חבל נחלתו י כו

<< · חבל נחלתו · י · כו · >>

סימן כו- הדלקה עושה מצוה

שאלהעריכה

מה החילוק בין השיטות השונות של הדלקה עושה מצוה והנחה עושה מצוה, ומתי יוצא י"ח בדיעבד למ"ד הדלקה עושה מצוה?

ביאור מחלוקת שתי הדעותעריכה

א. יש לעיין מהי המחלוקת אם הנחה עושה מצוה או הדלקה עושה מצוה. על פניו משמעות המחלוקת היא באיזו פעולה מקיימים את המצוה האם בפעולת ההדלקה או בפעולת ההנחה של הנר כשהוא דולק. אלא שמסוגיית הגמרא עולה פירוש מעט שונה.

נאמר במסכת שבת (כב ע"ב-כג ע"א): "דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה? תא שמע, דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה ועומד – לא עשה ולא כלום. שמע מינה: הנחה עושה מצוה – התם: הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה".

ומפרש רש"י:

"היה תפוש נר חנוכה – בידו משהדליקה עד שכבתה.

"ועומד – לאו דוקא*, אלא כן לשון התלמוד".

היינו אם המדליק הדליק נר דולק בפתח ביתו והחזיקו (מקום ההדלקה) עד שכבה לא קיים את המצוה משום שלא הניחו, ומכאן קשה למ"ד הדלקה עושה מצוה שהרי כיון שלא הניחו במקומו לא יצא י"ח, אבל למ"ד הנחה עושה מצוה משמע שלא קיים את המצוה כיון שלא הניחו. מתרצת הגמרא שכיון שנשאר להחזיק בו ולא הניחו הרואה אומר שמשתמש בו לצורכו ולא מחמת המצוה, ולכן לשתי הדעות אינו יוצא בכך ידי חובתו. משמע שאם אין הרואה יכול לטעות ולומר לצורכו הוא דאדלקה יצא י"ח הן למ"ד הדלקה עושה מצוה והן למ"ד הנחה עושה מצוה.

ממשיכה הגמרא:

"תא שמע. דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה – לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה – הדלקה במקומו בעינן. משום הכי לא עשה כלום. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום? – התם נמי; הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה".

ומפרש רש"י:

"בפנים – בבית.

"והוציאה לחוץ – כדאמר לעיל: דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

"אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום – דכיון דזו היא מצותה – צריך שתיעשה במקום חיובא".

היינו ברור מדוע למ"ד הדלקה עושה מצוה לא יצא י"ח כיון שהדליקה שלא במקום חיובא אלא למ"ד הנחה מדוע לא יצא י"ח? ומתרצת הגמרא לשיטת הנחה עושה מצוה משום הרואה שאומר לצורכו הדליקה. על פי תירוץ זה עולה כי למ"ד הדלקה עושה מצוה אינו צריך לתשובה של 'לצורכו אדלקה' במקרה זה, שלדידיה ודאי אינו יוצא י"ח כיון שההדלקה אינה במקום מצוה, ותירוץ זה בא לענות רק למ"ד הנחה עושה מצוה. ולמ"ד הדלקה עושה מצוה יש דין נוסף מעיקר המצוה שצריך להדליק במקום המצוה ואם מדליק שלא במקומו לא יצא י"ח. עולה כי זהו גדר בחיוב ההדלקה – במקומה. ולכאורה מכך שהגמרא לא תרצה כן בשאלה הקודמת נראה ששם המדובר שעומד במקום ההדלקה. עולה שהדלקה רק במקומה עושה מצוה, ובלבד שלא תתפרש הדלקתו שלצורכו אדלקה.

וכן עולה למ"ד הנחה עושה מצוה שצריך אף הדלקה לשם מצוה שכן הגמרא ממשיכה:

"תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה – שפיר. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, האי מכבה ומדליקה? מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה! ועוד, מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה. והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן – לא עשה ולא כלום".

לכאורה לפי הבנתנו שהנחה של נר דולק עושה מצוה אי"צ לחזור ולהדליקה אם דולקת מערב שבת; משמע שאף לדעה שהנחה עושה מצוה כדי לקיים את המצוה צריך לחזור ולהדליק אותה. וא"כ לשתי הדעות צריך הנחה במקומה והדלקה מחדש כדי לצאת י"ח המצוה וא"כ במה מחלוקתם?

והיה נראה לומר שהשאלה היא מה הפעולה האחרונה היוצרת את המצוה: ההדלקה או ההנחה, אולם מלשון הגמרא לא נראה כן שכן הסדר למ"ד הנחה עושה מצוה הוא: מגביהה, מניחה, מדליקה.

וע"כ נראה שזה החילוק בין השיטות: הצורך הוא שאת פעולת התחלת המצוה יעשה בר חיובא. ולכן אם הדלקה עושה מצוה אין יוצאים בהדלקה ע"י חש"ו, אבל אם הנחה עושה מצוה יוצאים י"ח בהנחה ע"י בר חיובא, וההדלקה יכולה להיעשות ע"י מי שאינו בר חיובא.

וכן נראה מהסוגיא הקודמת (כב ע"ב): "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא אי הדלקה עושה מצוה – מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה – אין מדליקין מנר לנר".

אמנם באר הרשב"א: "חזינן אם הדלקה עושה מצוה מדליק מנר לנר. דהא ילפינן ממנורה דכל דליכא בזויי מצוה שרי ולא חיישינן לאכחושי מצוה, וכיון שכן הכא ליכא משום בזויי מצוה דבשעה שמדליק מדליק ממצוה למצוה, ואי הנחה עושה מצוה הוה ליה כמדליק בקינסא, דבשעה שמדליק לא מקיימא מצוה, והלכך אסור, ואפילו בפתילות ארוכות אי אפשר דהא בעינן הנחה לבתר הדלקה, ולקמן נמי הכי גרסינן מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי ליה דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה בעינן הנחה לבתר הדלקה. וקיימא לן דהדלקה עושה מצוה והלכך מדליקין מנר לנר, ודוקא בפתילות ארוכות אבל בקינסא אסור לכולי עלמא דהא איכא בזויי מצוה".

ומכאן ששתי ההגדרות נכונות למחלוקת בין הדעות: א) הפעולה הפותחת את קיום המצוה צריכה להיות פעולת ההדלקה או ההנחה לכל שיטה לפי דרכה. ב) פעולה זו צריכה להיות ע"י בר חיובא וחש"ו פסול לה. ואעפ"כ למ"ד הדלקה עושה מצוה צריך שההדלקה תהיה במקום חיובא. ולמ"ד הנחה עושה מצוה צריך הדלקה לשם מצות נר חנוכה.

מה בין שני טעמי הפסול למ"ד הדלקה עושה מצוהעריכה

נראה שאת הטעם של הרואה אומר לצורכו הדליקה ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת שכלל אינו יוצא י"ח ולכן צריך לחזור ולהדליק בברכה מפני שאין בהדלקה פרסומי ניסא, וניתן לומר שהוא טעם רק לכתחילה, ולכן אם לא הדליק שוב יצא בדיעבד י"ח, וכן אם מכבה וחוזר ומדליק אינו מברך. וכדרך השניה נראה ברש"י שכתב: "לצרכו – להשתמש, וליכא היכר ניסא".

הריטב"א (שבת כב ע"ב) מביא את שתי הדעות: "ת"ש דאמר רבא היה תפוס נר חנוכה וכו' ודחינן התם הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה. פי' לא מקיימא מצות הדלקה אלא במקומה שהיא מוכחת שהודלקה למצוה, וכל שלא עשה כן לא עשה כלום וצריך לכבותה ולהדליקה במקומה, ויש שפירשו דהתם אינו אלא משום היכירא שלא יאמרו לצרכיה נקטיה, ואין צריך לכבותה ודיו שיניחנה במקומה כמות שהיא, ולא מחוור".

ונראה משתיקת הראשונים – כדברי הריטב"א שלפי שני הטעמים (הדלקה במקום חיובא, הרואה אומר.) ההדלקה פסולה ולכן לא יצא י"ח וצריך לחזור ולהדליק ולברך בשנית.

הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ט) פסק: "הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו, אחז הנר בידו ועמד לא עשה כלום שהרואה אומר לצרכו הוא עומד". וכן הביא המגיד משנה את לשון הש"ס.

אולם הרי"ף (שבת ט ע"ב-י ע"א) כתב: "אמר רבא היה תופס נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום מ"ט מאן דחזי אמר לעסקיה הוא דנקיט לה, ואמר רבא הדליקה מבפנים והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום מ"ט ה"נ הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה". והרי כיון שנפסק שהדלקה עושה מצוה בהדליק בפנים והוציא לחוץ הטעם שהגמרא נתנה היה שהדליק במקום שהוא אינו בר חיובא ומדוע הרי"ף השמיט טעם זה והכניס את הטעם של הרואה שניתן למ"ד הנחה עושה מצוה. השאלה היא על ראשונים נוספים: ראבי"ה (סי' תתמג), רא"ש (פ"ב סי' ז), רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ט ח"א), שבולי הלקט (סי' קפה).

וכן הטור (או"ח סי' תרעה) כתב: "הלכתא הדלקה עושה מצוה ולא הנחה שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה מדליקה שם וא"צ להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה הילכך עששית שהיתה דולקת כל היום לערב מכבה ומדליקה לשם מצוה ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה וכן אם מדליקה ואוחזה בידו במקומה לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא אוחזה". וזאת אף לשון השו"ע (סי' תרעה ס"א).

והקשה כן הב"ח (או"ח סי' תרעה אות א): "ואם כן למה כתב רבינו טעמא דהרואה וכו' דלא איתמר אלא למאן דאמר הנחה עושה מצוה וברמב"ם (פ"ד ה"ט) דקדק בזה. גם ברי"ף (ט ב) וברא"ש (סי' ז) ובסמ"ג (הל' חנוכה רנ ע"ד) איכא להקשות שכולם כתבו כדברי רבינו. ונראה ליישב שהם מפרשים דלמאי דמשני וקאמר התם נמי הרואה הוא אומר לצרכו הוא דאדלקה משמע דלא ס"ל הך טעמא דהדלקה במקומה בעינן לגבי הדליקה מבפנים אלא קושטא הכי הוא דאסור משום דהרואה וכו' וכאידך מימרא דרבא דאמר היה תפוס נר חנוכה וכו' דאין להעמידה אלא מטעם דהרואה וכו' למאי דקיימא לן הדלקה עושה מצוה אם כן טעם זה ברור ומוכח טפי, ובאידך דרבא דהדליקה בפנים נמי משום דהרואה וכו' ולא משום הדלקה במקומה בעינן כדקס"ד מעיקרא אלא קיימא לן דלא בעינן הדלקה במקומה ונפקא מינה לענין [נר] של שבת ושל יום טוב דלית בהו משום פרסומי ניסא כדי לחוש להרואה וכו' דמותר הוא להדליקה תחלה ולהניחה אחר כך במקומה לאחר שכבר הודלקה דלא בעינן הדלקה במקומה אבל להרמב"ם גם בשל שבת ושל יום טוב הדלקה במקומה בעינן* וכן פסקו להדיא המרדכי (סי' רעג) והאגודה (סי' לו) בפרק במה מדליקין.

"ולענין הלכה נראה עיקר כדעת הרמב"ם דהכי משמע פשט הסוגיא והמרדכי והאגודה נמי הכי סבירא להו כדפי' ודלא כש"ע (ס"א) שכתב כלשון רבינו ולא כתב הך טעמא דהדלקה במקומה בעינן ודוק".

היינו, הטעם של הדלקה במקום חיובא נדחה לשיטת הרי"ף וסיעתו, ואמנם לגבי נר חנוכה אין בכך נ"מ שעכ"פ צריך הדלקה במקומה, אבל תהיה בכך נ"מ לגבי נר שבת. ופוסק להלכה כרמב"ם וסיעתו ויש בכך כאמור נ"מ לגבי נר שבת שאף שם לדעתם צריך הדלקה במקומה.

וכך כתב אף השפת אמת (שבת כב ע"ב): "ולכן הי' נראה באמת דלמסקנא טעם הפסול אינו משום שלא הי' הדלקה במקומו ודוקא לסברת המקשה דלא ידע טעמא דהרואה כו' הי' מוכרח לומר כן דבעינן הדלקה במקומו ושעת הסכנה שאני ולכך במסקנא א"ש הא דקתני מצוה להניחה כיון דאינו עיכוב בדיעבד אי לא הי' הדלקה במקומו דהוא רק למצוה כנ"ל ובהכי מיושב מה דנקטו הפוסקים טעם זה דהרואה אומר כו' [וכמ"ש הב"ח (סי' תרע"ה) בישוב דברי הטור ע"ש]". ונראה שכך נקט אף המאירי.

אמנם באליה רבה (סי' תרעה ס"ק ג) חולק ומביא ממהר"י וייל שצריך הדלקה במקומה אף בשבת ויו"ט ולכן דוחה דברי הב"ח.

הט"ז (או"ח סי' תרעה ס"ק ב) חיזק את טעמו של הב"ח שאמנם למסקנה למ"ד הדלקה עושה מצוה אי"צ בהדלקה במקומה אלא הטעם משום הרואה.

המגן אברהם (ס"ק ג) נתן טעם אחר מדוע הטור וסיעתו הביאו את טעם הרואה ותרץ: "דבא לומר דאפי' לדידן שמדליקין בפנים אם הוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הדליקה". היינו בחו"ל שהיו מדליקים בפנים משעת הסכנה, אף אם הוציא החוצה למקומה העיקרי לפי תקנת חכמים אינו יוצא מחמת תקנת הרואה. (אף הב"ח מביא אפשרות זו להסבר סיעת הרי"ף ודוחה זאת). ועי"ע שערי תשובה (ס"ק א). ומשנ"ב (ס"ק ה).

ובס"ק ו כתב המשנ"ב: "והוציאה לחוץ וכו' – וכתבו הפוסקים שאפילו היה ההדלקה והנחה במקום אחד בפנים או בחוץ ג"כ יש ליזהר שלא לטלטל הנ"ח ממקומן עד שיושלם השיעור של הדלקה דהיינו חצי שעה ויש מאחרונים שמקילין בזה. וכתב הפמ"ג דלכתחלה בודאי יש ליזהר בזה. ואפילו בנרות חנוכה שמדליקין בביהכ"נ ג"כ נכון ליזהר לכתחלה שלא לטלטלן ממקומן עד שיעור חצי שעה".

ועי' שו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קטז) שדן עפ"י הרמב"ם שהדלקת המנורה כשרה כשהיא בחוץ ואח"כ מכניסים אותה להיכל והקשה: "ולכאורה הרמב"ם שאומר דמותר להדליק הנרות של מקדש בחוץ יש לתמוה עליו מההיא דשבת (דף כב ע"ב) בהא דמיבעי לן בנר חנוכה הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ואמרינן שם ת"ש דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום, אא"ב הדלקה עושה מצוה – הדלקה במקומה בעינן משום הכי לא עשה כלום, אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום, התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה. ומשמע דפשיטא לה להגמרא דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן, והרי הדלקת הנרות בפנים במנורה ודאי דהדלקה עושה מצוה וכדכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין ומוספין (ה"ט והי"ב) משום שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, א"כ למה מתיר להדליק את המנורה בחוץ שלא במקומה, וכן נשאר המנ"ח (מצוה צט) בקושיא זו על דברי הרמב"ם הנז'.

"וכדי להכנס לישוב אקדים דברי הטור והשו"ע (סימן תרעה) שכתבו אם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא מטעם שהרואה אומר לצורכו הדליקה, וע"ז הקשו הב"ח והט"ז הא בגמרא לא משמע טעם זה דהא אמרינן דאי אמרת הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן. וטעם הגמרא משום דהרואה יאמר לא אמרו אלא אם נאמר דהנחה עושה מצוה, והרי לפנינו מבואר דהדר פשטו דהדלקה עושה מצוה, וא"כ לא בעינן הטעם דהרואה יאמר אלא דמעיקר הדין כך הוא דמצות הדלקה היא דוקא במקומה ולמה מביאין הטור והשו"ע הטעם דהרואה יאמר, דלפי מה דקיי"ל דהדלקה עושה מצוה לא זהו הטעם, ובתירוצו של הט"ז יש לדון, דעכ"פ אין לפנינו הכרח מהגמרא, דהטעם דמצות הדלקה צריכה להיות גם מעשה ההדלקה במקומה דוקא נדחה לפי המסקנא, ועדיין קשה למה נדחה הך סברא דהוה פשיטא ליה להמקשן דלמ"ד הדלקה עושה מצוה במקומה בעינן. ולכן אקדים דברי נמוקי הגרי"ב (יו"ד סימן רצו) שמביא בשם כללי הש"ס, וכ"כ בתשובות חת"ס (ח"ו סימן לא) דכל מקום שאמרו לשון בשלמא זה יורה דגם בזה לא אתי שפיר כ"כ, ולמסקנא כשם שמתרץ לאידך מ"ד כך נקטינן לעיקר לכו"ע גם למ"ד הראשון. ומעתה מדוקדק לשון הטור והשו"ע, דלבתר דמחדשין הא טעמא דהרואה יאמר לצורכו הדליקה, שוב אמרינן דגם המקשן לא ניח"ל ולא ס"ל דחיוב מצות הדלקה גוררת מצוה שיהא הדלקה דוקא במקומה, דאין לנו להוסיף מסברא ולסייג מקום מעשה הדלקה שיהא דוקא במקומה הקבוע.

"ובזה מיושבים שפיר גם דברי הרמב"ם דמתיר להדליק המנורה בחוץ, משום דאליבא דמסקנת הגמרא לכו"ע אין קביעות למעשה ההדלקה שתהיה במקומה דוקא, וטעם הגמרא דהרואה יאמר לצרכו הדליקה יש לדון דבמנורת בית המקדש חזותא מוכחת דגביעיה ופרחיה מעידים שאין כאן דליקה לצורך הדיוט אלא לשם מצוה להניחה בפנים בקדש, גם יש לדון דלא גזרו במקדש משום דהרואה יאמר וכמו אין שבות במקדש דלא גזרו בקדש".

אלא שלפי הגרצ"פ פרנק שפירש גזירת הרואים משום מראית עין; קשה, בימינו שאין אחד שהולך עם חנוכיה בידיו אלא כדי לקיים מצותה, וא"כ אם אין טעמא 'דהרואה וכו שייך בימינו, ולמסקנה הדלקה אינה צריכה להיות במקום חיובא, וא"כ מי שהדליק בפנים והוציא החוצה מדוע לא יצא ידי חובתו?

ונראה שטעמא 'דהרואה' אינו טעם משום מראית עין וכפי שנקט הגרצ"פ פרנק, אלא טעמו משום שאין בכך פרסומי ניסא וכדנקט הריטב"א (הו"ד לעיל) שטעם זה הוא לעיכובא.

וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' נד): "ואם אמנם מצינו בקצת מקומות שאסרו גם בדיעבד אף שאין איסורו רק משום מרה"ע ועיי' בס' ארחות חיים (הגהו' הגאון מהרש"ם ז"ל סוסי' רמ"ג), מ"מ בנ"ד כיון דהך גזירה לא נזכרה בגמ' כלל לא מסתבר כלל לאסור בזה גם בדיעבד וכמש"כ. – ולא דמי להמבואר בשבת (כ"ב ב) לענין נר חנוכה, דכל שהרואה אומר לצורכו הוא דנקט לה או לצורכו הוא דאדלקה לא עשה ולא כלום אף אם באמת לשם מצות חנוכה הדליקה וכ"ה בשו"ע (או"ח סי' תרע"ה סעי' א'), דשאני נר חנוכה שכל עיקרה לפרסומא ניסא איתקנה וכיון שהרואה אומר לצורכו נקטו או הדליקו, ממילא אין כאן פרסומא ניסא ולא יצא".

נראה על כן שאף בימינו הדליק בפנים והוציא החוצה לא יצא י"ח.

הדלקה כשיעור ובמקום הרוחעריכה

הרא"ש (שבת פ"ב סו"ס ז) פסק: "וכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיהא שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו".

וכ"כ במנורת המאור (פרק ב הל' חנוכה עמוד ): "דתניא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום, שההדלקה עושה מצוה ואין הנחה עושה מצוה. וצריך שיהיה בנר שמן שיעור שידליק מאחר שקיעת החמה עד כחצי שעה מן הלילה, אבל לא ידליק ויתן שמן בנר אחר כך". וכ"פ אף בטור (סי' תרעה). ולא בארו מקור דבריהם.

אמנם כבר רש"י בהסבר תירוץ הגמרא שמצותה משתשתקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כא ע"ב) כתב: "לשיעורה – שיהא בה שמן כשיעור הזה, ומיהו, אם כבתה – אין זקוק לה". אולם רש"י לא ציין שחייב להדליק כאשר השמן כבר בנר, ולא יצא י"ח אם לא עשה כן. (והרי"ף הסביר שלאחר זמן זה מותר לכבות את הנר ולהשתמש בשמן.)

וכך פסק השו"ע או"ח (סי' תרעה ס"ב): "יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר, כדי שיעור, קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור, לא יצא ידי חובתו". ובאר המשנה ברורה (ס"ק ח) "לא יצא ידי חובתו – וצריך לכבותה וליתן בה שמן כשיעור ולחזור ולהדליק בלא ברכה". אמנם הפר"ח (סי' תרעה ס"ק ב) כתב שצריך לחזור ולהדליק בברכה.

ונראה ששיטת הרא"ש (עליה העיר הפר"ח שלא מצאנו חולקים עליה) נובעת מכך שהדלקה עושה מצוה, ולכן צריך להדליק כאשר מקיים בכך את כל המצוה, ואם לפעולה זו צריך לסמוך פעולה נוספת אין יוצאים בה י"ח שבפעולת ההדלקה אין מתקיימת כל המצוה. אמנם החולקים וסוברים שיחזור וידליק בלא ברכה לאחר מילוי השמן נראה שאינם מקבלים שהדלקה כאשר כמות השמן בנר אינה מספיקה לכל שיעור זמן החיוב פוסלת. ונלענ"ד שכיון שזהו תירוץ נוסף בגמרא שם ובתירוץ הראשון לא הוזכר שצריך לדלוק כל שיעור הזמן מנלן שפוסקים כמותו, ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו, מה גם שהרי"ף לא באר דעה זאת לשיעור זמן דליקת הנר וע"כ לא יברך.

כעין חידושו של הרא"ש כתב הב"ח (או"ח סי' תרעב) משם השלטי גבורים: "כתב בהגהות החדשות לרי"ף (ש"ג שבת ט ע"א אות ה) דאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצוי שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי היא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור עכ"ל ונראה דמהאי טעמא כתב האור זרוע (הל' חנוכה סי' שכו) שאין לתחוב הנרות סמוכות זו לזו עד שמתחממות ונופלות או נוטפות דכיון דנופלות או נוטפות הוי כמי שלא נתן בה שמן כשיעור".

וכן חתנו – הט"ז (או"ח סי' תרעג ס"ק י) כתב: "כתוב בהג"ה להרי"ף אם הדליק בפני הרוח וכבתה יחזור וידליק במקום שאין הרוח מצויה דהוה כנותן שמן פחות מכשיעור ונ"ל דאין צריך לברך שנית דדלמא הוה כמו שמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה".

וכאן העיר המשנה ברורה (ס"ק כה): "הדלקה עושה מצוה וכו' – ר"ל כיון שהדליק תיכף קיים המצוה לפיכך אם כבתה אין זקוק לה ואם הדליקה במקום הרוח וכבתה זקוק לה לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצוי דזה הוי כאלו לא נתן בה שמן כשיעור ומ"מ לא יברך עליה [אחרונים], ופשוט דאם הוא רואה שהאור אין נאחז בהפתילה ובודאי יכבה במהרה שאינו יוצא בהדלקה זו וצריך מדינא לחזור ולהדליקה לאחר הכביה".

ויש לחלק בין שמן חסר מכשיעור לרוח המכבה את הנרות, משום שבשמן המדובר בגורם שנמצא כבר בגוף ההדלקה שאינה תקינה בעוד שרוח המכבה היא דבר חיצוני, ולכן אף אם כיבה את הנר ומדליק שוב יש יותר מקום לומר שלא יברך. ובכך מיתרצת קושית המהרי"ל דיסקין שהובאה בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קיד) מדוע יוצאים י"ח בהדלקה במקום רוח, ורק ע"י סגירת תריס גורמים שלא תכבהו הרוח. והגרצ"פ פרנק נדחק בתירוצה עי"ש, ולענ"ד כיון שהמונע מהדלקה כראוי אינו מגוף הנר, אף הסרתו אינה כהדלקה מחדש, ובכך הדלקה אינה עושה מצוה.