חבל נחלתו יט מ

<< · חבל נחלתו · יט · מ · >>

סימן מ

החזרת מס שגבו לבניית בית כנסת

שאלה

אדם חי בישוב בו גבו מס מכל המשפחות לבנית בית כנסת. לאחר מספר שנים עזב את אותו ישוב. האם זכאי לקבל את המס ששילם בחזרה מאותו ישוב? האם זה תלוי בכך אם זכה להשתמש בבית כנסת החדש? האם אדם שהגיע לישוב לאחר שהתחילו להתפלל בבית הכנסת החדש צריך לשלם דמי השתתפות לקרן הקמת הבנין או זכה כיון שהגיע לבית כנסת בנוי?

תשובה

א. נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' קסג ס"א): "כופין בני העיר זה את זה, (אפילו מעוט כופין את המרובים) (רבינו ירוחם נל"א ח"ו), לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר; ולבנות להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור".

ורמ"א הגיה: "וה"ה לכל צרכי העיר (עיין בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג שם). וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה (מרדכי פ"ק דב"ב ותשובת מיימוני ספר קנין סימן נ"ט)... ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור, כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה (הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' כ"א כ"ו וכפול לקמן סי' שפ"ח)".

"כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן (תשובת מוהר"ם ספר קנין סימן כ"ז והגהת מיי' פי"א דתפלה)"...

כל בני העיר או הישוב שותפים בכל הדברים הציבוריים של המקום. בשותפות כאשר אחד השותפים פורש מן השותפות מקבל את חלקו. השאלה היא מה בדבר המבנים הצבוריים שנטלו ממנו מס לבנותם. הרי מעת שיצא מן העיר שוב אינו משתמש במבנים שבעיר – האם זכאי לקבל את חלקו בחזרה, או לפחות חלק ממנו.

ב. בדרך כלל גבית המסים בעיר או בישוב היא לצרכים שוטפים כגון אחזקת המקוה או צרכי עניים, מס הנלקח לצרכים שוטפים – לא עולה בו שאלה של החזר, כיון שניתן לצרכים מידיים, ואם בעליו עזב את המקום הוא מפסיק לשלם את המס. במסים מסוג זה עסקו רוב השאלות והתשובות בפוסקים. וצריך לדון מה דין דברים שחובה על בני העיר לבנותם.

נראה שאם אין לעיר חומה או בית כנסת וגבו ממון מכולם לבנייתם אין מחזירים את הממון אפילו עזבו את המקום ודינם כצורך מיידי שהיה נצרך בשעת המס.

ניתן לדמות זאת למחצית השקל הניתנת לצרכי המקדש. מעת שאדם נותן את שקלו לגבאי בית המקדש שוב אין לו שום חלק בו, ואינו מקבלו בחזרה. לדוגמא: מי שנתן את שקלו לגבאי ומת, יורשיו אינם מקבלים את חלק המת מיד הגבאים (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ד, רמב"ם הל' שקלים פ"ג הי"ב) אע"פ שהם לא נוטלים את שקלו לקרבנות אלא הוא נופל לנדבה (שם). וכן כאן כיון שכעת הוא חלק מן הציבור – הוא נותן לציבור את המס ומעת שהגיע לגבאי הציבור שוב אינו יכול לחזור בו והם אינם מחזירים מכספי הציבור (אא"כ נפלה טעות כגון שהיה צריך לתת אחד ונתן שנים).

גּ. כתב הב"י (או"ח סי' קנד, טו): "מצאתי כתוב אשר שאלת על בני כרך שקנו ס"ת בששים דינרים והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושאל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחלה והנשארים אומרים שלא ליתן אלא כמו שנתנו תחלה כך דעתי נוטה כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דכיון דממה נפשך הספר נשאר לנשארים אלא שצריכים דמים להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממה נפשך דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי להו להדדי בפרק המקבל (קי:) ושלום יצחק בר יודא ע"כ".

השאלה היתה בבני העיר שקנו ספר תורה במשותף והתנו שאם מישהו יעזוב את העיר יתנו לו חלקו, ומתוך דנו האם יתנו לו שווי חלקו בשעת קניה או לפי זמן עזיבתו, אולם לכו"ע דוקא כשהתנו, אבל אם בני העיר גבו ממון לקניית ס"ת ולא התנו אינו נוטל מאומה ממה ששנתן על הס"ת.

וכ"פ בשולחן ערוך (או"ח סי' קנד סט"ו): "בני כרך שקנו ספר תורה והתנו שאם יצא אחד מהכרך שהנשארים יתנו לו חלקו, והוקרו הספרים, אם יצא אחד מהם אין נותנין לו אלא מה שנתן בלבד".

המשנה ברורה הדגיש פעמיים בס"ק נז: "והתנו וכו' – ובלא התנו א"צ ליתן לזה שהולך כלום דהא קנו אותה אדעתא שתשאר פה". וכן בס"ק נט: "וכ"ז בנידון כזה דבלא תנאי לא היה לו שום זכות למישקל דמי עבור חלקו וכנ"ל וממילא הוי ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים"...

ד. למדנו מן התשובה שהביא הב"י ששותפות בעיר אינה שותפות רגילה שכל אחד מקבל את חלקו, ולכן אם לא התנו מלכתחילה אף הנותן את חלקו במגבית צבורית – ועזב את העיר – אינו מקבל ממונו בחזרה משום שהדבר ניתן על מנת להישאר בתוך העיר ובבעלותה ולא שכל אחד יטול מה שגבו ממנו, ורק אם התנו רשאי לקבל מה שנתן. לעומת זאת אם היתה זו שותפות רגילה היה נוטל את חלקו ולפי שוויו עתה מכיון שיכול למוכרו.

כך כתב בחידושי החתם סופר (ביצה לט ע"ב): "והנה זה שייך בשותפי' בעלמא שהרי אפי' אי ימכור א' מהם חלקו הרי זה הקונה עומד במקומו וה"ה בשל עולי בבל אפי' ירחוק נדוד וילך למרחקי ארץ לעולם נשאר לו שותפי' בבור, אך בן עיר חלקו בבה"כ איננו מבורר שהרי אפשר יסיע עצמו מן העיר ובטלה שותפתו ואין בני העיר קונים ממנו חלקו בבה"כ או בבור אלא כל הבא אל העיר יש לו שותפות וכל הנוסע ממנה בטלה שותפתו וחלקו".

השותפות הן של בני העיר אינה כשותפות רגילה. לדוגמא: אדם שהצטרף לעיר אינו צריך לעשות קניין על נכסי העיר כדין שותפות. וכמובן שאין חלוקת שותפות בעזיבת העיר, או בהסתלקות לבית עולמו של אחד התושבים, אלה הן שותפויות מסוג שונה, כציבור. הציבור אינו מת (תמורה ט"ו ע"ב: "חטאת צבור שמתו בעליה — אינה מתה, לפי שאין הצבור מתים"). והוא לגבי דברים מסוימים כישות עצמאית (משנה תמורה פ"א מ"ו: יחיד עושה תמורה לא הצבור ולא השותפים עושים תמורה"). בכך לא שונֶה עקרונית ציבור משותפות, אף בשותפות לכל אחד מהשותפים בעלות חלקית והשותפות פועלת כישות עצמאית, כאשר לכל שותף ישנן את זכויותיו.

ה. כך הביא בשיעורי ר' דוד (פוברסקי, ב"ב מג ע"א, תרפח): "וביאר האבן האזל בטעם הדבר, דגבי שותפין במה שמסתלק האחד מחלקו, אין זוכה בו שותף השני, דהא לכל שותף יש חצי הנכסים, וממילא כשמסתלק יכול להועיל רק מדין הפקר דמפקיר חלקו לכל העולם, ולכן צריך דוקא לשון הפקר ממש דמפקיר חלקו והלה יקנה, וכן יקנה לו בקנין".

"משא"כ בני העיר לא דמי לשותפין, דהא אין הביאור דיש לכל אחד חלק מסוים בהס"ת, או במרחץ, דהא אין נפ"מ אם יש לאחד בנים רבים, ולאחד בן אחד, דלא נימא דלבן האחד יש זכות במרחץ אחר מיתת אביו, יותר מכל אחד מהבנים הרבים של השני, ומשום דהמרחץ שייך לבני העיר בכלל, ואין לאחד חלק יותר מהשני רק דכל בני העיר יש להם זכות במרחץ או בס"ת. וממילא כשאחד מסתלק נשאר ממילא המרחץ בעד שאר בני העיר"...

וכן בחידושי ר' שמואל (שמואלביץ', ב"ב סי' כג): "והחילוק בין שותפים לבני העיר הוא שבשותפים כ"א בעלים על חצי הנכסים משא"כ בבני העיר שהמרחץ או הס"ת שייכים לבני העיר בכלל שיש רשות של בני העיר וכל מי שהוא בין העיר יש לו ממילא חלק ולכן אפילו אחד מסתלק עדין שייך כל המרחץ לשאר בני העיר".

וע"ע שו"ת דובב מישרים (ח"א סי' עא).

ו. יש מצבים שעל אף שנתנו כחלק מהציבור רשאי היחיד שיצא מהעיר לדרוש את חלקו שנתן.

מצאתי בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' רנג) שעוסק בתביעה של אחד מבני העיר להחזיר לו מס שגבו עבור הלואה לדוכס – שר העיר – מכל בני העיר היהודים ולאחר שאותו פלוני שילם את חלקו הוא עזב את העיר. הדוכס לא החזיר את ההלואה אלא קיזז את ההלואה מהמס של השנה הבאה. ועתה מי ששילם טוען שכיון שהדוכס החזיר את ההלואה על ידי המס שקיזז מגיע לו חלקו במה שגבו לצורך ההלואה לדוכס.

וז"ל השאלה: "כך היה מעשה שהדוכוס לוה מן הקהל מאתים ליטרא ובאותה שעה היה ראובן דר בעיר ונתן חלקו לאותם מאתים. ואחר כך יצא ראובן מן העיר לדור בעיר אחרת. ואחר כך תבע הדוכוס מס אחד מן הקהל ונכה להם אותם מאתים ליטרות. ועתה ראובן תובע חלקו מן הקהל מה שנתן מאותם מאתים כי אומר זה המס איני חייב ליתן עמכם. והקהל משיבים מעת שנתת חלקך מאותם מאתים נתיאשת כי היינו סבורים שהדוכס לא יפרע. היה נראה שאפילו אם נתייאש לא נתייאש אלא אדעתא דדוכס. כמו חמריה דרב ספרא דפרק הגוזל בתרא (קט"ז א') דאדעתיה דאריה דוקא אפקריה ופר"י זצ"ל כיון דאפשר שלא יאכלהו האריה כי לפעמים הוא שבע לא אפקריה אלא אדעתא דאריה הכא נמי כיון שפעמים הדוכס פורע לא אייאש אלא אדעתא דידיה. ומעתה כשהדוכס תבע המס ופשרו עמו נתחייבו לו מדינא דמלכותא"...

ומסיק מהר"ח או"ז: "הילכך משעה שפשרו נתחייבו למלך מה שנדרו מדינא דמלכותא ומעתה הם חייבים לפרוע לראובן דקיימא לן גזל גוי אסור ואעפ"י שאין הגוי יודע שגזלו כ"ש כאן שידוע לאחרים שגזל. שכך כתב אבא מארי זצ"ל משום רבינו אבי העזרי ז"ל אם הגוי הפקיד או הלווה מעות לישראל ומת הגוי אם ידוע ליורשיו או לאחרים חייב להשיב ע"כ דבריו. הרי כתב או לאחרים משמע אפילו אין ידוע ליורשיו רק לאחרים הוי גזל וחייב להשיב ליורשיו ה"ה כאן. ואין שייך לומר שהדוכס נתייאש כי יאוש שלא מדעת הוא זה שאם היה יודע שלא פרעו עבורו לא היה מתייאש. ועוד שהגוי לא נתייאש עד שיפטר מנושיו. ואין לדמותו לישראל ששלח מנה לגוי על ידי ישראל חברו ושכח הגוי המנה ביד השליח שפסק רבינו אפרים זצ"ל שהשליח זכה בהאי מנה כי המשלח נתייאש הימנו משעה שנתנו לשליח. דהתם כיון שהגוי שכח נפטר המשלח ואפקריה למנה אבל אם הגוי לא שכחו אלא תובעו פשיטא שהשליח חייב ליתנו לגוי ואינו יכול לומר למשלח משעה שנתתו לידי נתייאשת וזכיתי בו מן ההפקר כי לא אפקריה אלא אדעתא שיפטר מן הגוי. ואפילו בשכח פסק שצריך להחזיר למשלח משום שמא הגוי לא שכחו והיום או למחר יזכור ויתבענו ה"ה בנדון זה דידן שהדוכס לא נתייאש אלא אדעתא שיפטר מנושיו".

לפנינו חוב של הציבור ליחיד שצריכים לפרוע ליחיד אע"פ שנתן לציבור ואינו מתייאש ממנו.

ז. יש לדון מתי בכ"ז כדאי או ראוי להתנות שישיבו לכל אחד חלקו גם בשותפות של בני העיר. נראה לענ"ד שבגביה של הציבור במבנה שאינו חובת הציבור שיהיה בעיר ואין היחיד יכול לכפות את הציבור לבנותו, כגון מקוה לגברים או בריכת שחיה או אולם שמחות וכד'. החלטת רוב הציבור על הקמת מבנה צבורי מחייבת את כל הציבור ואפילו מי שלא יהנה מהמבנה מחייבים אותו הציבור לפרוע את חלקו. אבל נראה שראוי להתנות שכיון שבנין זה להרווחה, ולא חובה אלא רשות – מי שיעזוב את הישוב ונתן תשלומיו לבניית אותו מבנה – ראוי להחזיר לו מה שנתן.

סיבת הדבר מפני שנתן לצרכים שאינם הכרחיים, ואע"פ שהרוב החליט אין חובת הנתינה מוחלטת כמו בדברים שחובה לבנותם.

ונלענ"ד שאף בית כנסת חדש דינו דומה. אם אין לבני העיר מקום תפילה אלא שכרו משהו ארעי ועתה מטילים מס לבנית בית כנסת אין צריך להתנות על החזר המס ליוצאים מן העיר. אבל אם יש להם בית כנסת ובכ"ז רוצים לבנות בנין חדש, מעמדו לענ"ד כהרחבה ולא כהכרח ולכן ראוי להתנות במקרה כזה.