חבל נחלתו י מא
סימן מא
מקדיש לבית המקדש בזמן הזה
שאלה
לבית כנסת הוכנס ספר תורה חדש, על מעיל ספר התורה רקום ש'הספר מיועד לאוצר הספרים של המקדש לכשיבנה'. הקדשה זו מעלה שאלות קשות: א) האם המדובר בהקדש לבית המקדש? ב) האם קריאה בספר נחשבת למעילה בהקדש?
ג) איך להסיר את הקדושה ממנו?
א. דיני הקדש בזמן הזה
נניח בתחילה כאילו מדובר בהקדש.
נאמר במסכת יומא (סו ע"א) בבריתא: "אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה. ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה – תיעקר, פירות כסות וכלים – ירקבו, מעות וכלי מתכות – יוליך הנאה לים המלח". וכן בעבודה זרה (יג ע"א) ובבכורות (נג ע"א).
וכתב הר"י מיגאש (ב"ב קב ע"ב): "תנן התם המקדיש שדהו וכו' אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר מעות כסות וכלים יוליך הנאה לים המלח והני מילי שהקדיש בפירוש קדושת הגוף למזבח או לבדק הבית אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזמן הזה לבתי כנסיות הוא או לעניים". וכ"כ המאירי (ע"ז יג ע"ב): בשם חכמי האחרונים* והוסיף: "ומ"מ בלשון ערך וחרם מיהא אסור שאין זה לשון בני אדם אצל הקדש עניים".
אולם לגבי המקרה שלפנינו נראה שאם המדובר בהקדש אינו לעניים אלא לבית המקדש כפי הכתוב על מעיל ספר התורה.
אלא שעל הבריתא קשה מערכין (כט ע"א): "ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה: שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך. אלמא קסבר: סתם חרמים לבדק הבית. כמאן? כשמואל, דאמר: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה – מחולל, אימר דאמר שמואל – שחיללו, לכתחלה מי אמר? הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דאיכא פסידא, אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה. אי הכי, אפי' פרוטה נמי! פרסומי מלתא".
עולה מהגמרא, שרב יהודה הורה לאותו אדם בפומבדיתא לפדות את ההקדש בארבעה זוזים ולזורקם לנהר, וההקדש עצמו יצא לחולין. ואילו בבריתא נאמר שהמקדיש בזמן הזה מכלים את ההקדש עצמו.
לשאלה זו כמה תירוצים בראשונים.
תוספות (יומא סו ע"א) הקשו קושיה זו ותרצוה כך: "פירות כסות וכלים ירקבו – תימה דבערכין פרק המקדיש (דף כט.) אמרינן ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ואמאי לא קאמר ליה כדתניא הכא פירות כסות וכלים ירקבו וכו', ויש לומר התם מיירי במקרקעי ואותם אין להם תקנה אלא בחילול דאי אמרינן יניחנה בורה ולא תיעבד ולא תזרע שדות בורות איכא טובא וליכא היכירא ואתי בה לידי תקלה, וא"ת והא על כרחך מטלטלי נמי הוו מדפריך התם והא עובדא דפומבדיתא קרקע נמי הוה מכלל דמטלטלי נמי הוה מיהו לא עשו תקנה בחילול אלא מקרקעי אבל מטלטלי עבוד להו כדמפרש הכא, וכ"ש דניחא טפי דמקשה הש"ס בפשיטות במקרקעי נמי הוו ומנא ליה דילמא רק במטלטלי אלא על כרחך מקרקעי נמי הוו מדעבד תקנה בחילול".
תוס' עונים שיש לחלק בין קרקעות למטלטלין, בקרקעות ישנו חשש תקלה גדול ולכן התירו חכמים להפקיע קדושתם ע"י פדיון ואילו מטלטלין אין לפדות אלא לעשות כפי דרכה של הבריתא.
וכן כתב בספר הישר לר"ת (חידושים סי' תשלב), וכן הביא בתוספות הרא"ש (יומא סו ע"א) בשם ר"ת.
ותוספות בעבודה זרה (יג ע"א) השיבו: "ופירש ר"ת דשאני התם דמקרקעי היא שהן קיימות לעולם ואין יכולין לכלותם אי לא עבוד בהו רבנן תקנה אתי לידי תקלה לעולם ויכול להיות שאף למטלטלין עלתה התקנה לפי שהוקדשו ביחד עם הקרקעות [ועיין תוספות יומא דף סו. ד"ה פירות ותוספות ערכין דף כט. ד"ה שקול ותוספות בכורות דף נג. ד"ה ואין]".
היינו במקום שנפדות קרקעות מותר להוציא לחולין אף מטלטלין שהוקדשו עימם.
אך הרי"ף (ע"ז ד ע"א) כתב: "א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תיעקר פירות ירקבו כסות וכלים יקברו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח ואיזה הוא עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. ואי פריק לה בשוה פרוטה שפיר דמי דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל".
וכן הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח ה"י) פסק: "מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר, אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשויו כמו שבארנו".
ואף הראב"ד בהלכה ח השיג: "ואם היו מעות או כלי מתכות יוליכם לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן. א"א כשאינו רוצה לפדותן, אבל אם ירצה לפדותם יפדה אותם בפרוטה ויוליך פדיונם לים המלח".
ובאר הריטב"א (ע"ז יג ע"א): "אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה. וקשיא להו לרבנן למה לן כולי האי דהא אמר שמואל (ב"מ נ"ז א') הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכי תימא דהתם בדיעבד דוקא, הא ליתא דודאי בזמן הזה אפילו לכתחילה נמי, דאמרינן בערכין (כ"ט א') ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי ואמרו ליה זיל שקול ארבעה זוזי ואחלינהו עליהו ושדינהו בנהרא ותשתרו לך מדשמואל, וההיא בין במטלטלי בין במקרקעי איתמרא דנכסי כל מידי משמע ואפילו מטלטלי בהמה ועבדים דכולהו איקרי נכסי, ואחרים תירצו בתוספות דהתם היינו משום דאחרמינהו לכולהו נכסי עביד ליה תקנה דלא ימות ברעב, וכיון דנחית לפדיון פרקינהו לכולהו שלא לחלוק בדבר כיון דכולהו בחד חרם איתסרו, ומחוורתא דמילתא דההיא דשמואל תקנתא היא, והאי מתניתין דינא קתני תקנתא לא קתני, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל".
עולה מדברי הריטב"א שאינו רוצה להסביר כר"ת שמטלטלין מלכתחילה אין פודין ורק אם הוקדשו עם קרקעות נפדים עימם, אלא מסביר שהבריתא שנתה מהו עיקר הדין, ואילו שמואל ורב יהודה שנו את דרך התקנה. וכן כתב הרשב"א (ע"ז יג ע"א).
וכן המאירי (ע"ז יג ע"א) כתב כריטב"א: "פדה הכל על שוה פרוטה הרי זה פדוי ומאבד את הפרוטה והשאר מותר כמו שיתבאר במקומו שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, ולכתחלה צריך שיחללנו על שוה סלע כדי שיתפרסם הדבר כמו שהתבאר בערכין ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בקרקע שאי אפשר לאבדו ואין זה כלום שהרי בפרק הזהב נאמרה במטלטלין, וכן י"מ שמשיצאה מרשותו אינו יכול לפדותה אלא בשוויה על הדרך שחלקו בין באה ליד גזבר ללא באה ליד גזבר לענין אם מותר לשנותה אם לאו, ואין נראה לי כן שבזמן הזה איך יצאה מרשותו? וכן י"מ שבבהמה מיהא הואיל ויש במינה קדושת הגוף אין נפדית אלא בשוויה וכל אלו דברי נביאות ומה שהביאם לכל זה הוא ששואלים מפני מה אמרו תעקר והרי יש בה תקון בשוה פרוטה. ואין זו שאלה שהדבר כך הוא כל שהוא רוצה בקיום הקדשו דינו הוא שבהמה תעקר ועוד שהרי דברי שמואל בזמן האמוראים נאמרה ולא בימי התנאים".
לעומתם האור זרוע מביא ראשונים שהלכו בדרכו של ר"ת ובאר מה עשו לגבי ספרי תורה (ח"ד פסקי עבודה זרה סי' קכז-קכט):
"אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. יוליכם לים המלח. פי' רבינו שמואל זצ"ל מיכן ראיה דאסור לאדם לומר הריני מניח בהקדש ספר פלוני או ממון פלוני שאוסרן על כל העולם כולו אלא כך הוא אומר מתנדב אני כך וכך לצדקה או לצורכי צבור. עכ"ל:
"וכבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר בר יצחק זצ"ל מפרגא שמצא בארץ רוסיאה ספר אחד שהיה כתוב עליו פלוני נתן ספר זה להקדש וצוה לשומרו שאסור ללמוד בו דהקדש אסור בהנאה ולא אפשר ליה בפדיון. דהמקדיש מטלטלין בזמן הזה אין להם תקנה רק הקרקעות יש להם תקנה בפדיון כדפי' ר"ת זצ"ל הכא בשמעתין. מיהו היכא שהיה דעתו ליחד ספריו לצורך שילמדו בהם או שרצה ליחד ממונו לצדקה ואמר אני נותן ספר זה להקדש או ממון זה להקדש. וכשראה שנאסר הספר או הממון וטעונים גניזה מצטער. או אפי' אין אנו רואין שמצטער פותחין לו בחרטה ואומרים לו אילו היית יודע שבדיבור זה שאמרת הרי הם הקדש נאסרים וטעונים גניזה היית אומר בלשון הזה הרי הם הקדש. וכשהוא אומר לאו מתירין לו מיד ואומרים לו שייחד אותם למה שהוא רוצה ואל יאמר בלשון הקדש.
"הא למדת דיש שאלה להקדש ואפי' למפרע היכא שכבר נהנה ממנו כ"ש שישאל עליו קודם שנהנה ממנו. וא"ת והא דאתינן עלה שהיה בדעתו ליחד זה הספר כדי שילמדו בו או אלו מעות לצדקה. נמצא כשאמר הרי הם הקדש זהו הקדש טעות ואפילו שאלה [לא] יצטרך. לא היא דהיכי דמי דהוי הקדש טעות כגון שהיה סבור שהוא חפץ זה והקדישו ונמצא חפץ אחר כגון שור שחור ונמצא לבן. אבל הכא דעתו על ספק זה ועל אלו המעות ובלבו היה שילמדו בספר והמעות יהיו לצדקה ובפה אמר שיהו הקדש ולא יהו ראויים לא ספר ללמוד בו ולא מעות לצדקה הילכך הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים הילכך חל עלייהו ההקדש וצריך שאלה. והרב ר' אליעזר זצ"ל שצוה לגנוז הספר ולא אמר למקדיש לישאל עליו. שמא מת המקדיש או הלך למדינת הים".
ופסק הים של שלמה (ב"ק פ"ה סי' לה) כך:
"פסק: והאי הקדש מאחר דאתא לידנו נימא בה מילתא. אם אירע בזמן הזה איך הוא דינו. תניא בפ' בתרא דשקלים (כ"ב ע"א) ומייתי לה בפ"ק דע"ז (י"ג ע"א). ובפ' שני שעירים (יומא ס"ו ע"א). ובפ' מעשר בהמה (בכורות נ"ג ע"א). אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. ואם הקדיש והחרים והעריך. בהמה תעקר. פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. ואיזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה, עכ"ל הגמרא. וכתבו התו' (ע"ז שם ד"ה ואם) תימא דאמרינן בערכין סוף פרק המקדיש שדהו (כ"ט ע"א). ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה, אתא לקמיה דרב יהודא. אמר ליה שקול ד' זוזי ושדי בנהרא, ולישתרו לך, אלמא אית להו תקנה. ופר"ת, דשאני התם דמקרקעי היא, שהן קיימים לעולם, ואין יכולין לכלותם. אי לא עבוד בהו רבנן תקנה. אתא לידי תקלה לעולם. ויכול להיות שאף למטלטלים עלתה התקנה, לפי שהוקדשו ביחד עם הקרקעות, עכ"ל התו'.
"והרי"ף כתב (ע"ז ד' ע"א בדפי הרי"ף), ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי. ותימא למה לא כתב ד' דינרים, שדנו חכמים בפ' המקדיש (ערכין שם) שמצוה בד' דינרים, כדי לפרסם הדבר, כעובדא דר' יהודא, ואפשר שתפש עיקר הדין, כדי לאפוקי המשנה מפשטה. שלא תאמר בזמן הזה אין לו פדיון. ומ"מ אינו חולק על המשנה, כי המשנה מדברת בדינא, כלומר כך הדין נותן, אם אינו רוצה לפדות. ואינה מדברת בתקנתא איך לפדות, כך פי' הרא"ש (ע"ז פ"א סימן י"ג) והר"ן (שם). וכן יראה עיקר, וכן פסק הרמב"ם (ה' ערכין פ"ה ה"ו) והסמ"ג (עשין קל"ב) הילכך אם אין רוצה לפדות, יעשה כמו שמפורש במתניתין. אבל טוב יותר [לפדות] כדי שלא יבא לידי תקלה ומכשול, ופודה בד' דינרין. ואין צריך בפני ג', דהלא אין פודה בשויו. ואותם ד' דינרים, אם הוא אצל הים, משליך לים. ופסקו התו' (ע"ז י"ג ע"ב ד"ה יוליכם) היכא דשדי להו בעיניה צריך דוקא לים המלח, ולא לשאר נהרות. ועובדא דר' יהודא דשדי לנהרא איירי ששחקם כבר, כי בלי שחיקה לא שרי. "ומאן דבעי למיחש בדבר, מאחר דנפיק מפומיה דר"ת, ישאיל על נדרו, כמו שכתב הא"ז (ע"ז סימן קכ"ח – קכ"ט) על דברי ר"ת. וז"ל, אם אמר בלשון הקדש, פותחין לו בחרטה. ואומרים לו, אילו היית' יודע שבדבר זה נאסר על כל העולם וטעונה כולו גניזה. היית' אומר בלשון זה, הרי הוא הקדש. ובאומר לאו, מתירין לו מיד. דק"ל יש שאלה להקדש, אפילו למפרע, היכא שנהנה כבר, ק"ו להבא. ומאן דלא בעי שיוצא ג"כ דבריו לבטלה. יכול לפדות, ולהשליך הפדיון לים המלח. ואח"כ יתיר לו ע"י תנאי, אם כך הדין שאין לו פדיון, ויש לו פתח. בפרט ע"ז, מאחר שאין לו פדיון, א"כ אוסר על כל העולם כולו. וא"כ ממילא אם יהיה הדין שיש לו פדיון. נמצא שנתקיים נדרו, ולא הוחל דברו כלל. ומשום הכי יזהר האדם, אם רוצה ליתן דבר מה לצדקה. שאל יזכיר לשון הקדש כלל. וכן כתב הא"ז (שם סוס"י קכ"ז) וז"ל, פסק הרשב"ם, דאסור לאדם לומר הריני מניח בהקדש ספר פלוני, או ממון פלוני. שאסרו על כל העולם כולו. אלא אומר אני מתנדב לצדקה או לצורך ציבור. אף שרבינו ברוך פליג במרדכי (ע"ז סימן תשצ"ג), ואמר בזמן הזה הלשון משמע לצדקה. דהשתא לא דייקי בני אדם בלישני, ודעת המקדישים הוא לצדקה. כדאמר פ' סדר תעניות (תענית כ"ד ע"א) הרי הן עליך הקדש, ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל עכ"ל.
"והאגודה נמי כתב בפ' שני שעירים (יומא ס"ו ע"א) וז"ל, אין מקדישין כו' מכאן דעל ספרים של קהל, יכתוב של קהל, ואל יכתוב של הקדש". וחלק מהדברים הובאו התמצית בבית יוסף (יו"ד סי' רנט אות ו).
נראה על כן שאם הקדישו ספרים לשם בית המקדש (פרט לקדושתם בקדושת סת"ם) בימינו צריך מלכתחילה לפדותם על ארבעה דינרים ולשוחקם ולהשליכם לים המלח, וכן להישאל על נדרו.
ב. ספרי בית המקדש האם קדושים
צריך לדון לגבי ספרים בבית המקדש מה דינם.
לכאורה, בבית המקדש כמעט ולא השתמשו בספרי תורה לצורך עבודת בית המקדש או פעולות הקשורות בה. כמעט ולא קראו בתורה חוץ מיו"כ ו'הקהל', ולהקריא או להעתיק היו להם טבלאות מהן העתיקו כגון פר' סוטה.
מסופר במסכת סופרים (פ"ו ה"ד): "אמר ר' שמעון בן לקיש, שלשה ספרים נמצאו בעזרה, ספר מעון, ספר זעטוטי, ספר הוא. באחד מצאו כתוב מעון, ובשנים מצאו כתוב מעונה אלהי קדם, וקיימו שנים וביטלו אחד; באחד מצאו כתוב וישלח את זעטוטי בני ישראל, ובשנים מצאו כתוב וישלח את נערי בני ישראל, וקיימו שנים וביטלו אחד; באחד מצאו כתוב אחד עשר הוא, ובשנים מצאו כתוב אחד עשר היא, וביטלו אחד וקיימו שנים". וכן בירו' תענית (פ"ד ה"ב). והכוונה במציאותם בעזרה שהיו מונחים שם לקריאת הציבור ולהגהת ספרי הציבור ומשמע שלא היתה בהם קדושה מיוחדת פרט לקדושת ספרי סת"ם.
אבל מדברי הרשב"ם האו"ז והאגודה שציטט היש"ש משמע שיש בהם קדושת הקדש (ולכן יכתוב שהם של הקהל ולא של הקדש), והקריאה בהם אסורה ורק לצרכי עבודה הותרו אך לא לקריאת אדם שאינו עובד בבית המקדש. וכנראה שספרים שהוקדשו נפדו וממונם ניתן לבדק הבית.
ומצינו שמגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (כתובות קו ע"א). ומביא בשטמ"ק (שם): "ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל ומגיהי ספרים כולן צורך עבודה הם כלומר ספרים שבהם היו הכהנים לומדין סדר עבודה, ובשקלים ירושל' מגיהי ספרים עזרא כך פי' הראב"ד. ורש"י פי' ספרים של כל אדם ואדם שאסור להשהותן משום אל תשכן באהלך עולה וראו ב"ד שהיו מתעצלים בדבר והפקירו תרומת הלשכה ע"כ".
נראה שלפחות לחלק מהראשונים היו ספרים בבית המקדש אם כי לא ברור אם היו קדושים בקדושת בדק הבית. ועכ"פ ספר שהוקדש ולא נצרך לביהמ"ק הרי הוא קדוש בקדושת בדק הבית והמשתמש עובר במעילה וצריך פדיון ככל הקדש.
ואף שנאמר בפסחים (כו ע"א): "והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה!". וא"כ מה איכפת לנו שהציבור יקראו בבית הכנסת בספר תורה הקדוש לבדק הבית. היינו דוקא שאינו נהנה מגוף הדבר ולכן אין בו מעילה, כגון שמסתכל ללא שום שימוש נוסף, אבל ספר תורה שפותחו וקורא בו ומראהו לכל הציבור בפשטות מועל בו על שמשתמש בו. ועוד אף אם אינו מועל ודאי שעובר באיסור.
וכך ענה בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' ו): "שאלה מי שאסר ספרו על חברו אם מותר ללמוד בו ע"י הרהור: תשובה קול מראה וריח אין בהם משום מעילה אבל איסורא איכא ואמרו (פסחים כ"ו) שלא יזונו עיני' מבית קדש הקדשים. למ"ד ויתור מותר (נדרים ל"ב:) המודר הנאה אם אינו נוגע בו יוכל ללמוד". וא"כ כאן בפשטות אסור.
ועוד באר האור שמח (הל' שבת פ"א ה"ח): "ונתבונן האיך מעל התוקע בשופר של עולה הלא אין מעילה בקול, דקול ומראה וריח אין בהן מעילה, כמבואר בפרק כל שעה (פסחים כו, א) וצ"ל דאימת אמרו קול מראה וריח אין בהם מעילה דוקא כמו שומע קול שיר משל הקדש, ומסתכל בהקדש, כמו דאשה בוררת חטים לאור של בית השואבה, דדייק בירושלמי דמראה אין בה משום מעילה, [כן הביאו התוס' בפסחים (שם ד"ה מעילה) ובפרק במה מדליקין (שבת כא, א ד"ה שמחת) אמנם בירושלמי (סוכה פ"ה ה"ג) איתא יכולה אשה לבור חיטים לאור המערכה, ועל זה דייק שפיר, אבל של בית השואבה לב ב"ד מתנה ע"ז, כמו שפי' תוס' (שבת שם), וזה יותר נכון יעו"ש, ולכן לתלמודא דידן דאמר איסורא איכא, מביא בסוכה (נג, א) אשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה, ובתנחומא פרשת תצוה (ג') איתא לאור המנורה, וקרוב להירושלמי] וברור אי מדליק פתילה של הקדש לצרכו ודאי מעל, רק היכא שכבר דולקת לצורך הקדש מותר להסתכל בה, וכן כתב המל"מ הלכות כלי המקדש פ"ח, וכן הוא בקול, אף על גב דאינו מכלה הדבר של הקדש, כיון שהוא נוטל דבר של הקדש ותוקע או מנגן בו ודאי מעל, ופוק חזי דאשכחן בפרק כיצד הרגל (ב"ק כ, ב) דאמר דזה נהנה וזה לא חסר פטור, ומייתי מהא דבנאה לתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיו בשוה פרוטה, ומשני כיון דבהדיוט אם ירצה אדם לדור בתוך ביתו אף באופן דלא חסר מ"מ אם אינו רוצה אינו יכול ליכנס לתוך ביתו בע"כ שלא בשכר, כמו כן בהקדש דדעת שכינה איכא מעל, אם כן אם ירצה אדם ליקח שופר של חבירו ולתקוע בו הרי ודאי דיכול לעכבו שלא לתקוע, לכן כי נטל השופר ותוקע בו מעל, וכן כשלוקח כלי שיר של הקדש ומנגן בו ודאי מעל, אלא אם הכלי שיר מנגן לצורך הקדש והוא שומע ומכוין ליהנות אין בו משום מעילה, דכיוצא בזה לא שמענו שיעכבנו האדם שלא לשמוע מכלי שיר שלו, ולכן בהקדש ליכא מעילה, דוגמא לזה מצינו גבי הדיוט ג"כ באופן אחר, כמו שאם נפלה בהמת חבירו לגינתו שקיל וטרי הגמרא (ב"ק נח, א) משום מבריח ארי, שהשדה מצילה מהזיק החבטה, וכן פורע חובו של חבירו (נדרים לג, א) ואפילו הכי אמרו (שם ע"ב) בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדרי ליה, דקא מהני פרוטה דרב יוסף, אף על גב דבמה שאינו נותן לעני ונפטר מחיוב הצדקה אין לך מבריח ארי גדול מזה, ופירשו בתוס' (שם סוד"ה חנן) דכיון דאיהו נוטל חפצו של חבירו ומבריח בזה ארי מנכסיו אסור יעו"ש, כמו כן הוא הכא, כיון שהוא נוטל שופר של הקדש ותוקע בו מעל, ואם יתקע אחר במזיד בשופר ואיהו ישמע ודאי אף אם יכוין לצאת והוא שוגג ליכא בי' דין מעילה, אף אם נאמר מצוות ליהנות ניתנו, דקול אין בו משום מעילה, כן נראה ברור, (ובשער המלך הלכות יו"ט סוף פרק ד' ראיתי דברים אינם צודקים יעו"ש היטב)".
ועי' שו"ת כתב סופר או"ח סי' עד, קח, קל, שסבר כן בכל התשובות הללו.
וא"כ כיון שכאן מוציאים את הספר פותחים וקוראים בו ודאי שיש בכך משום מעילה אם הספר מוקדש לבדק הבית.
ג. האם במקרה הנוכחי מדובר בהקדש לבית המקדש
השאלה הקשה במקרה שלפנינו מה פירוש הרקמה על מעיל ספר התורה*.
משנה בנדרים (פ"א מ"ג) אומרת: "כאימרא כדירין כעצים כאישים כמזבח כהיכל כירושלם נדר באחד מכל משמשי המזבח אף על פי שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן". ואמנם רוב המפרשים הסבירו זאת עפ"י הירושלמי שמתפיס בקרבנות הקרבים שם עי' מפרשי המשנה והש"ס. אמנם הריטב"א בקידושין (נד ע"א) מבאר: "ועל הא מילתא תנן שהאומר ככר זה עלי אסור כאימרא כדירים כעצי המערכה כאישים כמזבח כהיכל כירושלים הרי זה אסור שכל אלו דברים מקודשים הם".
נלענ"ד שיש בכך לשון הקדשה שכן הוא אומר שמיועד לבית המקדש אע"פ שאינו יודע בבירור שיש בכלל אוצר ספרי תורה בבית המקדש.
נראה שלשון זו אינה הקדשה בפועל עתה*, אלא נדר להקדיש, כלומר שאין ב'מיועד להקדש' הקדשה כרגע, ולכן הספר אינו קדוש. אולם ישנה התחייבות להקדיש. כך כתב הרמב"ם (הל' מכירה פכ"ב הט"ו): "דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה".
במקרה הנוכחי הספר כבר בעולם אלא שביהמ"ק אינו בנוי ולכן כעת אינו קודש אלא הספר יתקדש בע"ה כאשר יבנה המקדש. ועל כן נראה שכעת מותר לקרוא בו, אולם לכשיבנה בית המקדש הוא יתקדש*.
ועל כן נראה לענ"ד שאין המדובר בהתחייבות להקדיש אלא בהקדש שהתנה עליה לזמן. הקדש כזה חלותו בכוח היא מעתה, וחלותו בפועל לכשיתקיים התנאי – בניין בית המקדש. וא"כ הספר כבר עתה נדור לבית המקדש אלא שיתקדש עם בניין הבית בב"א*.
ולכאורה היה ראוי לדון האם מותר לקרוא בו עתה ש'מהרה יבנה בית המקדש' והספר יהא קדוש, ומצינו גזרות חכמים משום מהרה יבנה כגון יום הנף (ר"ה ל ע"א) וקדושה אחת של ר"ה (ביצה ה ע"ב). אולם נראה שאין לגזור גזרות בימינו מדעתנו ולהוסיף על דברי חז"ל.
ד. נדר בכתב
כיון שהכותב רקם את נדרו ע"ג מעיל ספר התורה ולא שמענו אותו מפיו, צריך לדון האם הנדר חל בכלל או שכיון שהוא בכתב לא חל.
בשו"ת חוות יאיר (סי' קצד) כתב שנדר בכתב הרי הוא כנדר בדיבור וז"ל: "ולכן נ"ל פשוט דכל שמקבל עליו בנדר או בשבועה ולא דיבר דבר רק כתב בפנקסו אני מקבל עלי לצום בה"ב או ליתן לצדקה כך וכך הוי כאלו הוציאו בפיו, וק"ל גבי כותב ד"ת צריך לברך דכתיבת המלות הוי כאלו דברם". והחתם סופר בחידושיו לגיטין (עא ע"א) הביא ראיה לחו"י.
והרה"ג יעקב אריאל בספרו 'באהלה של תורה' (ח"ה סי' עב אות ג) הביא אף הוא תשובות האחרונים שחלקו בכך. הנו"ב בשתי תשובות (מה"ק חו"מ סי' ל ושם יו"ד סי' סח) הסיק ששבועה בכתב אינה חלה משום שצריך לבטא בשפתיו ז"ל: "והנה אפילו אם היו הצדדים בעצמם כותבין בכתב ידיהם ממש שמקבלים שבועה או חרם דבר זה הוא מפורסם בדברי הפוסקים שאין שבועה חלה אלא בדיבור פה ולא בכתב ומקרא מלא הוא גבי שבועה כתיב לבטא בשפתים ואמרינן בגמ' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכל שלא בטא בשפתיו לא חלה השבועה". עוד הביא משו"ת שב יעקב (ח"א סי' מט) שהביא חבל פוסקים ששבועה בכתב לא חלה. (והביא שמהרשד"ם ח"א סי' ס סבר כחו"י – אך לא מצאתי תשובה זו).
וכן נחלקו התומים (סי' צו ס"ק ה ואורים שם ס"ק יד) שסבר כחו"י, ונתיבות המשפט (חידושים סי' צו ס"ק ט) שסבר כנו"ב.
ובערוך השולחן (חו"מ הל' הלואה סי' עג סי"ד) כתב: "אם נשבע בכתב יש מחלוקת אם הוה שבועה אם לאו משום דכתיב בשבועה לבטא בשפתים משמע דדווקא דיבור הוה שבועה ואין ספק דיש להחמיר בחומר עון שבועה ועוד דבממון או בכל השיעבודים שאדם מחייב או משעבד א"ע לחבירו אם מתחייב עצמו בכתב חייב כמו אם היה מתחייב א"ע בפיו ואדרבא המתחייב בכתב חיובו אלים יותר דא"צ לומר אתם עדי ואינו יכול לומר משטה אני בך א"כ גם שבועתו בכתב לעניין ממון מהני, והרי אף בגט אשה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב [הל' ט"ז] מגירושין דמהני בכתב".
ועי' שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרה) שהסתפק בדבר ודרש שאם השבועה בכתב יוציאה בפיו או שיודה שבכתב שנשבע. ועי' שו"ת תורת חיים (מהרח"ש, ח"ג סי' כד) שנוטה להחמיר. וכן בשו"ת דברי חיים (צאנז, יו"ד ח"א סי' יח) כתב: "ומדין שבועה שבכתב אני מחמיר בזה מאד לפי הסכמת בתראי דבתראי עיין בחתם סופר [יו"ד סי' רכ"ז]" וכן כתב שם החת"ס באריכות. לעומתם הרב חיד"א כתב בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' יג): "ויש לצרף לזה סברת עשרה שליטים שהביאם הרב כנה"ג י"ד סי' ר"י דסברי דנשבע בכתב אינו חייב לקיים".
מסקנה
נראה לומר שמכלל ספק נדר להקדש לא יצאנו. וכשיבנה ביהמ"ק בב"א הספר יתקדש בהקדש לבדק הבית מספק, ואז לא ניתן יהיה לפדותו או בעל הספר יצטרך לפדותו בשוויו וכמובן שיש לחוש שכל הענין ישתכח מלב בעליו. ולכן צריך מנדב הספר להישאל על ספק נדרו להקדש, ואח"כ לפרום את הרקמה שמשמעותה מספק הקדשת הספר לבית המקדש. כמו"כ כיון שהתורם יהודי מבוגר ואדם לא ידע עתו, ראוי שישאל כמה שיותר מהר, כדי שלא יהא הספר מוקדש כאשר יבנה ביהמ"ק*.