חבל נחלתו יט נב
סימן נב
ספר הברית כמקור להלכה
הקדמה
על עמוד השער של ספר הברית1 נאמר: "כולל כל החכמות והידיעות אשר מעולם, ותוכו רצוף חדושי תורה, מוסר השכל וחכמת האמת". ובהקדמתו הראשונה כתב שהוא פתיחה לשערי קדושה של ר"ח ויטל. ואמנם הספר מכיל בחלק הראשון 'כל חכמות הטבע' ובחלק השני מענין אדם המעולה וההכנות המדותיות לרוח הקודש.
בהערות לשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות – סימן כו הערה 2) מביא:
"הוא (מרן החת"ס) בעצמו היה בקי בחכמת המדידה והאלגברא וקידוש החודש ובזה היה יפה כחו ומסוגל מאוד, וזה בא לו מכח זקינו הגאון מהרשש"ך ז"ל כי הי' רב חילו בחכמת החשבון וכו' וכמו כן הי' בקי בחכמת התכונה ופיזיק והתחיל לכתוב ספר מיוחד לחכמות אלו למען יהי' ביד תלמידיו ללמוד מתוכו לבל יספיקו בילדי נכרים, ואחר שיצא לאור ספר הברית עבר עליו מראשו ועד סופו והראהו לתלמידיו ואמר כזה קנו לכם אשר חפץ למלאות ידיו מחכמות שונות, ואני ואתם נכיר טובה להמחבר שהרבה ביטול זמן הרוחתי במה שאינני מוכרח לחבר כזה בשבילכם"2.
ספר כזה בדרך כלל לא מוזכר בספרות ההלכה הרגילה. ובדר"כ מקומו בספרות הדרשנית והחוקרת ובספרי המוסר. עי' לדוגמא דברי בעל הכתב והקבלה (דברים ד, ו) שהזכירו.
להלן נביא איזכורו אצל פוסקי הלכה, בין כאלה שהביאוהו להיסתמך עליו ובין כאלה שהביאוהו וחלקו עליו.
קידוש לבנה
בהגהות רבי עקיבא איגר (או"ח סי' תכו) ביחס לברכה הנאמרת בקידוש לבנה הגיה: "[שו"ע] אשר במאמרו ברא שחקים. ע' בס' הברי' ח"א מאמר ד' פ"ב".
חיידקים
החיי אדם בספרו בינת אדם (שער איסור והיתר סימן לד סעיף מט) השיג בחריפות על ספר הברית:
שאלה: דין החומץ שכתב חוקר אחד בספרו ספר הברית שנתברר שאי אפשר להיותו חומץ עד שירום תולעים והמסתכל בזכוכית שקורין (מיקרישקאפיע) יראה כל החומץ מלא תולעים וכתב שלכך אסור לאכול חומץ שאפילו סינון לא מהני אפילו דרך בגד דק מאד ואין לו תקנה אלא שמתחילה יבשל החומץ ואחר זה מהני סינון בבגד דק:
תשובה: מה שכתב לאסור חומץ הבל הוא, שהרי התורה אמרה בנזיר חומץ יין וכו' מכלל דלאחריני שרי וכן כתוב ברות וטבלת פתך בחומץ וכי התורה תסתום באיסור לאו ולמה לא תפרש חומץ מבושל או לומר בעל פה למשה רבינו ע"ה הלכה למשה מסיני שהחומץ צריך בישול וגם אין לומר דכוונתו שהחומץ בכח יש בו תולעים דאם כן ביצים לא נאכל שהרי כתב גם כן שבזרע אדם נראה אדם ובקשר הביצה נראה תרנגולת אלא דבר הבל הוא ולא אסרה תורה מה שבכח אלא מה שיצא לפועל".
"אך כוונתו דיש חומץ שכשמסתכלין נגד השמש נראין בו תולעים וזה נראה דיש לו דין חומץ שיש בו תולעים שכתב הבית יוסף בבדק הבית בשם רבינו ירוחם וזה לשונו: חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עד כאן לשונו"...
ועי' שו"ת שואל ונשאל (חלק ה יורה דעה סימן סד), שו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מז), שו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' קכט), דף על הדף (שבת קז ע"ב), ילקוט יוסף ציצית ותפילין (הערות סימן לב – טעויות הנמצאות בתפילין ובספר תורה אות ל).
מים שאין להם סוף
בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' קנ ד"ה ומ"ש כתר"ה) התייחס לדברי ספר הברית וחלק על דבריו:
"ומ"ש כתר"ה מדברי ספר הברית שחילק לענין משאל"ס בין בזמן הש"ס לזה"ז דכיון דעכשיו הספינות הולכים באמצע עומק הים רחוק מהלך כמה ימים משפתיו ל"ש הטעמים של הש"ס והגאבד"ק סעראצק נ"י העמיס ד"ז בירושלמי דאר"א אם הים גליני והביט לד' רוחות וראה שאין שם ברי' משיאין אשתו ובאמת שבהג"ה שם כתב שהוא לשון ערבי ור"ל שהים שקט בלא גלים וכן מצאתי בערוך שהוא לשון יוני והביא מירושלמי עירובין דמפורש כן ואחרי שאין לזה שרש חלילה לנו להמציא חדשות להקל באיסור א"א".
התפשטות והתכווצות בחום ובקור
כתב בתפארת ישראל (בועז מסכת טהרות פרק ג):
"אלא מיירי שנצטמקה החתיכה. ונתיבשה ע"י החמימות. וחזרה ונתפשטה ונתרחבה ע"י אויר הקר שבזמן הגשמים. וכידוע לטבעיים. דאע"ג דטבע החום לפשט ולהרחיב האויר. וטבע הקרירות לצמצמו. וכמ"ש בספר הברית [חלק א' מאמר ז' פי"ז]. שהביא ראיה על זה. שאם יתפתחו שלחופית. ויקשרו פיה היטב. ויניחוה מנופחת בקרירות. תצמצם א"ע מעט מעט. עד שלבסוף תתרוקן מעצמה כולה. והיינו משום שהאויר שבתוך השלחופית נצטמק ונתצמצם בתוך השלחופית. ואם יחזרו ויניחו השלחופית הזו אצל תנור חם או כדומה במקום חם. תחזור ותתנפח מעצמה עד שתתמלא נפוחה כבתחלה. והיינו משום שבחמימות התפשט והתרחב האויר שבתוך השלחופית. מיהו כל זה רק באויר הסגור בשלחופית וכמש"ל שע"י שאין האויר יכול לצאת. לכן מתפשט בתוך השלחופית מפה לפה. אבל באויר שיש לו מקום יציאה. אז אדרבה טבע האש והחמימות לגרש ולהדוף את האויר מכל וכל ממקומו בתחלה. וכמ"ש בספר הקדוש הנ"ל [מאמר ו' פ"ו]. אולם לאשר שיש בכל גוף שבעולם נקבי' דקי' וקטנים מאד הנקראים מחכמי הטבע בשם פארען. שאינן נראין לעין רק ע"י זכוכית המגדיל הנקרא מיקראסקאף והנקבי' ההם מלאים אויר [וכמ"ש בספר הנ"ל מאמר ז' פ"ב]. לכן כשיניחו כל גוף במקום חם. החמימות ידחק ויהדוף לחוץ את האויר ממקומו שבתוך נקבי הפארען המפולשין לכל צד ולכן יתיבש כל גוף כשיהי' במקום חם. מדנדחק מתוך נקבי פארען שלו האויר שהי' שם בתחלה. ועי"ז נדבקו ונצטמקו חלקי הגוף יחד. אולם ישוב כל גוף לחזור ולהתפשט ולהתגדל. כשיחזרו ליתן הגוף במקום קר. דמדאין שם חמימות ישוב האויר לבוא לתוך חורי הפארען ויתפשט שם. ועי"ז תתגדל החתיכה".
קשת בלילה לאור הלבנה
הביא בס' דף על הדף (ראש השנה כד ע"א):
"וכ"כ בספר הברית ח"א מאמר (יוד פי"ב) ולפעמים בזמן מרובה אפשר שתראה הקשת ג"כ בלילה כשהירח שלם ומלא וכו' ע"ש, ועי' בצמח דוד ח"ב (באלף הששי שנת ת"ל), ובמדרש תלפיות ענף "דברים שאירעו בעולם" דבשנת ת"ל קשת נראה בלילה כמו ביום".
וכ"כ בילקוט יוסף בהערות לסימן רכט – דיני ברכת הקשת והחמה:
"והנה בספר כרם יעקב (סימן ה) כתב לדון אם מברכים על ראיית הקשת בלילה, וציין להרב שבילי אמונה (דף כה רע"ב) שכתב, וגם אפשר שתראה הקשת בלילה כשהירח שלם, ובלבד בעת עלותו או בעת שוקעו. וזו הנראית בלילה היא לבנה מהנראית ביום. ע"ש. וכן כתב בספר הברית חלק א (מאמר י פרק יב) וז"ל: ולפעמים בזמן מרובה אפשר שתראה הקשת גם כן בלילה כשהירח שלם ומלא, אף גם מבעשור לחודש והלאה שאז קרובה להיות מלאה, אך רק בזמן עלותה או בזמן שקיעתה. והנראית בלילה היא יותר לבנה מהנראית ביום מפני שבאה מאור חוזר של הירח. ובכרם יעקב שם הביא מתוספות ר"ה (כד א) שכתבו, שאין קשת אלא ביום. וכן הוא בתוספות ישנים (ר"ה לד א). ובספר עקדת יצחק (דף קו), ובשל"ה משם הרמ"א. "לפי שטבע הקשת אינו אלא כשירד המטר ביום והחמה זורחת, ואילו היו זכאין לא היה המטר יורד אלא בלילה". ע"כ. אלא דמה שרצה לדייק שם מתרגום יונתן בן עוזיאל שאין מברכים על הקשת בלילה, שהרי כתב שם "ותתחמי קשתא ביממא". בזה י"ל שדיבר הכתוב בהווה, וכיון שעל פי רוב הקשת נראית ביום, לכן כתב כן. ולאו למידק מינה מידי. ועיין עוד בנידון זה בשו"ת מהרש"ם חלק ב (סימן קכד), ובשו"ת בצל החכמה חלק ב' (סימן יח). ע"ש".
כל מה שיש ביבשה יש בים
הביא בס' דף על הדף (נדה נא ע"ב):
"בהגהות הלכה למשה שנדפס בגליון השו"ת חוות יאיר (סי' כ') כתב ליישב, על פי מה דאיתא בחולין (קכ"ז ע"א) כל מה שיש ביבשה יש בים, ומה שביבשה טהור, בים הוא טמא, נמצא מציאות של בהמה שי"ל קרן שהוא טמא, והוא בהמה שבים, ומביא מס' הברית שאמנם יש נמצאים דגים עם קרנים".
בוקע חלוני רקיע
בשו"ת רב פעלים (ח"ב – סוד ישרים סי' ג ד"ה ברם על) כתב:
"ברם על השאלה ששאלת בנוסח שתקנו אנשי כנה"ג ביוצר דשבת במאמר הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע וכו', שנראה לך אין דברים אלו מכוונים לדברי בעלי התכונה שבזה"ז, דע כי החכם בעל ספר הברית במאמר ד' פרק י' כתב, שדברים אלו לפי פשוטן הם מסודרים בלשון בני אדם כפי בינת לבב העם שחושבים כי בעד חלונים יבואו השמש והירח להאיר על הארץ ולדרים עליה, שהשמש קרע לו חלוני שקופים אטומים אשר ברקיע ובא להיות מתחת לרקיע כדי להאיר ביום, וכן הלבנה בלילה, אבל באמת אין הדברים האלה מיוסדים לפי פשוטן הנז', אלא הם נאמנו מאד על פי הסוד בסתר עליון בשמים ממעל גבוה מעל גבוה של גלגל חמה הגשמי, כי שם באמת יש חלונות למהלך השמש הרוחני בעד החלונים הרוחניים וכו', והנה בודאי מ"ש שבדברים אלו יש סוד, ובעד שמש וירח הרוחניים הם מדברים זה אמת ויציב, אך מ"ש שיסדו פשוטן של דברים לפי דעת המון העם שאינו אמת לא שמיע לי, כלומר לא סבירה לי".
ועי"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' א) שמביא את ספר הברית לידיעות גאוגרפיות.
הבטה מילתא
כתב בשו"ת שיח יצחק (סי' תסד ד"ה וכ"ע יודעים):
"וכ"ע יודעים שהבטה מילתא היא, ואם כי המפורסמות א"צ ראי', עכ"ז אזכיר איזה מקומן של רז"ל בזה, בפסחים [נ' ע"ב] ונותנין עיניהן בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה, וריש בבא בתרא [ב' ע"ב] אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו כשהיא עומדת בקמותיה, וכ"פ מצינו בגמ' יהיב בי' עינא. ומה נעמו דברי ס' הברית [ח"א מאמר י"ז סוף פרק ג'] אחרי הביאו כמה גמרות ומדרשים מביא מזוה"ק אחרי מות, ועל דא תנינן יסטי אדם אפילו ממאה ארחין, ולא יערא בברנש דאית לי' עינא בישא, ועש"ב. ועיי' בסידור עמודי שמים להגאון יעב"ץ ז"ל בפי' מעמדות ליום ראשון על משנה כלים, כל שבים טהור, וז"ל, הנה נא שמעתי היהודים בארצות תוגרמה תולין ביצת הנעמית בבהכ"נ כדי לעורר אדם על הכוונה, ולא יביט הנה והנה, כי בת היענה מחממת ביצתה בראייתה, ומוציאה בדרך זה אפרוחיה, מכאן נראה מה חוש הראות פועל עם עצם ההבטה וההסתכלות, וזה ענין נאות לתפלה, עכ"ד".
וכך כתב בס' דף על הדף (חולין סד ע"ב):
"ובספר הברית (ח"ג כתב יושר מאמר יו"ד פרק ה') מביא, דבת היענה ע"י ראייתה את הביצים יוצאים האפרוחים ע"ש והובאו הדברים גם בדרשות חתם סופר (חלק ג' עמ' פ"ג) ובהגהות עקבי סופר לשו"ת התעוררות תשובה (סי' ל"א הערה ב') ע"ש".
על הברקים ועל הרעמים
כתב בעלי תמר (ברכות פרק ט):
"על הברקים ועל הרעמים. אעתיק כאן מה שכתוב בספר הברית מאמר י פי"ד יש נוהגים לפתוח חומש בפרשת עשרת הדברות בסדר יתרו בעת הברק ואין לשחוק עליהם במנהג זה כי הטעם הוא בעבור כי שם נאמר ויהי קולות וברקים, כלומר זכות אותן קולות וברקים של מתן תורה אשר קבלנו תגן עלינו מן הקולות והברקים האלה המסוכנים, ושם נאמר ג"כ אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו עכ"ל. ויש להוסיף על פי מאמר ריב"ל בבבלי לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמומיות שבלב שנאמר והאלוקים עשה שיראו מלפניו, וא"כ משמש פתיחת החומש כסמל שישראל קבלו התורה בקולות וברקים למען תהיה יראתו על פניהם לבלתי חטוא והרי עי"כ נתפשטו העקמומיות שבלב. ומסופר על הרה"ג ר משה טריטש דיין בפרשבורג ז"ל שבעת ברקים ורעמים זרז בני ביתו לעסוק בתורה אתו יחד ואפילו אם זה היה בלילה הקיץ אותם כי אמר שזה סגולה להנצל מהברקים ומהרעמים כמאמרו של ריב"ל לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמומיות שבלב, ראה "המודיע" י תמוז תשט"ז".
לקיחת תינוק מאשתו נידה
כתב בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' קז):
"ומה שתמה כ"ת נ"י על מה שהובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' קצה סק"ג) דמותר לבעל ליקח התינוק מאשתו נדה משום דחי נושא את עצמו, עיין שם שהביא זאת בשם התשב"ץ (ח"ג סי' נח; רל), והפתחי תשובה העיר דתינוק הוי ככפות עיין שם. ולו כל הדבר לפלא, דמה שייך סברת חי נושא את עצמו לאיסור נדה. אודיעו שיפה כיון בזה להגאון הצדיק ר' הלל ז"ל בספרו מקרי דרדקי (פ' מצורע אות שעד) שהשיג ג"כ בזה על התשב"ץ, וכתב דהוא איסור גמור לעשות כן, והביא בשם ספר הברית (מאמר יא פרק ה) דהוא דרך חיבה ובנדה אסור בכל ענין שהוא דרך חיבה עיין שם.
"ובזה אשים קנצין למלין מנאי ידידו דו"ש בלונ"ח, הק' ישכר שלמה טייכטהאל".
קו התאריך
כתב בשו"ת לבושי מרדכי (אורח חיים מהדורה תניינא סימן מז):
"הנה באתי ע"ד השאלה אשר ארוכה מארץ מדה, והוא בענין דברי פרשת דרכים דרוש כ"ג בשם הראשונים על המחקר כי לפי תהלוכת השמש סביב עיגול הארץ משתנה הזמן לפי המקומות אשר ישנם בארץ, שכבר אתא בקר ושם לילה, וכן לענין הערבים שם לילה וביום ש"ק כבר נתקדש היום ובמקום אחר עוד יום וחול גמור הוא, כל אחד שובת כזמן מקומו, ובשמים ג"כ נשתנה במרום בין ימי החול ובין יום ש"ק, כנודע שם הקביעות לפי המרכז מקום הזמן עיה"ק ירושלים תובב"א. וזה הפירוש במדרש [עי' זוהר ח"ג קעט ע"ב] לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול, והביאו בברכי יוסף סי' רמ"ב [סק"א], ועיין בספר הברית במאמר הנ"ל, ובשערי תשובה סי' שד"מ בשם מור וקציעה [שם], מי שהוא במקום שהלילה או יום עד ב' חדשים מחשב יום ש"ק כ"ד שעות, והיינו לאחר שש פעמים כ"ד שעות ושובת יום ז' כ"ד שעות. ועיין בתשו' אבן יקרה [סימן י"א] בענין זה שעמד השואל מי שהוא באחת מאניות סוחר עף קל בכל יום נחסר או נוסף ב' שעות, עד שבזמן מה אצלו יום הששי יום ש"ק או להיפך ביום א', כי כאשר נשא לו הרוח ללכת שם, מ"מ הכל לפי המקום והזמן דמחשבינן הכל לפי ערך כ"ד שעות, אם כי מהר מהלכו מ"מ השמש והארץ לעולם עומדים לפי חשבון הנ"ל. ועיין במנחת כהן בענין זה בענין בין השמשות והדברים עתיקים".
הריגת כינים בשבת
עי' שו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' כט) ושו"ת יביע אומר (ח"י יו"ד סי' כד):
עוד הביאו בבירורים על הבנת טבע העולם בספרי שאלות ותשובות הללו:
שו"ת הרב"ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) סימן לב; סימן צה; סימן קיא; חלק ג (חושן משפט) סימן כח.
שו"ת קול מבשר חלק ב סימן נא.
שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן קכא.
שו"ת איש מצליח חלק א סימן טו – הסעיף הרביעי.
שו"ת ציץ אליעזר חלק ה – רמת רחל הקדמה; שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן לב.
שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן ל.
שו"ת משנה הלכות חלק ג סימן פב.
שו"ת וישב הים ח"א סי' יג, ח"ב סי' יג.
שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב – יורה דעה סימן טז; חלק א כרך ב – יורה דעה, הערות סימן יא הערה ג, חלק א כרך ג – אבן העזר, הערות הקדמה הערה יב; ח"א כרך ג – חושן משפט, הערות סימן יא הערה א; חלק א כרך ג – חושן משפט סימן טז.
וכן בעלי תמר ברכות פרק ה; כלאים פרק ח.