אלעזר ח"ב או"ח סי' עב; פני מבין או"ח סי' לג; מנחת אהרן סי' יח; תשובה שלימה או"ח ח"ב סי' יד; מקראי קודש שם. ועי' פאת שדך סי' קכו שכ' בשם הר"ח מבריסק שאף בשאר מצוות שבדיבור לא יצא, שבכולם קול הברה פסול, וכ"כ בעץ אפרים ח"א או"ח עמ' 58 ובמשנת בנימין סי' עו ובתשו' הר"ח ברלין באהלי אהרן ח"ב סי' סד ובעדות לישראל להר"י הענקין עמ' 122, ואולי כוונתם שהפסול בשופר הוא כששמע קול הברה עם קול השופר, ובטלפון וכיוצא הוא קול הברה לבדו ופסול אף בשאר מצוות, ועי' קול מבשר ח"ב סי' כה). ועוד שאף אם אינו כקול הברה, אין לצאת בתקיעת שופר על ידי הרדיו, לפי שצריך לשמוע קול השופר בלא סיוע דבר אחר, וכיון שהרדיו או הטלפון מסייעים להולכת הקול, אינו יוצא (תשובה שלימה שם; אהלי אהרן ח"ב סי' סה; חלקת יעקב ח"א סי' נט, ועי"ש שדימה לשופר שניקב וסתמו), והרי זה כמניח שופר בתוך שופר, שאם החיצון ארוך יותר מהפנימי לא יצא, לפי שהקול – של הפנימי – יוצא מהחיצון (עי' ר"ה כז ב וטוש"ע תקפז כ), ואף כאן קול השופר יוצא מהרדיו (תשובה שלימה שם. ואינו מוכרח, כיון שהסיוע בא לאחר שכבר יצא הקול מן השופר. ועי' קובץ הדרום חוב' יב עמ' 215 מהרמ"מ כשר)". "ויש שכתבו שאף בשופר יוצאים בשמיעה דרך טלפון וכיוצא (ירושת פליטה סי' י; ארץ צבי סי' כג: אפשר. וכ"כ במנ"ש עמ' סו בהערה בשם בעל החזו"א, לצד שיוצאים ידי חובת מגילה (עי' לעיל ציון 3), וכן נקט באגרות משה או"ח ח"ד סי' פג, עי' להלן), שאין כאן תערובת קול אחר, וקול השופר נשמע ברור מאד (ירושת פליטה שם. וכ' שבזמן בעל מנחת אלעזר לא היה מכשיר הטלפון מפותח כ"כ, ושמעו קול הברה עם קול השופר, וכעי"ז באהלי אהרן שם. ועי' ארץ צבי שם שכ' ע"פ הזהר שקול הברה הוא קול אחר שהוא טמון באדמה, משא"כ בטלפון ששומעים תולדת קול השופר), אלא שאסור לתקוע לתוך מיקרופון ביום טוב, לפי שהוא מפעיל את זרם החשמל (שו"ת מערכי לב סי' ה ובהשמטות סי' א; אגרות משה או"ח ח"ד סי' פג), ולא עוד אלא שיש שכתבו שמטעם זה אינו יוצא ידי חובתו, שהרי מצוה הבאה בעבירה היא (מערכי לב השמטות סי' א, שהתוקע אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה, ולכן גם השומע אינו יוצא. ופשוט שאפילו אם התוקע עצמו יצא, שאצלו אין זו מצוה הבאה בעבירה כיון שהפעלת המיקרופון היא בנפרד מעצם תקיעתו, אצל השומע היא מצוה הבאה בעבירה, שעבירת התוקע הכשירה מצוותו)". "ויש חולקים וסוברים בכל המצוות התלויות בשמיעה שאין יוצאים על ידי שמיעה דרך טלפון וכיוצא (חיי אריה סי' ל, בשופר; צל"ח החדש סי' א; ירושת פליטה סי' ו; משנת בנימין סי' עו; עדות לישראל להר"י הענקין סי' כ עמ' 122: יש אומרים; מנ"ש סי' ט; מנחת יצחק ח"ג סי' לח אות טז; שערים מצויינים בהלכה ח"ג סי' קמא ס"ק ו; יביע אומר ח"א או"ח סי' יט; קול מבשר ח"ב סי' כה; יגדיל תורה (ירושלים תשמ"א) סי' רכח; מועדים וזמנים ח"ו סי' קה; הדרום חוב' יד עמ' 14 לרי"מ פייגנבוים; משנה הלכות ח"ב סי' פה וח"ה סי' עב; מעשה חושב סי' א. ועי' משוש כל הארץ עמ' 24 ואילך שאין יוצאים יד"ח קריאת התורה ברמקול, וכן השומעים ברכת כהנים ברמקול דינם כ"עם שבשדות"), וכן כבד שמיעה השומע על ידי מכשיר שמיעה אינו יוצא בזה ידי חובת מקרא מגילה ותקיעת שופר וכיוצא (שו"ת מנחת שלמה שם), לפי שהקול הנשמע אינו קולו של הקורא, שכן אין הזרם מוליך את קולו, אלא הקול כלה במקומו והוא מייצר זרם שאינו קול ואינו נשמע, והזרם גורם לממברנה המשמיעה ליצור קול אחר הדומה לקול הקורא, ואין יוצאים בשמיעת קול הממברנה, שאינו חשוב קול האדם, אף על פי שנוצר מכחו (מנ"ש שם, והאריך, והסכים עמו ביביע אומר שם, וכן כתב ביגדיל תורה ובהדרום שם ובירושת פליטה ובמנחת יצחק ובשערים מצויינים בהלכה שם ובמועדים וזמנים שם), ואף על פי שקול האדם עצמו אינו אלא תנודות באויר, כיון שכך דרכו וטבעו של הקול הרי זהו קול האדם שדברה עליו התורה, מה שאין כן קול הנשמע בטלפון (גליוני הש"ס ברכות כה א). ויש שכתבו הטעם שאין יוצאים אלא כשהקול בא מכח האדם, מה שאין כן בטלפון, שאין הקול בא מכחו אלא בגרימתו (צל"ח החדש שם, ועי' גליוני הש"ס שם), או לפי שמאחר שהקול כלה לגמרי ונהפך להיות זרמי חשמל שאינם נשמעים לאוזן אדם ואינם קול, לכן אף כשהמכשיר המשמיע הפך את זרמי החשמל לקול, אין יוצאים בשמיעת קול זה – אף אם חשוב כקול האדם – כיון שיש הפסק בין הקורא והתוקע לבין הקול שמגיע לאזני השומע ובטל היחס שבין המשמיע לשומע (מנ"ש עמ' סה, ודימה למקום מטונף מפסיק בין הקורא לשומע, עי' להלן, וכאן גרוע יותר ולד"ה חשוב הפסק).
יא. כאמור, דעתי העניה היא שאין יוצאים ידי חובה בשמיעה על ידי רמקול, וכן ראיתי שהורה הגרא"א שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל,, לחרש שיש לו אחוזי שמיעה בודדים, לעמוד ליד התוקע ולהוציא את המגברים מן האוזניים כדי שישמע ללא מיקרופון ורמקול ויצא ידי חובה מו התורה.
יב. ואגב שיחה עם בעל מכשירי שמיעה חדשים בימינו התחדש לי, כי לכבדות שמיעה הבאה מחמת גיל ניתנים מכשירי שמיעה המגבירים את הקול הבא לאוזניים, אולם גם הקול המדובר מגיע לאוזניו כמו כל אדם. יוצא ששמיעתו היא כפולה שמיעת הדיבור הרגיל ושמיעה דרך המכשיר ההופך את גלי הקול לזרם חשמלי ואח"כ מגביר אותם בתוך אוזנו. נראה שאדם זה יוכל צאת ידי שמיעת מגילה כאשר הוא שומע גם את המשמיע ללא מכשיר והמכשיר מחדד את שמיעתו. ואפשר לומר כאן האמור בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' נד): "נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרם – קול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה, [וכעין מה שאמרו בגמרא (סוכה ב' ע"א), דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה]. ואפילו אם על ידי הרם – קול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר – חיובא, וכל הקולות כשרים".
ונראה להתיר במקרה כזה לצאת ידי חובת מגילה ושופר וברכות.