חבל נחלתו י מ

<< · חבל נחלתו · י · מ · >>

סימן מ

נדר צדקה או התחייבות מותנית

שאלה

אדם התגורר בישוב בשכירות והתפלל באחד מבתי הכנסיות בישוב. הוא התבקש ע"י הגבאי להיות עמית בעמותת בית הכנסת. העמותה מחזיקה את צרכי בית הכנסת ועורכת פעילות חברתית לחברי העמותה. מוסכם בבית הכנסת שדמי חבר אלו (שהם ללא תמורה אלא בגדר תרומה בעלמא) נגבים רק מן הגרים בקביעות בישוב, וכיון שבזמן הפניה עדיין אותו אדם לא החליט אם להשתקע בישוב לא היה חייב להשתתף בדמי חבר בבית הכנסת. אעפ"כ הוא החליט לתת תרומה בהוראת קבע לחמש שנים. לאחר זמן מה האדם עזב את הישוב. האם עליו להמשיך ולשלם לאותה עמותה?

תשובה

א. בתשובה הקודמת עניתי שסתם הוראת קבע לצדקה, כיון שיש הסוברים שנדר בכתב הרי הוא כנדר שהוציא בשפתיו, לכן כדי לבטלו כאשר אין צורך בנתינה זו כגון שהעני התעשר או מת וכד' צריך להישאל על הנדר. אולם במקרה זה נראה לי שצריך לעיין האם ההוראה בכתב כנדר בטלה מחמת שהאדם עזב את הישוב.

נראה לי שצריך לבדוק האם הוראת קבע שניתנה על דעת שהוא מתגורר בישוב נחשבת כתנאי ברור בהוראת הקבע, ועל כן מרגע שעזב את הישוב הוא יכול לבטלה.

ב. במשנה (נדרים פ"ג מ"א): "ארבעה נדרים התירו חכמים: ונדרי אונסים".

ובמשנה ג (כז ע"א): "נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעכבו נהר – הרי אלו נדרי אונסין".

היינו, חברו הדירו שכל נכסי החבר יהיו אסורים על המודר, או שהוא נדר מעצמו, אם לא יבוא לסעוד אצלו, וארע לנודר או למודר אונס כגון שחלה הוא או חלה בנו או שעליית הנהר גרמה לו שאינו יכול לבוא ולסעוד אצל חברו. וקובעת המשנה שחכמים התירו נדר זה ללא שום התרת חכם משום שמלכתחילה לא נדר אדעתא דהכי, שגורמים שאינם תלויים בו יעכבוהו מקיום הנדר.

ופרש הר"ן:

"נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו' או שחלה בנו – כלומר דאע"ג דלאו אונס גמור הוא".

"הרי אלו נדרי אונסין – לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו, אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל ולא יבא אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו מותר דלאו אדעתא דהכי אדריה".

ופרש ר' עובדיה מברטנורא (שם מ"ג): "נדרי אונסין – דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ובכהאי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב הוו דברים".

ובשיטה מקובצת לנדרים (כז ע"א): "נדרי אונסין הדירו חבירו. שלא יהנה ממנו אם לא [יאכל אצלו] וחלה הוא אינו נאסר בכך דקים לן דאדעתא דאונסא לא נדר. כללא דמילתא דכל נדרים טעמא דהתירום חכמים דבעינן פיו ולבו שוין ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר וחשבינן ליה כאילו פירש בפיו דברים שבלבו. שיט"ה".

היינו, המיוחד בנדרי אונסין שאין ביטוי חיצוני בשעת הנדר לתליית הנדר בכך שהמודר לא יהא אנוס, ובכ"ז כיון שהוא אנוס הנדר בטל.

וכדברי הרע"ב במשנה ד: "וכל הני ארבעה נדרים דתנא במתניתין, דין הנדרים והשבועות שוים, ומה שמותר בנדר מותר בשבועה ואין צריכים התרה".

לכאורה קשה על הבנה זו בנדרי אונסין, הרי קי"ל שדברים שבלב אינם דברים וא"כ מנלן להתחשב במה שהיה בדעתו ואפילו לא העלה על שפתיו?

ג. תוס' בקידושין (מט ע"ב) בארו בענין דברים שבלב: "ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה, וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא, לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל". וכן בתוספות כתובות (צז ע"א ד"ה זבין).

למדנו מדבריהם שאף אם אדם אינו מתנה את מעשיו בדברים מסויימים בפירוש, בכ"ז אם יש אומדנא ברורה שעשה בכוונה מסוימת הרי המעשה יתפרש לפי האומדנא וכך תהיינה תוצאותיו המעשיות.

ד. ואלו דברי הרמב"ן מסכת כתובות (עח ע"ב) לגבי שטר מברחת: "ואי קשיא לך הא קיי"ל דברים שבלב אינן דברים כדאמרינן (קדושין נ' א') בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק ואסיקנא דקנה לוקח משום דדברים שבלב נינהו והכא נמי נימא הכי, לא קשיא דהכא מוכחא מילתא דליכא דיהבה כולהו נכסה לאחריני ואיהי תשאל על הפתחים ובודאי משום אינסובי הוא, אבל התם לא מוכחא מילתא כולי האי דאימר זוזי איצטריכו ליה וזבין ואף על גב דבליביה לא ניחא ליה בעידן זביני מיהו לא מוכחא מילתא. אבל במברחת לאו דברים שבלבה הוא אלא דברים שבלב הכל, דאלת"ה אלא מתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד אמאי חוזר הא דברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר, אלא כל כה"ג לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם, וכדאמרינן בפרק מי שמת (קמ"ו ב') אומדנא דמוכח שאני גבי מי שהלך למדנה"י ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו שאינה מתנה דאזלינן בתר אומדנא הוא, וכן מתנת שכיב מרע שאם עמד חוזר, וזו כיוצא בהן דאומדנא דמוכח הוא, משא"כ במוכר דלא מוכחא מילתא אלא משום דהוי אמר הכי מקמי עידן זביני ובעידנא דזבין לא אמר".

היינו הרמב"ן מגדיר שבמקום שיש אומדנא ברורה על כוונת מעשה מסויים אין הדברים נחשבים לדברים שבלב אלא לדברים שבפי כל העולם ובלב כל העולם, היינו כאילו אמרו זאת בפיהם וכאילו כוונתם ברורה בגוף המעשה.

ואין זה אך לגבי פעולות ממוניות אלא אף ביחס לנדרים. כך כתב הריטב"א (שבועות כו ע"ב): "והנכון בתירוץ קושייתם שלא התירו נדרי אונסים שהן בשבועה דלהבא אלא בנשבע לעשות מעשה, כההיא דהדירו שיאכל אצלו [וחלה הוא כו'], שאין גמר חלות שבועתו עד שעת מעשה וההיא שעתא מחייב על עבריינותו, וכיון דאניס ולא מצי למעבד באונסא דלא שכיח או דשכיח ולא שכיח פטרינן ליה, דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כאילו פירש וכדמוכח התם".

ה. וכך כתב הר"ן (על הרי"ף קידושין כ ע"ב): "אמר רבא הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים. ואף על גב דקי"ל בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא דאמרי' בפ' מי שמת (דף קמו ב) גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו שאינה מתנה דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ובפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף עט א) נמי אמרינן גבי שטר מברחת מורה הוראה אני ואם יבא לידי שטר מברחת אקרענו והיינו משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, ובפרק מרובה (דף פ א) נמי אמרינן מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. הני ודכותייהו לא קשיאן דכל כה"ג כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש דמברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהבה כולהו נכסי לאחריני והיא תשאל על הפתחים ובודאי דמשום אנסובי הוא דעבדה הכי וכן נמי אותה אשה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא ודאי להגון לה נתכוונה והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר ולא אמרינן דכדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר משום דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי דאימור זוזי איצטריכו ליה וזבין ואף על גב דבלביה לא ניחא ליה בעידן זביני מיהא לא מוכחא מילתא ומש"ה מסקינן דכל כה"ג דברים שבלב אינן דברים. והקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפרק ג' דתרומות ואיתא נמי בפסחים (דף סג א) המתכוין לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין אלמא דברים שבלב הוו דברים ותירץ דכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שהוא מתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוא מוציא בשפתיו וכל כה"ג כיון שאינו מוטעה במה שהוא מוציא מפיו אין מה שבלבו כלום אבל כל שהוא טועה בדבורו כי התם לאו כלום הוא דבעינן שיהו פיו ולבו שוין להוציא מה שהוא מוציא בשפתיו ומש"ה אמרי' בפ' שבועות שתים בתרא (דף כו ב) נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין לפי שטעה בדבורו כדאמרן".

מתבאר, כי הדברים מקובלים על כל הראשונים, שכל שהדברים בלבו ובלב כל אדם אפילו לא נאמרו הרי הם מונחים בבסיס האמירה או הפעולה הקניינית או הנדר, ומתייחסים למעשה בפועל.

ו. וכך כתב בקצות החושן (סי' יב, א) בענייני מחילה:

"שוב מצאתי במוהרי"ט ח"ב (חו"מ) סי' מ"ה עמד בחקירה של המחשבה דכמה סוגיות מורה דמהני דברים שבלבו וכמה סוגיות מורות דלא מהני דברים שבלב, ולזה העלה דהיכא דידוע לכל העולם מה שבלבו כגון שלש שנים דחזקה מחיל לא הוי דברים שבלב, אבל היכא דאינו ידוע לכל מחשבתו הו"ל דברים שבלב ולא מהני וע"ש והוא אמיתי. וכן כתב במרדכי (כתובות סי' רנ"ד) גבי נדרי אונסין דמחשב בלבו היום (נדרים כח, א) ולא הוי דברים שבלב לפי שידוע בלב כל אדם שזה מחמת אונס הוא נודר ובלבו היום וע"ש. והיינו נמי טעמא דשהתה כ"ה שנים דמחלה מדלא תבעה, דהוא נמי ידוע מחשבתה לכל העולם ולא הוי דברים שבלב כיון דידוע בלב כל אדם. והיינו נמי טעמא דטענו חיטין והודה בשעורין דהוא פטור משעורין לפי שמחל כמבואר בסימן פ"ח (סעיף י"ב בהג"ה), דהוא נמי בלב כל אדם מדלא תובעו ודאי מחל. וכן גבי הפקר כה"ג מועיל אפילו בלב אם הוא ידוע לכל וכדאיתא בפ"ק דשבת (יח, ב) גבי גיגית ונר לבית שמאי דאית להו שביתת כלים דאפקורי מפקר להו והוא בלב בלבד, אלא לפי שידוע לכל וכמ"ש תוס' שם (ד"ה דמפקרא). אבל זה שמחל בלב ואינו ידוע מחשבתו לשום אדם, ואפילו כתב שובר נמי לא מוכח דמוחל עכשיו דאפשר רוצה למוחלו אח"כ בנתינת השובר, א"כ דברים שבלב בלבד הוי ולא הוי דברים וזה ברור".

ז. עולה מראשונים ואחרונים שאין המחשבה על עזיבה והפסקת תשלומים נחשבת כדברים שבלב אלא כדברים שידועים וברורים לכל, ובבסיס התנהגות כל אדם.

עולה איפוא, כי אדם שנדר ממון לבית כנסת בתשלומים כוונתו כל זמן שהוא מתפלל בבית הכנסת, ולכן אם הוא עזב את המקום שוב אינו חייב לתת לבית הכנסת כיון שאדעתא דהכי לא נדר – שיתפלל במקום אחר ויתרום לבית כנסת במקום זה. וק"ו לדידן שלא היה כאן נדר בפיו, אלא הוראת קבע, ולפי חלק מהראשונים נדר שבכתב אינו נדר.

סיבה נוספת להקל בדבר מפני שהתרומה לבית הכנסת אינה רק לצרכי קודש ולצרכי בית הכנסת אלא התשלום מהווה מעין דמי חבר למועדון חברתי המכין תוכניות בילוי לחבריו, וא"כ לפחות חלק זה של התרומה הוא ככרטיס שקנו לאירוע מסוים והלה כבר נגמר שאינו צריך להמשיך ולשלם. וסיבה נוספת לומר שמלכתחילה לא התכוין לתרום אף לאחר עזיבתו היא שהרי אינו חבר בקהילת בית כנסת זה, אלא רק התנדב לתת וכיון שלא מצא מקומו ועזב ודאי פטור.

אמנם, אם בית הכנסת היה מחזיק 'כולל' או מסגרת צדקה אחרת, היה מקום לחשוב שבכוונתו להשתתף במעשה המצוה אף שאינו דר במקום, אולם מכיון שכל הנתינה היא לצרכי הזמן והמקום – אין לך אלא שעתו ומקומו, ומעת שעזב את המקום יכול לבטל את הוראת הקבע ללא שאלה עליה.

מסקנה

הנותן בהוראת קבע לבית כנסת במקומו ועזב את המקום אף אם יש בו צד נדר הוא פקע ויכול להפסיק את הוראת הקבע ללא שאלה על הנדר.