חבל נחלתו יט נ
סימן נ
ימי המילואים, היום השמיני והקרבת הנשיאים
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם, וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי – מלואים היו ואינן נוהגין לדורות, אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע.
(רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב הט"ו)
פתיחה
שבעת ימי המילואים היום השמיני וימי קרבנות הנשיאים היו ימים מיוחדים מאד לעם ישראל. בימים אלו עם ישראל נהפך לאורגן אחד מסביב למשכן עם כל הלכותיו, במשכן ובכל המחנה. ועל כן יש הרבה ללמוד מימים גדולים אלו. היו אלה ימי גיבוש לאומי לעם ישראל לסדרו בסידור הלאומי הקבוע כאשר המשכן במרכזו.
המייחד ימים אלו הוא שהמצוות היו לשעה ולא לדורות ועם זאת כמה מצוות לדורות נלמדו מתוך ימים אלו ומה שהתרחש בהן (מיתת בני אהרן).
הפרקים העוסקים בימי המילואים וביום השמיני ותוכנם
פרק כט בספר שמות (פרשת תצוה) עוסק בציווי על שבעת ימי מילואים.
פרק מ בסוף ספר שמות (פרשת פקודי) מדבר בציווי על היום השמיני ובקיומו בפועל עד השראת השכינה במקדש. אבל אינו מדבר כלל בעובדים במשכן אלא רק היום השמיני מבחינת המקדש. ומסיים: (שמות מ, לד-לה): "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".
פרק ח בספר ויקרא (פרשת צו) עוסק בקיום ימי המילואים.
פרק ט בספר ויקרא (פרשת שמיני) עוסק בהקרבות של היום השמיני.
פרק י בספר ויקרא (פרשת שמיני) עוסק בחציו הראשון בשריפת בני אהרן ובאזהרת יין ושיכר. ובחציו השני באי אכילת החטאת ובשריפת החטאת.
פרק ז בספר במדבר (פרשת נשוא) עוסק בקרבנות הנשיאים פותח בעגלות והבקר וקרבן כל נשיא ונשיא ומסיים (במדבר ז, פט): "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו".
ימי המילואים
ימי המילואים (הציווי בשמות כט, א-מו, והקיום בויקרא ח, א-לו) היו ימי הכנה לעבודה הקבועה במשכן.
הקרבנות מידי יום, בימי המילואים היו: שני תמידים בשחר ובין הערביים, כדברי החזקוני (שמות כט, לח): "וזה אשר תעשה משה יעשה שבעת ימי המלואים ואחר כך אהרן ובניו ודבר זה יהא נוהג לדורות".
בנוסף היו קרבנות המילואים: פר חטאת, ושני אילים (הראשון לעולה והשני לשלמים) ושלשה מיני מנחות.
לגבי הכהנים: אהרן וארבעת בניו לבשו בגדיהם. ואח"כ נמשחו בשמן המשחה קודם אהרן ואח"כ בניו כדברי אור החיים (שמות כט, ז): "ויצקת על ראשו ומשחת. פירוש צריך יציקה על ראשו וצריך משיחה בפני עצמו וכמו כן לבניו כי הכתוב השוה אותם יחד דכתיב ומשחת אותם, וכמו כן בפרשת פקודי (לקמן מ' ט"ו) כתוב ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם, וכן הוא מפורש בתורת כהנים (פ' צו)".
ואף המשכן וכליו נמשחו כל יום בשבעת ימי המילואים (ויקרא ח, י).
אהרן ובניו היו כבעלי הקרבנות ולא שמשו בכהונה. אהרן ובניו סמכו ידיהם על הפר, מדם פר החטאת נתנו על קרנות המזבח. את אמורי הפר הקריבו על המזבח ושאר חלקי הפר נשרפו מחוץ למחנה. כדברי ר' יוסף בכור שור (ויקרא ח, יז): "ואת הפר ואת עֹרו. והפר זה חטאת, צוה הקדוש ברוך הוא לשורפו אף על פי שלא בא דמו לפנים". וכן רש"י (שמות כט, יד): "תשרף באש – לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו". (וכן ברש"י על חטאת היום השמיני).
באיל העולה ג"כ סמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראשו, את דמו זרקו על המזבח, והאיל נשרף כעולה על המזבח.
האיל השני איל המילואים היה שלמים. אהרן ובניו סמכו ידיהם עליו, מדמו ניתן על תנוך אזנם הימנית של אהרן ובניו. מדם הפר זרקו על מזבח והיזו מן הדם ומשמן המשחה על אהרן ובניו. חלביו הוקטרו על המזבח עם שלש חלות מסוגי המנחות השונים. החזה הונף והיה מנתו של משה, כאמור ברשב"ם (שמות כט, כז): "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה – שניהם לשון הפרשה, אפס החזה קורא תנופה, כי לבדו הונף ונאכל, אבל השוק של כאן נקטר, אבל של דורות שניהם נאכלין".
שאר הקרבן נאכל לאהרן ובניו עם שאר הלחם. כך נהגו בשבעת ימי מילואים.
בימי המילואים משה רבנו שימש ככהן כאמור (תענית יא ע"ב; ע"ז לד ע"א): "במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים – בחלוק לבן". והוא קיבל בשבעת ימי מילואים חלק בקרבן שלמים ככהנים.
המשכן בשבעת ימי מילואים
כאמור המשכן נמשח במשך כל שבעת ימי המילואים בשמן המשחה.
בפרשת צו (ויקרא ח, לג-לה) נאמר על ימי המילואים: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם. ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי".
לעומת זאת בסוף פרשת פקודי (שמות מ, ב-ג) נצטוו: "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד".
ונשאלת השאלה מה היה במשכן בשבעת ימי המילואים.
מפרש הרמב"ן (שמות מ, ב): "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד – על דעת רבותינו (בתורת כהנים סוף פרשת צו סימן קצא, ועוד) שהוא יום שמיני למלואים טעם הכתוב שתקים את המשכן ויעמד כן ולא תורידנו ולא תקימו עוד, כי בנסוע המחנות הלוים יורידו אותו ויקימו אותו. ולא הוצרך לצוות עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים, כי אמר לו מתחלה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (לעיל כו ל), וכיון שפירש לו עתה כי ביום החדש הראשון תהיה הקמתו לעמדה, הנה ידע כי שבעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד. ואולי היה כן להרגיל הלוים במעשהו כי ממנו יראו וכן יעשו, או היה להכתיר היום בעטרה זו. ונראה לדעתם כי בשבעת הימים הראשונים היה מקים אותו בבקר בבקר, ועומד כן כל היום וכל הלילה, וכעלות השחר היה מוריד אותו וחוזר ומקימו מיד, כי הכתוב אמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה (ויקרא ח לה), ואין פתח לאהל רק בעת הקמתו"...
"וכבר דרשו (בתורת כהנים ויקרא א ה) אל פתח אהל מועד, בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא מפורק. ואמרו (זבחים נה ב) שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין, שנאמר (ויקרא ג ב) ושחטו פתח אהל מועד, בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול, וכן במשכן, עד שלא העמידו הלוים את המשכן ואחר שפרקו הלוים את המשכן פסולין. ועוד, שהיה מקריב בו תמיד של בין הערבים ומדליק את הנרות בערב".
"ובויקרא רבה (עי' במדבר רבה יב טו) ראיתי, היה משה מעמידו ומפרקו שני פעמים בכל יום, רבי חנינא הגדול אומר שלשה פעמים בכל יום, שנאמר תקים (פסוק ב) הוקם (פסוק יז) ויקם (פסוק יח), אחת לתמיד של שחר, ואחת למלואים, ואחת לתמיד של בין הערבים. ויתכן שכל זה רגילות, להודיע ענין הקמתו והסדר, ולא יעמידנו מפורק כלל".
עולה מדברי הרמב"ן, שבשבעת ימי מילואים המשכן הוקם ע"י משה, וכל העבודות נעשו בזמן שהמשכן היה מוקם. השאלה שהוא עוסק בה היא: מתי היו מפרקים את המשכן. לפי פשט הדבר כל יום בעלות השחר פרקו והעמידו מיד, ולפי המדרש היו מפרקים אותו כמה פעמים ביום.
ועי' ירושלמי יומא (פ"א ה"א) מחלוקת כמה פעמים הוקם ופורק המשכן.
וכך נאמר בספרי (במדבר פרשת נשא פיסקא מד):
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו ואותו היום העמידו משחו ולא פרקו, רבי יוסי בר' יהודה אף בשמיני העמידו ופרקו שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן (שמות מ יז) נמצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו המשכן וכל הכלים לימשח. בראש חודש הוקם המשכן, בשני נשרפה פרה, בשלישי הזה ממנו תחת הזאה שנייה גילחו הלוים".
מלאכות במקדש שלא נהגו בימי המלואים
במלואים לא סדרו את לחם הפנים. נאמר בתוספתא מנחות (פ"ז ה"ו):
"ר' יוסי אומר כל שבעה ימי מלואים היה שולחן בטל בלא לחם לפי שלא נגמרה מלאכתן למוצאי שבת לא סידרו עליו את הלחם אלא בשבת בזמנו".
במלואים לא הקטירו קטורת על מזבח הקטורת. כך כתב המהר"ל בגור אריה (ויקרא ט, כג):
"ללמדו על מעשה הקטרת וכו'. וקשה, וכי בכל שבעת ימי המלואים לא היה מלמדו להקטיר קטרת. ועוד, הרי דין הקטורת בין זריקת התמיד לאברים (יומא לא:), וכאן אחר כל המעשים הקטיר הקטורת (קושית הרא"ם). ואין זה קשיא כלל במה שלא למד הקטרת קטורת כל שבעת ימי המלואים, שודאי לא הקריב בימי המלואים אלא קרבנות השייכים למלואים, ולא הקטורת שהיא קבועה לדורות, כמו שלא הקריב התמידין, שלא כתיב במלואים 'מלבד עולת הבקר', ומזה אנחנו יודעים שלא הקריב תמידים, מפני שהם לדורות, כן לא הקריב קטורת. וכן מוכח מדברי רש"י בסוף פרשת פקודי (שמות מ, כט), שפירש שם רש"י כי אף ביום השמיני היה משה משמש בכל העבודות חוץ מן העבודות שנצטווה באותו היום, ופירושו, כי לא תמצא שציוה להקטיר קטרת בשבעת ימי המלואים, ולכך הוצרך לומר כי ביום ח' היה משה מקטיר קטורת, והנה קטורת לא היה בשבעת ימי המלואים, רק קרבנות של מלואים בלבד".
במלואים לא ההדליקו את הנרות במנורה. כך דברי הנצי"ב בהעמק דבר (שמות מ, ט):
"וכל ז' ימי המלואים לא הקטיר קטרת ולא נרות"...
אמנם דעת הרמב"ן שקטורת ונרות היו בימי מלואים כאמור בפירושו לשמות (מ, כז):
"ויקטר עליו קטורת סמים – משה הקטיר עליו כל שבעת ימי המלואים. ואף על פי שלא אמר בצואה (בפסוק ה) והקטיר עליו קטורת סמים, הבין זה משאר העבודות כלן, שהרי צוה אותו בכאן (בפסוק ד) שיסדר הלחם ויעלה הנרות. וכן ויעל עליו את העולה ואת המנחה (להלן פסוק כט), משה הוא המעלה, שכן נצטוה (לעיל כט לח) וזה אשר תעשה על המזבח, שיתחיל הוא לעשות כן בעבדו בימי המלואים, כי הצואות כולן שם (מפסוק א ואילך) על עבודת משה. ואמר אחרי כן (בפסוק מב) עולת תמיד לדורותיכם, שיעשו כן הכהנים לדורות. ולכך אמר בה בסדר פנחס (במדבר כח ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני, שהתחיל אותה משה שם".
"והנה משה רבינו בכל העבודות הכהן הראשון, ולפיכך הקטיר גם הקטרת. ואולי בכלל ונתת את מזבח הזהב לקטרת (פסוק ה) שתקטירנו עליו מיד. ומה שאמר בצואה (לעיל ל ו ז) ונתת אותו לפני הפרוכת והקטיר עליו אהרן קטורת סמים, להורות על ענינו מיום שהתחיל אהרן בכהונתו ולעולם, שכך אמר (שם ל ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, ואין הדבר אלא מיום זה ואילך, כי בכאן (בפסוק ד) צוה למשה בפירוש והעלית את נרותיה. ובפירוש רש"י (בפסוק שלפנינו) ראיתי, ויקטר עליו אהרן קטורת שחרית וערבית, כמה שנאמר (לעיל ל ז ח) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וגו', ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים וגו'. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים".
היום השמיני
נאמר בספרא (שמיני – מכילתא דמילואים, א): "ויהי ביום השמיני קרא – זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר להלן ויהי ביום השלישי אין אנו יודעים אם שלישי לשבת אם שלישי למנין כשהוא אומר כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר הוי אומר שלישי למנין שהוא ששה בחודש. וכאן נאמר ויהי ביום השמיני אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחודש, כשהוא אומר כי שבעת ימים ימלא את ידכם הוי אומר שמיני למנין ולא שמיני לחודש. אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לראשי חדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל".
וכן בקצרה בבבלי שבת פז ע"ב1.
ובסדר עולם רבה (ליינר, פרק ז) מונה מימי המילואים עד להקרבת פסח דורות הראשון:
"וידבר ה' אל משה לאמר, ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד, ושמת שם וגו', והבאת את השלחן וגו' (שמות מ), התחילו ז' ימי המלואים בכ"ג באדר, ובאחד בניסן שלמו. כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר ומקריב עליו קרבנות ומפרקו, ובשמיני העמידו ולא פרקו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופירקו. ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו', ויעש אהרן ובניו וגו' (ויקרא ח), ויהי ביום השמיני וגו' (ויקרא ט א), אחר ז' ימי המלואים, ואחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה, ובו ביום עמדו אהרן ובניו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם מן הכיור, ועבדו את כל העבודות, והסדירום על הסדר, ובו ביום התחילו הנשיאים להקריב, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון (במדבר ז יב), ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לשכון שכינה בישראל, שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט מה), ראשון לאיסור במה, ראשון לכהונה, ראשון לברכה2, ראשון לעבודה, ראשון לחדשים, ראשון לשחיטת צפון, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לירידת האש, שנאמר ותצא אש וגו' (ויקרא ט כד), בו ביום הקריבו ישראל תמידין, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות, ועל אותו יום הוא אומר, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו (שיר השירים ד טז), עורי צפון, זו עולה הנשחטת בצפון, ובואי תימן, אלו שלמים הנשחטין בדרום, הפיחי גני, זה אהל מועד, יזלו בשמיו, זה קטורת הסמים, יבא דודי לגנו (שיר השירים ד', ט"ז), זו השכינה, ויאכל פרי מגדיו (שיר השירים ד', ט"ז), אלו הקרבנות, באתי לגני אחתי כלה (שיר השירים ה א), זה יום שמיני, אריתי מורי עם בשמי (שיר השירים ה' א'), זו קטורת ולבונה והמנחות, אכלתי יערי עם דבשי (שיר השירים ה' א'), אלו איברי העולה ואימורי קדשי קדשים, שתיתי ייני עם חלבי (שיר השירים ה' א') אלו הנסכים ואימורי קדשים קלים, אכלו רעים (שיר השירים ה' א'), זה משה ואהרן, שתו ושכרו דודים (שיר השירים ה' א'), זו כנסת ישראל. בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתרה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד, יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, אחיה נשיא, ובניה סגני כהונה, ואבלה בשני בניה נדב ואביהוא, ויש אומרים אף בן בנה משוח מלחמה זה פינחס. בשני בניסן שרף אלעזר הכהן פרת חטאת, והזו כל ישראל ושנו, בארבעה עשר בו שחטו ישראל את פסחיהם, ויום השבת היה".
וכך נאמר בספרי (במדבר פרשת נשא פיסקא מד – המשך המובא לעיל):
"בו ביום שרתה שכינה בבית שנאמר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' (שמות מ לה) בו ביום הקריבו נשיאים את קרבנם שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון שאין ת"ל ראשון אלא ראשון לכל ימות השנה. בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים (ויקרא ט כד). בו ביום הקריבו בני אהרן אש זרה שנאמר ויקחו בני אהרן נדב ואביהו וגו' (ויקרא י א) וימותו לפני ה', מיתתם לפני ה' ונפילתן בחוץ"...
קרבנות היום השמיני
בתחילת פרשת שמיני (ויקרא ט, ב-ד): "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה': ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה: ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם".
ואלו הקרבנות: אהרן הביא עגל לחטאת ואיל לעולה, וישראל הביאו שעיר לחטאת עגל וכבש לעולה, שור ואיל לשלמים, ומנחה בלולה בשמן3. בנוסף היו התמידים שהתחילו כבר בשבעת ימי מילואים. קרבנו של הנשיא שהקריב ראשון – נחשון בן עמינדב (פר, איל, כבש – לעולה; שעיר עזים לחטאת; שני שוורים, חמישה אילים, חמישה גדיים (עתודים), חמישה כבשים – לשלמים). וכל זה ללא קרבנות נדבה שהביאו ג"כ לפי סדר עולם.
המדרשים והמפרשים מבארים את פרטי הקרבנות כנגד ונביא את דברי הספרא. כך נאמר בספרא שמיני – מכילתא דמילואים:
"(ג) ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תיכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל".
"(ד) ושור ואיל לשלמים לפי שנדמית עבירה לשני מינים שנאמר עשו להם עגל מסכה ולהלן הוא אומר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, יבוא שור ויכפר על מעשה שור, יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל, תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם עבירה שאתם מיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר לזבוח לפני ה', אמרו ישראל לפני משה: וכי היאך מקלסת מדינה את המלך ואינה רואה פני המלך אמר להם על מנת כן כי היום ה' נראה אליכם".
"(ה) ויקחו את אשר צוה משה בזריזות, ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו, ומשל למלך שכעס על אשתו והוציאה, לאחר ימים נתרצה לה מיד חגרה מתניה קשרה כתיפיה והיתה משמשת אותו יותר מדאי, אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו לכך נאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'".
"(ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם, מפני מה כי אני ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'".
עשר עטרות
נעיין בעשר העטרות שנטל אותו יום השמיני.
רש"י בשבת (פז ע"ב) באר את ההלכות שהתחדשו באותו יום ולאחר הבאת דבריו נעיר הערות פרשנים נוספים על האירועים שנתחדשו באותו יום (ועי' בעין איה לרב זצ"ל).
"עשר עטרות – ראשון לעשרה דברים".
ראשון למעשה בראשית
רש"י: "ראשון לבריאת עולם – שאחד בשבת היה".
ובחידושי הר"ן (מיוחס לו, שבת פז ע"ב): "ראשון למעשה בראשית. פי' שבאחד בשבת נברא העולם וריש ירחא דניסן דההיא שתא בחד בשבת הוה וסבר לה כמאן דאמר בניסן נברא העולם".
ומתבאר שלא היה משהו שקשר בין יום הקמת המשכן הראשון ליום בריאת העולם פרט לכך שחלו באותו יום בשנה ובשבוע.
ראשון לנשיאים
רש"י: "ראשון לנשיאים – להקרבת נשיאים לחנוכת הבית".
פי' הראב"ד על תו"כ: "ונשיאים ודאי בשמיני למילואים התחילו להקריב דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן דהיינו באחד בניסן שכלו כל הקמותיו מה דכתיב תמן: ויקריבו נשיאי ישראל וכו' וזהו ראשון לנשיאים".
ומהרש"א כתב: "וראשון לנשיאים מפורש במדרש רבה נשיא אחד ליום וגו' א"ל כו' משה כו' נתנו פניהם בנחשון שקידש שם שמים על הים כו' כדאמרינן במסכת סוטה ור"ל דנשיא אחד ליום שהוא יהיה הראשון ע"ש שקידש וייחד שמו של הקדוש ברוך הוא שאין שני לו ואמר וראשון לכהונה שהיה עבודתו ביחוד לה' כמ"ש באהרן להקדישו קודש קדשים דהיינו מכלל הלוים".
ראשון לכהונה
רש"י: "ראשון לכהונה – אותו היום שמיני למילואים, ועבודה באהרן ובניו, ועד עכשיו היה בבכורות".
כל הפרטים הקשורים לעבודת המשכן מיוחדים בכך ששמשו בטומאה שהרי פרה אדומה נשחטה רק למחרת ביום השני לחודש (כפי שהובא לעיל בסוף הבריתא מסדר עולם).
ויותר נראה שלא היה כאן צד של הותרה בציבור (וק"ו דחויה) אלא לא נהגה עדיין טומאה בעולם.
ראשון לעבודה
רש"י: "ראשון לעבודה – לסדר עבודת ציבור תמידין, ושאר קרבנות של תרומת הלשכה".
"ראשון לעבודה פי' לעבודת צבור כדתנן בסדר עולם בו ביום הקריבו תמידין ומוספין של ראש חדש, וכן מצינו בפרשה הציווי שבעת ימים תכפר על המזבח והיה המזבח קדש קדשים וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד משמע אחר שבעת ימים שישלים קדושת המזבח תעשה על המזבח כבשים וכו', ובפרש' עשייה בכל ימי המילואים לא תמצא עשיית התמיד, אבל בשמיני כתיב מלבד עולת הבקר".
ומהרש"א כתב: "ראשון לעבודה דהיינו קרבן צבור כבש האחד בבוקר וגו' שישתתפו בו כל ישראל כאיש אחד לעבודת הא' האמיתי שאין שני לו". וכנראה שאינו מחשיב את התמידים בימי המילואים כקרבן ציבור.
ראשון לירידת האש
רש"י: "לירידת אש – ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו' (ויקרא ט)".
וכך נאמר בעירובין (סג ע"א) לגבי חטאם של בני אהרן: "מאי דרוש – ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט".
ובזבחים (סא ע"ב): "אש שירדה מן השמים בימי משה – לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה, ואש שירדה בימי שלמה – לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה".
ראשון לאכילת קדשים
רש"י: "לאכילת קדשים – במחיצה, ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום".
תוספות הרא"ש (שבת פז ע"ב) פרש: "ראשון לאכילת קדשים, בת"כ מפיק האי ומעייל שחיטת צפון".
ובפי' הראב"ד על תו"כ נאמר: "ראשון לאכילת קדשים פי' ראשון לאכילת קדשי קדשים כגון חטאות ושירי מנחות שהם אסורים לזרים שלא קרבו בבמות".
ישראל אכלו במצרים את קרבן הפסח. משה אכל במדבר בשבעת ימי מילואים את מנותיו. כאמור (שמות כט, כו): "ולקחת את החזה מאיל המלאים אשר לאהרן והנפת אתו תנופה לפני ה' והיה לך למנה". וכן (ויקרא ח, כט): "ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה' את משה".
אהרן ובניו אכלו בשבעת ימי המילואים כאמור (ויקרא ח, לא-לב): "ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אתו ואת הלחם אשר בסל המלאים כאשר צויתי לאמר אהרן ובניו יאכלהו".
אולם כל האכילות הללו היו של אכילת קודשים קלים. אע"פ שכל ההגדרות בין קודשים קלים לקדשי קדשים לא היו קיימים.
ראשון לשכון שכינה
רש"י: "לשכון – בישראל, שכינה שרתה שם, כדכתיב ושכנתי בתוכם, מכלל דעד השתא לא שרתה"4.
ומהרש"א כתב: "ראשון לירידת אש שהוא משגיח בכל העולם ובורא אחד לכלם. ואמר ראשון לאכילת קדשים שיטהר ויקדש האוכל עצמו לידבק בשכינה להיות האוכל ג"כ מעין דוגמא דלמעלה בקדושה ואין לו שני למטה. ואמר ראשון לשכון בישראל שיהיו כלל ישראל עם אחד למטה דוגמתו למעלה שאין שני כמ"ש ונפלינו אני ועמך וגו'".
ראשון לברך את ישראל
רש"י: "לברך – ברכת כהנים, כדכתיב וישא אהרן את ידיו וגו'".
ומהרש"א כתב: "וראשון לברך את ישראל שזה הוא דבר הנוגע באחדותו שאין שני לו לבטל ברכתו יתברך ב"ה כמו שמצינו בענין בלעם".
ראשון לאיסור הבמות
רש"י: "לאיסור הבמות – מעכשיו נאסרו, שהוא ראוי לפתח אהל מועד, כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו".
ומהרש"א כתב: "וראשון לאיסור במות שיהיה מקום מיוחד לעבודת ה' במקום אשר יבחר והוא מורה על אחדות וראשון הגמור שאין שני לו".
ראשון לחדשים
רש"י לא פרש, והמהרש"א כתב: "וראשון לחדשים שהוא חודש מיוחד לעשות בו ניסים ושהוא אחד לבטל כח ראש המזלות שהוא טלה וכמ"ש בש"ר א"ל הקדוש ברוך הוא אין לך חודש גדול מזה לפיכך נקרא ראשון כו' ד"א כביכול הקדוש ברוך הוא שנקרא ראשון שנאמר אני ראשון וגו' וע"פ הכוונה שאמרנו והשתא ניחא דלא חשיב רק י' ראשון והם י' עטרות נגד י' ספירות המורים על שהוא אחד וראשון ואין שני לו ודו"ק".
המהרש"א (חידושי אגדות שבת פז ע"ב) העיר על המאמר של עשר עטרות:
"עשר עטרות נטל אותו יום כו' יש לדקדק ממאמר הזה למאמר דפרק הניזקין דח' פרשיות נאמר בו ביום אמאי לא חשיב נמי הכא ראשון לשילוח טמאין ולאיסור שתויי יין דחשיב התם דנאמרו בו ביום וכן לא חשיב הכא ראשון ללוים ומיהו הא דלא חשיב הכא ראשון להדלקת נרות משום דהוי בכלל ראשון לעבודה גם קשה אמאי לא חשיב בתרתי ראשון לחודש וראשון לחדשים כמו דחשיב ראשון למעשה בראשית ואמאי לא חשיב נמי ראשון להקמת המשכן והתוס' תירצו בזה דאקרא קאי שהזכיר בו הקמת המשכן אבל קשה דא"כ לא יזכיר נמי ראשון לחדשים שהוזכר בקרא בחודש הראשון ובכלל קשה מאי רבותי' דהנך עשר עטרות דמפיק ליה מהאי קרא הוא מבואר ע"פ מ"ש דראשון הנאמר בו יתברך ברוך הוא כמו שנאמר אני ראשון אינו כלשון ראשון הנאמר בשאר דברים דההוא משמע ראשון משום דיש שני אחריו ואפשר שהראשון פחות במעלה מהשני כמ"ש גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אבל ראשון הנאמר בו יתברך ב"ה הוא ראשון ואין שני ואחרון לו כמ"ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים ר"ל לא כשאר ראשונים שיש להם שנים ואחרונים כי אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים שני ואחרון ועד"ז אמרינן במדרש דלכך נאמר יום אחד ולא יום ראשון להורות שה' אחד ואין שני לו שביום ראשון בבריאה היה ה' אחד וביום שני התחיל השניות ולכך נאמר אחד במקום ראשון שראשון של ית' ב"ה והוא מורה על אחדותו שאין שני לו וע"ז כוונו בענין דהכא במדרש רבה דהל"ל יום ראשון ושני ושלישי כו' אתמהא פרע להם הקדוש ברוך הוא להלן בהקמת המשכן שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון לבריאת עולם כאלו בראתי עולם באותו יום תניא י' עטרות כו' דר"ל דלפי' הלשון ה"ל למכתב נמי בבריאת עולם יום ראשון כמו שני ושלישי אבל כתב אחד להורות על אחדות שהוא ראשון ואין שני לו אבל פרע להן הקדוש ברוך הוא לכתוב ראשון במקומו בהקמת המשכן שהיה ג"כ יום ראשון לבריאת עולם כאלו כתוב אותו ראשון בבריאת עולם ממש שהיה ראוי לכתוב שם אלא שנכתב שם לשון אחד להורות על ראשון שלו שהוא ממש אחד ואין שני לו והשתא קאמר על אותו יום של יום הקמת המשכן שנכתב בו הראשון שהיה לו י' עטרות להורות על מדותיו עשר ספירות שהם אחדות הגמור עד כתר העליון וכל הנהו י' ראשון דחשיב הכא הם מורים על זה שהוא ראשון ואין שני לו. וחשיב ראשון למעשה בראשית כמ"ש שע"כ נאמר כאן ראשון במקום אחד שנאמר במעשה בראשית להורות על ראשון שלו שאין לו שני".
פרשיות שנאמרו ביום השמיני
נאמר בגיטין (ס ע"א): "שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, [ע"ב] ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה".
מפרש רש"י:
"פרשת כהנים – אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם".
"פרשת לוים – קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הלכות לוים וי"א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא".
"פרשת לוים – הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר".
"פרשת טמאים – ויהי אנשים וגו' (=פסח שני) משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם, ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א"כ לא יטהרו".
"ופרשת שילוח טמאים – וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם".
"ופרשת אחרי מות – אף על פי שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת".
תוספות (גיטין ס ע"א ד"ה פרשת טמאים) מקשה על רש"י ומפרש: "ונראה דפרשת טמאים היינו פרשת וינזרו (ויקרא כב) דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו". וכן בתוספות הרא"ש כתב: "ונראה לפרש פרשת טמאין דשרץ ונבלה וזב וזבה ונדה וכל הצריך בטומאת מקדש וקדשיו". והביא את פירושם גם הריטב"א על אתר.
עוד מקשה בתוספות הרא"ש: "פרשת כהנים. פירש"י אמור אל הכהנים מפני שבו ביום הוזקקו לעבודה הוצרך להודיעם קדושתם, וקשה דאכתי איכא טובא דצריכי לאלתר כגון פרשת חביתין וקרבנות, ונראה דהנך גמירי".
צריך לשים לב שעדיין לא היתה טהרה בישראל ורק באותו יום הראשון נצטוו על הטהרה ועל פרה אדומה וממילא כל חנוכת המשכן ותחילת העבודה בו על ידי משה ואהרן ובניו היו בטומאה5!
קרבנות הנשיאים
בפרשת נשוא (במדבר ז, א-ג) נזכרו קרבנות הנשיאים: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם: ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים".
וכך נאמר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, במדבר פרשת נשא דף צג ע"ב):
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. זה היה ביום החדש הראשון (שמות מ) בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו וגו'. ומצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו למשוח המשכן וכל הכלים בראש חדש הוקם. בשני שרף אלעזר בן אהרן את הפרה. בשלישי הזה הימנה הזיה. שניה גלחו הלוים דכתיב (במדבר ח) והעבירו תער על כל בשרם. בו ביום שהוקם שרת השכינה שנאמר (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. בו ביום הקריבו הנשיאים שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון. אין ראשון אלא ראשון לכל ימות השנה. בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות. בו ביום הקריבו בני אהרן נדב ואביהוא. בו ביום מתו. שנאמר (ויקרא י) וימותו לפני ה' מיתתן לפנים ונפילתן בחוץ. כך מפורש בענין המלואים. וימשחם ויקדש אותם מלמד שלא חלה בהם קדושה עד שנתקדשו כלם".
עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן
בראש ספרא בברייתא דרבי ישמעאל (פרשה א פרק א, ח) כתוב: "כתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו (במדבר ז, פט), וכתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד (שמות מ, לה) הכריע כי שכן עליו הענן (שמות שם) אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס לשם נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו".
וכן בבמדבר רבה (וילנא, נשא פרשה יד יט [ז, פט]): "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו', כתוב אחד אומר (במדבר ז) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו' וכתוב א' אומר (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' אי אפשר לומר וכבא משה שהרי כבר נאמר לא יכול משה אי אפשר לומר לא יכול משה שכבר נאמר ובבא משה וגו' הכריע כי שכן עליו הענן אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה נכנס משה לשם נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו".
ההכרעה של סיום הפסוק (שהוא הכתוב השלישי המכריע ביניהם) אינה ברורה דיה, שכן הפסוק הבא אחר 'כי שכן' וכו' הוא "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ, לו) ולא מסתבר שהיו רק שני מצבים בשכינת הענן על אוהל מועד – מלא את המשכן ונסתלק הענן. כי אם כן היה משה מדבר עם השכינה רק כשכולם מכינים עצמם ליציאה לדרך, ולא בעת שחפץ כפי האמור בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, במדבר, בהעלותך דף קג ע"ב): "ויאמר ה' פתאום אל משה. מהו פתאום שהיו בלא טבילה אמר להם רצונכם שיהא משה כמותכן ואני מדבר עמו בכל עת. וכן הוא אומר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". וכן בפירוש המשנה לרמב"ם בהקדמתו לפרק י בסנהדרין: "אבל משה רבינו כל זמן שירצה אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ואמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת, ואמרו אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא". וא"כ בודאי שהמכריע אינו מתכוין לפסוק הבא אחריו אלא למציאות נוספת ושונה.
וכך אמנם מבאר הרשב"ם (שמות מ, לה):
"ולא יכול משה לבא אל אהל מועד – בשעת הקמתו כי שכן עליו הענן מיד, להראות חיבתו של הק' על ישראל. אחרי כן היה מסתלק הענן מתוך האהל ושכן על הארון כדכת' ונועדתי לך שם ודברתי אתך [וגו'] מבין שני הכרובים, ואז בא משה אל אהל מועד כדכת' ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול וגו' מבין שני הכרובים וידבר אליו. וכן את מוצא בבית עולמים ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד י"י את בית י"י, בשעת השלמת הבית היה הק' מקדשו בענן ואחר כך היה מצמצם שכינתו על הארון בין הבדים".
וכ"כ חזקוני (שמות מ, לה). ועי' באלשיך (שמות מ, לה) ובהעמק דבר (שמות מ, לה).
וכך מרחיב זאת המלבי"ם (שמות מ, לד): "ויכס הענן. בברייתא די"ג מדות כתוב אחד אומר ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וכתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד, בא הכתוב הג' והכריע כי שכן עליו הענן, אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו, והנה אי אפשר לומר שנסתלק הענן דהא כתיב כי ענן ה' על המשכן יומם ואמר ר"פ בהעלותך וביום הקים את המשכן כסה הענן וכו' כן יהיה תמיד הענן יכסנו, מבואר שלא נסתלק הענן עד שהוצרכו לנסוע, רק שביום השמיני היה כבוד ה' שהוא האש הנברא ממלא את המשכן מבפנים והענן יכסה עליו מבחוץ, שזה סימן להגלות השכינה, שלפעמים היה הכבוד מכוסה בענן ולפעמים היה מגולה כמ"ש בסוף פ' משפטים וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן [ר"ל שהענן כסה את הכבוד] ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, ר"ל שאז נתגלה הכבוד מתוך הענן, שהאש אוכלת הוא כבוד נברא שנקרא כבוד ה', וענן וערפל סביביו, ולפעמים הוא מכוסה ואז היה יכול משה לבוא, וכשנתגלה לא יכול לבוא מעצמו, וע"כ כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, ומפרש טעם הקריאה כי מראה כבוד ה' כאש אוכלת, ר"ל שנתגלה הכבוד ולא יכול לבוא מעצמו, וכן פה נתגלה הכבוד, ולכן לא יכול ליכנס, ומ"ש נסתלק הענן, לאו דוקא כי הענן היה תמיד על המשכן רק שלא היה ענן כזה שהכבוד מלובש בו, כי הכבוד נסתלק מן המשכן אל תחת כנפי הכרובים ואז היה יכול לבוא, וז"ש שלא יכול לבוא מפני ששכן עליו הענן וכבוד ה' מלא, ר"ל שהיה ענן שמלביש את הכבוד ותוך ענן כזה לא יכול לבוא, וכן במלכים (ח' ח') ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' שם היה ענן המלביש את הכבוד, ועמש"ש ששם היה מובדל מכאן שהענן והכבוד שניהם היו בפנים ובכאן היה הענן מבחוץ עיין שם טעמו, וכשנסתלק הענן החופף את הכבוד היה נכנס אף שהענן עצמו בלא הכבוד היה תמיד והכבוד הזה שנראה בשמיני למלואים הוא עצמו מ"ש וירא אליכם כבוד ה', וירא כבוד ה' אל כל העם, והוא עצמו הכבוד הנראה בעת המרגלים ובמחלוקת קרח ששם כתיב והנה כסהו הענן וירא כבוד ה', שזה היה רק בעת התגלות שכינה, אבל הענן לבדו היה תמיד על המשכן".
בפרשת המסעות על-פי העלות הענן המסיימת: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" (במדבר ט, כג), חוזר ומבאר המלבי"ם (במדבר ט, טו):
"וביום הקים את המשכן, באשר רצה לספר מענין נסיעתם מהר סיני, הקדים לזה ענין הענן והחצוצרות שהיו סימנים ואותות להנסיעה, וספר תחלה מענין הענן, שכבר אמר בסוף פקודי ויכס הענן את אהל מועד וכו' ואמר שם שבהעלות הענן יסעו ב"י, ובא פה להשלים ענין זה בכל פרטיו. הנה שם אמר שכאשר נגמר הקמת המשכן כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ושלא יכול משה לבא אל א"מ כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, ופרשתי שם שביום הקמת המשכן היה כבוד ה' שהוא האש הנברא המורה על גלוי השכינה ממלא את המשכן מבפנים והענן חופף ומכסה עליו מבחוץ, שזה סימן להגלות השכינה שלפעמים היה הכבוד מכוסה בענן ולפעמים מגולה. וכשהיה הכבוד מכוסה היה משה יכול לבא ובעת גלוי הכבוד וממלא את המשכן לא יכול משה לבא אל א"מ, עד שנסתלק הכבוד מן המשכן אל בין כנפי הכרובים ששם שכן תמיד, וע"ז אמר כאן שביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות שהוא על הכיסוי שכסה אחר שנסתלק הכבוד מכלל הבית אל העדות שהוא ארון העדות והענן חפף על הכבוד מבחוץ ועקרו היה רק לחופף על ארון העדות, שזה נשאר תמיד".
סימוכין לכך שלענן השכינה היו שני מצבים: מלא את המשכן ובין שני הכרובים, אנו מוצאים בספרי זוטא (פרק ז פסוק פט):
"ובבא משה אל אהל מועד, כתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד וכתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כיצד נתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ מהוא אומר ולא יכול משה מפני שנתנה רשות למחבלים לחבל, ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ מהוא אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו".
יש עוד להעיר כי רש"י (שמות כה, כב) מביא שני כתובים אחרים המכחישים ומפרש לגמרי אחרת. וז"ל: "...ודברתי אתך מעל הכפורת – ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא א א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, זה המשכן מחוץ לפרכת, נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (במדבר ז פט) ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו', משה היה נכנס למשכן וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד".
ופירושו צ"ע.