חבל נחלתו י מח

<< · חבל נחלתו · י · מח · >>

סימן מח- אכילת חלה ע"י כהן בפסח ובשאר ימות השנה

שאלהעריכה

בימינו בא"י אין כהנים אוכלים חלה. בחו"ל, כפי שיבואר לקמן, נהגו בחלק מהמקומות אכילת חלה. ננסה לברר, היכן ולמי ניתן להאכיל חלה מן העיסה שהופרשה לכהנים?

המנהג לאכילה בפסחעריכה

השולחן ערוך (או"ח סי' תנז ס"ב) פסק: "הלש עיסה ביום טוב של פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה, שאם יקרא לה שם אינו רשאי לאפותה. ואם יניחנה כך, תחמיץ ואינו רשאי לשרפה ביו"ט. ואם שכח וקרא לה שם, יטילנה לצונן וימנענה מלהחמיץ".

והרמ"א הגיה: "ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי, או גדול שטבל לקריו, מותרים לאפות החלה בשבילו (טור). ויש אומרים שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן (מהרי"ו). יש אומרים דמותר לו ביום טוב ללוש פחות מכשיעור, כדי לפטור עצמו מן החלה (ר"ן ריש אלו עוברין)".

עולה עפ"י הדעה הראשונה ברמ"א שלכהן קטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לקריו מותר לאכול חלת חו"ל בזה"ז.

וכך מסופר במעשה רב (סימן קד) על מנהגי ופסיקות הגר"א: "אמר ליתן גם חלת חוץ לארץ לכהן לאכול באופן שמבואר בשו"ע". ובסימן קפט בהלכות פסח הוסיף: "בערב פסח מנהגו להפריש חלה מהמצות ונותנן לכהן לאכול, ובכל ימות השנה מפריש חלת האור". וכנראה כוונת הכותב בסימן קד היתה שפסק שמן הראוי לתת לכהן אבל לא נהג כן בפועל בכל ימות השנה, אבל בערב פסח היה נוהג כך למעשה.

בהמשך נעסוק בהלכות, כאן נעסוק האם הלכה זו נתקיימה למעשה.

בתשובות הגאונים (החדשות, עמנואל [אופק] סי' א) נאמר: "והכי מנהגא מפריש מראשית העיסה מעט לישה ומברך עליה מקודם שיפרישנה ברוך אתה יי' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה, ונוטל מעט לישה ואומר הרי זו חלה, והיא חלת האור ואין לה שיעור, ואחר כך מפריש חלה אחרת כשיעור שפירשנו אחד [מכ"ד] ולנחתום אחד [ממ"ח] בלא ברכה ואומר הרי זו לכהן ונותנה לכהן ואין לה פדיון". וכן כתב האשכול בהלכות חלה, וכן מביא העיטור (הל' מצה ומרור) בשם הרי"צ גיאת ומוסיף שביו"ט אם יש כהן קטן נותן לו את חלת האור (נעסוק בהלכה זו להלן). עולה מדבריו שבתקופת הגאונים בבבל הפרישו שתי חלות האחת נשרפה והשניה ניתנה לכהן לאכילה.

וכן בספר האורה (ח"א [נ] הלכות חלה) כתב: "ואי איכא כהן קטן יהיב ליה לכהן קטן". אמנם הראב"ן (שאלות ותשובות [בתחילת הספר] סי' נד ובפסחים) כתב שדעת רש"י בפסק על פסחים שחלת חו"ל אינה נאכלת ולכן אין להפרישה קודם שתאפה והוא חלק שנאכלת.

בפסקי חלה לרשב"א (ש"ד אות ח) כתב: "ולפי מה שאמר במשנת חלה בכל חוצה לארץ היה בדין שיפרישו שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור אחת מארבעים ושמונה כשיעורים של חלה טמאה וכן כתב ר' משה ז"ל (הל' בכורים פ"ה הל' ח') שבכלל מן הנהר ומן אמנום ולחוץ כל חוצה לארץ בכלל, ושמעתי שעדין יש מקומות נוהגים כן להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן, אבל בכל הארץ הזאת (=ספרד) וכן בצרפת אין נוהגים אלא בחלת האור ובלא שיעור". ואילו המאירי (ביצה ח ע"ב) כתב: "ובמקומות שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן".

בשו"ת מהר"י וייל (סי' קצג) העוסק בהלכות חלה נאמר: "החלה בבית שאין בו כהן, שאין כהן נהנה ממנה צריך לעשות לה היסק בפני עצמה. דישראל אסור ליהנות ממנו (מחלה) דכתיב את משמרת תרומתי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואיתקש להדדי מה תרומה טהורה לכהן כו', תוספ' פרק כל שעה מהר"י ז"ל". ומשמע שנהגו בפועל לתת לכהן לאכלה.

אולם בהמשך הסימן כתב לגבי הלש מצה ביו"ט: "ואל יפריש חלה מן העיסה דא"כ היה אסור לאפותה דהוי אפייה שלא לצורך. אלא יעשה עוגה קטנה ולא יקרא לאותה עוגה שם חלה כלל. ולאחר אפייה יניח כל המצות בכלי ויזהר שלא יהא יוצא שום מצה לחוץ לכלי והעוגה קטנה יהא נוגע לכל המצות. והכי משמע בהג"ה באשר"י. ויטלטלם אצל התיבה או כלי שרוצה להניח בתוכו החלה ויברך להפריש חלה. ויניחנו בתוך הכלי ואל יטלטל החלה לאחר הפרשתה אע"ג דאיכא כהן קטן בעיר דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן ומעתה הוי מוקצה. והטעם נ"ל דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה, או שמא משום דלא מוחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי. ובחול המועד ישרוף החלה". במהרי"ל (מנהגים הלכות חלה) כמה דעות. באות ב כתוב: "אמר הח"ר איקא לפני מהר"י סג"ל (=מהרי"ל) שראה מעשה שאפו החלה בפסח ונתנו לכהן קטן כמו שפסקו מקצת רבותינו. ואמר מהר"י סג"ל אמת שפסקו הכי, אכן דרכי לדרוש ברבים שלא למיעבד הכי שלא יאמרו חלת חוצה לארץ נאכלת".

אולם מובא שם באות ה בסוגריים: "אמר מהר"ש* אם היה שם כהן קטן יכול לקרות לה שם לכתחילה ולאפותה בי"ט לצורך כהן קטן דרשאי לאכול החלה הואיל ולא ראה קרי מימיו, או אפילו לגדול שטבל לקריו". היינו שנהגו להאכיל חלה לכהן קטן או גדול שטבל לקריו.

בשו"ת מהרש"ל (סי' נח) כתב: "וכן נמי לא נהיגינן כמה שכתבו התו' והרא"ש דאם יש כהן קטן שקורין לה שם מתחלה ואופין וראויה לכהן קטן או לגדול שטבל אלא כדברי רש"י וכמו שפסק הלכה למעשה וכאשר ראה מרבו*".

וכן בים של שלמה (חולין פ"ח סי' ד) כתב: "ואותן האופין בלילי י"ט דפסח, שאופין עוגה קטנה, וקודם אפייתה אין קוראים לה שם חלה, עד שעת הפרשתה, ואחר הפרשתה לא יטלטלו אותה כלל, אפילו איכא כהן קטן, דאין נוהגין לתת חלה לכהן קטן, משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי". ונראה שמקורו בתשובת מהר"י וייל.

הב"ח (או"ח סי' תנז) לאחר שהביא דברי מהרש"ל בתשובתו נימק: "ואפשר דמשום חששא דילמא קטעו בין קטן בן תשע לקטן פחות מבן תשע עשו הקדמונים תקנה שאין להאכיל לקטן כלל. מיהו ראיתי מקצת גדולים שהאכילו חלה לכהן קטן, אבל מקצת גדולים מחמירין וכמ"ש מהרי"ל בהלכות חלה (עמ' פב סי' ב) עיי"ש".

והש"ך (יו"ד סי' שכב סוף ס"ק ט) כתב: "ומשמע דהי"א פליגי נמי היכא דאיתא כהן קטן או גדול טהור אין ליתן להם לאכלה רק שורפין אותה וכ"כ מהרש"ל פ' כ"ה סי' ס' דאין נוהגין לתת חלה כלל לקטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי וכן כתב מהרי"ל בהלכות פסח דדרכו לדרוש ברבים שלא להאכילה לכהן קטן שלא יאמרו חלת ח"ל נאכלת וכ"כ מהרי"ו בתשו' סימן קנ"ג (צ"ל קצג) בדיני פסח דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן והטעם נ"ל דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה או משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי עכ"ל וכ"כ הרב בא"ח ס"ס תנ"ז אע"ג דסתם שם בתחלה כסברת הטור דמאכילין אותו לכהן קטן והכי נהגינן האידנא בחלות דמצה, ובחלות דכל ימות השנה לא נהגינן ליתנה לכהן קטן וצריך לחלק בין פסח לשאר ימות השנה".

והמגן אברהם (סי' תנז ס"ק ט) לאחר שהביא עיקר דברי הש"ך ביו"ד מסיים: "ואפשר מפני שהחלות מרובות ואם לא יאכלנו לא יהיו מחזיקים אותו ככהן כמ"ש רש"י בחולין פי"ח גבי מתנות כהונה". ולכן החמירו לאוכלם בערב פסח.

ובמשנה ברורה (סי' תנז ס"ק כב) כתב: "ומ"מ לדינא דעת הרב כדעה הראשונה דנותנין לקטן או לגדול שטבל לקירויו [ש"ך ביו"ד סי' שכ"ב אות ט'] וכתב הפמ"ג ומ"מ לא ראיתי לנהוג כן אף בפסח. ובמדינותינו יש באיזה מקומות שנותנין לכהן גדול שטבל לקריו בפסח ועיין במ"א שכתב טעם למה דוקא בפסח המנהג ליתן".

וכך סיים בערוך השולחן (יו"ד סימן שכב סכ"א): "כבר כתבנו בסעי' ט"ז דכפי מנהגינו ע"פ רבינו הרמ"א להפריש חלה אחת ולשורפה אין להפריש חלה שנייה לתתה לכהן קטן אפילו מי שרוצה להחמיר בזה וכ"כ בשם מהרש"ל דלא לתת חלה לקטן דלא מחזקינן בזמה"ז בכהן וודאי [ש"ך סק"ט] ולא אבין טעם זה להחליש כה הכהונה בזמה"ז ובפרט בחלה דרבנן ומהרי"ל כתב הטעם שלא יאמרו חלת ח"ל נאכלת [שם] וגם זה תמוה דהש"ס לא חשש לזה ואנן ניחוש לה ומהרי"ו כתב הטעם שמא יפרר ואתי לידי תקלה [שם] דדרכו של תינוק לפרר וגם זה אינו מובן לחוש מה שהש"ס לא חש לה ועוד הלא ביכולת ליתן לגדול כשטבל לקריו ויראה לי דלכן רבינו הרמ"א כתב נוסח הברכה על אכילת חלה כמ"ש שם משום דדעתו שמי שרוצה להאכיל לכהן קטן כדברי הש"ס ביכולתו לעשות ולא כתב זה מפורש משום דממהרי"ל ומהרי"ו לא משמע כן וכן משמע מדבריו בא"ח סי' תנ"ז לענין אפיית מצה בפסח שכתב וז"ל ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקריו מותרים לאפות החלה בשבילו וי"א שאין מאכילין חלה בזמה"ז לשום כהן עכ"ל הרי שכתב דעתו להיתר ואח"כ הביא דברי מהרי"ו ויש שרוצים לחלק בין פסח לשאר ימות השנה [עי' ש"ך ססק"ט ומג"א שם סק"ט] וכתבו טעם חלוש מאד ע"ש ולענ"ד נראה דדעת רבינו הרמ"א להתיר בכל השנה ורמז רמיז לה בכאן ובא"ח אלא שלא כתבו בפירוש מפני הטעם שכתבנו ומפני שאין כן מנהג העולם ופשוט הוא שאם הפרישה חלה ונאבדה שא"צ להפריש אחרת כיון שאינה ניתנת לכהן [כ"כ בברכ"י]:

כמה חלות והיכןעריכה

מקור ההלכה במשנה במסכת חלה (פ"ד מ"ח): "רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת. מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור. מן הנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה, רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדה וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן".

פירוש המשנה בקצרה: כל העולם נחלק לשלושה חלקים א"י שכבשוה עולי בבל, א"י שנכבשה ע"י עולי מצרים ולא ע"י עולי בבל, ושאר העולם. בכיבוש עולי בבל מפרישים חלה אחת ואוכלה כהן בטהרת גוף מלאה (אף מטומאת מת) ובטהרת החלה. בכיבוש עולי מצרים שלא כבשו עולי בבל (אבל עיקרו מן התורה) מפרישים שתי חלות מדרבנן, האחת בשיעור הקבוע בהלכה (אחד מארבעים ושמונה) והחלה נשרפת. ומפרישים עוד כלשהו לחלה וניתנת לכהנים ונאכלת. ומפרישים שתים משום שהן טמאות בטומאת ארץ העמים* ולכן זו שכשיעור היא במקום החלה המקורית ונשרפת כדי שלא יאמרו שראו חלה טמאה נאכלת, ואת השניה מפרישים ומאכילים לכהנים כדי שלא תשתכח תורת מתנת חלה ואכילתה. החלק השלישי שהוא שאר העולם מפרישים בו שתי חלות ששתיהן חיובן מדברי סופרים, הגדולה כשיעור (אחת ממ"ח) נאכלת והשניה נשרפת. ונחלקו התנאים מי רשאי לאכול את החלה הראשונה*, לחכמים רק כהן וכוהנת שאינם טמאים בטומאה היוצאת מגופם כגון קרי, זיבה, נידה מותרים לאוכלה. ואם טבלו אפילו לא העריב שמשם מותרים או לכהן קטן מתשע שנים, (שלא הגיע לכלל זיבה או קרי) ואעפ"י שהם טמאי מת או טמאי שרץ. ואילו לר' יוסי כל כהן רשאי לאוכלם. ואת החלה השניה מותרים לאכול אף כהנים טמאים לגמרי*.

וכ"כ הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ח): "שלשה דינין לחלה בשלש ארצות, כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים, ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות האחת נשרפת והאחת נאכלת, ומפני מה מפרישין בה שתי חלות מפני שהחלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו, והואיל והיא א"י מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה, ומפרישין חלה שנייה ונותנין אותה לכהן לאכלה, כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת שהרי נשרפה הראשונה אע"פ שלא נטמאה טומאה ידועה לכל, וזו שנייה אין לה שיעור אלא כל שרוצה מפריש מפני שהיא מדבריהם. וכל הארץ מאמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר הארצות מפרישין שתי חלות, אחת לשריפה כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, והואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת, לפיכך של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא, ושל אכילה אחד ממ"ח, ומותרת לזבים ולזבות* ואין צריך לומר לשאר טמאים".

הרמב"ם מפרש את המשנה וההלכה על ימי בית שני בו חלה היתה מדרבנן שכן לא היו כל יושביה עליה. בבית ראשון נראה שנהגה חלה אחת אף בעולי מצרים כיון שחיובם היה מן התורה. ולגבי חו"ל איננו יודעים היאך נהגו.

מספר החלות אחר שבטלה טהרה בא"יעריכה

בהלכה ט (פ"ה מביכורים) כתב הרמב"ם: "בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י אחד ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם".

היינו: לאחר החורבן בטלה הטהרה ע"י אפר פרה אדומה וממילא אף בא"י כהנים הם בחזקת טמאי מתים ואינם יכולים לאכול תרומות וחלות ולכן בחלק של עולי בבל מפרישים רק חלה אחת שאינה נאכלת והיא בשיעור הניתן מחלה טמאה אחד מארבעים ושמונה. ובעולי מצרים מפרישים ג"כ חלה אחת ונשרפת, וזאת הדגשתו של הרמב"ם – בכל א"י. ובחו"ל נשאר המצב כשהיה קודם שבטלה טהרה בא"י ומפרישים שתי חלות.

וכך כתב הרדב"ז: "הדבר ברור שאין טהרה מטומאת מת אלא ע"י הזאה ואין לנו בזמן הזה הזאה הילכך כולנו טמאי מתים, ואפילו הכהנים שהם נזהרים ממגע המת ומאהל המת אינם נזהרים ממגעות טומאת המת, הילכך אין לחלה תקנה אלא שריפה וכיון דלשריפה אזלא מפריש אחד ממ"ח וסגי. אלא דאכתי קשיא לי כיון דעיקר חיוב חלה אפי' בא"י בזמן הזה מדרבנן ותו דאזלא לשריפה אמאי הצריכו להפריש אחד ממ"ח ליסגי בכל שהוא דהא מן התורה סגי בכל שהוא. וי"ל דאע"ג דאזלא לשריפה בעינן כדי נתינה דכתיב תתן לו אי נמי כדי שלא תשתכח תורת חלה דבשלמא כשהיא לאכילה לכהן אפי' שלא יפריש אלא דבר מועט לא תשתכח תורת חלה, אבל אם יפריש כל שהוא וישרפנו אין הדבר ניכר אלא א"כ יפריש כשיעור ופחות שבשיעורין דהיינו אחד ממ"ח".

הטור (יו"ד סי' שכב) סיכם את מספר החלות כך: "ובזמן שהיה טהרה בארץ לא היו מפרישין אלא חלה אחת ונאכלת לכהן ובמקומות הקרובות לה ב' חלות א' לאור וא' לכהן. ועתה שאין טהרה בא"י א"א לכהן לאכול שם החלה אלא נשרפת. וכתב בה"ג שא"צ להפריש אחרת לכהן וכ"כ הרמב"ם אבל בשאר המקומות כתב שצריך להפריש שתים כבראשונה".

הטור מרמז על שיטת הראשונים שאף חו"ל נחלק מעיקר הדין בזמן שהיתה טהרה בא"י – לשנים, חו"ל הסמוך לא"י בו הנהיגו שתי חלות כמבואר במשנה, וחו"ל המרוחק בו הנהיגו מלכתחילה רק חלה אחת. בניגוד לרמב"ם שבכל חו"ל תמיד נהגו בשתי חלות.

ממשיך הטור: "וי"א כיון שאין חלה נאכלת בא"י גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב שצריך להפריש שתים בכל המקומות בין בארץ בין בח"ל".

היינו מחמת שבא"י אין נוהגת רק חלה אחת והיא נשרפת אף בחו"ל די בחלה אחת ולשריפה, זאת שיטת הי"א בטור. לעומתם הרא"ש חולק שאף בא"י צריך לנהוג כבחו"ל ולהפריש שתים. וכן הרשב"א (פסקי חלה ש"ד) הביא את השיטה שנוהגים בחו"ל שתי חלות ואת השיטה שנוהגים חלה אחת וז"ל: "ושמעתי שעדין יש מקומות נוהגים כן להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן אבל בכל הארץ הזאת וכן בצרפת אין נוהגים אלא בחלת האור ובלא שיעור".

עולה שלגבי דורנו שלש שיטות ראשונים:

א. שיטת הרמב"ם – א"י חלה אחת ובשאר מקומות שתי חלות.

ב. שיטת י"א בטור – שבכל מקום חלה אחת ולאור.

ג. שיטת הרא"ש – בכל מקום שתי חלות.

השו"ע (יו"ד סי' שכב) הביא את לשון הרמב"ם.

למי נאכלת חלת חו"לעריכה

במשנה שהובאה לעיל שנינו בסיפא: "מן הנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדה וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן".

במסכת בכורות (כז ע"א) נאמר כך: "ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי – באכילה, אבל בנגיעה – לית לן בה. אמר רבינא: הילכך, נדה קוצה חלה ואוכל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן – שקלה לה בריש מסא, ושדיא בתנורא, והדר מפרשא חלה אחריתי, כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול". דיני קדושת חלה שוים עם תרומה ולכן הגמרא משווה בין חלת חו"ל לתרומת חו"ל. צריך לבאר עפ"י שיטת אלו תנאים נאמרה סוגיא זו. כמו"כ למדים מכאן שדין כהן קטן שלא יצאה טומאה מגופו ככהן גדול שיצאה טומאה מגופו וטבל.

הרשב"א (פסקי חלה ש"ד אות ט) מבאר את המשנה ומתייחס לסוגיא בבכורות: "ומה שנחלקו ר' יוסי ורבנן במשנתינו וכדתנן (פ"ד מ"ח) וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר אינו צריך טבילה, ואסורה לזבים וזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן, מסתברא דאחלת חוצה לארץ קימי דמינה סליק וסיפא דמתניתין דיקא הכי דקתני ונאכלת עם הזר על השולחן וההיא ודאי אחלת חוצה לארץ היא וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל הבשר (חולין שם) ועל חלה שנייה הנתנת לכהן ונאכלת קא מפלגי, והכי פירושא של אור שבחוצה לארץ אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור דהיינו אחד מארבעים ושמונה דטמאה היא ולפי ששתיהן לעולם בחוצה לארץ מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת וכדאיתמר בגמ' דבני מערבא (פ"ד הל' ד') וטבול יום אוכלה דכיון דליכא חלה דאוריתא כלל הקלו באכילתה להתירה לטבול יום כמעשר ואפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כבעל קרי וזב ונדה שטומאה יוצאה עליהן מגופן ובכי הא הוא דפליגי הא במי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו כטמא שרץ ונבלה ומת אפילו רבנן מודו. והא דאמר שמואל בבכורות בפרק עד כמה (כ"ז א') אין תרומת חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כרבנן דרבי יוסי אמרה לשמעתיה ובשלא טבל והא דקתני הכא: ואסורה לזבין ולזבות אתא לרבנן". עולה מדברי הרשב"א שהמחלוקת בין חכמים לר' יוסי היא בחלה שניה בחו"ל ולגבי אכילת טבול יום שטומאה יוצאה עליו מגופו אבל טבול יום של שרץ, נבלה ומת מותרים לאכול ללא טבילה אף לחכמים. וסיום המשנה שנאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן, לפי הסבר זה ברשב"א, הוא לפי דעת ר' יוסי. וחולק על הרמב"ם בהלכה ובפה"מ שמחלוקת חכמים ור' יוסי היא בחלה ראשונה.

ממשיך הרשב"א בפירוש אחר: "אי נמי יש לפרש דרבנן סתמא קאמר וטבול יום אוכלה דמשמע הא כל שלא טבל אינו אוכלה ואפילו טמא שרץ ונבלה בהא הוא דפליגי ר' יוסי ואמר דכל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אינו צריך טבילה אבל אסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות שטומאתן מגופן עד שיטבלו וסיפא דמתניתין רבי יוסי קא תני לה לומר שבאלו מודה וקתני הני והוא הדין לבעלי קריין ולמצורעין ותנא ושייר והא פי' מסתברא דטפי עדיף דאתי כולה מתניתי' טפי כהוגן וכסדר". וכפירושו כתב הראבי"ה (ח"א, שאלות ותשובות סי' קסד).

לפי פירושו השני לרבנן צריך טבילה (ללא הערב שמש) לכל הטמאים, ור' יוסי חולק שצריך טבילה רק מי שטומאה יוצאה עליו מגופו, וכל זאת בחלה שניה (של כהנים).

ממשיך הרשב"א: "ומהא משמע דכל היכא דאתיא כהן קטן לא מפריש אלא חדא ואכיל ליה כהן [ו]לא תיקנו להפריש חלת האור וחלת כהן אלא בדליכא כהן קטן והתם הוא דתקינו שתים [ו]של כהן אכיל ליה כהן גדול אחר שטבל, וטמא שרץ ונבלה ואפי' טמא מת אוכלה שלא אסורה אלא שטומאה יוצאה עליו מגופו". נראה שדבריו לשתי השיטות שהזכיר, שדין כהן קטן אינו כדין גדול שטבל אלא הוא עדיף ממנו שאם יש כהן קטן אפשר להפריש רק חלה אחת והיא תאכל לו, ורק במקום שאין כהן קטן מפרישים שתי חלות שהשניה נאכלת לכהנים שטבלו.

הרשב"א מציע שיטה שלישית בפירוש המחלוקת בין חכמים לר' יוסי במשנה בחלה, ומסכם כך את השיטה השניה: "ומכל מקום לפי פירושן אלו חלה שניה שנתנה לכהן אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו עד שיטבול. ושמעתי שבאותן המקומות שנותנה לכהן אוכלין אותה אף כהן גדול ואשתו נדה, ולפי שאיפשר לפרש כי מחלוקת ר' יוסי ורבנן אינה אלא בחלה ראשונה שהיא לאור בזמן שאין שם כהן קטן. דתנא קמא סבר שאם בא כהן גדול לאוכלה אוכלה טבול יום [ואפי'] יצאה עליו טומאה מגופו ור' יוסי סבר כל שלא יצאה עליו טומאה מגופו אוכלה ואף על פי שלא טבל, אבל השניה אין לה דין חלה ונאכלת אפילו לזבין ולזבות ולנדות ולבעלי קריין, והיינו דאמרינן התם נדה קוצה לה חלה ואכיל ליה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן נקיט פורתא ריש מסא ושדי ליה לנורא והדר מפריש חלה דלא תשכח תורת חלה ואכיל ליה כהן גדול כלומר אף על פי שטומאה יוצאה עליו מגופו ואף על פי שלא טבל וכן פירש שם ר"ש ז"ל (חלה פ"ד מ"ח)". לפי השיטה השלישית, שתי חלות בחו"ל, ומחלוקת ר"י וחכמים היתה בחלה הראשונה והצורך בחלה שניה הוא רק במקום שאין אוכלים את החלה הראשונה – או כהן קטן או כהן שטבל. ואותה חלה שניה נאכלת לכל כהן. הרשב"א שואל על פירוש זה מדוע צריך חלה שניה בכלל אם ניתן לבטל את הראשונה ברוב ולאחר מו"מ קצר משיב לשאלתו: "ואפשר דהא דקא תני במתניתין מטורי אמנום ולחוץ שתים לא בכל חוצה לארץ [אלא במקומות הקרובות לא"י] והתם הראשונה נשרפת לעולם והשנייה נאכלת לכהן גדול והוא שטבל, אבל במקומות הרחוקים לא תקנו אלא אחת והיא נאכלת לכהן קטן או אפילו לכהן גדול שטבל ואם בא לבטלה ברוב אוכלה אף בימי טומאתו והיינו דשמואל".

ומסיק כי לפי הפירוש הראשון והשני מותר לבטל לכתחילה את חלת האור (=הראשונה) ברוב ולאוכלה אפילו זר ולא כהן.

הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה הל' י-יא) סבר כשיטה האחרונה של הרשב"א ולכן מסיק: "לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ בין בסוריא בין בשאר ארצות ורצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה וא"צ להפריש שנייה". וכן בהלכה יא ממשיך: "וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו ואע"פ שהוא טמא מת ה"ז מותר לאכול החלה הראשונה ואינו צריך להפריש שנייה בחו"ל". וכן הטור (סי' שכב) פסק כרמב"ם. וכדבריו כתב בספר התרומה (הל' חלה סי' פ): "השתא יש מקומות שמפרישין מן העסה מעט חלה ושורפין אותה והוא הדין דמצו יהבי לה לכהן קטן שלא ראה קרי או אפי' לכ"ג שראה קרי וטבל לקריו כדאיתא בהלכות גדולות כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק בנות כותים שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ואפי' לא טבל נמי אם רוצה הכהן לבטלה ברוב חולין אוכלה כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק עד כמה רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו והוא הדין לחלת האור לדידן כך מפרש בה"ג בהלכות פסחים בשם רב כהן צדק, והכהן קטן או גדול שטבל לקריו מותרים בה ומשום טומאת מת אין חששא כדאיתא פר' עד כמה כדפי' לעיל. ויש מקומות שמפרישין עוד חלה שנייה שהיא גדולה ונותנה לכהן שהוא גדול ואף שלא טבל לקריו כדאמר רבינא פרק עד כמה ומפריש חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה ויהיב לה לכהן שהוא גדול. ואומר מורי רבינו שאותה חלה שנייה מותרת לנדות לזבי' ולזבות וכך הוא מנהג במקום שמפרישין אותה שהכהן אוכלה עם אשתו נדה ואע"ג דתנן חלה שנייה אסורה לזבים ולזבות היינו דוקא מנהר אמנום ולפנים אע"פ שהוא חוצה לארץ מ"מ היו קרובים לא"י והחמירו בה יותר אבל אם רחוקים מותרת אפי' לזבים ולזבות ולנדות".

וכן באר הגר"א (יו"ד סי' שכג ס"ק א) שהחלה המותרת לאכילת כהנים שנטהרו היא החלה הראשונה של חו"ל.

הראב"ד בהשגותיו חלוק על הרמב"ם בשתי נקודות: ראשית, מפרישים תמיד שתי חלות בחו"ל והדיון במשנה לגבי מי שטומאה יוצאת מגופו הוא בחלה השניה אבל הראשונה נשרפת. ועוד לדעתו (כפי שמסבירה הכס"מ בהל' ח) מי שטומאה יוצאת מגופו אף אם הוא טבול יום אסור לאכול בחלת חו"ל כתרומה בחו"ל.

הרא"ש (הל' חלה סי' יד) סובר לגבי החלק השלישי (מכזיב עד הנהר) שמפרישים שם תמיד שתי חלות והראשונה אינה נאכלת כלל אלא נשרפת כיון שמקומם קרוב לא"י גזרו שם שלא יבואו לאכול חלה טמאה בא"י. והשניה נאכלת לכהנים שאין טומאה יוצאה מגופם או שטבלו, ועליה היתה המחלוקת במשנה. אולם הרא"ש סובר שחו"ל הרחוק מא"י יש לו דין אחר ושם דינו כמו הדין לפי הרמב"ם, שאם יש כהן קטן או גדול שטבל, יכול להאכיל להם את החלה ואי"צ לתת חלה נוספת, ואם אין כהן שיכול לאכלה מפריש חלה שניה והיא מותרת לכל הכהנים ואסורה לזרים. והמשנה בחלה דברה בחו"ל הסמוך לא"י והגמ' בבכורות דברה בחו"ל הרחוק מא"י.

מוסיף הרא"ש: "ותמהתי על כי ראיתי ברוב מקומות באשכנז שאין מפרישין חלה שניה אף כששורפין הראשונה. ויש ליתן טעם לדבר משום דבימי אמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר פרה כדאמרי' (נדה דף ו, א) חבריא מדכו בגלילא ולכך הצריכו להפריש גם בחו"ל חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה. אבל האידנא שבטל אפר פרה ואין חלה נאכלת בארץ ישראל אף בחו"ל אין צריך להפריש חלת כהן. וכ"כ בה"ג. וחלה בא"י אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה. ומנהג טוב להפרישה (=שניה בחו"ל כששורפים את הראשונה) כי הסברא נוטה להיפך כיון דאין חלה נאכלת בשום מקום כל שכן שתשתכח תורת חלה ולמחר יבנה בית המקדש וסבורים יהיו שאין דין שתאכל חלה".

היינו, נהגו באשכנז ששורפים את הראשונה ושלא להפריש חלה שניה.

ומסביר הרא"ש את המנהג שכיון שבא"י הכהנים אינם אוכלים ולכן מפרישים רק חלה אחת, ה"ה בכל העולם מפרישים רק חלה אחת ושורפים אותה. ואע"פ שהרא"ש מצדד להפריש חלה שניה כדי שיזכרו שחלה נאכלת בכ"ז לא קבע זאת להלכה.

הר"ש (עה"מ בחלה) מסביר שמחלוקת ר' יוסי וחכמים אם חלה נאכלת בחו"ל למי שאינו טמא בטומאה שיצאה מגופו בטבילה – לחכמים או ללא טבילה לר' יוסי, היא בחלה הנשרפת בחו"ל (הראשונה חלת האור) (שהיא כבי' עיקר חלה), ומביא מבכורות (כז ע"א) שאם יש כהן קטן שיכול לאכול את החלה ניתן להפריש רק חלה אחת שתאכל לכהן קטן, ובמשנה מדובר שאין כהן כזה ולכן צריך להפריש שתי חלות. והחלה השניה מותרת לגמרי לכל כהן. (וכן סבר הרמב"ם כמבואר לעיל). הר"ש מעלה אפשרות שהחלה עליה היתה המחלוקת ועליה נסב כל הדיון בגמ' בבכורות היא החלה השניה שניתנת לכהן אבל נראה שאינו מקבל זאת להלכה. הר"ש כותב שלא נהגו בחו"ל (כנראה בצרפת ואשכנז) להפריש שתי חלות, אלא חלה אחת בלבד. ומסביר זאת בכך שאף בארץ ישראל חלה אינה נאכלת בגלל שכולנו טמאי מתים. וכן הרא"ש בפירושו לחלה כתב כר"ש. והדגיש שמלכתחילה המשנה בחלה דברה רק על מקומות הקרובים לא"י אבל הרחוקים מלכתחילה היו נותנים רק חלה אחת. וכ"כ תוספות (בכורות כז ע"א ד"ה פסק והדר).

בשו"ע (יו"ד סי' שכב סעי' ד-ה) פסק כרמב"ם וכטור, שבחו"ל אם יש כהנים שיכולים לאכלה (קטן או כהן שהוא טמא מגע של שרץ, נבלה או מת, או כהן שטומאה יצאה מגופם וטבלו) מפרישים חלה אחת והם אוכלים אותה ורק אם אין כהנים אלו מפרישים שתים והשניה נאכלת לכל כהן.

וכן נפסק בחידושי הריטב"א (פסחים מח ע"ב): "והרי"ט ז"ל האריך בדיני חלה עד למאד וכתב בסוף עלה בידינו לענין פסק הלכה למעשה באלו המקומות דבמקום שנהגו בשתי חלות (חלה פ"ד מ"ח) מפריש שתי חלות ואין לאחת שיעור, ובמקום שנהגו בחלת האור בלבד בהאי סגי ליה, ולענין עיסתו של פסח כשבא להפריש חלה ביו"ט ממש, אי איכא כהן קטן שקיל חדא בלחוד למיתן ליה, ואי ליכא כהן קטן ולא כהן גדול [שטבל] מקירויו שקיל חדא כל שהוא בריש עיסה ויהיב בנורא דליכא משום שאין שורפין קדשים ביו"ט דדבר מועט הוא דלא חשיב, ואידך לא מפריש לה כלל אלא אוכל והולך ואח"כ מפריש, ואם רצה מפריש ונותנה לכל כהן ואפי' היה טמא, ואי ליכא כהן באתריה אפי' בחול אינו צריך להפריש חלת כהן, עכ"ל ז"ל".

והרמ"א סבר כרא"ש וכתב: "וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת, ולשרפה (טור בשם י"א ושאר פוסקים). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו, שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור, ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות, שחלת האור לא היה לה שיעור. ומ"מ נוהגין ליטול כזית (מהרי"ל)". ועי"ע בט"ז (ס"ק ב).

והבאנו בראש דברינו, שיש מקומות שנהגו להאכיל כהן קטן או שטבל לטומאה היוצאת מגופו ולהאכיל את חלת חו"ל.

חלת כהנים בכיבוש עולי מצריםעריכה

במשנה נאמר לגבי הפרשת חלה בעולי מצרים: "מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור".

הרמב"ם בהלכה ורע"ב בפה"מ כתבו שנאכלת. והשאלה היא למי נאכלת, שכן מחלוקת ת"ק ור"י במשנה היא על חלת חו"ל ולא על חלת עולי מצרים. כמו"כ צריך לדון מה הדין לאחר שבטלה טהרה מטומאת מת אף בא"י. לפי דברי הרמב"ם בהלכה ח משמע שבזמן שהיתה טהרה בא"י, היתר האכילה בחלה שניה של עולי מצרים היה רק לכהנים שהיו טהורים לאכילת חלה, כלומר כהנים שטבלו לאחר הערב שמש, והם טהורים אף מטומאת מת. ואע"פ שלפחות לחלק מהמפרשים גזרו טומאת ארץ העמים גם בעו"מ, בכ"ז כיון שהטומאה מדרבנן לא הקילו יותר באכילתם.

לגבי הזמן שבטלה טהרה כתב הרמב"ם בהלכה ט: "בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י אחד ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה, ומכזיב עד אמנה* מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם". נראה מדבריו שאף בעו"מ מפרישים רק חלה אחת ונשרפת.

וכן דייק הטור (יו"ד סי' שכב) בדברי הרמב"ם: "ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל שעיקר חיוב מדרבנן שרי לכהן קטן או גדול שטבל לאוכלה, אבל בא"י אין להם לאכול שתרומת א"י אסורה אפילו לטמא מגע אפי' אינה דאורייתא וכ"ש דאיכא מ"ד שהיא דאורייתא אפי' האידנא שקדושה שנייה לא בטלה ובימי עזרא נתחייבו בחלה* אף על פי שלא עלו כולם".

היינו אף שבחו"ל הותרה חלת חו"ל שחיובה מדרבנן לכהן שאין טומאה יוצאה מגופו או שנטהר, בא"י, אף במקום שחיובה מדרבנן – לא הותרה כלל. וכ"ש למ"ד שהיא דאורייתא (עי' בכס"מ מי הסוברים כן). והב"י העיר על הטור: "כן משמע ודאי מדבריו בהדיא".

וכן העיר הבית יוסף בסימן שכג: "ומ"ש רבינו כל חלה שהיא מדרבנן. היינו לומר שעיקרה מדרבנן דהיינו חלת חוצה לארץ אבל חלת ארץ ישראל בזמן הזה אפילו למאן דאמר (כתובות כה.) שאינה אלא מדרבנן אינה בכלל הזה דכיון דעיקרה דאורייתא אינה נאכלת כלל וכמו שנתבאר בסימן שקודם זה (בסופו)".

ואף הט"ז (יו"ד סי' שכב ס"ק ב) כתב בתוך דבריו: "ואח"כ סיים (=הטור) ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל כו' דמשמע לפי דעה הראשונה אף בא"י הוה מהני כהן קטן, וזה אינו אליבא דכ"ע שהרי בא"י פשיטא דאינה נאכלת ואפי' בסמוכים לה לפי דעת הרא"ש שזכרנו".

אולם הרדב"ז (הל' ביכורים פ"ה ה"י) חולק על הבנת הטור והב"י ברמב"ם וז"ל: "וראיתי לבעל הטורים שכתב: 'ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל דעיקר החיוב מדרבנן שהרי לכהן קטן או גדול שטבל לאכלה אבל בארץ ישראל אין להם לאכלה וכו'", ורבינו ז"ל כתב היפך זה וז"ל: ומכזיב ועד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה וליכא למימר דמכזיב ועד אמנה קרי הטור חוצה לארץ כיון דעיקר חיובו לא הוי מדרבנן דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ. וי"ל דלא אמרה בשם רבינו אלא אם הפריש אחת לא יאכל אותה אפילו כהן קטן שהרי היא חלה ויש לה עיקר מן התורה, אבל אם הפריש שתים הנשרפת היא עיקר והשנייה אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה הילכך אוכל אותה כהן אפי' שלא טבל לקריו ונתבארו דברי רבינו". היינו, הרדב"ז דייק מהלכה ח שמה שנאמר על חלה הנאכלת ממשיך אף לאחר שבטל אפר פרה וכל כהן רשאי לאכול את החלה השניה. ומש"כ הרמב"ם שאינה נאכלת אלא נשרפת הוא דוקא בחלה הראשונה שיש לה עיקר מהתורה.

בהלכות חלה לרמב"ן (אות כב, ב) כתב בשונה משאר הראשונים לגבי עו"מ, וז"ל: "הא דתנן וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבים וכו', בהא קמיפלגי דת"ק סבר אע"ג דמדבריהם היא אצרכוה רבנן טבילה, שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נאכלת בטומאה, וכיון דאצריך בה טהרה במעשה נשאל הוא, ור"י סבר אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון זבים וזבות נדות ויולדות וה"ה לבעל קרי, והלכתא כת"ק, הלכך אסורה נמי אף לטמא מת, וכי מהניא ליה טבילה, ה"מ בטמא שרץ ונבלות ודכוותייהו, אבל בטמא מת לא מהניא ליה טבילה ולא מידי דאטו הזאה יש לנו. ודוקא בחלה שניה דכיבוש ראשון וסוריא, אבל חלה ראשונה דחו"ל אינה צריכה טבילה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, וחלה שניה מותרת לכולן כדכתבינן לעיל וכן הלכתא".

עולה מדבריו שמחלוקת רבי יוסי וחכמים היא בעו"מ* והנאכלת לאחר טבילה היא דוקא חלה שניה של עו"מ הנאכלת רק לטמא שרץ ונבלה שטבל לפני הערב שמש, אבל טמא מת אסור אף בחלה שניה של עו"מ. ובחו"ל האסורים בחלה ראשונה הם רק מי שיצאה טומאה מגופם ולא טבלו. וחלה שניה של חו"ל מותרת לכולם. נמצא כי אף בזמן הזה מי שלא נטמא בטומאת מת וטבל מותר לאכול חלה שניה בעו"מ לפני הערב שמש. אולם למעשה כיון שלא נהגו בשתי חלות בעו"מ ממילא כולם אסורים באכילת חלה.

עולה שלפי שיטת הרמב"ן בעו"מ, חלה שניה נאכלת למי שאינו טמא מת וטבל, ולפי הרדב"ז חלה שניה בעו"מ נאכלת לכל כהן. לעומתם רוב הראשונים סברו שבעולי מצרים כלל אין אוכלים חלה בימינו בכל היכי תמצי.