חבל נחלתו יט מא

סימן מא

חימום או קירור

שאלה

קבוצת אנשים שומעת שיעור בחדר. לחלקם חם והם רוצים להפעיל מזגן לצינון. לחלקם המזגן דוקא מקרר מדי והם מעוניינים שלא להפעילו האם יש הכרעה הלכתית בנושא?

א. מי כופה על מי בדברים ציבוריים

נאמר במשנה במסכת פאה (פ"ד מ"א): "הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה". וממשיכה במשנה ב: "בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה".

פירוש הדברים: חכמים קבעו שהדורש לעשות את ההלכה כפשוטה קודם לנוחות של אחרים (=תשעים ותשעה לחלק ואחד לבוז – לזה שומעים...), לעומת זאת במקום סכנה אם יש אחד הדורש שלא להיכנס לסכנה – דעתו עדיפה (=בדלית ודקל, תשעים ותשעה לבוז ואחד לחלק – לזה שומעין).

לגבי קור וחום, לכאורה אם נחליט שאחד מהווה סכנה יותר מחברו – החושש לסכנה יכריע את דעת השאר.

בשאר דברים הצריכים לציבור שאין בהם סכנה או הכרעה קבועה של חכמים, המכריעה היא דעת הרוב. זו לשון הגהות מיימוניות (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"א אות [ב]): "על אשר שאלת אם יש קטטה בין הקהל ואינם יכולים להשוות דעתם לברור ראשים בהסכמת כולם זה אומר בכה וזה אומר בכה ומחמת חלוק לבם בטל התמיד ומדת הדין לוקח ואין אמת ושלום בעיר ולא בכל המלכות הנגררים אחריהם איך יעשו נראה בעיני שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנים מסים ויקבלו עליהם ברכה שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחר הרוב הן לברור ראשים הן להעמיד חזנים הן לתקן כיס של צדקה הן למנות גבאים הן לבנות הן לסתור בבית הכנסת להוסיף ולגרוע ולקנות בית חתנים לבנות ולסתור בו ולקנות בית האופים ולבנות ולסתור בו סוף דבר כל דבר צורך הקהל יעשה על פיהם ככל אשר יאמרו ואם ימאנו המיעוט ויעמדו מנגד לשמור לעשות ככל הכתוב יש כח ביד הרוב או ביד שימנו הרוב עליהם לראשים להכריחם ולכופם בין בדיני ישראל בין בדיני האומות עד שיאמרו רוצים אנחנו, ואם יצטרכו להוציא ממון על ככה הם המיעוט יתנו חלקם באותו ממון. והמסרב מלומר דעתו על פי הברכה בטלה דעתו וילכו אחר רוב מקבלי הברכה. סוף דבר כופין בני העיר זה את זה לכל צרכי העיר שהם צריכים הרבה כי ההיא דתניא בתוספתא דבבא בתרא כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים וכופין בני מבוי זה את זה לעשות להם לחי וקורה למבוי וכו' אף על פי שאין זה צורך גדול כל כך אפילו הכי כופין כ"ש שאר ענינים הצריכים להן יותר והיה זה שלום העני מאיר ב"ר ברוך זכרונו לה"ה ע"כ".

א"כ גם במקרה מעין שלפנינו, אם אין סיבה להכריע כצד מסויים הרוב קובע אם להפעיל מזגן ובאיזו רמת קירור לעשות זאת.

ב. קור וחום בידי אדם וצריך להיזהר בהם

בכמה מקומות בש"ס (כתובות ל ע"א, ב"מ קז ע"ב, בבא בתרא קמד ע"ב) מובאת הברייתא: "הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר: צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם!"

ומפרש רש"י (כתובות ל ע"א):

"צינים פחים – קור וחום".

"בידי שמים – אם באים פורעניות על האדם גזירת המלך הוא".

"חוץ מצינים ופחים – שפעמים שבאין בפשיעה".

היינו, צרות ותקריות הבאות הבאות על האדם הן בידי שמים והאדם נגמל לפי מעשיו או עפ"י רצון שמים. שונה הדבר בקור וחום שהן מערכת שהקב"ה סידר שהאדם יזהר בהם והם בידיו להזהר שלא ייפגע מהם.

ודבריו של רש"י מתבססים על הסוגיא בב"ב (קמד ע"ב) במשנה נאמר: "אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות – נפל לאמצע; חלה ונתרפא – נתרפא משל עצמו". ומבאר רבין משמיה דר' אלעא: "לא שנו אלא שחלה בפשיעה, אבל באונס – נתרפא מן האמצע. היכי דמי בפשיעה? כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם".

עולה כי באחריות האדם להיזהר מקור וחום ואין זה קביעה אלוקית להעניש את האדם.

וכך מסביר זאת הריטב"א (כתובות ל ע"א): "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים. ואף על גב דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמוד, התם למי שהולך לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמים שלא יוכל להתרחק, ואף על גב דאמרינן במדרש (ב"מ ק"ז ב') והסיר ה' ממך כל חולי זו הצינה, ההוא שיסייעוהו מן השמים שיוכל לשמור עצמו ולהתרחק ממקום הצינה והקרח הנורא".

א"כ מוטל על האדם להתרחק מצינים ופחים ואין זה נגזר עליו שילקה בהם.

וכך כתב תוספות בבבא מציעא (קז ע"ב): "צנים – קור כדמוכח הכא פחים חום כדמוכח בריש מסכ' ע"ז (דף ג: ושם ד"ה הכל) ומיירי הכא במאורעות הבאים על האדם, דאילו במדות אמר בפ' כל היד (נדה דף טז: ושם ד"ה הכל) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

עולה מדברי תוספות שהמדובר בברייתא במאורעות הבאים על האדם, ובזה יוצאים מן הכלל קור וחום, אבל במידות האדם הכל בידי שמים לכאורה בכל דבר, חוץ מיראת שמים1.

וכך מביא בשיטה מקובצת (כתובות ל ע"א): "וז"ל הרא"ש ז"ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק המקבל [קז ב'] והסיר ה' ממך כל חולי זה הצינה. ויש לומר דה"ק כל פורעניות הבאות על האדם אפילו רוצה לשמור את עצמו מהם לא יוכל שעל כרחו מגלגלים עליו מן השמים חוץ מצינים פחים שאין גוזרים לבא עליו בעל כרחו אם ירצה להתרחק מהם והא דקאמר התם זו הצינה שיזדמנו לו מן השמים מלבושים להתרחק מן הצינה. ע"כ".

עולה מפרק זה שבקור וחום מוטל על האדם להיזהר בהם ואינו יכול לתלות את הצטננותו או מכת חום בענישה של מעלה, כי כך סידר הקב"ה את עולמו בתוך מערכת טבעית שהדם צריך להתחשב בה.

ג. קור וחום גורמי חולי וההבחנה ביניהם

מצאנו שצינה וקור מחשיבים את המצב כחשש לחולי. כתב בהגהות אשרי (סוכה פ"ב סי' יב) לגבי שינה בסוכה בסוכות: "ובשינה סומכין העולם על דבר שיראים מן הצינה והוי כחולה שאין בו סכנה או כמצטער דפטור. מרדכי (סי' תשמ"א)".

וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רעו ס"ה): "בארצות קרות, מותר לא"י לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי' בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור; ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין הקור גדול ביום ההוא".

ובאר בערוך השולחן (או"ח סי' רעו סי"ב):

"במדינות הצפוניות שהקור גדול בימות החורף הדבר פשוט שהכל חולים אצל צינה גדולה כזו ואומר לאינו יהודי ועושה וכ"ש כשהאינו יהודי מסיק התנור דמותר ליהנות מזה והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין. ורבינו ירוחם כתב שרבינו יעקב מאורליינ"ש היה אומר לא"י להדליק האש ולתקנו בשבת דהכל חולים אצל צנה [ב"י] אמנם אם אין הקור גדול בשם או שביום הזה אין הקור גדול וודאי אסור לומר לא"י להסיק התנור ואפילו עשה הא"י מדעתו צריך למחות אבל כשיש קטנים בבית מותר לומר לא"י להסיק התנור דהקטנים חולים אצל הקור אפילו כשאין הקור גדול כל כך ואז גם הגדולים יוכלו להתחמם כיון שניסוק בהיתר בשביל הקטנים [עמג"א סקט"ו שכתב דהעולם נוהגים היתר גם כשאין הקור גדול ובשביל הגדולים דסוברים דמותר שבות במצטער כמ"ש בסי' שכ"ח אבל אנן קיי"ל דרק שבות דשבות מותר במצטער כמ"ש בסי' ש"ז ולכן יזהרו שלא לומר בשבת להסיק ע"ש וקשה להכריע מתי נקרא הקור גדול ומתי נקרא אינו גדול ובמדינותינו בירחי טבת ושבט הקור גדול מאד וא"א לגדור בזה גדר ברור ולא כל האנשים שוים בזה]".

אמנם בויקרא רבה (מצורע פרשה טז, ח) מסופר: "אנטונינוס אמר לרבינו הקדוש צלי עלי אמר לו תשתזיב מן צנתא אמר ליה יתיר חדא כסו וצנתא אזלת, אמר ליה תשתזיב מן שרבא אמר ליה הא כדו צלי עלי דכתיב (תהלים יט) ואין נסתר מחמתו, רבי ישמעאל ברבי נחמן בשם רבי נתן אמר תשעים ותשעה (=מתים) בשרב ואחד בידי שמים... ".

כלומר אנטונינוס לא חשש לקור, ואמר שמספיק לבישת כסות אחת כדי להפיג את הקור, אבל חום הוא בעייתי ועליו ראוי להתפלל.

וכן בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ה): "אנטולינוס אתא גבי רבי א"ל צלי עלי אמר ליה ישיזבינך מן הדא צינתא דכתיב [תהילים קמז יז] לפני קרתו מי יעמוד. א"ל רבי לית הדא צלו יתיר. כסיתך תכסה והא צינתה אזלה. א"ל ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא א"ל הא צלו כדון תשתמע צלותך דכתיב [שם יט ז] ואין נסתר מחמתו".

מפרש קרבן העדה:

"צלי עלי. שיהא לי כל מחסורי".

"א"ל. יצילך ה' מן הצינה שכל חולי באים מן הצינה".

"א"ל. אנטונינוס אין זו תפלה למחסורי הא אפשר למיתב עלי עוד כסות יותר מן הצריך לי כדי שלא אצטנן ה"ג יתיר חד כסו והא צינתה אזלה".

"א"ל. ר' יצילך ה' מן החום היוצא בעולם א"ל אנטונינוס הא ודאי תפלה בעי ויהי רצון שישמע תפלתך דכתיב ואין נסתר מחמתו ש"מ אין דבר שיציל אדם מחומו".

אמנם תוספות (כתובות ל ע"א) הביא את המדרש וכתבו: "וי"ל דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך שהמלכים עושים דבדרך אין אדם יכול ליזהר מן החום אבל אם רוצה לישב בביתו יכול להזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף"... ומעשה זה מובא בתוס' בבא בתרא (קמד ע"ב) תוס' הרא"ש בכתובות ובעוד ראשונים.

וא"כ דוקא הנמצא בדרכים ללא צל פגיע לחום אבל בבית פחות פגיע.

נראה שההיפגעות במצבים קור וחום שאינם קיצוניים ביד האדם, והוא יכול להישמר הן מחום והן מקור, במצבים קיצוניים שניהם יכולים לגרום לחולי או לפגיעה באדם.

אולם ניתן ללמוד מדברי רבי ואנטונינוס, שבקור שאינו קיצוני ניתן ללבוש עוד בגד ולהינצל מהקור, בעוד שבחום שאינו קיצוני קשה יותר לאדם לתפקד. וכן ניתן ללמוד מדיוני הפוסקים לגבי אמירה נכרי להדליק מזגן בשבת לצורך קירור בתנאי האקלים שבארץ ישראל (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' מז; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' עה; שו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' לח) שחום גדול בארץ ישראל מעיק וקשה ללמוד בו, בעוד שמקור ניתן להינצל ע"י בגדים.

ולכן נראה להכריע, שבקבוצה היושבת בשיעור ולחלק מהם חם ורוצים להפעיל מזגן וחלקם חוששים מקור המזגן, מן הראוי לדרוש מן החוששים להתקררות להביא בגד חם נוסף לבגדיהם כדי שחבריהם יוכלו להפעיל את המזגן.

ותשובה זו חולקת על האמור בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' שז) שכתב:

"יקרתו קבלתי ואשיב בקיצור כדרכי, אשר שאל בענין קביעות מזגן בבית הכנסת אשר רובם מהנמצאים שם נהנים מזה ועי"ז לשבת במנוחה בשעת תורה ותפלה, אמנם ישנם לפעמים ת"ח וזקנים וחולים שאין יכולים לסבול קירור המזגן ועי"ז פותחים החלונות וגורמים צער לאחריני, ועי"ז פתיחת החלונות א"כ עובד המזגן בחנם ואיכא גם דררא דממונא".

"הנה בעיקר קביעות מזגן והוא גורם צער לאחרים שאין יכולים לסבול ויש גם חשש חולי הלא פסקינן בחו"מ סי' קנ"ו ס"ב ברמ"א דבמקום חולה והקול וכיו"ב מזיק להם דלא מהני אפי' חזקה, וכ"ה ברמ"א שם סי' קנ"ה סט"ו ברמ"א דאפילו אינו מזיק לחצר אלא שיש חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו דצריך להרחיק עצמו, וכיון שגם הזקן או החולה הזה הוא ג"כ שותף בבית הכנסת או ביה"מ אי אפשר לסלקו בטענה שילך להתפלל במקום אחר, ועיין חו"מ סי' קע"א ס"א ברמ"א לענין שות' בבתי כנסת ובכמה מקומות".

"איברא כהיום יראה דאין אפשר למחות על עצם התקנת המזגן דנעשה בזמן ותקופה שלנו כחלק נורמלי מישוב הדירה או החזקת חבורת רבים של בתי כנסיות ובתי מדרשות והוא לתועלת התורה והתפלה, אבל לענ"ד גם אי אפשר לקחת מהחולה או ת"ח זקן הזכות שלו כיון שמזיק לו שימוש המזגן ועיין סי' קנ"ה מסעיף ל"ו והלאה, ולפעמים הוא עד מחלה ממש כידוע, ואף על גב דאם פותח החלונות מצער הרבים אינו אלא צער לא גורם מחלה עפ"י רוב, ואם רק פותח קצת אהני לדידי' ולא מזיק כל כך לאחרים, ע"כ אם הוא שותף ממש באותו בית הכנסת אי אפשר לבטל אותו מלפתוח החלון שלא יחלה, וצריך לחפש מילתא דשויא לתרוייהו, ועיין בפתחי תשובה חו"מ סי' קנ"ו ס"ק ב' בשם הלבוש דכשהם בחדר אחד או בבית החורף אחת אפשר למחות זה על זה גם בעניני לימוד תשב"ר המפריעים ומכ"ש בנ"ד".

ולדעתי ניתן לדרוש מהחוששים מהתקררות מהמזגן להביא סודר או מעיל כדי שהם לא יינזקו וחבריהם יוכלו ללמוד ולהתפלל בנוחות.

מסקנה

נראה לדעתי שבמקרה של יום חם, שיש הדורשים להפעיל מזגן לצינון מקום הלימוד, ויש אחרים שהמזגן גורם להם להצטננות, ניתן לדרוש מהמצוננים להביא עוד בגד כדי שלא יצטננו ולא לדרוש מהאחרים שילמדו בחום גבוה. כמו"כ ניתן להעביר את המצוננים למקום באולם שיש פחות צינון2.