חבל נחלתו כא כג

<< · חבל נחלתו · כא · כג · >>

סימן כג - חרותה בידי אדם

שאלה

כתב הבן איש חי (שנה שניה פרשת תזריע סעיף טו): "כל עוף ובהמה, אם ישחטו אחרת לפניה תצטמק ריאה שלה מחמת הפחד, וקי"ל ריאה שצמקה כולה ואפילו רובה, אם מחמת בני אדם שהפחידוה, כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה, ה"ז טריפה. ועל כן בעיר גדולה שבאים בני אדם הרבה בבת אחת ובידם תרנגולים, והשוחט שוחט לפניהם תרנגולים, לא אריך למעבד הכי לעמוד אצל השוחט ששוחט, והם אוחזים תרנגולים חיים בידם, ויש בזה חשש צמוק הריאה, וגם צער בע"ח, אלא צריך שיתרחקו מעט מאצל השוחט, באופן שלא יראו התרנגולים שבידם השחיטה".

האם יש לחוש לדבריו במשחטות בהמות ועופות ששחיטת אלפים נעשית תוך שעה, שלא לשחוט בהמה ועוף לעיני חברתה העומדת להישחט?

תשובה

א. נאמר במשנה בחולין (פ"ג מ"ב, נד ע"א): "ואלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי נפחתה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח ניקב הלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ניטל הטחול ניטלו הכליות ניטל לחי התחתון ניטל האם שלה וחרותה בידי שמים הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין".

מפרש רש"י (חולין נד ע"א): "וחרותה בידי שמים – מפרש בגמרא (חולין נה:) שצמקה ריאה שלה בידי שמים כגון שנבעתה מקול רעם וברקים חרותה קשה כחריות דקל ובגמ' (שם) מפרש מנא ידיע אם בידי שמים אם בידי אדם".

ופרט התפארת ישראל (יכין, מסכת חולין פרק ג אות מד): "וחרותה בידי שמים. שצמק בשר הריאה שלה, שכשמנפחין אותה, עולות רק הסמפונות בנפיחה, והבשר שבין סמפון לסמפון נשאר מונח מת, ועל ידי זה נראות כחריות וענפי אילן נפוחות, אם נעשה זה בידי שמים על ידי רעם שנפחדה על ידו, או מפחד חיות רעות, כשרות, דהדרא בריא, [ומ"ש בספר חכמת אדם דלא מצא לאחד מראשונים שכתב הטעם דהדרא בריא, במחילת כבודו אשתמיטתיה מניה שכך כתב רש"י בפירוש חולין דנ"ה ב']". "אבל בהופחדה ע"י אדם ששחט אחרת לפניה וכדומה, אז דוקא כשלא צמקה אונא שלימה כשרה, וכשנשרה הריאה כ"ד שעות במים פושרין בחורף ובצוננים בקיץ, והדרא בריא, הוא סימן שנעשה בידי שמים, אבל אין אנו בקיאין בבדיקה רק כשמסתבר שבא לה ע"י רעם וכדומה, ולרש"ל ורט"ז בכה"ג א"צ בדיקה [ל"ו ט"ו]".

וצריך להסביר שהמדובר בתלמוד הוא אחר מעשה כאשר מוצאים ריאה צמוקה אז מתעוררת הבדיקה, ומטעם זה ראוי שלא לגרום לבהמה לצימוק, אולם לא נאמר במשנה שאסור לשחוט כן.

ב. פסק הרי"ף (חולין יז ע"א): "חרותה בידי שמים כשרה. תנו רבנן אי זו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה. פי' בידי שמים כגון ששמעה קול רעמים או זיקים וכיוצא באלו ונכנס בה פחד וחרדה וצמקה הריאה שלה זהו בידי שמים וכשרה אבל אם ראתה אדם ששחט לפניה בהמה אחרת וכיוצא בה ופחדה ויבשה ריאה שלה זהו בידי אדם וטרפה. ומנא ידעינן בקייטא מייתינן משיכלא דקוניא חיורא ומליא ליה במיא קרירי. בסיתוא מייתינן משיכלא שיחמא ומליא ליה מיא פשורי ומותיב לה ומנח לה בגויה מעת לעת אי הדרא בידי שמים היא וכשרה ואי לא בידי אדם היא וטרפה".

ובאר הר"ן (על הרי"ף חולין יז ע"א): "איזו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה. ויבשה ושדים צומקים [הושע ט] מתרגמינן דדין יבשין". "שיחמא. שחורה ואינה מצננת כל כך כלבנה ומשמע דבדיקה זו היכא דלא ידעינן אי בידי שמים אי בידי אדם אבל כל היכא דידעינן דבידי שמים אינה צריכה בדיקה והיכא דידעינן דבידי אדם אין בדיקה מועלת לה ואחרים לא כתבו כן".

משמע מדבריו שריאה שיודעים שצמקה בידי אדם אין בדיקה מועילה בה כלל.

ג. וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' לו סי"ד): "צמקה כולה, אם מחמת בני אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה, טריפה; ואם בידי שמים, כגון שפחדה מקול רעם או ראתה זיקים וכיוצא בזה, או מפחד שאר בריות כגון מקול שאגת אריה וכיוצא בזה, כשרה".

והוסיף בסעיף טו: "כיצד בודקין אותה (אם הדבר ספק מאיזה דבר בא לה) (דעת הר"ן), מושיבין את הריאה במים מעת לעת; אם היה זמן הקור, מושיבים אותה במים פושרים ובכלי שאין המים מתמצין מגבו ונוזלים, כדי שלא יצוננו במהרה; ואם היה זמן החום, מושיבין אותה במים צוננים בכלי שהמים מתמצין מגבו כדי שישארו קרים, אם חזרה לברייתה הרי זה בידי שמים או בידי הבריות, ומותרת; ואם לא, חזרה בידי אדם היא, וטריפה".

ורמ"א הגיה: "ונראה דאין לנו לסמוך על בדיקה זו כי אין אנו בקיאין בכל דבר שצריך בדיקה, ואם נראה שבא לה בידי שמים אין להכשיר בלא בדיקה זו; ובזה יש לסמוך על בדיקתנו (כ"פ רש"ל)".

וכך כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' לו ס"ע): "צמקה הריאה שנעשית כמו פירות צמוקים ועדיין לא הגיעה להיות יבישה קבלו רז"ל חכמי המשנה [נ"ד א] עד הלכה למשה מסיני דאם הסיבה היא מחמת בני אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה או שאר מין מורא שעשו לה לא תחזור לעולם לבריאותה וטרפה ואם הוא בידי שמים כגון שנפחדה מקול רעם או זיקים וכיוצא בזה כשרה מפני שתחזור לבריאותה אלו היתה חיה ואינה טרפה שאין ביכולתה לחיות וכן אם נצטמקה מפני פחד שארי ברואים כמו משאגת אריה וקול שחל וכיוצא בזה הוי כבידי שמים וכשרה [טור] ולכן מהנכון שיזהרו השוחטים שלא לשחוט בעלי חי בפני בעל חי אחר שלא תצטמק הריאה ויצטרך בדיקה כמו שיתבאר ועוד שיש בזה צער ב"ח ואיסור גמור הוא וכ"כ כמה גדולי אחרונים".

כאמור לעיל לא מצאנו איסור על שחיטת בהמה לעיני חברתה אלא יש חשש לצימוק הריאה, אולם אם לא נמצאה הריאה צמוקה אין איסור לאוכלה.

ד. קושיה גדולה על כל החוששים לצימוק הריאה בידי אדם – מבית המקדש. בבית המקדש היו שוחטים לעיני בהמות אחרות שעדיין לא נשחטו, ללא שום כיסוי עיני הבהמה או הפנייתה בכיוון אחר.

במשנה ביומא (מא ע"ב) נאמר: "קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו".

ובגמרא: "איבעיא להו: ולנשחט אקשירה קאי או אהעמדה קאי? תא שמע, דתני רב יוסף: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו שלא יתערב זה בזה, ולא יתערב באחרים. אי אמרת בשלמא אקשירה קאי – שפיר, אלא אי אמרת אהעמדה קאי – נהי דבחבריה לא מיערב, דהאי קטיר ביה והאי לא קטיר ביה – באחריני מיהת מיערב! אלא לאו שמע מינה – אקשירה קאי, שמע מינה".

היינו, הגמרא שאלה שבמשתלח מצוינות במשנה שתי פעולות: קשירת לשון של זהורית והעמדה כנגד בית שילוחו ולגבי שעיר הנשחט שדמו מובא לקה"ק כתוב רק פעולה אחת 'כנגד בית שחיטתו'. וא"כ האם הכוונה לקשירת לשון של זהורית בצואר במקום שחיטה או להעמדה מול מקום שחיטתו. ואם אסור שהשעיר יראה בשחיטת בהמות אחרות איך שאלה הגמרא אם מעמידים אותו כנגד בית שחיטתו, הלא הפר עדיין לא נשחט ובהמשך המשנה כהן גדול מתודה על הפר, ובמשנה הבאה מספר ששוחט את הפר ומקבל דמו וכו'. כך שלכאורה לגמרא לא היה קשה שיראה בשחיטת הפר.

ועוד, הלא היו שוחטים בהמות לאין מספר בבית המטבחיים כגון כששחטו קרבן פסח והיו אלפי קרבנות יחדיו בעזרה, וכי הלבישו לכל טלה או גדי כיסוי על עיניו שלא יראה בשחיטת חברו?!

וכן ברבי (ב"מ פה ע"א) שאמר לאותו עגל "זיל לכך נוצרת" לכאורה כבר אותו עגל היה טריפה מן הפחד...

ה. אף אין לומר שבקרבנות לא חששו לטריפות שהרי כל דיני טריפות נוהגים אף בקרבנות.

פסק הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ג ה"א): "אין המומין פוסלין בעוף וכן אחד הזכר ואחד הנקבה בעוף שלא נאמר תמים זכר אלא בבהמה בלבד, בד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח שאין מקריבין חסר כלל, וכן אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותה באכילה הרי זה נפסל לקרבן".

וכך כתב בשו"ת הריב"ש (סי' קסג): "והראיות שהבאת מלשונות הרמב"ם ז"ל אין משם ראיה אלא שאם נמצאת הבהמה טרפה שהקרבן פסול, אבל שהיו בודקין בריאה מפני חשש הסירכות טרם שיקרבו הקרבן כמו שאנו בודקין בחולין לכתחלה אין מאותם הלשונות ראיה. אבל אין ספק שכמו שאנו בודקין לחולין לכתחלה מדרבנן לפי שיש לחוש למעוט המצוי כך היו בודקין לכתחלה בקרבנות מפני חשש הסירכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבן יותר מחולין. ואף על פי שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן ואמרו ז"ל (עירובין ק"ג) שאין שבות במקדש זהו בדברים שאסרו חכמים משום גזרה כגון שבות משום דכהנים זריזין הן. וכההיא דתנן בפ"ק דשבת (יט:) משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ומפרשים טעמא בגמרא משום דבני חבורה זריזין הן וכהנים זריזין הם. אבל במה שאין אסורו משום גזרה אלא משום חשש אסור אם לחולין צריך להחמיר כ"ש במוקדשין"...

וא"כ לפי הריב"ש לא רק שחוששים לכל הטריפות אלא אף בודקים את הריאה מחשש סירכות מדרבנן, וא"כ מדוע במקדש לא חששו לחרותה בידי אדם?!

וכתבו האחרונים כדבר פשוט שכל הלכות טריפות נוהגים אף בקרבנות. וכ"כ בדברי דוד עה"ת לבעל הט"ז (ויקרא פרשת מצורע, יד, ד) ובתיבת גמא לבעל הפמ"ג (פרשת תרומה אות ב) ובעל תורה תמימה בהערות (ויקרא פרק כב הערה קיב). והדבר פשוט וברור שאף בקרבנות צריך לחוש לכל סוגי הטריפות ואין מקילים בהם ואפילו בחשש מדרבנן של מיעוט המצוי אסרו בקרבנות וחייבו בדיקה.

ו. מכאן משמע שכמו שבבית המקדש לא חששו לכך שבהמה תראה שחיטת חברתה כך אין לחוש אף בשחיטת חולין ובודאי שבמשחטות הגדולות ששוחטים עשרות בהמות בזו אחר זו וכמה שוחטים עובדים יחדיו אין חיוב להתקין חדרים נפרדים לכל שוחט, וכן אין צריך לכסות עיני הבהמות וכד'.

וכך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (חולין נה ע"ב): "והנה בזמנינו שוחטים בהמות כשבהמה אחת רואה איך ששוחטים את חברתה, ואף דהכא מבואר דבכה"ג הוי חרותה. ובאמת לא מכל פחד נעשה צמקה הריאה, והכא קאי שראינו שהריאה נצטמקה. אכן כתוב באמת לגבי כפרות שכשמביא לשחוט את כפרתו, לכתחילה יזהר שלא תראה התרנגול את שאר העופות וי"א שאסור גם משום צעב"ח".

אף הרב אלישיב לא התייחס לקושייתנו, ותרץ את שחיטת בהמה לעיני חברתה בכך שלא מכל פחד מצטמקת הריאה. וצמצם את החשש ללכתחילה בלבד, והוסיף טעם צער בעלי חיים, הנזכר גם בבן איש חי לעיל.

ז. אף טעם צער בעלי חיים נראה תמוה לענ"ד, וכי האדם נהנה מצער הבהמה?! הוא מביא אותה לשחיטה לאחר שעשה בה כפרות, ומדוע שההבאה תחשב לצער? כמובן שאין להביא בהמות ועופות להסתכלות בלבד בשחיטת חברתן, אבל המתנה אינה לשם צער וודאי שבעל הבהמה או העוף אינו עובר בצער בעלי חיים מן התורה, ויותר נראה שיש בכך מידת מוסר של חסידות שלא לגרום לצער של בעלי חיים בלא צורך, אבל צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן ודאי שאין כאן.

ח. כתב הים של שלמה (חולין פ"ג סי' צ): "ומ"מ כ' הרשב"א (שם), אפי' את"ל דתלינן בשאג' ארי, היכא דשמעה שאגת ארי ושחטוה מיד לשעתה, ונמצא שצמקה, אין תולין בזה, דהאיך אפשר דלשעה קלה כ"כ צמקה הריאה, הא ודאי למפרע נפסלה ע"כ, ויפה כתב, וה"ה אם ראינו שנבעתה מידי אדם ושחטוה מיד דלא מטרפינן, משום דבשעה קלה לא צמקה כ"כ, אלא ספק הוא, וצריך בדיקה, כדמסיק, ומנא ידעינן, בקייטא מייתי [משיכלי חיורי ומלינהו מיא קרירי, ואנחינהו מעת לעת, אי הדרן בריין בידי שמים היא וכשרה, ואי לא טרפה, בסיתוא אייתי] משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי, ואנח לה גווייהו מעת לעת, אי הדרי בריא בידי שמים היא וכשרה, ואי לא טריפה"... ודן בענין הכלים בהם בודקים והמים. ומסיק: "ומאחר שאין אנו יכולים לעמוד בבדיקה בעניין הפושרים, שהיו מסופקים, גם בענייני הכלים יש כמה פירושים, ומי יודע להכריע ביניהן, על כן אין להכשיר שום ריאה שצמקה כולה או רובה, אפי' אינה יבשה שנפרכה בציפורן וכ"מ, והיכא שצמקה אונא שלימה כתבתי בסי' ע"ב".

ט. נראה לענ"ד מטעמו של הרשב"א שלא חשו כלל במקדש שלא לשחוט בהמה לעיני חברתה וכן שלא למלוק עוף לעיני עוף אחר. כי אין חשש צימוק ממה שראתה הבהמה חצי שעה לפני כן. אלא אם הריאה צמוקה זהו תהליך של מספר ימים.

אם לאחר ששחטו מצאו שהריאה צמוקה היו בודקים אותה ומחליטים אם צריך להביא קרבן אחר וכד'. אולם נראה שבמקדש לא יכלו, ברוב הקרבנות להשאיר את הריאה מעת לעת במים, מפני שרוב הבהמות נעשות נותר לאחר לילה ולא תועיל בדיקה מעת לעת, ואפילו שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד מצמצם באכילתם וגורם שלא יוכל להאכל מיד אחר שחיטתו לא לבעלים ולא לכהנים, עד שיתברר אם הבהמה טריפה. ולכן נראה שהיו להם בדיקות אחרות מידיות ולא הוצרכו להשאיר את הריאה במים מעת לעת.

כמו"כ אם היו חוששים שלא לשחוט בהמה לעיני חברתה כמעט כל הבהמות במקדש היו נאסרות...

י. לגבי דעת הבן איש חי נראה לענ"ד שהוא סבר שאע"פ שאינה צמוקה בפועל כיון שנשחטה לפניה חברתה והיא נפחדה התהליך של הצימוק כבר התחיל וע"כ היא 'טריפה בכח'. אולם כאמור כל הדיונים שבש"ס הם על פי המצב בפועל ורק אם נמצאה הריאה צמוקה הצריכו בדיקה, אבל אין מי שאוסר את הבהמה מפני שנשחטה לפניה חברתה אם ריאתה לא נמצאה בפועל צמוקה. ורק בסתם שחיטה, כגון במצבי אונס שצריך לשחוט מיד בהמה מסוימת ושאר הבהמות אינן הולכות לשחיטה עתה יש לחוש לדעת הבן איש חי ולהרחיק את השחיטה מעיני הבהמות האחרות.

על כן גם במשחטות גדולות אין שום חשש לראיית בהמה או עוף בשחיטת חברו, ובודאי שריאה צמוקה לא נוצרה מראייה מלפני מספר דקות. נותר רק טעם החסידות שלא לצער בהמה או עוף בכדי. אבל אם אין כוונת צער לא נראה שיש בכך יותר ממעשה חסידות.

מסקנה

המציאות בבית המקדש מוכיחה כנגד דברי הבן איש חי, וכפי שכתב הרב אלישיב במציאות בימינו לא חששו לכך. ועל כן מותר לאכול ואין בעצם ראיית השחיטה גורם מטריף, אא"כ הריאה נמצאה צמוקה.