חבל נחלתו יט מב
סימן מב
שינוי במתנה
שאלה
מכון המוציא כתבים רצה לרכוש כתבי יד. אחד העובדים השיג נדבן שתרם סכום כסף גדול לרכישת כתבי היד. הגזבר של המכון היה צריך את הכסף לצורך דחוף ונטל את התרומה לצרכי המכון האחרים. האם הדבר מותר?
תשובה
עריכהא. בערכין (ו ע"א): "ת"ר: סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי – מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי – אסור לשנותה".
צריך לעיין בדמיון שבין המקרה בשאלה לברייתא בתלמוד.
במקרה בשאלה אין זו צדקה אלא מעות שניתנו לצורך דבר מסויים, גם הגזבר אינו נחשב כגבאי, שנותנים על דעתו שישתמש בהם לצרכי הצדקה לעניים או להשיא יתומים או צרכים אחרים. הגזבר קיבל כסף כדי לקנות בהם כתבי יד מסוימים וכך סוכם עם התורם, והחליט אדעתא דנפשיה שכרגע הוא צריך לצורך דחוף יותר. והוא ילוה את המעות וישיב יותר מאוחר, על כן יותר נראה לדון כאן בדין מעביר על דעת בעה"ב.
ב. בבבא מציעא (עח ע"ב) הגמ' מבררת היכן מצינו בדעת ר"מ שהמעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן. ודנה הגמרא: "אלא הא רבי מאיר דמגבת פורים; דתניא: מגבת פורים – לפורים, מגבת העיר – לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר יפול לכיס של צדקה. רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר, דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר. ורבן שמעון בן גמליאל מיקל. – דלמא התם נמי, דאדעתא דפורים הוא דיהיב ליה, אדעתא דמידי אחרינא – לא יהיב ליה".
"אלא הא רבי מאיר דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק, לא יקח בו טלית, טלית – לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית. – ודלמא שאני התם, דאתו למחשדיה, דאמרי אינשי: אמר פלניא זבנינא ליה לבושא לפלוני עניא, ולא זבן ליה, אי נמי זבנינא ליה גלימא ולא זבן ליה. – אם כן ליתני מפני החשד, מאי מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית – שמע מינה משום דשני הוא וכל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן".
מפרש רש"י:
"מגבת פורים לפורים – מעות שגובין הגבאין מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים.
"לפורים – כולה יתנוה לעניים דפורים.
"ואין מדקדקין – לומר: דיים בפחות, והמותר יפול לכיס של צדקה.
"אבל לוקחין את העגלים – לרוב בכל המעות.
"והמותר – שלא יספיקו לאכול בפורים ימכור ויפול לכיס של צדקה.
"אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה – וכיון דלאו אדעתא דהכי יהיב – נמצא מעות בחזקת בעלים, חוץ מן היוצאין בסעודת פורים".
"דאתו למיחשדיה – לבעל הבית בנודר ואינו מקיים, ששמעו עליו שאמר ליקח טלית לפלוני עני ולא קנה לו".
ג. הרי"ף (בבא מציעא מח ע"ב): פסק שאין הלכה כר"מ, וז"ל: "רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הא מני ר"מ היא דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית [דף ע"ח ע"ב] נקרא גזלן דתניא ר"ש בן אלעזר אמר משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח לו טלית טלית לא יקח לו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית וליתא לדר"מ וכן נמי הא דתניא מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר דברי רבי יעקב שאמר משום ר"מ ורבן גמליאל מקיל וליתא לדר"מ דתרוייהו בחד טעמא שייכן וכרבן גמליאל ס"ל דמקיל". וכ"כ הרא"ש (בבא מציעא פ"ו סי' ט).
וא"כ לכאורה הגזבר רשאי לשנות מעות שניתנו לו לרכוש כתבי יד ואינו נחשב גזלן.
ד. הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג (תחומין כרך ו עמ' 204) מגדיר שהמחלוקת בין חכמים לר"מ שלר"מ המשכיר או הנותן שייר בקניינו ולכן לא נתן אדעתא דהכי. ואילו לחכמים הנתינה וההשכרה הן חלוטות ויש רק קפידא לעשות לפי הוראותיו של הנותן.
עוד הוא דן בדעת חכמים החולקים על ר"מ מהי דעתם. ודן האם לדעתם הנתינה היא ללא הקפדה ולכן אינו גזלן, או גם לדעתם הקפידא קיימת אלא מכיון שלא שייר בקניינו הרי זו נתינה חלוטה, אבל גם לדעתם הוא נתן רק לשם חלוק ולא לטלית.
ומסיק שהמתנה חלוטה אבל הקפידא קיימת ואסור לעבור על דעתו של בעה"ב. והקפידא שלא לעבור על דעתו גורמת שעני שקיבל צדקה אינו צריך לפרוע חובו לבעלי חובות משום שאומדים דעתו של נותן שלא נתן אדעתא שיפרעו ממנו בעלי החובות.
עולה כי גם לר"ג ולחכמים מתנה שקבעו שהיא לצורך מסויים אין מעבירים אותה לכתחילה לצורך אחר, ורק המעביר על דעת הנותן אינו גזלן.
בתחומין ז הרה"ג נפתלי בר אילן חלק על הגרז"נ גולדברג ולדעתו לפי ר"מ המעביר על דעת בעה"ב אינו משום שיור בקניין, אלא מחלוקת ר"מ וחכמים היא האם לפרש דברי המשכיר והנותן כתנאי שאם המקבל עובר עליו חוזר הכלי המושכר או הניתן ליד הנותן והמשכיר והוא בגזל אצל המקבל, או שלפרש את דבריו כקפידא בלבד.
למעשה כיון שהלכה כחכמים אין מחלוקת בין שני ההסברים בדעת חכמים בענין מעביר על דעת בעה"ב.
ה. ונראה לדעתי שאף לפי חכמים החולקים על ר"מ, תנאי ברור לקניית רק דבר מסויים מחשיב את העובר על דעת הנותן למצב של גזלן (לפי הגרז"נ גולדברג משום שיור ולפי הגר"נ בר אילן משום תנאי).
ראיה לכך ניתן להביא מדעת הרמ"א (חו"מ סי רנג סט"ז):
"הגה: בכל אלו אין חילוק בין שכיב מרע למתנת בריא בקנין (טור). ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בהם יורשיה (מרדכי פ' אף על פי), וכנ"ל עיקר (ועיין ביו"ד סי' רנ"ג סעיף ו').
והעיר הש"ך (ס"ק כא): "וכ"פ ר"ד ן' לב ס"ב סימן ס"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סימן ס"ו בשם הגהות מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותנים שלא נתנו לו אלא ע"ד להשיא' עכ"ל ונרא' דבע"מ כ"ע מודו, ואם לא אמר ע"מ תלוי בפלוגתא זו. מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשובת ר"ד ן' לב ס"ב סי' ס"ז סי' י"ב י"ג וס"ג סי' נ"ח ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ג".
וכן הסיק בנתיבות המשפט (חידושים סימן רנג ס"ק כה): "ואם אחרים נותנין לסיועת בתו להשיאה ומתה, חייב להחזיר להנותנו אפילו לא אמרו על מנת. [עיין ש"ך סקכ"א]".
נראה לי שאף כאן כיון שנתנו לצורך מסויים פרטי אין הגזבר יכול אפילו ללוות מהם לצורך דבר אחר.
ו. כך כתבו תוספות (ערכין ו ע"ב) ביחס למעות צדקה: "ויש ליזהר מללוות מעות צדקה העיר משבאתה ליד גבאי ואפי' ברשות הקהל נמי כיון שאין זה צורכי צבור כך מצאתי כתוב".
וכך כתב תשובות והנהגות (כרך ב סימן תעה):
"שאלה: משולח כאן לאסוף כסף ורוצה לקחת מההכנסות לעצמו אחוז גבוה מאד ושאל אותי אם זהו גזל.
"הנה מה שנהגו שהמשולח לוקח לעצמו חלק, זה ודאי מותר כיון שזהו טובת העניים שאם לא יקבל שכר טירחה כפועל לא נמצא משולח, ועיין בערכין (ו ב) בהא דרבי ינאי יזיף ופרע משום דניחא להו לעניים, וגם כאן ניחא להו בכך, וכבר נהגו כן שמקבל בשכרו אחוזים וזה ממריצו לפעול. והיום אם נותן רוב הכסף שאוסף למוסד כשהוא גופא נצרך נחשב הוגן".
"מיהו הנותנים לא מתכוונים שיהא רובו למשולח, ובפרט כשגובה נתינות גדולות ודאי כוונתם שעכ"פ חלק הגדול ילך למוסד, והמשולח כאן שרוצה יותר מהרוב לעצמו מרמה הוא את הציבור והוי גזילה, ורק בנתינות קטנות יש לומר דלא איכפת להו אף שרוב הכסף לו, אבל בנתינות חשובות צע"ג הלוא הוא עובר על דעת בעה"ב והוי גזלן כמבואר בב"מ (עח ב) והיאך נכשלין באיסור גזל".
"וזכורני שמרן הגריז"ס זצ"ל (הגאב"ד דבריסק) רצה להמליץ על מוסד הצלה פלוני, אבל לאחר ששמע את סכום האחוזים שהשליח יקבל אמר "אני ממליץ רק על המוסד ולא על הצדקה למשולח" וסירב לחתום, אבל הפצירו בו שהסכום שמקבל השליח נחשב היום למעט מאד, ובלעדו לא יתקיים המוסד, שלא ימצאו שד"ר אחר, ומרן זצ"ל הסכים לשליחות, רק עדיין פקפק מאד על המלצתו אם הוא יתן ידו לכך".
"ולפי זה על המשולח עצמו ליזהר בסכומים גבוהים עכ"פ שלא יעבור על דעתם ויהא הכסף גזל בידו, וביד הקדוש ברוך הוא לעזור לו ולסייעו באופנים אחרים שיהיה פרנסתו בהיתר ולא באיסור, וע"כ ראוי לו לקצוץ בפחות, שבאופן זה חשיב גם לדידיה שליחות מצוה שגם הוא מוותר, ושלוחי מצוה אינם ניזוקים".
ז. מעבר על דעת נותן שייך בזמננו בתקציבים ובתרומות שמקבלים מוסדות עבור נושאים יעודיים, כגון בניית מבנה וכד', שאסור אף בדרך הלוואה להעביר את התקציב שלא לייעודו (ואפילו שאף אחד אינו בודק), מצד דין תורה הדבר אסור ונחשב גזלן, על אף שבסופו של דבר יחזיר את 'הלוואתו' לאותו סעיף לו הוא ניתן.
ונשאלתי על נושא 'תקורה' היינו המדינה מעבירה תקציב לפרוייקט מסויים ודורשת שמספר אחוזים מהתקציב יעברו לרשות אחרת. והשבתי שאין כאן מעביר על דעת הנותן אלא מעביר על דעת המקבל ומצד הנותן זה בדיוק מה שרצה, ועל כן הפגם הוא בשיטת העברת הכספים במדינה אבל אין כאן מעביר על דעת בעה"ב.