חבל נחלתו כא ד
סימן ד - סעודת שמחה והודאה ביום ששי
שאלה
עריכההאם מותר לקבוע סעודות שמחה לזבד הבת, או סעודה דחויה לשמחת בר מצוה (לאחר שכבר נכנס למצוות) ביום ששי בבוקר?
תשובה
עריכהא. נאמר בגיטין (לח ע"ב): "אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו".
המימרות מדברות בסעודה בזמן בית המדרש כשהחכם דורש, ולכן לא ברורה מה היתה חטאת המשפחה שקבעה סעודה בערב שבת שעל כן היא נעקרה.
פרש רש"י: "בעידן בי מדרשא – כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר". "בערב שבת – בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה".
שני הסברים ברש"י לאיסור בסעודה בערב שבת, האחד שהמדובר בסעודה בליל שבת, והשני בסעודה ביום שגרמה לכך שנכנסו לשבת שבעים בלא רצון לאכילה בסעודת ליל שבת.
לפי שני ההסברים אין בעיה בסעודה גדולה בשחרית בערב שבת, כיון שאין בה פגיעה בבית המדרש ועד ליל שבת בסעודה יהא רעב.
כמו"כ מפשט המימרא משמע שקביעות הסעודה היתה בכל שבוע ולכן אותן משפחות נעקרו אבל אין איסור בפעם אחת.
ב. כתב הרשב"א (גיטין לח ע"ב): "ואחת קבעה סעודתה בערב שבת. פירש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעים עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף, ועוד פי' בע"ש ממש, ואיכא דקשיא ליה דהא קי"ל כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי, וי"ל דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מיחזי כמזלזל בכבוד שבת, ור"ח ז"ל פי' שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת".
מתבאר מן הרשב"א שבאופן חד פעמי מותר לאכול עד כניסת השבת, ובשם ר"ח הביא שהחשש שמא לא יתעסקו בצורכי שבת. ולפי שני ההסברים שנוספו מותר לקיים סעודת שמחה והודאה ביום ששי בבוקר, ואף לפי פי' ר"ח כיון שידע מקודם על הסעודה ביום ששי הכין כבר צורכי שבת. ואף הרשב"א הבין שהקביעות היא לא לגבי שבת אחת אלא דווקא בסדר קבוע של סעודה גדולה ביום ששי.
וכן עולה מדברי הריטב"א (גיטין לח ע"ב): "ואחת קבעה סעודתא בערב שבת. פירש רש"י לחד לישנא בלילי שבת, ואינו ראוי לעשות כן משום דכבוד יום עדיף, ואינו מחוור דלישנא דע"ש לא משמע הכי ליל שבת, ואיכא מאן דפירש דע"ש [היינו] מבעוד יום אבל בערב היו קובעים אותה, ואי קשיא לך דהא קי"ל (פסחים צ"ט ב') דאוכל והולך עד שתחשך, ואיכא למימר דה"מ באקראי בעלמא אבל לקבוע סעודתו כן תמיד אסור, ור"ח פירש בערב שבת אפילו בבקר, שהיה דרכן שסעודת הלילה היו קובעין אותה בערב [שבת], וזה אסור לקבוע סעודה גדולה בע"ש משום כבוד שבת כדי שיכנס [ל]שבת כשהוא תאב".
וכן עולה מדברי המאירי (גיטין לח ע"ב): "וכן אסור לקבוע סעודה בערב שבת ואף על פי שפסקנו במקומו אוכל והולך עד שתחשך פירושו במי שנזדמן לו כן במקרה מצד אי זה צורך, אבל שיעשה כן דרך מנהג קבוע להיות אכילתו כבשאר הימים אף על פי שאוכל מעט בליל שבת מטעם קדוש במקום סעודה מ"מ זלזול שבת הוא וקללת חכמים תלויה על צוארו וכן אסור לקבוע סעודתו בשבת בשעת הדרשא אלא יכוין להיות סעודתו בכדי שיוכל לילך ולשמוע שלא ניתנו ימי השביתה והמועדות לאכילה ושתיה לבד אלא להיות רובו של יום בקדושה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות על זה נאמר שבת ליי אלהיך". וכן בר"ן על הרי"ף (גיטין כא ע"א).
ג. הרמב"ם (הל' שבת פ"ל ה"ד) פסק: "אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול".
והשיג הראב"ד: "אסור לקבוע סעודה בערב שבת. א"א דוקא שאסור לקבוע מחצות ולמעלה".
ובאר המגיד משנה: "ואסור לקבוע וכו'. בגיטין פרק השולח (דף ל"ח:) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת פירוש בזמן בית המדרש ושתיהן נעקרו. וכתבו המפרשים ז"ל אף על פי שמותר לאכול עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי ה"מ לצורך שעה אבל לעשות כך תמיד לא דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת. ובהשגות א"א דוקא שאסור לקבוע מחצות ולמעלה ע"כ. ונראה מלשון רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בע"ש וכל היום בכלל האיסור והוכיח כן ממימרא דגיטין ולאכול ולשתות בלא קביעת סעודה אפילו סעודה שרגיל בחול כל היום מותר להתחיל ומבואר כן פ' ערבי פסחים (דף צ"ט:) וכר' יוסי. ולקבוע סעודה שנהג בה בחול מצוה להמנע מתשע שעות ולמעלה לפי שסבור רבינו דאע"ג דקי"ל כר"י דאמר אוכל והולך עד שתחשך דהיינו דוקא בלא קביעות סעודה כנ"ל לדעת רבינו ונכון הוא".
המ"מ חידש ברמב"ם שכל היום אסור לקבוע סעודה מיוחדת (שאינה סעודת מצוה) מצד כבוד שבת, אבל לאכול מותר עד כניסת השבת. ולפי הסברו הקביעות היא אפילו בסעודה אחת שאינה כסעודת כל יום. ולפי הראב"ד רק מתשע שעות ולמעלה אין לקבוע סעודה.
ד. השולחן ערוך (או"ח סי' רמט ס"ב) פסק כמ"מ שאסור לקבוע כל היום, וז"ל: "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול; וכל היום בכלל האיסור... ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול, מט' שעות ולמעלה". ועי' ט"ז (ס"ק א).
ופסיקת השו"ע קשה לענ"ד. ראשית מלשון הגמרא שקביעות משמע מידי שבוע ולא פעם אחת אקראית, ולא מסתבר שאותה משפחה נעקרה על פעם אחת שקבעה סעודה בערב שבת. ועוד שרוב הראשונים לא סברו שום איסור בשחרית של ערב שבת, אם משום שנכנס לשבת תאב אחרי סעודת ערב שבת בבוקר, ואין בזה ביטול בית המדרש ולא ביטול הכנות לשבת. ודיוק הרב המגיד שכל היום אסור מפני כבוד שבת הוא משום שלא חילקו בברייתא בערב שבת (בי' הגר"א).
ודבריו לענ"ד משונים בכך שהעדיף פירוש אחד קיצוני על יתר הדעות. אמנם כך כתב בעצמו בבית יוסף (או"ח סי' רמט): "ופירוש הרב המגיד נראה בעיני".
ה. האחרונים החמירו כשו"ע. כתב הלבוש (או"ח סי' רמט ס"ב): "לפיכך אמרו רז"ל שאסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת כל היום אפילו בשחרית, מפני כבוד שבת כדי שיאכל בלילה סעודת שבת לתיאבון".
וז"ל המשנה ברורה: "(ט) סעודת אירוסין – פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ"מ היה לו להקדימה אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין שריא בע"ש משום שלא יקדמנה /יקדמנו/ אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ וחשובה כמו סעודת מילה ופדיון הבן שזמנה קבוע. וכן אם היו הנשואין בע"ש מותר לעשות הסעודה ג"כ ומ"מ לכתחלה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס בע"ש. ודע דכ"ז בסעודת אירוסין אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה כ"כ בפמ"ג בסימן תמ"ד ולפ"ז אין לעשותה בע"ש אפילו אם נגמר השידוך באותו יום ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה".
ובביאור הלכה (סי' רמט ס"ב) הדגיש: "אסור לקבוע וכו' – ר"ל לעשות סעודה קבועה ואפילו פעם אחת בימי חייו וראיה לזה סעודת אירוסין כ"כ הפמ"ג ועי' בהרב המגיד בשם יש מפרשים והובאה בב"י וע"כ לא מיירי בסעודה שאינה רגילה דאל"ה תקשי עלייהו מירושלמי דאוסר בסעודת אירוסין ועיין בב"ח".
ו. כשנמצה את הסוגיא בגיטין קשה להגיע לפסיקת השו"ע מתוכה, כאשר כמעט כל הראשונים חלקו על פסקו ואף דרך לימוד הסוגיא אינו מורה על שיטת הרמב"ם עפ"י הסברו של המ"מ, אלא דרך זו דחוקה.
נלענ"ד שהשו"ע בקעה מצא וגדרה (עי' עירובין ו ע"א, ק ע"ב, חולין קי ע"א) וראה שאין מקפידים בכבוד שבת כראוי ועל כן אסר כל סעודה מיוחדת שאינה מצוה ליום ששי מפני כבוד השבת, והפוסקים קבלו דעתו וגדרו גדר.
ועי' של"ה (מסכת שבת פרק נר מצוה ד"ה ז) וט"ז על שולחן ערוך (או"ח סי' רמט ס"ב).