חבל נחלתו י כה
סימן כה- אתרוג הקהל
השיטות בטור עריכה
כתב הטור (או"ח סי' תרנח): "אחין או שותפין שיש להן אתרוג בשותפות אם יכול אחד מהן לאכלו ואין חבירו מקפיד עליו יוצא בו דחשיב כשלו ואם לאו לא יצא שאין השותפין יכולין לצאת באתרוג המשותף עד שיתן לו חבירו חלקו במתנה". היינו הבעלות בארבעת המינים ביום הראשון אינה יכולה להיות חלקית, אלא צריך בעלות קניינית מלאה בכל ארבעת המינים בשעת הנטילה, ובדבר שיש לו שותפות בו צריך ששאר השותפים לא יקפידו כדי שיוכל לצאת בו י"ח.
המשיך הטור: "ומה שנוהגין במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונין אתרוג בשותפות ויוצאין בו פירשב"ם שכיון שקנאוהו כדי לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנין חלקם לכל מי שנוטל לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם, כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו".
עולה שבניגוד לשותפות מצומצמת בה די באי הקפדה כדי שכל אחד מהשותפים יגביה את ארבעת המינים ויקנה אותם במלואם לשם נטילתם, הרי בקהל שקונים ארבעת המינים לכל הקהל אין צורך בהקנאה ובהתנאה או באי-הקפדה אלא כיון שקנאוהו עבור הרבים כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטל לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם. ואומדנא זו ברורה כל כך שאין צורך בהקנאות. כך הרשב"ם (בבא בתרא קלז ע"ב): "ומנהג שלנו שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת לתת כל אחד במתנה את חלקו לחבירו כדאמרינן גבי רבן גמליאל ור' יהושע במסכת סוכה (דף מא:) ואף על גב דלא פריש כמאן דפריש דמי, דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה שינתן לכל אחד עד שיברך עליו ואח"כ יחזיר". הרשב"ם והטור לא פירשו מה יקרה אם היתה תקלה ואחד מהקהל השותף באתרוג אינו מעוניין בכך, או מה יעשו כאשר שותפים בו ילדים שאינם בני הקנאה, וננסה לברר זאת להלן.
הטור ממשיך ומביא תשובת הגאונים (המובאת אף ברא"ש על סוכה) שאינה מסכימה עם שיטת הרשב"ם, וז"ל: "תשובה לרב שרירא מקום שאין אתרוג ולולב מצויין וגובים מהקהל מכל א' וא' וקונין ונוטלו חזן הכנסת בידו בשעת ההלל ומברך עליו ונותנו לזקנים ומברכין עליו ושוב נוטלו כל אחד מחבירו עד שמברכין עליו כל הקהל יצאו ידי חובתן או לא, והשיב ודאי בשאר ימות החג מיום ב' והלאה יצאו ידי חובתן באותו לולב אבל ביום הראשון צריך כל א' לולב שלו וכן ראוי שתעשו להיות קונין הלולב לא' מן הצבור או שיקחנו מממונו או שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו ובי"ט הראשון יתנו במתנה לא' מן הזקנים וכל אחד יתנהו לחבירו במתנה עד שיבא ליד כולם ובאשכנז ובצרפת נוהגים כרשב"ם".
ובאר הבית יוסף: "והחילוק שבין דעת רשב"ם לדעת רב שרירא פשוט דלרשב"ם אין צריך להקנותו לשום אדם אלא גובין סתם וקונין אותו סתם ונוטלו אחד מהם ויוצא בו, ונותנו לחבירו ויוצא בו, ונותנו לחבירו וכן כולם, ולרב שרירא צריך להקנות בפירוש הדמים או הלולב לאחד מן הקהל ויוצא בו, ואחר כך יתנהו במתנה לחבירו ויוצא בו ונותנו לחבירו עד שיבוא לידי כולם".
עולה לפי ביאור הב"י כי לפי רש"ג צריך ביום הראשון הקנאה מפורשת של כל ארבעת המינים לנוטל, ואם אין הקנאה לא יוצא י"ח, וקנית הקהל והאומדנא אינה מספיקה כדי להקנות לכל אחד, לעומתו שיטת הרשב"ם שהאומדנא שקונים על דעת כן מספיקה כדי להקנות לכל אחד את ארבעת המינים בזמן שנוטלם.
וכך הביא את המחלוקת רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ח ח"ד): "שנים שקנו אתרוג או לולב בשותפות כתב רי"ף ודקדק מההיא שכתבתי למעלה דאין שום אחד מהשותפין יכול לצאת בו ידי חובה אלא אם כן מקנה כל אחד חלקו לחבירו. ויש שחלקו עליו וכתבו שאינו צריך וכל אחד יוצא ידי חובתו דכיון שאינו ראוי לחלק על מנת כן נשתתפו שיהא לכל אחד בשעה שיוצא בו ואף על גב דאמרינן על אחים שיש להם מתפיסת בית אתרוג שצריך שיקנו זה לזה בפירוש שאני הכא שנשתתפו לדעת וראיה מפרק שור שנגח על ההיא דבור של שני שותפין וכל זה מיירי ביום ראשון כמו שכתבתי. והרשב"א והרא"ש כתבו כסברא אחרונה וכן כתבו בתוספות.
"ומקום שנהגו שכל הקהל קונים אתרוג או לולב בשותפות כיון שקנאוהו על מנת לצאת בו כאלו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם למי שנוטלו לברך בו על מנת להחזירו להם כיון דבענין אחר אינם יכולים לצאת כך כתב הרשב"א*. ורבי' שרירא גאון כתב בתשובה כי לולב שקונים ממה שגובין מכל הקהל ונוטלו החזן תחלה ומברך עליו ונותנו לזקנים ומברכין ושוב נוטלו כל אחד מחבירו עד שמברכין עליו כל הקהל כי בודאי בשאר ימי החג מותר, אבל ביום ראשון צריך שיהיו קונים הלולב לאחד מן הצבור או שיקחנו מממונו שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו בי"ט ראשון ויתנהו במתנה לאחד מהזקנים וכל אחד יתנהו לאחר במתנה עד שיבא לידי כלם עד כאן. ונהגו העם בצרפת ובאשכנז וברוב הארצות כרשב"ם".
עולה מדברי רבנו ירוחם שאף הרי"ף סבר כרב שרירא גאון* ואעפ"כ לא נתקבלה דעתם וברוב הארצות נהגו כרשב"ם. וכ"כ בקצרה בספר האגור (הל' אתרוג סי' אלף יח). ומשמע לפי הרי"ף ורש"ג שכיון שאין הקנאה מפורשת מיד מקנה, לא מועילה לשיטתם הקנאה שאינה מפורשת.
בירור השיטות עריכה
המגיד משנה (הל' לולב פ"ח הי"א) מביא את דעת הרשב"א ומבאר: "אבל הרשב"א ז"ל כתב ומסתברא לי דהא דאחין בשלא לקחוהו לצאת בו היא אלא לאוכלו ולהריח בו, אבל לקחוהו לצאת בו ודאי בכל גוונא יוצאין בו דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוה היו יודעים שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל אחד מהן לצאת בו שיהא כולו שלו דומיא דשותפים שנדרו הנאה זה מזה שהן נכנסים לחצר של שניהם שאין בה דין חלוקה כמו שמבואר פ"ז מהלכות נדרים. והטעם שיש ברירה שכשלקחוהו על דעת כן נשתתפו שבשעה שכל אחד מהן נכנס יהיה מקום דריסתו שלו ואף בלולב כיוצא בו ואינן צריכין להקנות עכ"ד. ואפשר שעל דעת זה סמכו בהרבה מקומות שלוקחין לולב אחד וכל הקהל יוצאין בו בין בראשון בין בשני".
למדנו מהרשב"א יסוד חשוב להסברת שיטת אתרוג הקהל – אין מספיק שהקהל יתנה או שיש אומדנא שלשם כך נעשה הדבר, אלא צריך שתהא אפשרות הלכתית מעשית לכך עפ"י דרכי הקניינים, וכשם שמצאנו בשותפים שנדרו הנאה זה מזה שרשאים להיכנס לחצר שאין בה דין חלוקה, כיון שכ"א כשנכנס אליה זוכה בכל הרשות, ה"ה לגבי אתרוג שקנוהו כולם זכו בו על מנת שכ"א יזכה בו בשעתו. וכן המאירי (ב"ב קלז ע"ב) הדגיש כי סתמן של קניית האתרוג כפירושן ולכן כל אחד יוצא בו. והביא זאת אף הב"י (או"ח סי' תרנח).
הסביר זאת בתשובה הרשב"א (ח"א סי' תו). הוא נשאל: "זה שנוהגין ליקח אתרוג ממעות הקופה לצורך הקהל מי שאין לו נוטלו לצאת בו. הודיענו הואיל ואינו יכול לאכלו אינו יכול לצאת בו. ואפילו נאמר דהוה ליה כאילו כל הקהל כאחד גמרו בלב לתתו במתנה על מנת להחזיר למי שרוצה לצאת בו. כל שלא אמרו בפה הוי להו דברים שבלב ואינן דברים".
והשיב: "אע"ג דבעינן לכם משלכם כל שנתנהו לו חברו על מנת להחזיר הרי הוא כשלו ויוצא בו. וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קל"ז ב') אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא. ואייתי לה בפרק קמא דקדושין (דף ז' ב'). ומה שאמרו בפרק יש נוחלין (שם) אמר רבה בר בר חנא האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ונטלו אחד מהן ויצא בו. אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא. היינו בשקנו אותו מתפיסת הבית לאכלו או למכרו. הא לצאת בו אם דעתן שיצא בו כל אחד ואחד מהם אע"פ שלא הוציאו כן בפיהם יצאו בזה. כיון שכל אחד ואחד צריך לו כדברי' המפורשים הם. וגדולה מזו כתב רש"י* ז"ל שם דעכשו שנהגו הכל לצאת בלולבי חבריהם סתמא דמלתא ניחא להו שיצאו הכל בלולביהם וכאלו אמרו כן ואם נטלו והחזירו יצא. וגדולה מזו אני סבור שכל שלקחו אותו לצאת בו הצבור יוצאין בו כל אחד ואחד. דכל שאין בו דין חלוקה אמרינן ביה יש ברירה. ובאותה שעה שהוא נוטלו הרי הוא כשלו ואפילו בעל כרחו של חברו. וכאותה ששנינו בנדרים בפ' השותפין (דף מ"ה ב') השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר. רבי אליעזר אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ואוקימנא בחצר שאין בה דין חלוקה ומשום ברירה. והלכה כרבי אליעזר דשרי. ואין זה כשאר ברירות דעלמא ואפילו למאן דאית ליה בדאורייתא אין ברירה. דכל שאין בו דין חלוקה הרי הוא כאלו התנו כל שאתה משתמש בו הרי הוא שלך וכשאשתמש בו הרי הוא כשלי. ואין לך ברירה בכוליה תלמודא כי הא אלא בור של שותפין האמור בפרק שור שנגח את הפרה (דף נ"א ב'). שדמו אותו לאותה של שותפין שנדרו הנאה זה מזה. ואמר דאתא רבי אליעזר בן יעקב לטעמיה דתנן השותפין שנדרו וכו'. אמר רבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. דרבי אליעזר סבר יש ברירה והאי מדידיה קא ממלא. זהו שנראה לי אע"פ שראיתי למקצת מגדולי המורים הראשונים שכתבו בנדון שלפנינו באתרוג שלקחוהו הצבור שצריך לכל יחיד ויחיד על מנת להחזיר".
עולה מדבריו שכיון שאין בו דין חלוקה הוברר שבשעה שנוטלו הוא שלו. וכ"כ בתשובה (ח"א סי' סב. אם כי שם כתב להלכה ולא למעשה). וכן כתב הרשב"א בחידושיו (ב"ב קלז ע"ב), והמאירי (ב"ב שם).
וצריך לדון לשיטה זו מה יהיה הדין אם יש שותפות לקטן באתרוג או שיטול אחד שלא נשתתף בממון בלולב – כגון אורח, האם אף להם מוקנה הלולב, הרי הם אינם חלק מהשותפות וההקניה היא מצד ברירה.
ולפי דברי ביאור הגר"א (או"ח סי' תרנח ס"ז) נראה ששותפות קטן מעכבת, וכן אין יכול לצאת בו מי שלא נתן בו ממון שהרי א"א לומר בשניהם שהוברר משעה ראשונה שיהא שלהם. וז"ל: "דוקא שלא כו'. כמ"ש בס"ט מה כו' וכ' המ"מ בשם הרשב"א כיון שידעו בשעת שאינו ראוי ליחלק וע"ד כן לקחוהו אמרינן יש ברירה בשעה שנוטל לצאת כולו שלו כמו שותפין שנדרו הנאה זה מזה שנכנסין לחצר שאין בו דין חלוקה דאמרינן יש ברירה שכשלקחוהו ע"מ כן שבשעה שכ"א מהן נכנס יהיה מקום דריסתו שלו וכן בלולב כיוצא וא"צ להקנות ובב"ק נ"א ב' פי' הרשב"א בשם ר"ח משימסור לו דליו. נטלא והוברר הדבר משמסר לו הדלי שהבור עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה וז"ש שם ואזדי לטעמייהו כו' כמ"ש בנדרים דבאין בו דין חלוקה פליגי ואמרינן דהוברר הדבר בשעה שמשתמש שכולו הוא שלו*".
אמנם הריטב"א (ב"ב קלז ע"ב) לאחר שהביא את שיטת הגאונים והרי"ף כתב: "ומכאן לאתרוג שקונים הגבאים משל צבור לכל הקהל שיוצא בו כל אחד ואחד יפה בלא שום הקנאה, ואפי' יש בו זכות לקטנים דלאו בני אקנויי נינהו אין בכך כלום". נראה מדבריו שהקניין של הקטנים אינו מעכב, משום שדעת טובי הקהל בקניה עבור הציבור היא הקובעת. ואע"פ שקטן אינו יכול להקנות (סוכה מו ע"ב) – ע"י טובי הקהל הוא קונה ומקנה, וכיון שאין צריכים את דעתו. בכך הריטב"א מוסיף על דעת הרשב"א שכן לקטן אין דעת להקנות וממילא הברירה לא תועיל בו, ואעפ"כ כאן הקניית הקהל תועיל. וצריך לעיין האם היא תועיל אף להקנות לאורח שאין לו חלק בממון הקהל. ונראה לפי הריטב"א שטובי הקהל יכולים להתנות לפי דעתם כיון שהם הממונים על הממון ואין השותפים – בעלי הממון יכולים לעכב את יציאת האחרים ידי חובה באתרוג.
הראב"ן (סוכה) חולק על הריטב"א וכתב כך: "לפיכך לא יתן אדם לתינוק לברך עד שיברכו הקהל, לפי שכל הקהל קונים ביחד אתרוג לדעתם, לכך צריך שיהא כל אחד ואחד בשעת נטילה גדולים שהן בני דעת ויודעין לקנות ולהקנות, אבל קטן לא מצי להקנות וקונה הוא, נמצא הנוטלין אחריו יוצאין בלולב שאינו שלהן. וכן היו בקיאי הדעת שבמגנצא נוהגין שלאחר שנוטלין כל הקהל, מחזירין את הלולב לפני הארון ושם היו לוקחין אותו הנערים ומברכין וכן נאה. ואי תפיס ליה הגדול בהדי הקטן דלא נפיק ליה לגמרי מידיה, לית לן בה". וכשיטתו כתבו בספר מנהגים דבי מהר"ם (סדר עשיית לולב) ובמנהגי מהר"ש מנוישטט (סי' רמ). שהקניית הקהל היא בדרך של מתנה ע"מ להחזיר ואם נכנס קטן לשרשרת הנוטלים – הבאים אחריו אינם יוצאים י"ח.
ונראה שהרשב"ם וראב"ן וסיעתם אינם מסכימים לדעת הרשב"א שדרך הקניין באתרוג הקהל משום ברירה בדבר שאין בו חלוקה, אלא דרך הקניין באתרוג הקהל משום תנאי טובי הקהל במתנה ע"מ להחזיר לכ"א מהשותפים באתרוג. וקניית טובי הקהל מסירה את חובת ההקנאה בתנאי מפורש מכל היוצאים י"ח בלולב, אבל אינה מסירה את עצם החובה שהקונה יוכל לקנות ולהקנות, ולכן קטן אינו יכול לצאת ולא להקנות בהקניית הקהל.
וכן בהגהות מיימוניות (הל' לולב פ"ח הי"א) כתב: "בסוף יש נוחלין וכתב רשב"ם מה שנהגו כל הקהל לברך על אתרוג אחד דעתנו מסכמת שיהא נתון לכל אחד עד שיברך ואח"כ יחזיר אף על פי שלא פירש כמי שפירש דמי וכן כתבו התוס' בסוף לולב הגזול, אמנם הירא דבר ה' ומחבב את מצותיו לעשותן מן המובחר ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו. חדא כדי לעשות הנענועים כהלכתן ועוד שרוב בני אדם מברכים על דעת שהן שותפין לכל הקהל ברוב מקומות ואין דעת טובי הקהל כן ואינם מעלים על לב ולא יודעים שצריך ליזהר ולהסכים שיהא מתנה, וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה עושים ולא נהגו מתחלה להיות לכל הקהל יחד אלא מדוחק שלא מצאו אתרוגים לכל הצורך".
נראה מדבריו שאם דעת חלק מהציבור השותף בקניית האתרוג שאינו מקנה במתנה שלמה לחברו, אף חברו אינו יוצא בו, ואע"פ שדעת טובי הקהל היתה כהלכה. ודבריו מסכימים עם דברי הראב"ן לעיל.
וניתן להסביר את הראב"ן עפ"י דעת הרדב"ז (ח"ב סי' תשב) שנשאל: "שאלת ממני על מה שנוהגין בירושלם שלוקחין לולב ואתרוג משל צבור והשליח מחזיר בו על כל הקהל ואינו אומר להם על מנת להחזיר אלא סתם".
והשיב: "זו מחלוקת בין הראשונים וכתב הרשב"א ז"ל דבסתם נמי מותר דכיון שנלקח ממעות הצבור כיון שאין בו דין חלוקה אמרינן ביה יש ברירה ונוטלו ואפי' בעל כרחו של חבירו וכתב בסוף תשובתו זהו שנראה לי אף על פי שראיתי למקצת מגדולי המורים שכתבו בנדון שלפנינו באתרוג שלקחוהו הצבור שצריך לומר לכל יחיד ויחיד על מנת להחזיר ע"כ והרי הוא בסימן ת"ו. אלא שנתחדש לי בירושלם ענין אחר שיש כמה וכמה שאין נותנין פרוטה בלולב ובאתרוג והם יוצאים בו מבלי שיאמרו להם מתנה על מנת להחזיר ונמצא שאינם שותפין בו ואפי' לפי שיטת הרשב"א יש לחוש. וי"ל דסמכו להם דמסתמא כל המתנדב מעות לצורך מצוה זו דעתו הוא שיצאו בו כולם בין אותם שנתנו בין אותם שלא נתנו והשתא דאתית להכי אתי שפיר אפי' לדעת החולקים כי כל המתנדבים דעתם הוא שבשעה שיגיע הלולב ליד ראובן לעשות המצוה שיהיה שלו לגמרי וכן לשמעון וכן לכולם וזכו הנותנין והבלתי נותנין בלי שום תנאי שכל אחד הוא שלו בשעה שהוא יוצא בו ואפי' שלא פירשו כן בשעת הנדבה סתמו כפירושו דניחא להו דלעביד מצוה בממוניה וכן כתב רש"י* דעכשיו שנהגו הכל לצאת בלולבי חביריהם סתמא דמילתא ניחא להו שיצאו הכל בלולביהן וכאלו אמרו כן ע"כ. וכ"ש בנ"ד שעושין נדבה לענין זה דפשיטא דסתמא כפירושו ואין צריך לומר לכל אחד ע"מ להחזיר ואפשר שאפי' החולקים מודים בנ"ד דלא אמרו אלא כשלוקחין האתרוג ממעות הצבור סתם אז צריך לומר ע"מ להחזיר, אבל בנ"ד שמתנדבין בהדיא לצורך מצוה זו הוי כאלו פירשו. ואפילו אם תרצה לומר שעדיין הוא מחלוקת הרי יש להם על מה שיסמוכו וכן דעתי נוטה שאין צריך לומר כלום לכל יחיד ויחיד וכן נהגו ומנהגם תורה היא".
הרדב"ז מבאר מה בין שיטת הרשב"א לרשב"ם ומבאר שעפ"י שיטת הרשב"ם ניתן לומר שאף מי שאין לו זכות ממון באתרוג יוצא בו משום שנקנה אדעתא דהכי.
וכן בערוך השולחן (או"ח סי תרנח ס"כ) חיבר בין שיטת הרשב"ם לשיטת הרשב"א וז"ל:
"ולכן מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הציבור קונים אתרוג בשותפות ג"כ הטעם כן שכיון שקנאוהו שכולם יצאו בו ידי חובתן מסתמא הוי כאלו פירשו שכל הציבור נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירוהו להם והרשב"א בתשו' [חלק א' סי' ס"ב] ביאר הדבר בטוב טעם וז"ל שכל שלקחוהו הציבור א"צ מתנה ולא תנאי מפורש וכל אחד יוצא בו ממילא משום ברירה דכיון דאינו ראוי להתחלק הוברר הדבר כשנוטלו זה דשלו הוא נוטל דכל אחד נתן לחבירו חלקו בשעת נטילתו דעל מנת כן לקחוהו וכההיא דהשותפים בנדרים פ"ה [מ"ו:] בחצר שאין בו דין חלוקה ע"ש דבכה"ג הכל מודים שיש ברירה ופרטי דין זה נתבאר ביו"ד סי' רכ"ו ולפי שאין הכל מודים בזה כמבואר שם לכן טוב להכריז שיתן כל אחד חלקו לחבירו במתנה [מג"א סק"י]".
ונראה שדעת הראשונים שהביא הכלבו (סימן עב) חששה לדעת מקנה של כל השותפים, וכתב: "וכתב רבינו שמואל ז"ל כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאים כל אחד באתרוג של חבירו שהדבר ידוע שאין מקפידין ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו בבית הכנסת שיהיה מתנה לכל מי שירצה לצאת בו ובלבד שיחזירוהו לו, והראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות אתרוג אחד משלו לכל קהל מונפישליי"ן והיו יוצאין בו כל הקהל שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד ואחד עד כדי שיפרע דמי האתרוג וכל זה היה עושה מפני המפקפקין לצאת בשל צבור לפי שהוא משותף לכלם ושמא יש אחד מהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחבירו כראוי, גם יש בעיר כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו ואין יודעין להקנות כמו שאמרו ז"ל קטן מקנה קני אקנויי לא מקני. ולפיכך היה קונהו משלו והיה מקנהו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה על מנת להחזירו לו ולבסוף היה נוטל את דמו שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו או שהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו*. וה"ר יצחק* ז"ל כתב כשהקהל קונין אתרוג יחד מקנין אותו לאחד מהן בקנין גמור והוא מקנהו לכל א' במתנה על מנת להחזיר ע"כ, והר"ף* ז"ל כתב באשכנז נוהגין לקנות לולב אחד בשם כל הקהל ממעות הקהל וביום טוב נוטלו כל אדם ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קא עבדי משום דדעת כלם להקנות חלקם לאותו שנוטלו שיצא בו, ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא דדעתא בלא שום תנאי כדאמרינן פרק האומר בקדושין ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג עד שיהא כלו שלו ומקנהו לחבירו לצאת בו כדאיתא בפנים אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שהוא כלו שלו משום דליכא אומד דעתא כולי האי כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל ושני חלוקין יש בו בתוספות פרק האומר לפי זה כשהאתרוג כלו שלו אפילו לא אמר על מנת אלא אמר אדעתא דלהחזיר סגי בהכי וחשיב כמו תנאי כפול כמו בההיא אדעתא למסק לארעא דישראל פרק האומר ע"כ".
נראה מדברי הראשונים שהביא הכלבו שחששו שמא מישהו מהציבור השותפים באתרוג אין לו כוונת הקנאה נכונה ומשמע שצריך רצון של כל אחד ואחד מהציבור ולא רק התנאת או סתימת טובי הקהל.
וכן הראבי"ה (ח"ב הל' לולב סי' תרנד) נראה שכיון לדעת הראב"ד וכתב: "וכן נהגו בזמן הזה שכל הקהל יוצאין ידי חובתן בלולב אחד ואתרוג אחד, שדעת כל אחד ואחד מסכים שינתן לכל אחד ואחד עד שיצאו בו ואז יחזירנו. והמנהג יפה לקנותו חבר עיר או הגבאים בשלהם, והדמים שגובין לא תהא דעתם מסכמת למכור להם מיד, כי יש שאינם בקיאים בדברים הללו, והחבר יתכוון למתנה על מנת להחזיר. וגם לא יהיה מכשול כשנותנים לתינוקות, שדעת החבר לא תסכים אלא לחינוך בעלמא, דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני".
וכן בספר אהל מועד (שער סוכה ולולב דרך ה) כתב עפ"י הרשב"א אבל חשש לשיטת הרי"ף ורש"ג, וז"ל: "אתרוג או לולב שלקחו הקהל לצאת בו א"צ מתנה ולא תנאי מפו' וכל אחד יוצא בו ממילא משום ברירה דכיון דקנאוהו לצורך מצוה ואינו ראוי לחלק עכשיו הוברר הדבר כשנטלו זה דשלו הוא נוטל דכל או"א נותן חלקו לחבירו בשעת נטילתו דע"מ כן לקחהו ונשתתפו בו וההיא דפ' יש נוחלין [קל"ז ע"ב] לאו בשלקחו למצוה קאמ' אלא לאכילה דעכשיו ראוי לחלוקה ולפי' הו"ל דשותפין ואין יוצאין בו ע"כ מרשב"א. ומגדילי המורים הראשונים אמרו באתרוג שלקחו הצבור שצריך לכל או"א ליתנו לחבירו ע"מ להחזיר וטוב שיתנוהו הקהל לש"ץ והוא נותנו לכל או"א ע"מ להחזיר".
ונחלקו בכך הר"י מקורביל בעל הסמ"ק ור"פ בעל ההערות על הסמ"ק. הסמ"ק (מצוה קצג) כתב: "וכשהקהל קונין אתרוג יחד מקנין אותו לאחד מהם בקנין גמור ואחר כך מקנה לכל אחד במתנה על מנת להחזיר". וסבר כרי"ף.
ורבינו פרץ הגיה (הגהה טו): "מיהו באשכנז רגילים לקנות אתרוג אחד בשביל כל הקהל ממעות הקהל וביום טוב נוטלו כל אחד ואחד ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קא עבדי משום דדעת כולם להקנות חלקם לאותו הנוטלו עד שיוצא בו, ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדן דעתא בלא שום פירוש כדמוכח בתוספות פרק דאיש מקדש, ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג".
וכן המהרי"ל (מנהגים, הלכות אתרוג, יד) חשש לחששות הראב"ד וז"ל: "אמר מהר"י סג"ל כל אדם חייב להתחזק להיות לו אתרוג אל עצמו, ואל יסמוך על של קהל, שמא אין הכל בקיאין להקנות בקנין גמור עד שיצא, ואנן בעינן לכם משלכם".
עפי"ז עולות ארבע שיטות בראשונים בהסבר היציאה ידי חובה באתרוג הקהל:
שיטת רב שרירא גאון והרי"ף שצריך נתינה מפורשת על מנת להחזיר לכל אחד שיוצא בו ע"י בעליו כדוגמת הלולב של ר"ג וזקנים בספינה. אף הראב"ד, הראבי"ה והסמ"ק חששו לשיטה זו ולכן נהגו בקהילתם כשיטה זו.
שיטת הראב"ן, הרשב"ם והראב"ד שסתמן כפירושן במתנה ע"מ להחזיר ובלבד שהקונים והמקנים יוכלו אמנם לקנות או להקנות. וכ"כ הר"ן על הרי"ף (סוכה יב ע"ב), תוספות (סוכה כז ע"ב, מא ע"ב), תוס' הרא"ש (סוכה מא ע"ב).
שיטת הרשב"א שנשען על ברירה בדבר שאין בו חלוקה ואף אצלו הברירה היא בין השותפים אבל מי שאינו שותף אינו יכול לצאת בו ידי חובה, ולכן אולי קטן יוצא אם יש לו חלק בשותפות אבל אורח שאין לו חלק אינו יוצא בו. ונראה שאף אם אחד השותפים נתן לו חלקו לזמן מה אינו יוצא י"ח*.
שיטת הריטב"א שביכולת טובי הקהל להקנות למי שרוצים אף קטנים ואף מי שאין לו שותפות באתרוג. ונראה שסובר שכיון שהממון הפך לציבורי שוב בסמכות טובי העיר להשתמש בו באיזה אופן שיחשבו לנכון.
פסיקת ההלכה והשלכותיה עריכה
השו"ע נראה שפסק כשיטת הרי"ף והרש"ג או לפחות נטה לשיטתם. והרמ"א פסק כמו סיעת הרשב"ם. ופסק בשו"ע (או"ח סי תרנח ס"ז): "שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה".
והרמ"א הגיה: "ודוקא שלא קנו לצורך מצוה, אבל אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו מסתמא, דאדעתא דהכי קנאוהו (המגיד)".
ובסעיף ט פסק השו"ע: "מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות, הטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירוהו להם".
והמג"א (ס"ק י) עפ"י ספקות הראב"ד והראבי"ה בשיטת הרשב"ם כתב שטוב להכריז שיתן כל אחד חלקו לחבירו במתנה.
וכך כתב במשנ"ב (ס"ק לב, מ). ובס"ק לט כתב: "מסתמא הוי כאלו פירשו וכו' - ואע"פ שכל זה הוא דין גמור מ"מ כיון שאין הכל יודעין להקנות לכן כתבו כמה אחרונים שמוטב לברך על שלו אם יש לו כל ד' מינים כשרים אע"פ שאינם מהודרים כמו של חבירו. ואם אין לו מוטב שיטול של חבירו הכשרים משיטול של הקהל כי י"א דבשל קהל לא יצא דשמא יש באחד מהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחבירו ואף דלא קי"ל הכי מ"מ לכתחילה עדיף טפי ליטול של יחיד [ח"א]".
אולם בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב, יו"ד סי' יב) סבר שמרן הב"י סובר בבירור כשיטת הרי"ף והגאונים וז"ל: "איך שיהיה הנה מרן ז"ל נראה דלא ס"ל כלל לסמוך על חילוק זה דכל שקנו האתרוג מעיקרא לשם מצוה כיון דידעו דאין בו דין חלוקה ע"ד כן קנוהו שכל אחד זוכה בו לגמרי בעת המצוה, ועל כן השמיט את דברי הרשב"א הללו שהביאם הרב המגיד, ואפשר דהוא משום שאף הרשב"א לא סומך ע"ז למעשה וכמבואר מדבריו גופיה הנ"ל (בסימן סב). וראה גם בס' שתילי זתים בשו"ע או"ח שם (סי' תרנח ס"ז) שהביא רק את דברי מרן והשמיט את דברי הרמ"א, והוא סימן ברור דס"ל שמרן ז"ל אינו סובר לדברי הרמ"א הללו, והרמ"א כאן בא לחלוק על דברי מרן ולא להוסיף עליו, ובאמת גם בהגהות שתילי זתים בשו"ע (שם ס"ק כו) כתב לבאר דלעולם דעת מרן היא שאפילו אם קנו הלולב ע"ד לצאת בו צריך להקנותו זל"ז כי כן משמע שהוא דעת הרמב"ם הרי"ף והרא"ש, ושכן נראה שהוא דעת מרן שסתם ולא הביא דברי הרשב"א הללו אפילו בשם י"א, וציין שם נמי לדברי הרשב"א הנ"ל (בסי' סב) שמדבריו משמע נמי שאינו מסכים למעשה על חילוק זה. ע"ש. וראה גם בכה"ח (סי' תרנח ס"ק עב) שג"כ כתב דלדינא אין לסמוך על חילוק הרשב"א מאחר וחזינן שהרשב"א גופיה כתב (בסימן סב) שאין זה למעשה, ושכ"כ גם המג"א (שם סק"י) דטוב להכריז שכל אחד יתן חלקו לחבירו במתנה. ע"ש. ומזה מבואר דחילוק זה שבדבר דאין בו כדי חלוקה אמרינן דנעשה שכל אחד זוכה בכולו אינו לכו"ע, ושבט הלוי סמך ע"ז משום דלשיטת הרמ"א קאי שהביא את דעת הרשב"א להלכה, ומבני היוצאים ביד רמ"א נינהו, אבל לדעת מרן ז"ל אין אנו יכולים לסמוך על חילוק זה".
אחת ההשלכות מאתרוג הקהל היא בסנדל של חליצה. כתב הים של שלמה (יבמות יב סי' יט): "ומסקינן בסוגיא, אביי הוי קאי קמיה דרב יוסף, אמר ליה רב יוסף לאביי, הב ליה ליבם סנדלך, לחלוץ בו, יהיב ליה אביי (מנעל) [סנדל] שמאל, א"ל רב יוסף אימר דאמרי רבנן במתניתין של שמאל חליצה כשירה, בדיעבד, לכתחלה מי אמרי, אי הכי, סנדל שאינו שלו נמי, א"ל, הכי קאמינא, הב ליה ואקני ליה, וכן הלכה, וכתב נימוקי יוסף, דקיי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ולפי הטעם שפירשתי, דמנעל שאינו שלו אסור, משום דאינו מכוון הוא, א"כ מאי מועיל הקנאה, אלא צ"ל, דהמנעל של אביי היה רואה רב יוסף ומרגיש שהיה מכוון לו, ותדע, מאחר שיש לב"ד מנעל חליצה, למה לא חלץ רב יוסף במנעל ב"ד, אלא בודאי לא היה מכוון למדת רגלו, רק אותו של אביי, ואעפ"כ לא יצא גזירת חכמים, שגזרו על מנעל שאינו שלו לכתחלה, משום הכי צריך הקנאה, ומכאן מוכח, דאפילו מנעל של ב"ד צריך להקנות ליבם קודם חליצה, וכן אנו נוהגין, והיבם מגביה אותו, וקונה אותו, וכתב הגאון מהר"י ברונא, שצריכים להקנות לו במתנה גמורה, כי אין הכל בקיאין בדין זה ע"כ, ואיני יודע למה החמיר, הלא אינו מעכב ההקנאה, רק לכתחלה עבדינן הכי להיות שלו, ובתשובה ראיתי, שגדול אחד כתב שלרווחא דמלתא מקנה לו, מאחר שהוא מנעל של ב"ד, חשוב שלו, ודומה לאתרוג של הקהל, שכתב הרשב"ם (ב"ב קל"ז ע"ב, ד"ה ואם לאו) שכולן יוצאין בו, ואין צריכין לפרש להדיא, שכל אחד מקנה לחבירו על מנת להחזיר, דאמרי' לב ב"ד מתנה כו', הכא נמי הכי, ואומר אני, דלא דמי כלל, חדא, דאתרוג רגילין כולן ליתן חלק להוצאות האתרוג, ויש בו תפיסה קצת, ועוד, גבי אתרוג שייך לומר שפיר לב ב"ד מתנה, דהא כולן צריכין לו, וכאלו הותנו דמי, אבל בר מיניה, וכי כולן צריכין למנעל חליצה, אלא באם יצטרך ימצא המנעל של ב"ד מזומן, על כן צריך להקנות לו, אף שמצאתי בשם ר"י מפרי"ש במרדכי (סימן קי"ט) שאם המנעל מיוחד לכך, אין צריכין להקנות לו, אבל כמו שכתבתי תפסו רוב העולם, ועיקר. הלכך, לכתתחלה מקנין לו ב"ד המנעל, רק שיכול להלוך בו בלי קשירה, ושיהא כולו עור, ושיהא המנעל של ימין, ואם חסר כל אלו, כשר בדיעבד, חוץ מאם היה קטן, שאינו יכול להלוך בו, או גדול שאינו יכול להלוך בו בלי קשירה, דאף בקשירה פסול, והאשה כשחולצת המנעל, עומדת על רגלה, וזורקת אותו בכחה מידה על הארץ, בפני היבם, ובפני הדיינים".
עולה שהיש"ש בניגוד לאתרוג לא סמך בסנדל של חליצה על סברת הרשב"ם וסיעתו.
בשו"ת רב פעלים (ח"ב, או"ח סי' סד) נשאל על גביר בסינגפור שהיה קונה אתרוג מכיסו ומזכה לקהל, האם זה עדיף, או שיקנה הקהל בשותפות עדיף.
והשיב: "כתב הרב ערך השלחן סי' תרנ"ח אות י"א בשם רבינו הריטב"א ז"ל, שכתב בשם רבו ז"ל, יש להחמיר שלא לצאת ביום טוב ראשון בלולב שלוקחים מקופה של עניים, או משל רבים, שיש בו זכות לקטנים, וסיים כ"כ ארחות חיים והכלבו בשם הראב"ד ז"ל יע"ש, והגאון ז"ל כתב החשש מפני שיש בו זכות לקטנים, והם לאו בני אקנייתא נינהו ביום טוב ראשון, דבעינן לכם משלכם.
"והרב בכורי יעקב ז"ל ס"ק כ"ד כתב וז"ל, כתב הכלבו דהראב"ד היה נוהג לקנות אתרוג משלו, והיה נותנו לכל הקהל במתנה ע"מ להחזיר וכו', ונראה שם דהכי עדיף טפי משיקנו לכתחילה ממעות הקהל שיש בהן שאין יודעין להקנות עכ"ל, משמע מדבריו אפילו אין לוקחים אותו מקופה של צדקה, אלא גובין הדמים להדיא בפירוש בעבור האתרוג מן אנשים רבים שבקהל, שהם גדולים בשנים, ואין בהם קטנים, עכ"ז יש לחוש בזה, מפני שיש בהם עם הארץ, שאין יודעין להקנות.
"וכתב הרב אליה רבא ז"ל סוף ס"ק י"ב וז"ל, כתב בקיצור של"ה, יש ליזהר עד מאד שלא יברך ביום ראשון על של חבירו, אפילו נתן לו במתנה, רק יברך על של קהל דמקרי לכם ע"כ, וליתא דכל שנותן לו במתנה מיקרי לכם כמפורש בסוכה דף מ"ב וכל הפוסקים, ואדרבה בשל קהל יש כמה חששות כמ"ש בב"י וכלבו, עכ"ל.
"העולה מכל הנז"ל, לנידון השאלה שרוצים לקנות האתרוג מדמי הכנסות של בית הכנסת, לא אריך למעבד הכי, אלא ישארו במנהגם הקדום שהגביר הי"ו יקנה האתרוג מכיסו, ויזכה את הציבור שנותנו לכל או"א מתנה ע"מ להחזיר, ודבר זה עדיף ונכון".
ארבעת המינים בצה"ל עריכה
לשאלה הנידונה במאמר זה התעוררתי בעקבות המחשבה מה ראוי שתעשה הרבנות הצבאית לגבי יום הראשון של סוכות. הרבנות הצבאית מניחה ארבעה מינים בכל בית כנסת צבאי ליציאה י"ח של החיילים. כל חייל מגביה את ארבעת המינים ביום טוב ומנענע כדי לצאת י"ח. ונשאלת השאלה: באיזו דרך ראוי לנהוג כדי שכל אחד מהחיילים יצא ידי חובה מן התורה ביום הראשון.
הממון בצה"ל עד שהוקנה לכל חייל שייך למדינה שהעבירה אותו לצה"ל לשימושו והקנתה אותו לצה"ל כאשר הממונים על כל תפקיד אחראים להוציאו כראוי. כן לגבי מזון כן לגבי תחמושת וכן לגבי ארבעת המינים. הממון אשר שייך או ברשות המדינה אינו של היחידים ואע"פ שהוא בא ממיסים וכד' הוא ניתן למדינה על מנת שלא יהא ליחידים רשות בו, והמדינה מוציאה אותו לצרכיה כראות עיניה. נראה על כן שבקניית ארבעת המינים ע"י הרבנות הצבאית כדי שחיילי צהל יצאו בו י"ח נכנסנו למחלוקת הגאונים והרי"ף עם הרשב"ם ויתר הראשונים. כאשר לפחות לפי חלק מהראשונים והאחרונים לפי פסיקת השו"ע צריך מקנה יחיד שיקנה לכל אחד על מנת להחזיר. ולא די בהקנאה סתומה אשר מסתמא היא מזכה לכ"א מהחיילים לצאת בארבעת המינים י"ח.
ולפי הפוסקים נראה שהטוב ביותר היה אם מאן דהוא מהרבנות הצבאית היה קונה את כל ארבעת המינים בכספו ואח"כ מקנה אותם לכל המעוניין לצאת בהם ביום הראשון ע"מ להחזיר למקומם ואח"כ יקבל את כספו מצה"ל. הצעתי זאת לרבנות הצבאית ודברי נדחו בגלל הקושי הכספי והבירוקרטי שבדבר.