חבל נחלתו יט נא

סימן נא

ברכות על המן שירד במדבר

שאלה

אלו ברכות ברכו ישראל במדבר על המן?

תשובה

א. בחומש שמות (טז כג): "ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר".

ברכה שלאחריה מובאת בבבלי (ברכות מח ע"ב): "אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה".

כלומר המן היה מזין ומכלכל, וברכת המזון שחיובה מן התורה, לשון הברכה ראשונה תוקן ע"י משה רבנו (וי"א שהיו מברכים את כל הברכות אולם לא לפי נוסח מחייב, עד שתוקן ע"י יהושע דוד ושלמה ותיקון חכמי יבנה.)

וכן הסיק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' יג): "ולפי"ז צ"ל דעל מן, היו מברכין ברכת המזון, אף דלא הי' לחם מה' מינין, דמה"ט כתב בריטב"א (קידושין ל"ז), דלא היו יוצאין במן ידי חובת מצה... ומ"מ הי' מחויב בברכת המזון אם עשו ממנו פת, וכן איתא בהדיא (בברכות מ"ח), משה תיקן להם לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם מן, (ועיי"ש בגליוני הש"ס מהגאון מוהרי"ע ז"ל מזה)".

עי' בספר דף על הדף (יומא עה ע"ב) על דברי הגמ': "לחם אבירים אכל איש שנבלע ברמ"ח אברים כו'"1.

ב. הראשון להזכיר שאלה זו הוא בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' פד) שנשאל אלו ברכה יברכו אנשי תימן שאוכלים ברובם לחם מדוחן. וז"ל:

"ומה שהזכיר הטוען שברכת הזן משה ע"ה תקנה בשעה שירד המן שהיה לחם שלהם אז, הרי יפה טען ומורה זה על זכות מח ובינה מעולה, אלא שיש לומר בזה שתי תשובות. הראשונה שאז כל ישראל היו נאספים במקום אחד והמן היה לחם שלהם, ובני תימן אינם כל ישראל ולא רובם: ואין למדים אלא ממאכל רוב ישראל. והתשובה השניה והיא המדויקה, שאין אנו מברכים ברכת המזון מפני שלפי הקבלה משה ע"ה תקן הזן בשעה שירד המן, אלא מפני שאנו מקיימים המצוה המפורשת בפסוק ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והרמז בפסוק זה אינו אלא לתבואת ארץ ישראל שהיא שני מיני חטים ושלשה מיני שעורים, כמו שבארו ז"ל בקבלה ומסייע לקבלתם הכתוב ארץ חטה ושעורה".

וא"כ לדעת ר"א בן הרמב"ם, אנו מברכים ברכת המזון בנוסח שקבע משה רבינו אבל לא מצד תקנת או מצות משה רבינו אלא מצד המצוה בתורה וגדריה דוקא על מיני דגן.

ועי' בעלי תמר (ברכות פרק ו).

ג. אמנם עיקר השאלה על ברכה שלפניה.

כתב בבני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג – ברכת שבת, ג):

"שם [ב"ר יא ב], ר' נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכה, עכ"ל. זה הדבר אינו מובן כלל, ומה שיש לי לפרש בזה (הנה ברכו במן כנ"ל) וקדשו בברכה הוא עפ"י מה שנמצא להקדוש הרמ"ע זללה"ה במאמרי השבתות [מאמר שבתות ה' חלק ו'], שלעתיד לבא בסעודה של לויתן הנה אין סעודה בלא לחם, הנה כתב שיוציאו אז צנצנת המן הנגנז (נאמר בו לדורותיכם [שמות ט"ז ל"ג] היינו בעוד שיהיו הדורות יחד) והוא נקרא לחם כמד"א הוא הלחם אשר נתן ד' וכו', וכתב שם שיברכו ברכה על המן המוציא לחם מן השמים, והנה דכירנא כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היה ברכת המן, ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים, ונפל ויכוח בדבר בין החברים, נענה אחד מן החברים הלא הוא הרב המקובל מו"ה ישראל דוב זלה"ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר כיון שהוא לחם אבירים נבלע באיברים [יומא עה ב] שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת, ונהניתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש מהרמ"ע שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד... ".

"ובזולת דברי הרמ"ע ז"ל יש לומר דבאמת לא היו מברכין על המן בימות החול שום ברכה מטעם הנ"ל, אבל בשבת עם היות שלא היו מברכין ברכת הנהנין, עכ"ז להיות שבת הוא קדש והאכילה בו כעין אכילת קדשים היו מברכין ברכת המצוה אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול סעודת שבת, וזהו וקדשו בברכה, זה מה שנראה לדעתי לפרש כעת, והש"י יודע האמת".

והזכיר דבריו בשו"ת שיח יצחק (סי' שכג).

ד. בשו"ת תורה לשמה (סי' סג) דן האם ברכו ישראל על המן כשאכלוהו, וכותב:

"שאלה חכם אחד היה דורש כל עיקר ברכת הנהנין הוא לברר הטוב מן הרע ואמר לפ"ז יש לומר דישראל לא ברכו על המן שהיה יורד מן השמים ואין בו בירור והשומעים חלקו עליו מנין לך דבר זה והכרח זה אינו הכרח על כן רצינו לדעת אם האמת עם אלו האומרים שברכו עליו גם מה ברכה ברכו עליו. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה".

"תשובה הן אמת שעל ידי הברכה יהיה בירור, מ"מ גם אם לא היו נצרכים לבירור נמי צריך לברך בעבור הודאה ושבח ועי"ז משתלשל שפע בכל העולמות והרי להדיא איתא בגמרא דברכות דף מ"ח: א"ר נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן ע"ש ונמצא היו מברכים ברכת הזן על המן כמו שאר לחם וממילא שמעינן שגם ברכה ראשונה היו מברכים דמאי שנא".

"ומה ששאלתם כיצד היתה הברכה שלו הנה נמצא כתוב להרמ"ע ז"ל במאמרי השבתות שלעתיד בסעודת לויתן יוציאו את צנצנת המן ויאכלו ויברכו המוציא לחם מן השמים ע"ש ונראה לי דישראל היו מברכים על המן הממטיר לחם מן השמים כמו לישנא דקרא דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וברוך היודע. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו".

ה. אמנם בשו"ת דובב מישרים (ח"ד ליקוטי תשובות והערות ח"א) כתב לגבי הברכה שבירכו על המן:

"שמות ט"ז כ"ח עד אנה מאנתם. דעת הספורנו דבלקיטת המן בשבת היו חייבים משום תולש דבר מגידולו, מבואר דס"ל דחשיב גידולו מן הארץ. ועפי"ז י"ל לענין מה שנסתפקו [עי' בני יששכר שבתות מאמר ג' אות ג'] איזה ברכה לברך על המן, והרמ"ע מפאנו [עי' מאמר שבתות ה' חלק ו'] העלה לברך המוציא לחם מן השמים, ולפי דברי הספורנו הנ"ל נראה שחשוב גידולו מן הארץ, וא"כ י"ל שיוכל לברך כמו על לחם המוציא לחם מן הארץ".

ו. כך מביא בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' יב):

"וכבר מצאנו לרבי יהודה החסיד בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים2, סימן אלף שש מאות וארבעים, תתתתמ, עמוד שצט) שכתב, על המן היו מברכים הנותן לחם מן השמים. וכן אליהו הנביא היה מברך כן על עוגת רצפים. עכ"ל. ובספר בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם רבינו מנחם עזריה מפאנו, שלעתיד לבוא בסעודת לויתן יוציאו להם צנצנת המן שנגנז על ידי יאשיהו (יומא נב:), שנקרא לחם, שנאמר הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, וכתב הרמ"ע, שיברכו על המן המוציא לחם מן השמים. והעיר על זה בשם הרה"ג המקובל מהר"ר ישראל דוב, שיש לומר שלא בירכו על המן כלל, כיון שהוא לחם אבירים הנבלע ברמ"ח איברים, כמנין מחספס, (יומא עה:), וכל עיקר הברכה לבירור ניצוצין להפרידם מפסולת, וזה לא שייך במן, ואולי לא כתב כן הרמ"ע אלא לגבי לעתיד לבוא, אבל המן שבמדבר לא היה צריך ברכה כלל. ע"כ. והנה מבואר בדברי הספר חסידים שגם במדבר בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, וכדברי הרמ"ע.

"וכן מבואר בזוהר הקדוש פרשת בשלח (דף סב ע"ב), כד הוה נחית מנא לתתא הוה מתפרש גלידין גלידין ואקריש לתתא, דכתיב דק ככפור על הארץ. וכל אינון בני מהימנותא נפקי ולקטי ומברכן שמא קדישא עליה, וההוא מנא הוה סליק ריחין דכל בוסמין דגן עדן וכו', ובכל טעמא דאיהו בעי טעים ליה ומברך למלכא עילאה קדישא וכדין מתברך במעוי וכו'. ע"ש. ובספר גן רוה (בדברי חנוך דף סד ע"ג) העיר, שהרי נאמר במן וטעמו כצפיחת בדבש, ואם כן היו צריכים לברך עליו בורא מיני מזונות וכו'. ע"ש".

"אולם ראיתי להגאון רבי חיים פלאג'י בספר נפש חיים (מערכת מ' אות קו) בשם אחד קדוש מרבני אשכנז הרה"ג רבי מרדכי הלוי, שאמר לו שנראה בעיניו שישראל בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, וכתב, שהפסוק מסייעו, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ובספר חומת אנך (תהלים עח) כתב בשם רבינו אפרים, שהמן היה כגרעיני חטה מגובל כעיסה בלולה במים רבים, וכמו שכתוב ודגן שמים נתן למו, ומקריבים ממנו למנחות ולחם הפנים, וסיים הגאון רבי חיים פלאג'י, שאף שכתוב וטעמו כצפיחת בדבש, ונאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן, והרי הוא כפת הבאה בכסנין, שמברכים עליו בורא מיני מזונות, מכל מקום גם פת הבאה בכסנין אם קובע סעודתו עליו מברך המוציא וברכת המזון, כמו שכתב בשלחן ערוך (סימן קסח סעיף ח'). ובשבילם היה קביעות סעודה על המן, שלא היה להם פת אחר. ומכיון שמבואר (ברכות מח:) שמשה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ממילא היו מברכים מתחלה ברכת המוציא. ע"ש.

"[אלא דמה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י שם שישראל לא בירכו במדבר אלא ברכת הזן בלבד, ורק בכניסתם לארץ תיקן להם יהושע ברכת הארץ, כמו שאמרו בברכות (מח:), לא זכר שר מדברי הרשב"א בחידושיו לברכות שם, שכל שלש ברכות נתחייבו בהן לאלתר, אלא שמשה ויהושע תיקנו מטבע הברכות וכו'. וכן כתב הרא"ש בפסקיו שם. וכן מבואר בדברי המאירי והרשב"ץ שם. ועיין בתוספות ברכות (מט ע"א) ד"ה לומר, ובמהרש"א שם. ושוב ראיתי מה שהאריך בזה בספר פתח הדביר (סימן קצד סק"א). ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק אורח חיים סימן יב). ואכמ"ל]".

"והגאון רבי יוסף ענגיל בגליוני הש"ס ברכות (מח:) הקשה במה שאמרו משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, שהרי לא היה לחם של חמשת מיני דגן, רק בריה בפני עצמה, ואף שטעמו בו טעם לחם, משום טעם לבד אין סברא שיתחייבו לברך ברכת המזון. וצריך לומר דס"ל כמו שאמרו ביומא (עה) שכל המינים טעמו במן טעמן וממשן. ולכן שפיר היו חייבים לברך ברכת המזון כמו על לחם ממש. ע"ש. ובשו"ת זכר יהוסף חלק א' (סימן עח אות לז) הביא מה ששמע שישראל בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, ומטו כן בשם הגאון החסיד רבי אליהו מוילנא, אך נראה שנתחלף לשומע בין החסיד מוילנא לרבי יהודה החסיד שכתב כן. וכתב לפקפק על זה, שאף שגם לשון המקרא הנני מוציא (צ"ל ממטיר) לכם לחם מן השמים, מכל מקום לא שייך לומר כן מצד שיורד מן השמים, כמו ששייך לומר על הלחם שלנו המוציא לחם מן הארץ, ובפרט שבישלו בפרור, ואפשר שלא היתה לו תוריתא דנהמא וכו'. ע"ש. ולפי האמור לעיל יש ליישב. וק"ל הלום ראיתי להגאון רבי אהרן לוין בספר ברכת אהרן (בפרק קמא דברכות מאמר פה) שהביא דברי הרב בני יששכר הנ"ל, וכתב שיש סמוכין לדבריו שלא היו מברכין על המן כלל, מלשון הש"ס (ברכות לה) שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, והמן לא היה מהעולם הזה אלא מהעולם הבא, וכמו שכתב המהרש"א (חגיגה יב:), וממילא אין חיוב ברכה עליו, וזהו פירוש ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כלומר, כדי לדעת מה יברכו עליו, כיון שטעמו בו טעמים שונים, והשיב משה להם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, שהשפיע עליהם ממעון קדשו, ופטור מברכה. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים, וכמו שהבאנו לעיל מדברי הזוהר הקדוש שהיו מברכים עליו. וכן ראיתי בשו"ת לב אברהם (סימן קיב) שהביא מה שכתב הרב בני יששכר שלא היו מברכים עליו, והעיר על זה מדברי רבינו בחיי פרשת בשלח בפסוק בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם. ר"ל שתברכו את שמי על המזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו', אבל ברכת המוציא מדרבנן, משום קל וחומר, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. ומשמע שכוונתו לומר שגם ברכה ראשונה בירכו, ומה שכתב החיי אדם שלא בירכו על המן המוציא לחם מן הארץ, אין כוונתו לומר שלא בירכו כלל, אלא כוונתו שכיון שאין גידולו מן הארץ לא בירכו בנוסח זה, אבל שפיר יש לומר שבירכו המוציא לחם מן השמים. או על כל פנים שהכל נהיה בדברו. ודלא כמו שהבין בשו"ת מהרא"ב (סימן ב') מדברי החיי אדם שלא בירכו כלל, והקשה שהרי יש קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. ולא קשה מידי. ע"כ. וכן כתב בספר פסקי תשובה (סימן רפא) בהערה, והוכיח מדברי הזוהר הקדוש ורבינו בחיי שהיו מברכים עליו ברכה ראשונה. ע"ש. וכל שכן לדעת הסוברים שברכת המוציא גם כן מן התורה, כמו שכתב בספר יעיר אזן (מערכת ב' אות יט) בשם הסמ"ג והאגודה. ועיין עוד בפני יהושע (ברכות לה). ומדבריהם נשמע גם לדעת מאן דאמר שברכת המוציא מדרבנן, וכן עיקר. ועיין עוד בשו"ת בית אבי חלק ב' (סוף סימן ה'), ובספר נפש חיה (סימן רד), ובשו"ת ויצבור יוסף (סימן יט אות ב'). ע"ש. ואכמ"ל יותר בזה".

ז. וכך כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' צט):

"וכבר הקשוני ח"א על דברי האחרונים הנ"ל מהא דמבואר בזוה"ק פרשת שלח והוא בד"ה ויבואו אילימה כו' (ד' ס"ב ב ד"ק דף כ"ח עמוד קי"א) דברו ישראל על המן לפני' ולאחרי' וכ' מפרשי הזוה"ק דהיינו שברכו ברהמ"ז הרי אף שהי' דבר נסי שייכי בי' מצות התורה, והשבתי לו דמברכה שלפני' ודאי שאין ראיי' כלל שהוא ברכת הנהנין ולא ברכת המצוה אמנם גם מברכה שלאחריה אין כאן ראיי', ואם אמנם אמת הוא שברכו ברהמ"ז על המן וכמבואר גם בברכות (מ"ח ב) א"ר נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, מ"מ כיון שהי' הנס ע"י הקדוש ברוך הוא בעצמו וכמש"כ. וחכם הנ"ל הודה לדברי כי כנים המה... ".

ועי' בעלי תמר (כלאים פרק ז).