חבל נחלתו י נא

<< · חבל נחלתו · י · נא · >>

סימן נא- חיוב לבוא ולהעיד ויכולת כפיה על כך

שאלה

האם אדם היודע עדות על אדם אחר בנושאי ממון או בנושאי איסור חייב לבוא לבי"ד ולהעיד, והאם בית דין יכול לבוא ולכפותו להעיד?

תשובה

א

במסכת בבא קמא (נה ע"ב) נאמר: "ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו". ובהמשך בגמרא (נו ע"א): "והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, פשיטא, דאורייתא הוא (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו! אלא בחד". וכן בהמשך בהסבר מדוע עד אחד חייב בדיני שמים אומרת הגמרא: "והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי, מהו דתימא: מי יימר דכי הוה (אתינא). מסהדינא ליה הוה מודה? דלמא הוה משתבע לשקרא, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל".

המדובר בעדות ממון ולא בעדות על מעשה איסור, ועד אחד יכול להשביע את הנתבע והלה או שישבע ויפטר או שיודה וישלם. על שני עדים באותה עדות חיוב מן התורה לבוא ולשלם.

ב

בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קעח) כתב: "והמצוה הקע"ח היא שצונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו. והנה הביאו רבותינו עליהם השלום ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה (ויקרא ה) והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו יתעלה (שם) אם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי. ואם היתה העדות שכבש אותה עדות ממון וכחש בה ונשבע עליה חייב קרבן עולה ויורד [מ"ע עב] כמו שבאר הכתוב (שם) ובתנאים הנזכרים בשבועות (רפ"ד). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסנהדרין ובשבועות (פ"ד)".

וכתב על כך הרדב"ז (הל' עדות פ"א ה"א): "העד מצווה להעיד וכו'. איכא למידק דלא משמע מקרא אלא שאם לא יגיד ונשא עונו אבל שהיא מ"ע להגיד מניין דהכי משמע קרא אם יגיד לא ישא עון. וי"ל דילפינן לה מדכתיב והוא עד או ראה או ידע יגיד, ואם לא יגיד ונשא עונו. והכי משמע ממ"ש בספר המצות וז"ל והנה הביאו ראיה על חיוב הגדת העדות מאמרו יתברך והוא עד או ראה או ידע והעובר על מצוה זו עונשו גדול והוא אמרו יתברך אם לא יגיד ונשא עונו ע"כ".

וכן פתח הרמב"ם את הלכות עדות (פ"א ה"א): "העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו".

ובהגהות מיימוניות (שם אות א) הביא את הגמרא ומוסיף: "ובהגוזל קמא גבי שורף שטרו של חבירו, אי דאיכא עדים דידעי מאי כתיב בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא, אלמא העדים חייבים לכתוב שנית. הוא הדין כל שיש בהן עדיות וזכיות חייב להעמיד ולהביא הזכיות לב"ד ואפילו אם לא השביעו להעיד. ובפרק ערבי פסחים שלשה הקב"ה שונאן וחשיב היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ע"כ".

היינו הוא מוכיח ממקורות נוספים שחובה על העד לבוא ולהעיד. אולם כל העדויות הן בעדויות ממון אבל לא משמע שחייב לבוא ולהעיד בעדות איסורים שמטבעה היא להעניש או להפריש מאיסור.

ג

הכסף משנה (הל' עדות שם) לאחר הבאת הסוגיא בב"ק כתב: "ואיכא למידק דמנא ליה לגמ' דתרי מיחייב דאורייתא מאם לא יגיד וכו', אימא הני מילי כשעבר על השבועה כדכתיב ושמעה קול אלה. ותירצו התוספות דהכי קאמר קרא כשעובר בדבר אם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדתנן בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות שהיו אומרים לעדים שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת כלומר מה לנו להכניס ראשנו בדאגה זאת אפילו על האמת לפי שהיו מאיימין עליהם כמה איומים והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו'". היינו הכס"מ עפ"י תוס' מבאר כי שני עדים מחוייבים מן התורה לבוא ולהעיד כמצות עשה.

ממשיך הכס"מ: "וכתב רבינו להעיד בבית דין לומר דדוקא בבית דין הוא שחייב להעיד שאם אמר אינו יודע שוב אינו יכול להעיד, אבל חוץ לבית דין אין לחוש כיון שיכול להגיד ולהעיד וכן דעת התוספות והרא"ש, אי נמי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לב"ד דאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון". עולה כי העד מחויב לבוא דוקא לבי"ד אבל אין חיוב העדאה מחוץ לבי"ד.

מוסיף הכס"מ ודן מנלן שאף על עד אחד מוטלת חובת עדות. וז"ל: "ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב העד מצווה להעיד בבית דין דמשמע עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד וכו' ובפרק הכונס לא מייתי קרא אלא לשני עדים דקרא לא משמע אלא לשנים וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד שנאמר לא יקום עד אחד באיש אבל לעד אחד ליכא קרא. וי"ל דרבינו ג"כ לא מיירי אלא כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד דאילו היכא דליכא אלא עד אחד כבר כתב רבינו סוף פ' י"ז דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכדברי הגמ' בפרק הכונס. ומ"ש בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו מדלא מפליג קרא וסתם וכתב ואם לא יגיד ועוד דדומיא דמחייב קרבן שבועה אם נשבע נושא עון כשלא נשבע וקרבן שבועה ודאי מיחייב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו. ומ"ש והוא שיתבענו. בפרק שבועת העדות (דף ל"א:) דכל שלא שמעו מפיו שאמר להם בואו והעידוני אינם חייבים קרבן שבועה ובפקדון חייבים ומשמע דהוא הדין נמי בנשיאות עון בלא שבועה בעינן שישמעו מפיו דאלת"ה ליפלוג בעדות גופה בין היכא דאיכא שבועה להיכא דליכא ועוד דהא אמרינן דכל היכא דמחייב קרבן שבועה אם לא נשבע נשיאות עון מיהא איכא מכלל דכי לא מחייב קרבן שבועה אפילו נשבע כי לא נשבע ליכא נשיאות עון. ומ"ש רבינו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות. נראה מדבריו דבדיני נפשות אפי' לא תבעוהו חייב ואפשר דטעמא משום דחייבים העדים לינקם ממנו, וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא"ש ז"ל פ"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע בקרבך. ומה שכתב שנאמר והוא עד וכו'. לא קאי למאי דסליק מיניה אלא למאי דפתח ביה העד מצווה להעיד בבית דין שנאמר והוא עד וכו'".

עולה מן הדברים כי עד מצווה להעיד בעדות ממון בין יחידי ובין עם חברו לעדות רק לאחר תביעת התובע, אבל בעדות על איסורים שני עדים צריכים לבוא ולהעיד אבל עד אחד שאינו יכול לקבוע עונש ממילא אין טעם בעדותו ולכן שתיקתו עדיפה מדבורו.

וכן עולה מן הגמרא בפסחים (קיג ע"ב): "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן. והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד? אמר ליה: אין, דכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת ביה – שם רע בעלמא קא מפקת ביה".

==ד בספר החינוך (מצוה קכב) אף הוא הביא מצוה זו וכתב בדרך כוללת יותר:

"להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר [ויקרא ה, א] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, בכל ענין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין".

"ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה מי שהרג חבירו, או בעדות מכות שהכה האחד את חבירו, בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין. כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור".

היינו, החינוך מבדיל בין דיני ממונות לדיני נפשות, שבדיני ממונות חייב לבוא רק לאחר תביעת בעל דין, ובדיני נפשות חייב להעיד אפילו מעצמו. והוסיף החינוך שבדיני ממונות חייב להעיד אם יתבעוהו בית דין וכתב על כך המנחת חינוך (אות ה): "והרב המחבר כתב שבדיני ממונות וכו', אלא אם כן יתבענו הבעל דין או הבית דין. ואיני יודע כוונתו כלל, מה לנו לתביעת בית דין, כמו דקרבן שבועה אינו חייב בתביעת בית דין רק בתביעת הבעל דין, ונלמד מפסוק זה אם לא וכו', הכי נמי לענין נשיאת עוון, אבל הבית דין דינו כמו אחר דלא מהני, עיין ר"מ פ"ט משבועות ה"ו".

ה

מוסיף הגהות מיימוניות (הל' עדות פ"ה ה"א אות א): "בספרי תנא לא יקום עד אחד באיש אין לי אלא בדיני ממונות בדיני נפשות מניין ת"ל לכל חטאת בקרבנות מניין ת"ל לכל עון, למכות מניין ת"ל בכל חטא לכל ולכל בכל להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה וכו', ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה. מכאן למדנו שעד אחד שיודע בחבירו עון דבר שאינו ראוי להשביע לא יעיד עליו ואם העיד לוקה משום דאפיק שום ביש עליה כדאמרינן בפסחים גבי טוביה וזיגוד דנגדיה רבא לזיגוד שהעיד על טוביה פירוש משום לאו דלא יקום, מ"מ מלקות זה מדרבנן דמדאורייתא אין מלקות אלא בזמן שהסנהדרין נוהגין דילפינן מכות במסכת סנהדרין מדיני נפשות בג"ש דרשע רשע. אבל לאפרושי מאיסורא מעיד כדאשכחן בקדושין פרק האומר גבי ההוא סמיא שהגיד לו שליח שזינתה אשתו ולא גער בו מר שמואל, ובפ' הניזקין גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה אזכרות שכתבתי בס"ת לא כתבתים לשמן ופרק הכותב אמרה ליה בת רב חסדא לרבא ידענא בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ולא גער בה ס"ה ופר"ת שעד אחד המסייע למוחזק פוטרו משבועה ועיין בריש הלכות טוען ונטען ע"כ". וכך פסק בשולחן ערוך (חו"מ הל' עדות סי' כח ס"א): "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י), בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו; ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

מוסיף הרמ"א: "ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה, או בדבר אסור ואפרושי מאיסורא; אבל אם כבר נעשה האסור, לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פרק ה' מהלכות עדות). ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו (טור)".

ו

כתב הפתחי תשובה (חו"מ סי' כח ס"ק ד): "אם יתבענו – עיין בתשובת משכנות יעקב [חו"מ] סי' י"ב שכתב דזה צע"ג, דהא יש בזה גם בלא תבעו משום לא תעמוד על דם רעך, כל שיודע לו זכות והוא מפסיד ע"י מניעתו להעיד, וכ"כ להדיא הרמב"ם בספר המצוות מצוה [ל"ת] רצ"ז בשם ספרי כו'. וגם יש בזה משום השבת אבידה כו', ע"ש. ועיין בספר שער משפט [סק"ב] שהאריך ג"כ לתמוה בזה, ובסוף כתב, ולולא דברי הב"י והסמ"ע הייתי אומר, דמ"ש הרמב"ם [פ"א מעדות ה"א] והטור [סעיף ג'] והוא שיתבענו שיעיד לו, היינו לאפוקי כשאדם יודע עדות לחבירו והבעלי דינים עדיין אין דנין זה עם זה, או שדנין זה עם זה אלא שאינו יודע אם הדבר תלוי בעדותו, אינו מחויב לילך לב"ד להעיד, משא"כ בדבר איסור או דיני נפשות מחויב לילך מעצמו כו', אבל פשיטא אף בדיני ממונות מחויב להעיד כשיודע שהבע"ד דנין ביחד והדבר תלוי בו. וכן יש להוכיח מדברי הרא"ה בספר החינוך מצוה קכ"ב שכתב שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אא"כ יתבענו בעל דבר או בית דין כו'. ע"ש דמסיים כנלע"ד ברור, דלא כהב"י והסמ"ע. ועיין עוד בספר תפארת יעקב, וגם בספר העמק שאלה על השאלתות פרשת ויקרא שאילתא ס"ט [אות ב'], מ"ש בזה".

היינו האחרונים התקשו שאף אם אין קיימת החובה להעיד מצד המצוה של עדות קיימת חובת השבת אבידה ו'לא תעמוד על דם רעך'. ולכן אף בלא התביעה קיימת החובה לבוא ולהעיד אם יכול להועיל.

ז

הבאנו לעיל את דברי החינוך והערת המנחת חינוך שאין בית דין יכול לתבוע אדם להעיד. ומוסיף בפתחי תשובה (שם ס"ק ה): "פטור מדיני אדם – כתב בספר ברכי יוסף [אות ו'] וז"ל: ומ"מ כופין אותו בתחילה ככל מצות עשה שכופין לקיימה. הרב תורת חסד ס"ס קנ"ג. ועיין במשאת משה [חלק חו"מ] ס"ס ס"ג, וכתב בחינוך [סי' רל"ז] משם התורת כהנים, דבכלל לא תעמוד על דם רעך הוא כובש עדותו, עכ"ל". אולם אין מוטל על העד חיוב תשלומים אף אם בכבישת עדותו הפסיד את התובע ממון, ועי' במאירי בב"ק שברר זאת היטב. והאחרונים דנו האם מותר לתובע הנפסד לתפוס מנכסי העדים ואסרו זאת.

וכן בשולחן ערוך (שם סעיף ב) הוסיף: "אדם רשאי להחרים בבית הכנסת על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד". ונראה שאף בי"ד יכול להטיל חרם אבל אינם יכולים לכוף מעבר ליכולת הכפיה על מצוות ואין יכולים לעונשו אם יודעים שיודע עדות.

מסקנה

על עדים יש מצוה לבוא ולהעיד ואעפ"כ אין יכולת לחייבם ולהכריחם להעיד.