חבל נחלתו י לט
סימן לט
ביטול הוראת קבע לצדקה ושאלה עליה
שאלה
אדם חתם על הוראת קבע לצדקה עבור קרן לילדי משפחה שאמם נפטרה בקיו"ש (ל"ע), לאחר שתרם זמן מה, נודע לו כי נאסף בקרן סכום כסף גדול, האם יכול לבטל את הרשאתו, או שיש כאן נדר צדקה, וא"כ האם יכול להתירו והיאך.
תשובה
א. השאלה הראשונה שצריך לברר האם כתיבה והתחייבות הרי היא כנדר, כתב המרדכי (בבא בתרא פ"א רמז תצא): "ובפ' שלישי דשבועות אמרינן מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב פרש"י גבי נודב להביא קרבן כתיב דילפינן מכל נדיב לב דהיכא דגמר בלבו נדר או נדבה לקרבן שחייב להביא אף על פי שלא הוציא בפיו. ור"פ האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הלכך מכאן פסק בתשובת הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו ואף על גב דבפ"ג דשבועות קאמר דהוי תרומה וקדשים שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין פרש"י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו". וכתיבה אינה פחות מגמר בלבו וא"כ לפי הגאון יש בה משום נדר.
אבל בשו"ת הרא"ש (כלל יג סי' א) כתב: "ומזה תלמוד שאלתך: אם קנאו על דעת שיעשה הקדש, ולא הוציא בפיו כלום, הוי דברים שבלב; ואמר בפרק שלישי דשבועות (כ"ו:): אמר שמואל: גמר בלבו, צריך להוציא בשפתיו. איתיבי': מוצא שפתיך וכו', עד: גמירא, גמר בלבו מנין? ת"ל: כל נדיב לב; ומשני: שאני התם, דכתיב: כל נדיב לב; ופריך: ונגמר מיניה? ומשני: משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין; ופריך: הא ניחא למאן דאמר: אין מלמדין, אלא למאן דאמר: מלמדין, מאי איכא למימר? ומשני: חולין מקדשים לא גמרינן; והאידנא, כל הקדש שלנו חולין הוא, שאין עתה הקדש לבדק הבית, ואינו אלא צדקה, הילכך צריך להוציא בשפתיו".
וא"כ ישנה מחלוקת בין הרא"ש לגאונים האם כתיבה תחשב כנדר או לאו.
והים של שלמה (קידושין פ"א סי' נא) כתב על מחלוקת זו: "והנה דעת הרא"ש כדעת ר"י, אבל ר"ת חולק, (וסותר) [וסובר] שאין צריך להוציא בשפתיו, וכן דעת (ר"ת) [ר"פ] בהג"ה סמ"ק (סימן צ"ו אות ל"ט), וגם הרא"ש עצמו בפ"ק דתענית (סימן י"ג) כתב דגבי צדקה מועיל גמר בלבו, ומשום הכי הכריע נמי מהרי"ק (שורש קס"א) לפסוק דגבי צדקה מועיל גמר בלבו, ומכל מקום יכול לשאול על נדרו, אפילו בלא פתח, אלא בחרטה לחוד סגי".
והביא מחלוקת זו הרמ"א (יו"ד סי' רנח סי"ג) וז"ל: "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים. (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה /קס"א/ ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, (ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב)".
וכן הביא זאת השולחן ערוך (חו"מ סי' ריב ס"ח): "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות (דברי הימים ב' כט, לא) חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. (ויש להחמיר כסברא הראשונה ועיין בי"ד סוף סימן רנ"ח)".
ומכאן עולה שעל אף שהרא"ש חולק פסקו האחרונים כגאונים שמחשבת צדקה דינה כנדר וא"כ כש"כ כתיבה.
והוסיף רבי עקיבא איגר על שו"ע (יו"ד סי' רנח סי"ג): "סעיף י"ג בהג"ה וע' בחוה"מ סי' רי"ב. שם בחוה"מ כ' הרמ"א ויש להחמיר כסברא הראשונה היינו דכאן ביו"ד לא מיירי רק לענין הדין אם עליו חיוב לקיים נדרו מש"ה כ' דהעיקר כסברא הראשונה דמחוייב לקיים נדרו אבל בחוה"מ מיירי לענין אם מוציאים ממנו בדיינים אם הודה שחשב כן בלבו מש"ה כ' ויש להחמיר להורות דאין כופין אותו כמו כל ספק ממון. תשו' ושב הכהן (סי' כ') וע' בת' דת אש (סי' י"ד) באורך".
ב. בשו"ת חוות יאיר (סי' קצד) כתב שנדר בכתב הרי הוא כנדר בדיבור, וז"ל: "ולכן נ"ל פשוט דכל שמקבל עליו בנדר או בשבועה ולא דיבר דבר רק כתב בפנקסו אני מקבל עלי לצום בה"ב או ליתן לצדקה כך וכך הוי כאלו הוציאו בפיו, וק"ל גבי כותב ד"ת צריך לברך דכתיבת המלות הוי כאלו דברם". והחתם סופר בחידושיו לגיטין (עא ע"א) הביא ראיה לחו"י.
והרה"ג יעקב אריאל בספרו 'באהלה של תורה' (ח"ה סי' עב אות ג) הביא אף הוא תשובות האחרונים שחלקו בכך. הנו"ב בשתי תשובות (מה"ק חו"מ סי' ל ושם יו"ד סי' סח) הסיק ששבועה בכתב אינה חלה משום שצריך לבטא בשפתיו. עוד הביא משו"ת שב יעקב (ח"א סי' מט) שהביא חבל פוסקים ששבועה בכתב לא חלה. וכן נחלקו התומים (סי' צו ס"ק ה ואורים שם ס"ק יד) שסבר כחו"י, ונתיבות המשפט (חידושים סי' צו ס"ק ט) שסבר כנו"ב.
ובערוך השולחן (חו"מ הל' הלואה סי' עג סי"ד) כתב: "אם נשבע בכתב יש מחלוקת אם הוה שבועה אם לאו משום דכתיב בשבועה לבטא בשפתים משמע דדווקא דיבור הוה שבועה ואין ספק דיש להחמיר בחומר עון שבועה ועוד דבממון או בכל השיעבודים שאדם מחייב או משעבד א"ע לחבירו אם מתחייב עצמו בכתב חייב כמו אם היה מתחייב א"ע בפיו ואדרבא המתחייב בכתב חיובו אלים יותר דא"צ לומר אתם עדי ואינו יכול לומר משטה אני בך א"כ גם שבועתו בכתב לעניין ממון מהני, והרי אף בגט אשה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב [הל' ט"ז] מגירושין דמהני בכתב".
ועי' שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרה) שהסתפק בדבר ודרש שעם השבועה בכתב יוציאה בפיו או שיודה שבכתב שנשבע. ועי' שו"ת תורת חיים (מהרח"ש, ח"ג סי' כד) שנוטה להחמיר. וכן בשו"ת דברי חיים (צאנז, יו"ד ח"א סי' יח) כתב: "ומדין שבועה שבכתב אני מחמיר בזה מאד לפי הסכמת בתראי דבתראי עיין בחתם סופר [יו"ד סי' רכ"ז]" וכן כתב שם החת"ס באריכות. לעומתם הרב חיד"א כתב בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' יג): "ויש לצרף לזה סברת עשרה שליטים שהביאם הרב כנה"ג י"ד סי' ר"י דסברי דנשבע בכתב אינו חייב לקיים".
וא"כ לשיטה המחייבת לקיים שבועה בכתב – גם הוראת קבע תחשב כנדר וחייב לקיימה.
ג. בספרי חבל נחלתו (ח"ח סי' כח) דנתי איזה מנהג מצריך התרה עי"ש. ולגבי השאלה דילן, אם כבר התחיל לתת לצדקה מכח החתימה על הוראת קבע הרי זה מנהג טוב שאפילו אם נהג רק פעם אחת הרי הוא חייב היתר כנדר.
וז"ל חיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל קכז ס"ח): "אבל אם נהגו מחמת פרישות וחסידות, כגון הרגילים להתענות בתעניתים לפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה והנוהגים שלא לאכול בשר ויין מי"ז בתמוז וכיוצא בהם, זה הוי כנדר. ואם רצה לחזור מחמת שאינו בריא, צריך להתיר נדרו בג', ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר, ואילו ידע שיתחרט, לא היה נודר בלשון נדר. אבל כשאירע ברית בימים האלו, אין צריך התרה וגם מותרים לאכול בשר, כיון שמתענה אדעתא דמנהג, ואין המנהג להתענות בהם כשיש ברית. אבל בחולה, ודאי לא אסיק אדעתא שיחלה (ש"ך ביו"ד שם)".
וא"כ אם כבר נתן ורוצה להפסיק דינו כדין מנהג טוב שקבל על עצמו וצריך להתיר את נדרו.
ד. וצריך לעיין עד מתי צריך לקיים הוראת קבע לצדקה, ונראה שסתם בני אדם אינם תוחמים זאת לזמן מסויים, אבל אינם חושבים שיתנו כך עשרים שנה או עשר שנים. ובדרך כלל לפי המטרה הם מעריכים את זמן הנתינה. כמו כן הוראה שהיא קצובה בזמן נראה שודאי אין צריך להתירה אלא קיים את נדרו ונפטר, והשאלה היא לגבי סתם הוראת קבע לצדקה. ומצאתי בס' באורח צדקה (של הרב יחזקאל פיינהנדלר פי"ד הל' לט) שהביא מחלוקת בכך בין אחרוני דורנו. מהגר"נ קרליץ הביא שסתם הוראת קבע לשנה ומהגרי"ש אלישיב הביא שאסור לבטלה ללא התרת נדרים. והרב בלויא בספרו צדקה ומשפט (פ"ד הי"ד) נטה לדעת הגרי"ש אלישיב וכתב שאף שיש אומדנא שלא התכוין לתמיד בכ"ז מן הראוי שיתיר זאת בהתרת נדרים ולא יבטלו ללא כן.
ה. ועדיין צריך צריך לדון האם כתיבת 'בלא נדר' על הוראת הקבע תועיל.
בשולחן ערוך (יו"ד סי' רג ס"ד) פסק: "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו".
ובאר הש"ך (ס"ק ד): "יאמר בלא נדר – ר"ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר, דאף אם פוסק סתם הוה נדר, פרישה, וע"ל סי' רנ"ז סעיף ג' ד'". היינו צריך שמי שפוסק יאמר שפסיקת הצדקה עליו בלא נדר. וכן חזר השו"ע ופסק (יו"ד סי' רנז ס"ד): "צריך ליזהר מלידור, ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר".
ולכאורה לפי"ז צריכה להועיל כתיבת בלא נדר וצ"ע.
ו. לגבי היתר נדרי צדקה כתב הסמ"ג (לאוין סי' רמב): "אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם". והביא דבריו בלקט יושר (ח"ב יו"ד עמ' כד ענין ב).
וכן הטור (יו"ד סי' רנח) כתב: "אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי איפשר לו לחזור בו וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל שאינו הקדש".
ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רכח סמ"ב) פסק: "נדר להתענות או לצדקה, יש לו התרה על ידי פתח וחרטה, והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי. ואם נתן מקצת, יכול הוא להשאל על השאר".
ועי' שו"ת רב פעלים (ח"א, יו"ד סי' מה) שהתיר להתיר נדרי צדקה שנדר בעת צרה כאשר הנודר אינו יכול לקיים נדרו בגלל עוניו.
ז. ויש להוסיף שיש מהאחרונים שבמקרה דילן התירו אף ללא התרה. כתב הפתחי תשובה יו"ד סי' רנח ס"ק ז): "ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ז שאלה כיוצא בה בנדון יתומים שהתנדבו יחידי סגולה ליתן להם סך קצוב לכל שנה משך ג' שנים וכן עשו כדבריהם עד סוף שנתים ימים שאז נשאת אמם של היתומים לאיש אמיד באופן שהיתומים אינם צריכים לנדבת היחידים ע"כ ממאנים לתת עוד קצבתם ומהם יש יחידים שאינם רוצים לחזור ממוצא שפתם לצדקה אך רוצים ליתן לקרובים עניים אחרים אם צריכים התרה. והאריך בענין מחלוקת הרשב"א והרא"ש בגבו לצורך שבוי ומת (הנזכר לעיל סי' רנ"ג ס"ז) והעלה דעכ"פ היכא דלא נתנו רק נדרו ליתן והעשיר או מת לית דין ולית דיין דאפילו התרה א"צ ע"כ בנ"ד אף על פי שכבר נתנו על ב' שנים מ"מ השנה הג' שעדיין לא גבו לא מבעיא אותן שרוצים ליתן סכומם לעניים קרוביהם דשפיר עבדי אלא אפי' אותן שאינם רוצים ליתן כלל נמי אומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נדרו כו' ע"ש".
וכן בערוך השולחן (יו"ד סי' רנח סכ"א) כתב: "מי שנדר לתת לעני הספקה בכל שבוע כך וכך או לאלמנה או ליתומים ואח"כ נתעשרו או עניין אחר שא"צ עוד להספקה הדבר פשוט שהנותנים א"צ להתיר נדרם דאזלינן בתר אומדנא שכוונת הנותנים לא היה אלא כל זמן שיצטרכו [שם בשם ח"ס] ואין לך אומדנא גדולה מזה, ולפיכך מי שנדר ליתן לעני וקודם שמסר לידו או זיכה לו ע"י אחר נודע לו שא"צ עוד ולא מיבעיא שאם גם בשעת נדרו לא היה צריך דהוה נדר בטעות אלא אפילו אם אח"כ נתחדש שאינם צריכים אין צריך התרה דאזלינן בתר אומדנא והוי כאלו פירש על מנת שיצטרך ויש מי שחולק בזה ומצריך התרה [ע"ש בשם פנ"א] ולא נהירא לי".
וע"כ נראה שאף שיש דעות שאין צריך במקרה זה התרת נדרים, בכ"ז לחוש לדעת המחמירים יש להתירם.
מסקנה
הוראת קבע לצדקה שלא היתה קצובה בזמן, והתברר ששוב אין העניים צריכים לצדקה זו, מן הראוי לבוא ולהתיר על סמך הפתח שאילו ידע שלא יצטרך לכך לא היה מקבל עליו כנדר.