חבל נחלתו י מז

<< · חבל נחלתו · י · מז · >>

סימן מז- צירוף ומוקף בהפרשת חלה

פתיחהעריכה

בהפרשת חלה ישנה כמות מינימלית שפחות ממנה אין העיסה מתחייבת בחלה. ממילא עולה השאלה של צירוף כמה עיסות או מיני מאפה כדי שיתחייבו בחלה. לגבי צירוף לחיוב חשוב מין הדגן ממנו העיסה, הבעלות הממונית ומידת הקירבה הפיזית שבין העיסות משעת לישה עד שעת אפיה. בין שאר דיני צירוף ישנה הלכה בשם ר' אליעזר שהסל מצרף את העיסות או הככרות שנרדו מן התנור. ישנו דין נוסף ששייך אף בתרומה גדולה* ובחלה שהן ניתנות מן המוקף היינו סמיכות זה לזה. צירוף יוצר התחייבות בחלה, הקפת העיסות או הככרות היא בשעת ההפרשה עצמה.

לכאורה, הצירוף וכן הנתינה מן המוקף שניהם יוצרים מצב בו עיסות או ככרות נפרדים זה מזה ניתנים כחלה זה על זה, השאלה היא האם יש יחס כלשהו בין שתי ההלכות.

דין צירוף כליעריכה

דין צירוף עיסות לגבי חלה הוא כשעיסות פחותות מכשיעור צריכות כמה עיסות להצטרף, ורק כשיש בהן ביחד כשיעור מתחייבות. דין זה הוא להחמיר – לחייב בהפרשה אע"פ שכל עיסה בפני עצמה פחותה מכשיעור, אם נוצר מצב שהעיסות הצטרפו.

הצירוף הוא חיוב דיני להפרשת חלה, ויצירת שם טבל על העיסה כל זמן שלא הופרשה ממנה החלה*. אין המצב הזה מחייב להפריש ברגע הצירוף אלא רק מחיל חיוב. ההפרשה עצמה יכולה להידחות.

הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ו הט"ז) מבאר: "אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה, והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה, עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי, ואין התנור מצרפן לחלה".

ובהלכה יז כתב: "היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבין בחלה אע"פ שאינן בסל".

ובאר הרדב"ז: "עשה עיסה פחותה מכשיעור וכו'. משנה פרק ב' העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. ופירושה לדעת רבינו אם נושכות כלומר שנתחברו חיבור יפה עד שאם אתה בא להפרידן ימשך מזו לזו בלא סל חייבים בחלה, ואם צירפן בסל אעפ"י שאינן נושכות הסל מצרפן לחלה. ולפי זה רבי אליעזר מודה לת"ק ואין ת"ק מודה לרבי אליעזר וכן ביארו בתלמוד שאפי' כעכין שאינם נושכות זו עם זו הסל מצרפן דקי"ל הלכה כרבי אליעזר ואמרינן בירושלמי בסל מצרף ואין התנור מצרף ונראה טעמא דאי משום נשיכה ליכא שהרי בתנור נוגעות ולא נושכות ואי משום דכתיב באכלכם מלחם הארץ לא נקרא לחם עד שיוציאנו מהתנור ויהיה ראוי לאכילה".

הכס"מ הביא מהרשב"א שרצה לומר שבא"י אף תנור מצרף לחומרא, ודחה את השגת הרשב"א על הרמב"ם, והסיק שאין התנור מצרף. ובהלכה יז הביא הכסף משנה את שיטת הרשב"א ב'פסקי חלה' החולק וסובר שנשיכה אינה מועילה ללא צירוף סל.

אף מהריבמ"ץ משמע שסבר שלר"א הסל מצרף רק בנושכות שכתב לגבי עושה עיסתו קבין (שכ"א פטורה מחלה): "ר' אליעזר אומר אף הרודה חלות מן התנור ונותן לסל הסל מצרפן. ומחייבן בחלה, אע"פ שבשעת שלש לא לש כשיעור חיוב חלה. א"ר יונה א"ר חייא א"ר יוחנן והן שנשוכו. אמר רב יהודה אמר שמואל הל' כדברי ר' אליעזר". אמנם הרמב"ם כתב בפירושו למשנה במפורש שאם נשכו אין צורך בצירוף סל.

הרמב"ן (הל' חלה כז ע"ב) סובר שפוסקים כדעה המקילה ביותר לענין צירוף. וז"ל: "תניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן, רבי יהושע אומר תנור מצרפן, רבן שמעון בן גמליאל אומר ככרות שנושכות זו את זו מצטרפות, ומסתברא דהני תנאי דאינון רבי יהושע ורשב"ג לקולא פליגי עליה דרבי אליעזר, דאיהו אמר סל מצרף וכ"ש תנור ואפילו כשאין נושכות כדאמרן, ואתא רבי יהושע למימר בתנור הוא דמצטרף אבל כי ליכא שיעורא בתנור לא מצטרף, מאי טעמא, בתנור הוא דהוי לחם, ורשב"ג מיקל נמי דלית ליה צירוף אלא בנושכות, ורבי אליעזר אית ליה צירוף. וכבר פסק שמואל הלכה כרבי אליעזר הלכך כולהו מצטרפי, וה"נ אשכחן ליה לרב אחא כדכתבינן". נראה שהבעיה העומדת לפני הראשונים היא איזה סוג של חיבור צריך להיות בין העיסות או הכיכרות שכל אחת פחותה מכשיעור. לפי הרמב"ם או נשיכה או צירוף סל מחברים לעיסה או כיכר אחת. לעומת זאת לפי הריבמ"ץ והרשב"א – כדי להתגבר על הכמויות הקטנות של העיסות – צריך חיבור חזק יותר הן נשיכה והן צירוף סל*.

ישנה דרך ביניים להבנת הצירוף בעיסות קטנות. כך כתב המאירי (פסחים מח ע"ב): "יש מפרשים דוקא ברודה ונותן לאלתר בסל ואף הלשון מוכיח כן ר"ל הרודה ונותן לסל, ונראה מדבריהם שאם לא נצטרפו תכף לרדיה כבר הופקעה תורת חלה מהם ואין עוד בהם צירוף, ולא עוד אלא שהם גורסין כאן הסל מצרפן דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ופי' הדברים כלומר שעיקר החיוב הוא משנעשה לחם והיא שעת הרדייה ולמדנו מ"מ שהתנור אינו מצרף ואפילו בככרות הנושכות זו את זו, ומ"מ גדולי המחברים (=רמב"ם) פסקו שהככרות הנושכות זו מזו בתנור כל שנתקבץ מהם שיעור חלה מצטרפין בלא סל וכן פירשו סל מצרפן שלש פחות מכשיעור ואפאו ונתן לסל וכן עד שנתקבץ בסל כשיעור חלה". היינו צירוף מועיל רק נעשה מיד לאחר הרדיה מן התנור, ואם לאו אינו מועיל*.

ואף הריטב"א (פסחים מח ע"ב) סבר כדעה שמביא המאירי שדוקא ברודה ונותן לסל לאלתר.

הקפדה לענין צירוףעריכה

כתב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ז הל' א-ב): "שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה ואין באחת מהן כשיעור ונגעו זו בזו ונשכו זו את זו. היו שתיהן של איש אחד אם היו ממין אחד מצטרפין וחייבות בחלה ואם משני מינין היו אין מצטרפין, שסתם אחד אינו מקפיד, ואם היה מקפיד שלא תגע עיסה זו בזו ולא תתערב עמה אפי' היו ממין אחד אין מצטרפות".

הרדב"ז הביא את הירושלמי: "א"ר יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות אשה אחת מקפדת עשו אותה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת שאינה מקפדת".

וכן הטור (יו"ד סי' שכו): "וסתם אדם אחד אינו מקפיד ומצטרף עד שיודע שהוא מקפיד, ואם אחד פת קיבר ואחד פת נאה אפי' של אדם אחד מסתמא מקפיד ואינו מצטרף". והב"י הביא את הירושלמי (חלה פ"ב ה"א).

סיכם זאת בערוך השולחן (יו"ד סי' שכו סעי' ו):

"אבל כששני העיסות היו של אדם אחד אם הם ממין אחד כפי מ"ש בסי' שכ"ד ושכ"ה מצטרפין ע"י נשוך וחייבין כחלה ואם הם של שני מינים אין מצטרפין דמסתמא מקפיד שלא יתערבו יחד ואפילו אינו מקפיד כיון דשני מינין הן אין הנשוך מצטרף אא"כ נלושו יחד. ואפילו במין אחד אם היה מקפיד שלא תגע זו בזו ולא תתערב זו בזו אין מצטרפות, ואם עיסה אחת היתה פת קיבר והשניה פת נקיה אפילו של אדם אחד אמרינן דמסתמא מקפיד ואינו מצטרף וה"ה כשבאחת יש כרכום ובאחת אין בה וכן כל כיוצא בזה כשבאיזה פרט משונות העיסות זו מזו מסתמא מקפיד אא"כ ידענו בבירור שאינו מקפיד ובזה דין אחד כשנים".

דין מוקףעריכה

תרומה גדולה וחלה צריכות הפרשה מן המוקף. ונלמד הדבר מהכתוב: "והרמתם ממנו, מן המוקף לו" וכך נכתב בהרבה ראשונים. (אנ"ת הפרשת תרו"מ, הע' בשם: רש"י [סוטה ל ע"א בשם ספרי]. רמב"ן וריטב"א [גיטין לא ע"ב]; רא"ש [בכורים פ"ב מ"ה], מאירי [גיטין שם בשם ירושלמי תרומות רפ"ב], ראב"ד [תרומות פ"ג ה"כ]).

וכך פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ג הי"ז): "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף, כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחד מהן שתי סאים על המאה, שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר, ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור". וכך פסק לגבי חלה (הל' ביכורים פ"ה הי"ג): "החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה".

דין מוקף מאפשר להפריש תרומה גדולה מריכוז פרי אחד אף על פרי אחר ובלבד ששני צבורי הפירות יהו מוקפים (קרובים זל"ז ובאשר להגדרות המדויקות להלן). מפסיקת הרמב"ם עולה שדין מוקף אינו מעכב בדיעבד, ולכן תרומתו וחלתו מופרשים אע"פ שלא הפריש מן המוקף. (וחברים נהגו להפריש אף תרומ"ע אך מן המוקף – רמב"ם הל' תרומות פ"ה ה"כ).

בחלה, בשונה מתרומה יש שיעור מינימלי ממנו מפרישים את המתנה. ואם אין שיעור מינימלי פטור ממצות ההפרשה. ולכן לגבי דין מוקף אם יש כשיעור הפרשה בכמה עיסות (בכל עיסה בפני עצמה) יכול להפריש מזו על זו ובתנאי ששתיהן לפניו. ומשמע מההשוואה לתרומה שאם הפריש חלה שלא מן המוקף ויש בכל עיסה כשיעור – ההפרשה חלה אף שאינה מן המוקף. דין מוקף נועד לצרף כמה עיסות או ככרות שיש בכל אחת מהן כדי לתרום ממנה גופה, אלא שהוא מעוניין לתרום מאחת על חברתה, וצריך לעיין איזו הקפה הוא צריך לעשות כדי לצרף כאשר ישנם דברים המונעים או מקלישים את הצירוף.

בשו"ע (יו"ד סי' שכה ס"ב) פסק לגבי דין מוקף בחלה: "אם יש בכל עיסה כשיעור, ורוצה להפריש מזו על זו, אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו".

ובאר הגר"א (שם ס"ק ח) הלכה זו: "אם יש כו'. כ"כ הרא"ש והטור. ובדין זה נסתבכו גאוני עולם עתוס' דנדה ז' א' ד"ה ומקפת כו' והר"ש שם במתני' ד' ותוס' דפסחים מ"ו ב' סד"ה הואיל ורא"ש ומרדכי שם ובסה"ת האריך בזה מאד ע"ש. ומ"מ דברי הרא"ש הן עיקר ומתני' דפ"ג דמ"ש מסייעתו עד שלא גפן כו' וכ"כ הר"ש שם ע"ש ומ"ש בספ"ב ונותן פחות כו' כדי שיטול כו' כבר כ' בירושלמי שם משום דמקפיד על תערובתן וכמ"ש למטה ואדרבה משם ראיה וכן ההיא דפרק בתרא דטבול יום ודפ"ק דנדה דמקפת כו' ג"כ משום זה ודלא כתוס' הנ"ל וכ"כ הר"ש והרא"ש וסה"ת". ולקמן נבאר את הראשונים שהזכיר.

ממשיך הגר"א ומבאר כללי מוקף: "והנה אבאר דג' דינים בזה: אם הם בלא כלי כלל א"צ אפילו נגיעה ואפילו רחוקים הבית מצרפן*. ואם הם בתוך כלי ופתוחים מלמעלה צריכין הקפה והוא קירוב ונגיעת כלים אהדדי וזה מן המוקף כמו אין מקיפין שתי חביות וכמ"ש רש"י בס"פ כשם ואם הם סתומים אפי' נגיעה לא מהני וכמ"ש בפ"ג דמ"ש עד שלא גפן כו' וכ"פ הרמב"ם וש"ע בסי' של"א סכ"ו".

היינו, בדיני מוקף, מצד מצב הפירות או הבצק וככרות בשעת הפרשה, שלשה כללים:

א) פירות שלא בכלי אבל בתוך בית אחד נחשבים 'מוקף'.

ב) בתוך כלי ופתוחים מלמעלה צריכים נגיעת כלים כדי להחשב מוקף ולתרום ולעשר מזה על זה.

ג) בתוך כלים סגורים אף נגיעת הכלים אינה מצרפתם להחשב הפרשה מן המוקף.

מוסיף הגר"א ומביא ראיות לדבריו מן התוספתא והירושלמי וממשיך: "ובספ"ב דחלה על מתני' ונותן פחות מכביצה כו' פריך ואין הבית מצטרף ומשני דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הבית מצטרף ושאין מקפיד על תערובתן הבית מצטרף עיסה טמאה ועיסה טהורה עשו כדבר שהוא מקפיד על תערובתן". ומשיג על ספר התרומה ומסכם: "ויצא לנו עוד מזה דבר שמקפיד על תערובתן כמו שאין מצטרפין לחלה כמ"ש בר"ס שכ"ו כך אין מפרישין מזה על זה אלא בנגיעה כמ"ש בספ"ב ונותן פחות כו' שיטול מן המוקף ומשם משמע ג"כ דמוקף דוקא נגיעה אלא דא"צ לזה אלא בכה"ג".

מתבאר כי לגבי הפרשת חלה מצד דין מוקף כאשר מקפיד על עירוב העיסות צריך דוקא נגיעה, ועיסה טמאה וטהורה דינה כדבר המקפיד ולכן צריך נגיעת עיסות. עוד כותב הגר"א שההצטרפות מדין מוקף (בבית או בכלי) הוא כאשר אין מין אחר מפסיק, ואז אי"צ אף נגיעה.

עולה מדברי הגר"א שכלים חוצצים לדין מוקף אם הם סגורים ולכן אין להפריש מזה על זה, ואם הם פתוחים מצטרפים בנגיעת הכלים. לעומת זאת בלא כלי אפילו חלל הבית מצרף. כמו"כ הקפדה על הצטרפות מחייבת נגיעה לשם נתינה מן המוקף. דברי הגר"א מתאימים לפסקי הרמב"ם והשו"ע ומבררים אותם.

שיטות הראשונים בענין מוקף וצירוף סלעריכה

הראשונים נתעוררו לשאלה מה היחס בין צירוף למוקף. האם מצב שמועיל מצד דיני צירוף נחשב למוקף ולכן אין צריך פעולה נוספת להקיף את העיסות וניתן להפריש מזה על זה או שבצירוף בסל לא די. נראה שהטרידה אותם השאלה מדוע צירוף לא יועיל למוקף אם הוא המחייב בחלה כש"כ שיועיל להפרשה עצמה ולא יתחייב בדבר נוסף.

לפי שיטת הרמב"ם והשו"ע וכפי שהסבירה הגר"א – דין צירוף ודין מוקף הם דינים שונים, הגורמים למוקף אינם מספיקים לצירוף. ללא צירוף אין חיוב הפרשה והוא דין בחיוב, בעוד שהפרשה שלא מן המוקף מועילה בדיעבד (אף בחלה), והיא דין במעשה ההפרשה בפועל.

בראשונים מספר הסברים ליחס שבין מוקף לצירוף.

הרא"ש בהלכות קטנות (הל' חלה סי' ד) מסכים עם הרמב"ם שלשם צירוף בתוך כלי די בנגיעה וז"ל: "והא דמצרכי רבנן נשיכה ור' אליעזר נגיעה. ה"מ לצרף יחד שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור. אבל לתרום מן המוקף אפילו נגיעה לא בעינן רק שיהא סמוכות זו לזו בפנינו. כדאמר גבי קנקנים של יין (מעשר שני פ"ג) הסמוכין זה לזה דאמר עד שלא גפן תורם מזו על זו והא דאמר עלה בירושלמי חמשה שקין בגורן תורם ומעשר מזו על זו והא דתנן במתני' רבי אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טמאה ועיסה טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ונותן פחות מכביצה באמצע כדי להנטל מן המוקף אלמא בעינן נגיעה לענין מוקף טהורה וטמאה שאני כדאיתא בירושלמי דהאי פירקין (בסופו) דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף. עיסה טהורה ועיסה טמאה עשה אותו כדבר המקפיד על תערובתו. בעיסה תחלה. אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל והא דקאמר אין הכלי מצרף לאו דווקא דלא בעי כלי אלא לאשמועינן דאפי' כלי אין מועיל בדבר המקפיד על תערובתו".

היינו, לפי הרא"ש, לדין צירוף צריך נגיעת עיסות כאשר אין בכל אחת כשיעור, אבל לדין מוקף מספיק קרבה פיזית, ובמקום שמקפיד שלא יתערבו העיסות צריך נגיעה לדין מוקף. וכ"כ בפירושו לחלה (פ"ב מ"ד), וכ"כ הרע"ב לחלה (שם).

הר"ש על המשנה בחלה (פ"ב מ"ד) נותן כמה שיטות בהסבר היחס שבין צירוף סל ומוקף*:

"() ונראה אע"ג דמהני סל לצירוף להתחייב בחלה היכא דלש פחות משיעור מ"מ לענין מוקף לא מהני צירוף סל דהא ר' אליעזר הוא דאמר בסוף פירקי' ומייתי לה בפרק כשם ניטלת מן הטהור על הטמא דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף ולמה דוחק לעשות כן יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה בתוכו ולא יגע אלא ודאי בהכי לא חשיב מוקף אף על פי שמצרף להתחייב".

כלומר, לדין מוקף צריך נגיעה (אף בעקיפין ע"י פחות מכביצה). בפירוש זה חולק על הרא"ש והשו"ע (שהנגיעה הוצרכה לדין מוקף משום שמקפיד ובית וכלי מצרפים למוקף). וכפירוש זה כתב הריטב"א (פסחים מח ע"ב). ונראה שהקפה זו מועילה לכל מצב בין אם מקפיד על העיסות שלא יתערבו בין אם לאו.

עוד מביא הר"ש פירוש נוסף: "() ועוד יש לפרש דאפילו להתחייב לא מצרף אלא אם כן נגע ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה, ומיהו לא יתכן מדקתני סל מצרפן ולא קתני מחברן כדדייקינן בהקומץ רבה (דף כד א) גבי עשרון שחלקו והניחו בביסא ולמאן דאמר לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו בזו קשה קצת ושמא לא היה מדקדק בין מצרפן למחברן כבני ר' חייא דמנחות. והא דתנן לקמן בפ' בתרא (מ"א) שתי נשים שעשו קבים ונגעו זה בזה אפילו הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה א' מין במינו חייב אותה נגיעה היינו נשיכה למאן דאית ליה או צירוף סל למאן דאית ליה".

לפירוש זה משמע שעל מנת להתחייב בחלה בעיסות פחות מכשיעור צריך צירוף סל ונגיעה או נשיכה, ובפירוש זה הוא אינו דן לגבי מוקף. השינוי מהפירוש הראשון שבו סבר שהנגיעה נצרכת לדין מוקף וכאן אף לדין צירוף.

"() ועוד יש לפרש דאפילו תמצא לומר דלענין מוקף מועיל צירוף סל בלא נגיעה לא היה יכול לעשות כן במתניתין דטמאה וטהורה מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף [כדאיתא בירושלמי (הלכה ג) דפרקין דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הסל מצרפו] עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותה כדבר שהוא מקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל, ובדבר שאין מקפיד על תערובתו אפילו כלי לא בעינן כדפרשי' בפ"ג דמעשר שני, ולא הזכיר כאן צירוף כלי אלא לאשמעי' דאפי' כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו".

פירוש זה מתאים לדברי הרא"ש והגר"א שבעיסה שמקפיד צריך דוקא נגיעה כדי שיהיה מן המוקף, ואם אינו מקפיד די בצירוף סל.

אם נסכם את פירושי הר"ש:

לפירוש הראשון – לצירוף מועיל סל, למוקף צריך דוקא נגיעה. ולפירוש השני למוקף סל ונגיעה.

לפירוש השלישי – לצירוף מועיל סל, למוקף שמקפיד צריך סל ונגיעה (כרא"ש).

נראה ששני הפירושים הראשונים סוברים שלשם מוקף צריך חיבור של העיסות יותר מאשר בצירוף ולכן מצריכים נגיעה ולפירוש השני נגיעה עם צירוף סל. הפירוש השלישי סובר שלמוקף אין צורך בנגיעה אא"כ מקפיד ודוקא דין צירוף מחייב יותר מדין מוקף.

הרשב"א (פסקי חלה ש"ב סי' ח) פסק: "אי זהו מוקף כל שנוגע זה בזה. אלא שאין הסל מצרף אלא לכשיעור להתחייב בחלה אבל לקרות מוקף אינו אלא בנוגע ממש". וסבר בענין מוקף כפירוש הראשון בר"ש.

תוספות בנדה (ז ע"א ד"ה ומקפת) מסביר בתירוצו הראשון כתירוץ השני בר"ש, ומסתפק שמא לצירוף הנגיעה הנצרכת היא בעצם נשיכה, אבל למוקף צריך נגיעה וצירוף סל. ולפי"ז מחמיר בחיבור עיסות הן לעניין צירוף והן לעניין מוקף. בפרושו השני המופיע בגליון על הדף הוא מפרש כפירוש השלישי בר"ש.

וכן הסמ"ג (עשין סי' קמא) כתב בשם ר"י כפירוש השלישי בר"ש (כרא"ש), וז"ל: "ואומר רבינו יצחק דווקא כשאין בכל אחת ואחת כשיעור צריך צירוף סל ונגיעה אבל אם יש בכל אחת כשיעור שאין צריך צירוף רק לפטור מאחת את חבירתה צירוף סל בלא נגיעה מועלת בכל דבר שאין מקפיד על תערובתו כדאמר בירושלמי (דף יד, א) שכל דבר שמקפיד על תערובתו כגון טהורה וטמאה או חיטין ושעורין וכיוצא בזה אין הסל מצרפן, ומטעם זה מתישב מה שאמר רבי אליעזר במסכת חלה (פ"ב מ"ח) ומביאה בפרק כשם (סוטה ל, ב) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע שלא יקבל טומאה מן הטמאה כדי לתרום מן המוקף [ו]משמע שם שלא יועיל צירוף סל וזהו הטעם מפני שמקפיד על תערובתו כאשר ביארנו".

בספר התרומה (הל' חלה סי' פא) סיכם: "והשתא כללו של דבר להתחייב בחלה כשעושה מצות קטנות (צ') צירוף כלי וגם נשיכה לר"י ב"ל או נגיעה לר"ח. אבל כשיש לכל אחת ואחת כשיעור ורוצה לפטור מאחת את כולן א"צ רק צירוף כלי או השלכה לאויר הבית בזמן ששתיהן טמאות או שתיהן טהורות כדאיתא בירו' בזמן שאינו מקפיד על תערובתו הבית מצרף. פי' אויר בית או אויר כלי".

ומתבאר שסבר שלא כאחת השיטות לעיל אלא לשם צירוף צריך כלי ונגיעה ואילו למוקף – הבית או הכלי מצרף בלא נגיעה, אם אינו מקפיד. וא"כ צירוף צריך חיבור הרבה יותר חזק מאשר מוקף, אולם לגבי החלה המופרשת עצמה מצריך נגיעת המופרש מן הטבל בתוך הכלי או הבית המקיפן בשעת הפרשה, וז"ל בסימן פב:

"בשעת קריאת שם חלה צריך ליקח מעט מן העיסה וליגע ההוא מועט אל העיסה גדולה ולומר באותה שעה הרי זו חלה או תרומה ולא סגי בצירוף כלי בלא נגיעה כדפרי' לעיל כדי להפריש מן המוקף מדמצר' ר"א פחות מכביצה בשעת קריאת שם ליתן בין עיסה טהורה לטמאה אע"ג דאיכא למימר כיון דמקפיד על תערובתו מפני הטומאה אין הכלי מצרף כדאיתא בירו'. אבל בעלמא יועיל צירוף כלי בלא נגיעה. אבל לעולם ההיא מעט עיסה שקורא לה שם חלה צריך ליגע בעיסה או למצה אחרת גדולה והאחרות פטורות ע"י צירוף ולעולם צריך להקיף בשעת קריאתה שם חלה. ואם יש הרבה מצות אם ישנן קטנות שאין בהן כשעור יתנם במחבת או בתיבה ויתחייבו כולם. אבל נגיעה לכל הפחות בעי עם צירוף כלי ואז יתחייבו ויפריש עליה חלה בודאי ויברך ואע"פ שכבר נתחייבו ע"י צרוף כלי וע"י שנגעו יחד תחל' ומ"מ בשעת קריאת שם צריך שיגעו כל המצות יחד כדי להפריש מן המוקף, ולא יועיל צירוף כלי כי אם כדי להפריש מן החלה בלא ספק, שע"י צירוף כלי נתחייבו כולן. ואם הם מצות גדולות שיש בכל אחד כשיעור (צ') צירוף כלי לפטור מן אחת על חברתה. ואפי' בלא נגיעת יחד כולן סגי כדאיתא בירוש' כיון שאין מקפיד על תערובתן. אך לעולם צריך להקיף וליגע ההוא מעט עיסה שיקרא שם חלה על העיסה גדולה אחת מהן בשעה שיקרא שם לההוא מעט עיסה".

עולה מדברי ס' התרומה שמחלק בדין מוקף בין חלות קטנות משיעור חלה ומצריך לשם צירוף – כלי ונגיעה, ולשם הפרשה מן המוקף ג"כ צירוף בכלי ונגיעה, ובחלות גדולות מצריך רק הקפה בכלי ללא נגיעה. עולה כי לשיטתו צירוף בכלי הוא בעצם דין של מוקף והנגיעה מכריעה שיש כאן עיסה אחת על אף שכל אחת קטנה מן השיעור, ולכן בחלות גדולות אין צורך לנגיעה. כמו כן בשתי סוגי ההפרשות מצריך נגיעת ההפרשה עצמה בטבל.

אם נסכם את דיני צירוף ומוקף לפי השיטת השונות עולה:

לצירוף עיסות או ככרות קטנות:

לרמב"ם, רא"ש סמ"ג – הסל או נשיכה מצרפות.

לר"ש, רשב"א, תוס' בנידה – סל מצרף.

לס' התרומה – צריך סל ונגיעה.

למוקף בעיסות או ככרות:

לרמב"ם, ר"ש (פי' ג), תוס' בנדה (פי' ב), רא"ש, סמ"ג, ס' התרומה – הבית והסל מצרפים, במקפיד צריך אף נגיעה.

לר"ש (פי' א), רשב"א – נגיעה מצרפת.

לר"ש (פי' ב), תוס' בנדה (פי' א) – נגיעה וסל מצרפים יחדיו.

בין דיני צירוף לדין מוקף ביחס להקפדהעריכה

בתרומת הדשן (סי' קפט) דן בענין אשה שלשה שתי עיסות, באחת עירבה כרכום ובאחת לא עירבה בה, ואין לא בזו ולא בזו שיעור חלה, האם יש לצרפן ע"י נשיכה כדי ליטול מהן חלה או לאו. ומסיק בתרוה"ד שדוקא אם יש בכל אחת כשיעור מועילה נשיכה להחשב מוקף אע"פ שמקפיד על תערובתן, אבל אם אין בכל עיסה כשיעור והאשה מקפידה על תערובתן כגון כאן שאין הכרכום מספיק לשתי העיסות אי אפשר לצרפן לא ע"י נשיכה ולא ע"י כלי. דברי תרוה"ד הובאו להלכה בשו"ע וברמ"א (יו"ד סי' שכו, ס"א): "שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה, ואין באחת מהן כשיעור, ונגעו זו בזו ונשכו זו את זו. ואם היה מקפיד שלא תגע עיסה זו בזו ולא תתערב, אפי' היו מין אחד אין מצטרפות. ואם האחת פת קיבר והאחת פת נאה, אפילו הן של אדם אחד, מסתמא מקפיד ואינו מצטרף. הגה: וה"ה שתי עיסות שיש באחת כרכום ובשנית אין בה. וכל זה שאין שיעור בכל אחת, אבל אם יש בהן שיעור, מפריש מאחת על חבירתה אם הן של אדם אחד (ת"ה סימן קפ"ט)".

וכך הביא זאת הלבוש (יו"ד סי' שכו ס"א): "ואם היו שתי העיסות של איש אחד, אם הם ממין אחד כפי מה שנתבאר בסימן שכ"ד ונגעו זה בזה ונשכו זה בזה מצטרפין וחייבים בחלה, שסתם אדם אחד אינו מקפיד שיתערבו עיסותיו כשהם ממין אחד כמו שנתבאר. אבל אם הם משני מינים אפילו אדם אחד מקפיד שלא יתערבו ואינן מצטרפין, ואפילו אדם אחד וממין אחד אם ידוע שמקפיד שלא תיגע עיסה זו בזו ולא תתערב אין מצטרפין, ואם האחת פת קיבר והאחת פת נאה אפילו הן של אדם אחד מסתמא מקפיד ואינו מצטרף, וכן שתי עיסות שיש באחד כרכום ובשני אין בו סתמא מקפיד ואינו מצטרף. במה דברים אמורים שצריך נגיעה ונשיכה כשאין בכל אחד שיעור חלה ורוצה לצרפם, אבל יש בכל אחד שיעור חלה אע"פ שאחד פת קיבר והשני פת נאה או שיש באחד כרכום ובשני אין בו, מפריש מאחד על חבירו אם הם של אדם אחד אפילו בלא נגיעה ונשיכה אלא שהם לפניו דהא ממין אחד הם".

הט"ז (יו"ד סי' שכו סק"א) הקשה על הלבוש:

"וכל זה שאין שיעור בכל אחת. – פירוש אז אין מצטרפות אפילו על ידי נגיעה או נשיכה אבל אם יש שיעור מפריש אחד על חבירו כו' פירוש ע"י נגיעה ונשיכה ואע"ג דבסוף סי' שכ"ה פסק כיון ששתיהן לפניו מפריש מזו על זו ואין צריכין נשיכה ואפילו צירוף סל שאני הכא דהוי דבר שמקפיד עליו וכן מבואר בת"ה סי' ק"ץ (צ"ל קפט) וראיה ברורה מן תלמוד ערוך בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דהוי דבר המקפיד צריך דוקא חוט בצק לחברם ועל כן כתב דהא דמבואר בי"ד דבדבר המקפיד אין מצטרף אפי' על ידי נשיכה היינו אם אין בכל אחד כשיעור חלה אין בידינו להחשיבה כעיסה אחת לחייבה בחלה ורמ"א שכ' כאן מפריש מאחד על חבירו ולא זכר נשיכה היינו דסמך על מ"ש בתחלת הסי' שמיירי בנשכו ומ"מ גרם מכשול לפני בעל הלבוש ובמחילה מכבודו שגג מאד בזה, שכ' בד"א שצריך נשיכה כשאין בכל אחד שיעור חלה ורוצה לצרפם אבל אם יש בכל אחד שיעור חלה אע"פ שאחד פת כרכום ובשני אין בו מפריש מאחד על חבירו אם הם של אדם אחד אפילו בלא נשיכה אלא שהם לפניו דהא ממין אחד הם עכ"ל טעה בתרתי דכ' באין שיעור מהני צירוף על ידי נשיכה וביש שיעור לא צריך נשיכה וחשיב שהך יש שיעור הוא כאותו של סוף הסי' שלפני זה ולא היא דכאן מיירי בדבר המקפיד ועל כן בדבר שאין בו שיעור לא מהני נשיכה לצרפה לשיעור חלה וביש שיעור מהני נשיכה שיפרוש מאחד על חבירו ובלי ספק לא עיין בעל הלבוש במקור הדין וזה גרם לו שכתב כן".

עפ"י הנכתב לעיל דברי הט"ז נכונים. דברי הלבוש נכונים רק לגבי דבר שאינו מקפיד עליו, ואז אם אין שיעור צריך צירוף סל או נשיכה ואם יש שיעור בכ"א די שהן לפניו כדברי הרא"ש או שאויר בית מצרף. אבל אם מקפיד על העיסות בדבר שאין בו שיעור לא מצטרף כלל ואם יש בו שיעור לענין מוקף צריך נגיעה או נשיכה.

הש"ך בנקודות הכסף עובר שוב על הסוגיה ומבאר שבהקפדה לענין צירוף אין מועילים לא נשיכה ולא צירוף סל (כתרוה"ד), ולענין מוקף הקפדה המחייבת נגיעה היא דוקא בעיסה טהורה וטמאה שבכל אחת כשיעור, אבל כל הקפדה אחרת כשבעיסות יש כשיעור די לענין מוקף שהן לפניו (רא"ש), או הבית והכלי מצרפים (גר"א עפ"י רמב"ם ורא"ש), ובכך מתרץ את דברי הלבוש שאינו מבחין בין מקפיד ללא מקפיד.

בערוך השולחן (יו"ד סי' שכו ס"ז) הכריע כט"ז:

"וכתב רבינו הרמ"א על הדין שנתבאר וז"ל וכל זה כשאין שיעור בכל אחת אבל אם יש בהם שיעור מפריש מאחת על חבירתה אם הן של אדם אחד עכ"ל ויראה לי דלא קאי זה רק על מין שוה אלא שאחד משונה מהשני כגון שזה קיבר וזה נקי או בשארי הפרישים אבל בשני מינים אין מפרישין מזו על זו וי"א דהא דמפריש מאחת על חבירתה דווקא כשיש נגיעה ונשיכה מזו לזו [ט"ז סק"א] ואף שנתבאר בסי' שכ"ה דכשיש שיעור בכל אחת א"צ כלום זהו בשוין לגמרי אבל במשונות צריך וי"א דגם בזה א"צ* [לבוש ונקה"כ] ונראה עיקר כדיעה ראשונה, ויראה לי דכל הדינים שנתבארו כאן בנשוך ה"ה בצירוף סל דחד דינא אית להו וכמ"ש בסי' שכ"ה וזה שמצריך של אדם אחד ולא של שני בני אדם זהו כשאחד מפריש בלא דעת השני, אבל אם שניהם רוצים מפריש אחת על שתיהן".