חבל נחלתו כא ג

סימן ג - נפילת ספר תורה

שאלה

מה צריך לעשות אם נפל צד אחד של ספר תורה (אשכנזי) מהשולחן לרצפה?

תשובה

א. כתב בשיורי ברכה (יורה דעה סימן רפב): "א. דין א. חייב אדם לנהוג כבוד גדול לס"ת וכו'. מי שנפל מידו הס"ת, כתב הרב כנה"ג בשם הרב משפטי שמואל סימן י"ב דיתענה". "ב. אפילו אם נפל ס"ת בנרתקו יתענה. הרב מגן אברהם א"ח סימן מ"ד (בסופו) והרב אליה רבא א"ח סימן מ' (בסופו). ע"ש". "ג. טוב שיתענה ג' הפסקות מב' ימים שעולים כמספר פ"א וכו'. אגרות הרמ"ז סימן ל"ז". "ד. שמענו בק"ק אחד שנפל הס"ת הורה רב המקום שיתענו כל הקהל ב' וה' וב', לכפר העון שנתבזה הס"ת. ולדעתי הקצרה מדינא אין הרואה שנפל הס"ת חייב להתענות, אמנם נכון הדבר שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו ושעתו".

וא"כ משמע שראוי להתענות. אולם לפי מה שכתב השיורי ברכה דוקא מי שנפל מידו, אבל הרואה אינו מתענה וכן מי שגרם לנפילת ספר תורה אינו מתענה.

וכ"פ המשנה ברורה (סי' מ ס"ק ג): "נוהגים העולם להתענות כשנופל תפילין מידו על הארץ בלא נרתיקן וה"ה כשנופל ס"ת אפילו בנרתיקן. ועיין בא"ר שכתב דאפילו תפילין בנרתיקן יתן פרוטה לצדקה".

ב. כתב בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' יב) "בדין רואה ס"ת שנפל". "שאלת ממני ידיד ה' גם בני איש, שאירע מקרה למי שהיה נושא ס"ת מן ההיכל להביאו לתיבה והן בעודנו הלוך ונסוע אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה הס"ת והן בעון נפל לארץ ומעתה שאול ישאלו אם העומדים שם ועיניהם הרואות שנפל הס"ת חייבים הם להתענות ושכמ"ה." "תשובה עד שאתה שואלני אם הרואה חייב להתענו' אעיקר' דדינ' הא דפשיט' לך ולכל המון ישראל שמי שהיה בידו הס"ת ונפל חייב להתענות אינו מפורש בתלמוד ופסקי רבוואת' קמאי. אמנם מנהג ישראל שגם אשר יפלו מידו התפילין מתענה. וכ"ש מי שיפול מידו הס"ת. ובשגם סבר' הוא דצריך כפרה שבא זלזול לס"ת על ידו. לא נתבאר בדברי הש"ס והפוסקים ראשונים. רק הרב משפטי שמואל סי' י"ב ישנו בנותן טעם למנהג התפילין וכתב כשנופלים התפילין מידו שייך בהם זלזול ואמרו ז"ל שהתפילין שנשרפו בזרוע צריך לקרוע וכו' כמו ס"ת וכו' ואחרי שהם כס"ת וכי יסתפק אדם שמי שנפל ס"ת מידו לא יתענה עכ"ל עיניך הרואות דמסבר' קאמר שהנופל לו ס"ת יתענה ופשיט' ליה. והרב מהר"ם ן' חביב בס' כפות תמרים על דף מ"א ע"ב כתב סמך לתפילין ויליף מהש"ס דכשנופלים התפילין הוא זלזול וא"כ נהגו להתענות לכפר העון ע"ש. ודבריו בכלל דברי הרב משפטי שמואל שהזכירו שם דגם הוא כתב דכשנופלים שייך זלזול וזה אין צריך ראיה שהוא זלזול". "איברא דבאגרות הרמ"ז ז"ל הנדפסות עתה כתב בסי' ל"ו שיתענה אשר יפול מידו הס"ת ג' הפסקות של שני ימים שעולים לפ"א תעניות ועשה לו מטעמים וכונות לזה ע"ש וכל כי הני מילי דמר הם מילי דחסידות'. דודאי הרוצה להחמיר על עצמו אשר צם לו בדרך שכתב הנה שכרו אתו וחשב עם קונהו. והא אשכחן דרב הונא התענה מ' תעניות על דאתהפיכ' ליה רצועה דתפילי. אך להורות לרבים ודאי לא אמרה הרב ז"ל. ומה שנסתפקת אם כל הרואים העומדים שם בעת נפילת הס"ת חייבים להתענות. אתה הראת לדעת דמי שנפל מידו הס"ת יש סבר' דנתגלגל עון זה של זלזול ס"ת על ידו ומה גם אם בא הדבר מצד שלא נזהר כהוגן. אבל לרואים נראה דאין לחייבם בתענית שהרי גבי הרואה ס"ת שנשרף לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה וכמו שהוכיחו ומסקי הרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סי' טו"ב והרב שבות יעקב ח"א סי' פ"ד ומה שכתב הרב בית לחם יהודה סי' ש"ס דבחנם טרח הרב שבות יעקב דהוא מפורש בבית חדש ע"ש. תימא עליו דמאי דאצטריכ' ליה להרב שבות יעקב הוא משום מאי דאמרו בש"ס דהעומד בשעת יציאת נשמה יקרע כרואה ס"ת שנשרף ומשום מאי דפירש רש"י בזרוע שאינו יכול להצילו דהוה משמע לקרוע אף אם נשרף בדליקה כמבואר באורך בתשובתו. ולזה אצטריך לברר מדברי הראשונים הדין ולהשוות דברי רש"י. ולזה לא היה מספיק בדברי הרב ב"ח שכתב דהכל תלוי כשרואה בחילול ה' בזרוע. דמ"מ הוה אפשר לומר דרש"י פליג והש"ס דעומד בשעת יציאת נשמה אתיא כוותיה ואימ' דניחוש לה. והלא תראה דהרב מהר"ץ בתשובתו הזכיר שם הרב ב"ח לענין גוי ועם כל זה הוצרך להאריך מטעמ' דאמרן. ושם אתה מוצא שהביאו מדברי הרמב"ן דהא דאמרו בעומד ביציאת נשמה כרואה ס"ת שנשרף משל הוא. וכן ראיתי להריטב"א בחידושי מ"ק שכתב בדף כ"ה מהש"ס על פירש"י שפירש וזה הי"ל ללמוד וה"ל ס"ת וז"ל פירוש לפירושו כעין ס"ת ולאו כס"ת ממש דבעינן בזרוע ומ"מ קשה הדבר שיהא אדם חשוב כס"ת וכו' והנכון כמו שפירש ר"י דמקיימי מצות וכו' עכ"ל. ורש"י פ' האורג כתב כפירוש ר"י ע"ש. עלה בידינו מיסודן של ראשונים ואחרונים דהרואה ס"ת שנשרף באונס אינו חייב לקרוע דבעינן דוקא בזרוע לאפוקי נשרף פתאום כמבואר בתשובות הרבנים הנ"ל. וא"כ נראה דה"ה הרואה ס"ת שנפל אינו חייב להתענות כיון דנפל מיד הנושא באונס ושלא מדעת. ונהי דמי שנפל מידו אף שלא נזכר בש"ס ופוסקים ראשונים טוב שיתענה ומה גם דהמנהג להתענות אפי' נפלו תפילין מידו. אבל הרואה ס"ת שנפל אין לחייבו תענית. וכל זה אני אומר מן הדין אבל ודאי המחמיר ומצטער על כבוד התורה תע"ב. ועוד אני אומר דהגם שלא מצינו בש"ס ופסקי רבוואת' קמאי הא דאשר יפלו מידו התפילין יתענה מ"מ נתפשט מנהג זה בכל ישראל והמקל הוא מן המתמיהין בשגם יש מקום לצדד בזה ומ"מ נ"ל שאם הוא תש כח וקשה עליו התענית וכ"ש אם הוא צורב' מרבנן וממעט בת"ת יתן צדקה לכפר עון נפילת התפילין וגדולה צדקה לכפר אפי' למזיד כמשז"ל וק"ו לשוגג או אנוס. אבל למי שנפל ס"ת מידו אין להקל ח"ו שצריך שיתענה. ואפי' שהס"ת שבידינו אינם כל כך כשרים ומה גם דאם יבדקו בס"ת זה שנפל אפשר שימצאו בו פיסול. מ"מ אין להקל שלא להתענות כיון דלענין קריעה דינא הוא אפי' שרף מגילה וכן כתב הריטב"א בחידושיו דף כ"ו מהש"ס דכל שיש בו הזכרת השם דינו כס"ת ע"ש ובס"ת זה אפי' שהוא פסול יש כמה אזכרות וכמה פרשיות כשרות. ומ"ש הרמ"ז שם ליתובי דעתיה דההוא שנפל מידו הס"ת דאם ימצא בו טעות ינוח דעתו. אין זה כי אם כלפי תוקף קדושת הס"ת וסודותיו יראה בנחמה שלא היה הפגם כל כך אבל לענין תענית אין להקל כלל אפי' בס"ת פסול. אלא שבתפילין נראה להקל כיון דהפרשיות מחופין עור ושם שדי הרשום ברצועות אינו כתב גמור כמ"ש התוספות ביומא דף ח' ע"א גבי מ"ש חייב למשמש בתפיליו ק"ו מציץ ע"ש באורך ובס' יראים מצוה י"ו דף יוד ע"ב. וכיון דלא נזכר בש"ס ופוסקים דיתענה מי שנפלו מידו התפילין יש להקל לתשושי כח ובמקום תענית זה יתנו צדקה לכפרתם". "ואתה תחזה להרב כנה"ג י"ד סימן רפ"ב שכתב מי שנפל ס"ת מידו חייב להתענות משפטי שמואל סימן י"ב עכ"ל הרי שלא כתב אלא מי שנפל ס"ת מידו וכמ"ש הרב משפטי שמואל ולא זכרו כלל רואה. ולא אכחד דשמעתי דבאיזה ק"ק נפל ס"ת מיד הנושא והרב גזר תענית על כל הקהל ב' וה' וב'. וכיוצ' שמעתי מחומרות אחרות בענין זה. ואיבר' דרב המקום לפי ראות עיניו יגזור ויתקן כדי שיזהרו לעתיד והכל לפי מקומו ושעתו. והנלע"ד כתבתי".

עולה מדברי הרב חיד"א שאם נפל צד אחד של ס"ת מהשולחן ודאי שאין צריך לצום אולם משתתפי המנין מן הראוי שיפדו משוגתם בצדקה על שארע כן במניינם.

ג. וכעין זה פסק בילקוט יוסף (קצוש"ע יורה דעה סימן ט – דיני קריעה): "לא. מי שהניח ס"ת בארון הקודש, ולא נזהר להעמידו על קרקעית הארון ביושר, ולכן נטה הס"ת ליפול, אלא שנשען על הדלת של ארון הקודש, ואח"כ כשבא אדם אחר לפתוח ההיכל נפל הס"ת בארץ, יש אומרים שהאיש הראשון חייב להתענות, כדין מי שנפל ס"ת מידו, כי הוא היה הגורם לנפילתו. וכן צריך לתת צדקה לעניים כדי שיצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך. ויש חולקים ואומרים שכיון שהכל נעשה בשוגג מחוסר תשומת לב, יש להקל בו בעת הצורך. ובפרט שכל דין זה דמי שנפל מידו ס"ת חייב להתענות, אינו מפורש בש"ס ובראשונים כלל, אלא שמנהג ישראל שמי שנפלו תפלין מידיו מתענה, וכל שכן מי שיפול מידו ס"ת. ועל כל פנים בגרמא בעלמא א"צ לחייבו תענית, וכן מי שפתח ההיכל ליטול מפה של ס"ת, וכשמשך אותה הופתע לראות שהס"ת נפל לארץ, וכנראה שבשעה שלקח המפה נשמט הס"ת מההיכל ונפל לארץ, מאחר שכל ענין התענית בזה אינו אלא מנהג, ובנ"ד לא נפל מידו ממש, אלא בגרמתו נפל, יש מקום להקל בגרמא, והכל תלוי בתשובה וחרטה שמכאן ולהבא ישגיחו בעינא פקיחא לבל תארע עוד תקלה כזאת, ויקבעו שיעור תורה בהלכה לכל הצבור, אשר הם מוקירי תורה ושוחרי תושיה, ויזהרו מאד בכיבוד התורה ולומדיה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד עמוד רלא]"

ועי' חשוקי חמד (גיטין ז ע"א) בענין שיכור שהפיל ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ועי"ש שכתב טעמים מדוע נהגו שכל הציבור יתענה.

ד. בחשוקי חמד (ב"ק כט ע"א) דן האם הרואה ספר תורה שנפל ברחוב, צריך לצום.

והביא דברי הרב חיד"א שהרואים אינם צריכים להתענות, וכתב: "אולם למעשה כבר כתבו הפוסקים שנהגו כהיום שאף הרואים ס"ת שנפל מתענים". "אך יתכן שכל זה שכל הציבור מתענים, היינו דוקא כאשר הספר תורה נפל בבית הכנסת, אבל כאשר הספר תורה נפל ברחוב, אולי אין הרואים צריכים להתענות, דבספר מאזנים למשפט (סימן ה) כתב שהטעם שבתפילין נהגו להתענות רק מי שנפלו מידו, ולא העומדים בבית הכנסת, ואילו בס"ת נהגו שכל הקהל מתענה, מלבד מה שקדושת ס"ת גדולה מקדושת תפילין, יש בזה עוד טעם דחז"ל אמרו בברכות (דף לד ע"ב) המתפלל וטעה סימן רע לו, ושליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו, ולכן המניח תפילין ונפל ממנו הרי שהתפילין נתבזו רק מפני חטאו הפרטי, אבל המוציא ס"ת לקרא בו בצבור הרי הוא בבחינת שליח צבור, וכשנפלה מידו הרי התקלה הזאת והבזיון הזה סימן רע ח"ו לשולחיו, והוא סימן שחטאו פשעו ועוו כל הקהל העומד בבית הכנסת וכולם גרמו לבזיון התורה, ולכן מחויבים כולם להתענות ע"כ. וכעין זה כתב בספר נפש חיה (סימן מד). וא"כ הרואה ספר תורה שנפל ברחוב, כיון שההולך עם הספר תורה אינו שלוחו, אולי הרואה אין צריך להתענות". "ובשו"ת חיים ברצונו (סימן ד) כתב טעם אחר, דהנה אמרינן ביבמות (דף צו ע"ב) מעשה בבית הכנסת של טבריא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן, קרעו ס"ד? אלא אימא שנקרע ס"ת בחמתן, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא אמר תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים, וכן הוה. ולכאורה קשה דלמה נגזר עליהם שכל הבית הכנסת יהפך לע"ז, ובפרט שהקריעה נעשתה באונס? ותירץ שמבואר בכמה מקומות שמיום שחרב בית המקדש, השראת השכינה הוא בבתי מדרשות, ולכן כשנקרע ספר תורה, יש בזה תימה הא אפילו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה, ומכל שכן צדיקים עצמם? ועוד הרי הדבר נעשה בבית המדרש, ולמה לא הגין קדושת בית המדרש, וגם הרי זה היה בציבור, ולמה לא הגין זכות הציבור. וביאר שכיון שראה רבי יוסי בן קיסמא, שנקרע ספר תורה, ולא הגין שלושה דברים הללו, הבין שמסתמא הציבור מזלזלים בבית הכנסת, ומדברים בו שיחה בטילה, ולכך לא הגין עליהם זכות בית המדרש, וגם זכות הציבור לא הגין עליהם, ואדרבה זה גרם שלא יגין זכות הצדיקים, שלא יקרה על ידם מכשול, ולכן קאמר שבית המדרש יהפך לעבודה זרה, כמבואר במג"א (סימן קנא סק"א) שבעון קלות ראש בבית הכנסת נהפכין בתי הכנסת לבית עכו"ם ח"ו. וזה גם הטעם שהציבור צריכים לצום כשנפל ספר תורה, שאם זכות הציבור וזכות בית הכנסת לא הגין עליהם סימן שהם מזלזלים בקדושתן, עכ"ד. וא"כ יתכן שהרואה ספר תורה שנפל ברחוב אין צריך להתענות". "אולם בספר עיקרי דינים (או"ח סימן ב אות טו) הביא בשם ספר שדה הארץ דאפשר דאף אם לא נפלו ממנו, רק עיניו ראו נפילתם יש סמך למנהג להתענות, ע"ש, וכן כתב הפחד יצחק (אות ס ערך ס"ת שנפל) ס"ת שנפל, הרואים נהגו להתענות". "ולכן נראה שגם הרואה ספר תורה שנפל ברחוב, צריך להתענות. אך אם קשה לו, יכול לפדות את התענית בצדקה".

ונראה לי שהחמיר בקביעתו שהרי גם על ספר תורה שנשרף צריך לקרוע רק כשנשרף בזרוע (בכפיה) והחמיר על הרואה מאד, בדבר שאין לו מקור בש"ס ובפוסקים.

ועי"ש בתשובת הגר"י זילברשטיין על "מי שנתקל ונפל וזה שהלך אחריו עם ס"ת נפל, מי יצום."

ועי' בעלי תמר (מועד קטן פרק ג ד"ה כרואה ס"ת שנשרף).

מסקנה

כיון שלא נעשתה הפלה במזיד וכיון שמי שהניח הפיל רק בגרמא, נראה שאין המניין בו נפל הספר תורה צריך להתענות אלא לתת לצדקה וללמוד כתשובה על קדושת ספר תורה וזהירות בה.