חבל נחלתו כא ה

סימן ה - רמיזה לנכרי

שאלה

פנה אלי בליל שבת אורח בישוב, ושאל האם מותר לקרוא לנכרי, שיבוא ממגוריו בפאתי הישוב, ולרמוז לו שיכבה את תאורת הרכב של אותו יהודי ששכחו דולק. מתי מותר לרמוז לנכרי ומתי אסור?

תשובה

א. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז ס"ה): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין". ורמ"א הגיה: "ולקמן סי' תקפ"ו פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג".

באר המשנה ברורה (ס"ק כ): "והוא שיהיה שם וכו' – דכיון שהאיסור אינו אלא מדרבנן ואיסור אמירה לא"י הוא ג"כ רק מדרבנן והוי שבות דשבות לא גזרו באופנים אלו". היינו שבות דשבות של אמירה לנכרי הותרה במקום חולי או במקום מצוה או הפסד מרובה.

ב. לגבי הפסד ממוני כתב המשנה ברורה (ס"ק כב): "צורך הרבה – עיין במ"א שמסיק דדוקא במקום הפסד גדול אבל בלא"ה אין להקל כלל ובא"ר מפקפק אפילו באופן זה ועיין בסי"ט לענין סחורה הנפסדת ע"י גשמים".

השאלה היא מה היתרון של רמיזה שיהא מותר לעשותה באופן ששבות דשבות אסור לומר לנכרי.

ג. כתב השולחן ערוך (או"ח סי' שז) בסעיף יט: "סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או ד"א; או אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו; או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד; מותר לקרות אינו יהודי, אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. (ולכסות סחורה או פירות או ד"א מפני הגשמים ע"ל סי' של"ה סעיף ז') וכן מותר לומר לאינו יהודי: כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה שהתירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד; ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (וע"ל סי' של"ד)".

המיוחד במקרה זה שהותר לקרוא לגוי ללא פירוש ופירוט המבוקש ממנו, לגבי היתר לרמוז שהוא יקבל שכר על הכיבוי בו הוא מזכיר מפורש שראוי שיכבה נחלקו הפוסקים כדברי השו"ע.

ד. את היתר ברמיזה על אמירה מסביר המשנה ברורה: "סחורה הנפסדת וכו' – ומסיים ע"ז דיכול לקרות לא"י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא מרה"י לר"ה וכה"ג דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה"י לכרמלית אפילו לצוות לא"י בהדיא שיעשה זה ג"כ מותר לפי המבואר לעיל בס"ה אם יש בזה הפסד גדול". את הטעם להיתר זה מסביר המשנה ברורה ב"ק סט: "מותר לקרות וכו' וכן מותר – דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו באופנים אלו אתי להציל בעצמו ולעשות מלאכה דאורייתא".

והדגיש בס"ק ע: "ולומר לו בלשון נוכח אם תציל לא תפסיד אסור [א"ר שהביא זה מש"ג וכן משמע ביו"ד רכ"א ס"ח]". היינו אפילו התייחסות ישירה למלאכת הנכרי אסורה. ובס"ק עא נטה להקל במחלוקת האם גם בשאר הפסדים הותר לומר 'כל המציל לא הפסיד'.

לפי דברי השו"ע והסבר המשנ"ב הותרה רמיזה רק בהפסד גדול כגון דליקה או סחורה נפסדת ומה שהותר הוא לקרוא לנכרי והוא יעשה מעצמו, או אם הנכרי במקום לומר לו שלא יפסיד מכך שיציל. אבל לומר לו בלשון נוכח אסור אע"פ שהוא ג"כ רמז.

אמנם נראה שהטעם העיקרי להיתר רמיזה הוא מפני שאין זו אמירה. ורמיזה בציווי או בנוכח היא כאמירה. ולכן אף רמיזה לפתיחת מעטפה בשבת מותרת אע"פ שאין בה הפסד מרובה.

במקרה שלפנינו אין זה הפסד גדול ואין חשש שיבוא ויכבה בעצמו, ועל כן אין להתיר קריאה לנכרי. מה גם שהנכרי שלפנינו אינו מבין כ"כ עברית ולא מבין את כל האמירה שאם יעשה את הפעולה שאנו אסורים לעשותה לא יפסיד. ולתת לו את המפתחות ביד ולסמן לו איזה מפסק ברכב צריך שיכבה, נראה לי שהוא כציווי לכבות.

ה. כתב הרמ"א (סי' שז סכ"ב): "כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, אסור לרמוז לו לעשותו; אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (א"ז). אינם יהודים המביאים תבואה בשבת לישראל שחייבים להם, והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והאינו יהודי נותנו לשם ומודדים ומונים, יש מי שמתיר משום דאינו יהודי במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל עד אחר המדידה, ושיחשוב עמו אח"כ; וכן א"י העושים גבינות בשבת והישראל רואה, יקנה אותם ממנו דמ"מ הא"י אדעתא דנפשיה קעביד אף על פי שהישראל עומד בעדר חודש או חדשים ואדעתא למכרם לישראל קא עביד, שרי".

וכתב המגן אברהם (ס"ק לא): "אסור לרמוז. וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה (פסקי רקנ"ט סי' צ"ט) וא"כ אסור לו' לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לו' לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ז אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו"ם עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ"ש סי' שכ"ה כ"ש לרמוז לו דלא כהב"ח ע"ש ועמ"ש סי"ד בשם רמ"מ דהתם אין או' משום ציווי לעכו"ם רק שא"ל שאינו יכול לקרותו".

נראה מהמג"א בהבנת הרמ"א שאסור שום רמז על הפעולה האסורה אפילו בדרך העברה ובצורה מושאלת, ורק מותר לומר דברים בעלמא שהגוי יתבונן ויבין דבר מתוך דבר ויעשה את הפעולה האסורה, כפתיחת מכתב.

ולשאלתנו, עצם הקריאה לו לדעתי היא כאמירה, כי מדוע שהגוי יבוא עמו ביום השבת לראות את מכוניתו והנצרך לה.

ו. עפ"י דברי המג"א פסק בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' שז ס"ז): "כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת אסור אפילו לרמוז לו לעשותו והוא הדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר שהרי זה כמצווהו להסיר הפחם אלא שהוא ברמז ואפילו אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם בלא רמיזת הישראל צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל כיון שהנר הוא של הישראל כמו שנתבאר בסי' רע"ו".

והוסיף: "ואם אינו אומר לו שום ציווי אלא שאומר לפניו איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת הרי זה מותר כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה והנכרי פותחה מעצמו שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן (ולדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו ולכך אין צריך למחות בידו)".

ז. בערוך השולחן (או"ח סי' שז סי"ד) התלבט איזו רמיזה מותרת, והתיר יותר משו"ע הרב. וז"ל: "וכן נראה עיקר לדינא דלרמז לו בימי החול על מה שלא עשה בשבת שעבר כדי שידע על להבא מותר אף ברמז ברור כמו שאומר לו למה לא עשית כך וכך בשבת שעברה אבל בשבת עצמו אסור ונלע"ד שזהו ברמז ברור כלומר למה לא עשית כך וכך אבל ברמיזה בעלמא כמו בפתיחת מכתב שיאמר לו למה לא פתחת המכתב וודאי אסור, אבל כשאומר לא אוכל לקרא המכתב כי סגור הוא למה יאסור והרי אינו אומר ענין של מלאכה וכמו שמצינו בקדמונים שאמרו תקנח חוטמך ובזה הבינו שצריכים להסיר הפחם מעל הנר או שיאמר קר לי מאד וע"י זה יסיק את התנור נראה דמותר שהרי אין כאן ודבר דבר ומה שהאינו יהודי מבין מה איכפת לנו ויש מי שאומר דלרבינו הרמ"א אסור כל מיני רמז בשבת [מג"א סקל"א] ולפענ"ד העיקר כמ"ש [וסייג יש לי ממהרי"ט שהיה אומר בשבת הנר אינו מאיר והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה כמ"ש הכנה"ג הביאו הבאה"ט סקכ"ד ע"ש]" ופסק כשו"ע אע"פ שהרמ"א החמיר.

ז. כתב בילקוט יוסף (קצוש"ע אורח חיים סימן שז – דין אמירה לגוי בשבת): "ב. אסור לרמוז לנכרי בשבת בלשון ציווי שיעשה מלאכה בשבילו, אפילו אם רומז לגוי בידיו או בראשו וכדו'. אבל אחר השבת מותר לומר לו ברמז למה לא עשית עבורי דבר פלוני בשבת שעברה [אף שהוא רמז ברור], והנכרי מבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה כן בשבת הבאה. וראה להלן סעיף כד. אבל רמז שאינו בלשון נוכח וציווי, אלא דרך סיפור דברים בעלמא, מותר אפילו בשבת עצמה, וכגון שאומר לו: הנר אינו מאיר יפה, והנכרי שומע ומבין מאליו ומתקנו. ואף על פי שהדין ידוע שאם הדליק גוי את הנר לצורך ישראל, אפילו עשה כן מעצמו, אסור ליהנות ממנו ישראל עד אחר השבת בכדי שיעשו, כאן מדובר שאפשר ללמוד בדוחק לאור הנר (כשיש שומר עליו שלא יטה), הילכך אין כאן הנאה ממש ממה שעושה הגוי, וברמז כזה מותר אף לכתחלה. וכן גוי שהביא לישראל בשבת מעטפה סגורה, ובה מכתב, אומר לגוי "איני יכול היום לקרות המכתב כי היום שבת", והגוי מבין, ופותח אותה כדי שיוכל הישראל לקרות המכתב. וכן כל כיוצא בזה. ומעיקר הדין יש להקל בזה אף באמירה בפירוש. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רלו]". "ג. לפיכך מי ששכח להדליק אור בבית, או שאירע לו קצר חשמלי, ויש שם נרות שיכול להשתמש קצת לאורם, מותר לרמוז [דרך סיפור דברים] לנכרי שידליק את החשמל, כגון שיאמר לו אין אור הנרות מספיק, ואז מותר להשתמש באור זה כל דבר שיכל לעשותו קודם הדלקת החשמל, אפילו שימוש שעל ידי הדחק. [וכמבואר בסימן רעו]. [ילקו"י שבת ב' עמוד רלח]". "ד. אולם מי ששכח להדליק את האש בכיריים של הגז, או ששכח להכניס את תקע חוט החשמל של הפלאטה או של התנור בשקע החשמל, אין להקל לרמוז לגוי [אף בלשון סיפור דברים] שיחבר את התקע לשקע בשבת, שהרי אסור לו ליהנות ממלאכת גוי בשבת. ואפילו אם עשאו הנכרי מעצמו בשבת, אסור ליהנות ממנו בשבת. וגם במקומות שיש שם "גוי של שבת" המקבל שכר [אחר השבת] על כל פעולה שעושה עבור הישראל, אין להקל שיעשה מלאכה בבית ישראל. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד רלח, ושם דחינו מ"ש במנוחת אהבה להקל בזה, שהרי בש"ע לא התיר בכהאי גוונא שגוי יתפור חליפה ויכתוב ספר אלא בבית גוי, ולא בבית ישראל]".

מסקנה

ההיתר ברמיזה יותר מבאמירה מבוסס על כך שאין זו אמירה אלא רמז. לפי השו"ע מותר רמז של סיפור דברים לפי הרמ"א והמג"א מותר רק רמז כללי מאד שמתוכו יבין הנכרי. בכל מקרה אם זה הפסד גדול או דבר מצוה או במקום חולי מותר באמירה ישירה.