חבל נחלתו יט לט
סימן לט
היזק ראיה על ידי רחפנים
שאלה
עריכההאם מותר להרחיף רחפן עם מצלמה מעל רשות חבירו? והאם יש הבדל בין סוגי הרשויות: בית, חצר, גינה וכד'.
תשובה
עריכהא. במדרש אגדה (בובר, במדבר כד, ה) נאמר: "מה טבו אהליך יעקב. ראה שלא היו פתחיהן של ישראל מכוונים זה לזה, אלא כל פתח הי' פתוח אחרי אהל חבירו, כדי שלא יסתכל כל אחד ואחד מהם בביתו של חבירו, התחיל להכניס להם עין רעה, ולכך התחיל לשבחם כדי שלא תשלוט בהם עין רעה, ולכך נסתמו עינו". וכן ברש"י (במדבר כד, ה): "מה טובו אהליך – על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה".
בלעם מקלס את ישראל על כך שמלכתחילה בנו את אהליהם בצורה שפתחיהם לא יהיו זה מול זה – נלמד מכאן שלא רק עצם ההסתכלות פסולה אלא יצירת מצב של הבטה קבועה אף היא פסולה.
ב. הרמב"ם פסק (הל' שכנים פ"ב הי"ד): "חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או שחלקוה ברצונם אף על פי שאין בה חלוקה יש לכל אחד מהן לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו, שהיזק ראייה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר, אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה".
וא"כ כשם שיש לו זכות לכוף את חברו לבנות כותל כדי שלא יזיק לו בראייתו, כן יש לו זכות לכוף אותו שלא יצלם מרחפן את חצרו, ואפילו הרחפן מעל שטחו של המצלם או המציץ ולא מעל השטח אליו הוא צופה באיסור.
וכ"פ בשו"ע חו"מ סי' קנז ס"א.
ג. כתב הר"י מיגאש (בבא בתרא ו ע"ב): "ושמעינן מיהא דאביי דמאן דבעי למפתח חלונותיו לחצר חבירו דינא הוא דמעכב עליה ואף ע"ג דקיימא לן כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היזק ראיה גירי הוא ואמרינן מודה רבי יוסי בגירי".
היינו היזק ראיה הוא כחיציו של המזיק, ועל כן לכו"ע המזיק חייב להרחיק את עצמו. ובודאי בצילומי רחפן שהניזק לא יכול להיסתר מהם ומחיצה או גדר אינה מועילה ודאי שעל המזיק להרחיק את עצמו.
ד. בשו"ת הרמב"ם (סימן שצה) נשאל הרמב"ם מה החילוק בין גינה שצריך רק גדר עשרה טפחים לחצר שצריך גדר של ארבע אמות והשיב הרמב"ם לחכמי לוניל:
"זאת השאלה לא היתה לאנשים גדולים כמוכם לשאול אותה. וכי לא שני לכו בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי שיראה אדם חברו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו ובין היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא, שאלו דברים חסידות הם שלא יעיין בו בעין רעה ואותו השנוי שנויא בעלמא הוא ואינו אליבא דהילכתא אלא עיקר היזק ראיה בחצר הוא במקום שבני אדם דרים אבל בגגות אינו צריך ד' אמות לפי שאין דרכן של אדם לדור בגגות אלא במחיצת י' טפחים סגי כי היכי שיתפס כגנב ק"ו לגנות שאין דרך בני אדם לדור שם. ואם מאותו הענין של עינא בישא אפילו בבקעה היינו מחייבין אותו לגדור בבקעה שעיקר קמתו של חברו בבקעה הוא וכבר נתברר שאין מחייבין אותו לגדור בבקעה כלל לא בד' ולא בי' ולעולם אין חוששין להיזק ראיה אלא משום בני אדם ובמקומות הקבועים לדירה כחצרות. ואותן הדברים שנאמרו שם בגנה שאני שנוייא בעלמא היא וזה דבר מבואר ואין ראוי להאריך בו".
ולפי דבריו עולה שבגינה או בחצר שאין עושים בה תשמישים צנועים אין דין היזק ראיה והרחבתי בשאלה זו בחלק ג סימן נ.
וחיוותי דעתי שחצרות על יד הבתים שלנו בישוב קהילתי אין דינם כחצרות בזמן הש"ס. אולם צריך לפענ"ד לדון עפ"י הרגל הציבור וגדלי החצרות. בישובים שבהם החצר קטנה אין רגילות לבנות בריכה, אולם אם יש בריכה או טרמפולינה מגודרת מצידיה בלא אפשרות לראות מן הכבישים על יד הבתים מה נעשה בהם, נראה שיש היזק ראיה, וכשם שעוברים ושבים בכבישים ומדרכות אינם יכולים להביט לחצרות ולדעת הנעשה בתוכן, ה"ה אסור לבעל רחפן להציץ ולצלם את הנעשה בחצרות הללו.
ה. כך הביא הבית יוסף (חו"מ סי' קנד, ז): "עוד כתב הרשב"א (ח"ב סוס"י א') זה לשונו שאלת שמעון יש לו שני חלונות לחצר ראובן והחזיק בו שתי שנים ולפעמים עומד שמעון להשגיח בכרמים וראובן מוחה בידו לפי שמזיק לו בראייה. תשובה דבר ברור הוא שאין שמעון יכול לעמוד בחלון כדי שלא יזיק בראייתו לראובן ואין צריך לומר לדעת הרי"ף כי לדבריו אפילו החלון עצמו אם יבא ממנו היזק ראייה לראובן אין לו חזקה ויכול לומר שיסלק משם חלונו. אלא אפילו אם תמצא לומר שיש לגופו של חלון חזקה להכניס ממנו אויר או להציץ ממנו דרך כרמים מכל מקום אין לעמידת שמעון בחלון חזקה ואין לו להציץ ממנו לחצר כדי שלא יזיקנו בראייתו עכ"ל":
וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' קנד ס"ז):
"הרי שפתח חלון לחצר חבירו ומחל לו בעל החצר, או שגלה דעתו שהניחו כגון שבא וסייע עמו, או שידע הניזק ולא ערער, הרי זה החזיק בחלון, ואינו יכול אחר כך לחזור ולערער עליו לסתום".
ורמ"א הגיה: "כן ראוי להורות מאחר שכבר החזיק זה בחלון, אף על פי שרבים חולקים וסבירא להו דאין חזקה מהני בהיזק ראיה. ואפי' למ"ד יש לו חזקה, היינו לגופו של חלון דלא יוכל בעל החצר לסתמו או למחות בו, אבל הוא אסור לעמוד בחלון ולראות בחצר חבירו, כדי שלא יזיקנו בראייתו, ובזה איסורא קא עביד ולא מהני ליה חזקה, וזה יוכל בעל החצר למחות בו (ב"י בשם הרשב"א). אבל כל זמן שאין לו חזקה יוכל לערער עליו וצריך לסותמו, אף ע"פ שעכשיו א"צ לבנות בצדו. ואי בעינן חזקה ג' שנים, יש בו מחלוקת, וכמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ג לענין זיזין ושאר דברים כיוצא בו (וע"ל סימן קנ"ה סעיף ל"ה)".
היינו, יש לחלק בין חזקה לדברים המאפשרים ראיה לחצר חברו עליהם נחלקו הראשונים האם יש אליהם חזקה לבין הראיה וההיזק עצמו שעליו אין שום חזקה, ולכן אף חזקה לחלונות אינה מתירה הבטה בפועל לחצרו.
ו. כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' קנד סי"ג):
"כבר נתבאר דיש חזקה להיזק ראיה ולכן מי שפתח חלון לחצר חבירו ובעל החצר מחל לו בפירוש או שגילה דעתו שמחל לו כגון שסייעו בפתיחת החלון או שהחזיק ג' שנים ולא יצא עליו עירעור החזיק זה בהחלון ואינו יכול אח"כ לחזור ולערער עליו לסתום אותה, ולא עוד אלא דבעל החצר כשבא לבנות כנגדו צריך להתרחק מהחלון כמו שיתבאר. ואף שיש חזקה להיזק ראיה אינו אלא לגוף החלון שאין ביכולת בעל החצר לסותמה ולבנות כנגדה אבל מ"מ בעל החלון אסור לו לעמוד ולראות בחצר חבירו דאסור להזיק בראיה ואיסורא קעבד ולא מהני חזקה לזה ובעל החצר כשתופסו שמביט בחצירו יכול למחות בו ושמא תשאל דא"כ למה אסור לפתוח חלון כיון דאף כשיש לו חלון אסור לו להביט איזה היזק יש לבעל החצר בפתיחת חלון דוודאי כן הוא דאסור להביט אבל בעל החצר אין ביכולתו לסמוך על זה שהוא וכל בני ביתו יזהרו באיסור זה ולכן יכול למחות. ועוד דנ"מ שיהא ביכולתו לבנות עד הכותל".
"וכן צריך אדם ליזהר מלהסתכל בבית חבירו יותר מדאי אף שאין כוונתו להזיקו בראיה זאת מ"מ יחשדוהו באיסור כיון שאין לו טעם על הבטתו וכ"ש כשמביט בכוונה דאיסור גדול יש בדבר כמ"ש [סמ"ע]"...
ז. עוד כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' שעח ס"א): "כשם שאסור לגנוב ולגזול כמו כן אסור להזיק ממון חבירו אף על פי שלא בא לו שום הנאה מזה ואפילו מתרצה לשלם בעד הנזק להניזק [סמ"ע] אא"כ צריך זה להצלת עצמו כמ"ש בסי' ער"ד דאז עושה מה שצריך ומשלם הנזק לחבירו וכן אפילו להיות גרמא בנזקין אסור בין שגורם ע"י עצמו בין שגורם מגירי דיליה אלא דלענין חיוב תשלומין ב"ד יש חילוק בין גרמי לגרמא ויתבאר בסי' שפ"ו אבל בידי שמים חייב על כל מין גרמא [ב"ק נ"ה ב] וכן המזיק בלשונו חייב בדיני שמים ומלשין לפני אנס חייב גם בדיני אדם ויתבאר בסי' שפ"ח וכן אסור להזיק בראייתו וחייב בדיני שמים אם הזיק בעין מבטו לחבירו".
ח. וכן נראה מלשון הטור (חו"מ סי' קנד, יז): "וכשאין בו היזק ראייה עסקינן אבל אם יש בו היזק ראייה לעולם אין בו חזקה דכקוטרא ובה"כ דמי וכ"כ רב אלפס בתשובה ואפילו אם נתן לו רשות לפתחו יכול לומר סבור הייתי לקבל ואי אפשי לקבל ואפילו מחל לו הניזק כיון דודאי אסור למזיק להזיקו בראייה ואין אדם יכול ליזהר ולעמוד כל היום בעצימת עינים על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך ואל תחטא תדיר וכן כתב הרמב"ם שאין חזקה להיזק ראיית חלון, אבל אדוני אבי הרא"ש כתב שיש לו חזקה וכן כתב ה"ר יוסף הלוי".
ומחלוקת הראשונים היא על החזקה להמשיך ולהחזיק בחלון, אבל ודאי להזיק דרכו בראית חברו בחצרו – אסור, וכאן שהוא מעלה את הרחפן ומביט לתוך חצר חברו ודאי שאין שום היתר לכך.
ט. כך כתב בחשוקי חמד (בבא בתרא ב ע"א):
"שאלה. תנן בבבא בתרא דף ב ע"א השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. ואמרינן בגמרא דף ג ע"א הטעם שהיזק ראיה שמיה היזק, ויבא לראות מה שנעשה בחצר חבירו, ולכן יש לבנות מחיצה בגובה ד' אמות. ויש להסתפק מה הדין בשני שכנים בני ספרד (=שאינם פוסקים לפי החזו"א), שבנו מחיצה בגובה ד' אמות, שהיא לשיטתם, קצת יותר ממטר ותשעים, ושכן אחד גבוה יותר משני מטר, [אגב בימינו היה אדם שהיה גבוה 2.72 ס"מ, והיה גר בארה"ב]. והוא רואה מחצירו כל מה שחבירו עושה, וחבירו אינו רואה אותו, האם יכול חבירו לחייב את השכן הגבוה להגביה את המחיצות, מאחר ולגביו אין זו מחיצה?"
"תשובה. שאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (זצ"ל), והשיב: מאחר וחכמינו תקנו שבונים מחיצה של ד' אמות, כי היא מסתירה את היזק הראיה לרוב רובו של העולם, ולא כתוב שאדם גבוה חייב להוסיף, מוכח מזה שגם לאדם גבוה מחיצה זו מספקת, ואף על פי שלאדם גבוה מחיצה זו לא מסתירה, בכל זאת היא משמשת לו 'מזכרת', שאסור לנו להזיק חברנו בהיזק ראיה, [כדוגמת סוגה בשושנים] שכשיראה את המחיצה של ד' אמות יזכור שאנו עם נבחר, ועלינו אמר בלעם 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', כמבואר בגמרא להלן דף ס ע"ב שראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה, אמר ראוים הללו שתשרה עליהם שכינה, ולכן גם לאדם הגבוה יותר מד' אמות תביא המחיצה תועלת, עכ"ד. ויתכן שגם לדברי מו"ח שליט"א (זצ"ל) אם השכן הגבוה יסכים להשתתף מכספו לבנות מחיצה יותר מד' אמות, תבוא עליו ברכה".
מסקנה
עריכהאסור לאדם להרחיף רחפן לשם צילום או התבוננות למקומות שאנשים בנו חומות סביבם כדי שאנשים העוברים מבחוץ לא יראו את עיסוקיהם. כגון חצרות פרטיות או מקום בריכות רחצה וכד' והוא חייב על כך בדיני שמים.
עביד איניש דינא לנפשיה ברחפנים
לאחר שיעור בו לימדתי את האמור לעיל נשאלתי:
האם מותר להפיל את הרחפן ולגרום לו שלא יוכל לצלם את אותם דברים שחברו מצניע. פעולת ההפלה נעשית ע"י שיבוש התדר האלחוטי בו מועברות הפקודות לרחפן, או באמצעים פיזיים כגון צפורים המאולפות לתפוס אותו או להפילו. התוצאה תהיה התרסקות הרחפן ואובדנו לבעליו. (וראיתי שרחפנים שניסו לצלם ספינת מלחמה אמריקאית בנמל חיפה הופלו לים כנראה ע"י שיבוש תדרים של הספינה).
א. מלכתחילה, השבתי שלכאורה יש כאן משום עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא ולכן נראה שהדבר מותר. אולם נראה לי שצריך לעיין האם אומרים עביד איניש דינא לנפשיה במקום של נזק שלא ניתן לאומדן ממוני ואין בו תשלומים בבית דין.
וחשבתי לדמות זאת לעביד איניש דינא לנפשיה במקום שחברו מזיק לו בגרמא האם גם במקרה כזה מותר לו לעשות דין לעצמו, אעפ"י שהנזק בא בגרמא.
והנה המקור בש"ס לעביד איניש וכו' הוא בנזק של גרמא כמסופר (בבא קמא כז ע"ב) שרב חסדא שאל את רב נחמן: "שלח ליה רב חסדא לר"נ, הרי אמרו: לרכובה – שלש, ולבעיטה – חמש, ולסנוקרת – שלש עשרה, לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי? שלח ליה: חסדא, חסדא, קנסא קא מגבית בבבל? אימא לי גופא דעובדא היכי הוה. שלח ליה, דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה, אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה".
וברור שהנזק כאן הוא של גרמא שהרי הוא לא מזיק את רכושו של חברו ישירות אלא מונע ממנו מים המגיעים לו. וא"כ אם רשאי למונעו ע"י הכאה מותר יהיה למונעו מהיזק ראיה ע"י הפלת הרחפן. (אע"פ שהמוכה גוזל כרגע את המים המיועדים למכה).
אלא שיש לדחות שכן זו טיבה של שותפות במשאב כלשהו, כשצד אחד משתמש חברו מנוע מלהשתמש, וא"כ כיון שהוא מזיק לחברו יכול השני לעשות דינא לנפשיה ולמונעו מלגזול את המים המשותפים.
ב. אבל מצאתי בתוספות תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים, בבא קמא כז ע"ב) שכתב שעל אף צד הגרמא בנזק במקרה זה עביד דינא לנפשיה משום הנזק הנגרם לו. וז"ל: "רב הונא אמר לא עביד איניש דינא. [מודה ר"ה היכא דקא דלי ביומא] דלא דיליה דאיכא פסידא דמייבשי הפירות, ובי דינא לא מחייבי ליה בהא, דגרמא בעלמא היא". כלומר על אף שבית דין לא היו יכולים לחייב את הדולה שלא ביומו לשלם את הנזק של הפירות – בכ"ז עביד דינא לנפשיה. וא"כ ה"ה למקרה דידן אמנם בית דין לא מחייבים ממון על היזק ראיה אבל הנזק קיים ולכן יכול לעשות דינא לנפשיה. ואע"פ שצד הנזק לא ניתן לאומדן כספי, בכ"ז מותר לו למנוע את הנזק.
ג. ונראה כן במקרה דנן שאע"פ שכאשר חייב בדיני שמים וחברו תפס מידו, מוציאים מן התופס ומחזירים לחייב בדיני שמים, ורק אם רצה מרצונו לשלם מקבלים ממנו. כאמור בש"ך לגבי כובש עדותו שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (חו"מ סי' כח ס"ק ב): "וחייב בדיני שמים. כתב מהרש"ל ביש"ש פרק הכונס סי' ו' וז"ל, ונראה כל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה, אפילו לפירוש רש"י שפירש בפרק השוכר את (האומנין) [הפועלים, ב"מ צ"א ע"א ד"ה רבא] גבי חוסם פרה ודש בה שפטור בקים ליה בדרבה מיניה ואפילו הכי חייב לצאת ידי שמים, והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיניה מאחר שמחויב לצאת ידי שמים. וכן פסק הא"ז. מ"מ כהאי גונא לכו"ע מפקינן מיניה. בשלמא בקים ליה בדרבה מיניה דחייב הוא, רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן החומרא, הלכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה, א"כ נוכל לומר שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה, דהא סוף סוף חייב הוא, אבל היכא שגרמא בנזיקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים, א"כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה [הג"ה, וכ"כ ריב"ש סי' שצ"ב, ועיין לקמן סימן קפ"ב סק"א], עכ"ל. עוד כתב שם [במהרש"ל] שאפילו בדברים בלי כפייה אין לדוחקו, ועיין שם. [ועיין ב"ח לעיל סימן (י"א) [י"ב] סעיף ד']".
ד. אמנם בשו"ת מהר"י קצבי (סי' כא) כתב בהתייחסות לדברי הש"ך:
"ובר מן דין יש לומר בנדון זה שתפס השליח דלא מפקינן מיניה וכשם שאמרו בדיני קנסות דאי תפיס לא מפקינן מיניה ואי לא תפיס משמתינן ליה עד שיפייסנו וכו', כמו כן היה נראה לכאורה לומר בגרמא בנזיקין כגון זו דאי תפס לא מפקינן מיניה. דהא בגרמא בנזיקין כתב הרשב"א בסי' אלף נ"ב דמשמתינן ליה עד דמסלק היזקא, כמו כן היה נראה לע"ד דאי תפיס לא מפקינן מיניה. ואף על גב דיש לבעל הדין לחלוק ולומר דעד כאן לא קאמרינן התם בדיני קנסות דאי תפיס לא מפקינן מיניה דמן הדין הוא חייב אלא דלא דיינינן דיני קנסות בבבל ולכך אי תפיס לא מפקינן מיניה דעביד דינא לנפשיה אבל הכא בדין דגרמא בנזיקין הוא פטור מן הדין אלא דמשמתינן ליה מיהא שיסלק ההיזק מעליו בודאי דלא אמרינן דאי תפיס לא מפקינן (ואף על גב דגרמא בנזיקין חייב בדיני שמים כבר מצינו להריב"ש ז"ל סי' שצ"ב שכתב משם הרמב"ן ז"ל דבבא לצאת ידי שמים אפילו אם תפס מפקינן מיניה יע"ש והנה רש"י ז"ל כתב בפרק הפועלים גבי אתנן אסרה תורה דאי תפס לא מפקינן מיניה אף שיש לדחות דפי' אחר הוא מ"מ הרואה יראה שבהג"א שם ובפרק מרובה כתבו בפירוש שאם תפס לא מפקינן מיניה אמנם הר"ב ש"ך ז"ל בסי' כ"ח ס"ק ב' חילק בשם רש"ל יע"ש ודברי הרמב"ן הנז' תמצאם באורך בשיטת הרב"צ פ' קמא דמציעא דף כ"ה ע"א). אלא דמכל מקום הכא בנדון דידן נראה שהיה כבר תפוס השליח בשעת ההיזק פשיטא דלא גרע מהא דאמרינן דמשמתינן ליה עד שיסלק ההיזק דודאי דהא דאמרינן הוא משום דלא תפיס ממון המזיק בידו אבל בדתפיס לא צריכנן לשמותי ואמרינן ליה דיוציא ממה שיש תחת ידו ויסלק הוא עצמו ההיזק מעליו. ומה גם הכא שהמשלח עצמו התפיסו לשליח ונתן לו רשות גם כן להוציא הנכסים האלו כדי לגבות החוב דודאי דנאמר דהרי הוא כאלו קבל עליו שיסלק כל היזק שיבא עליו מחמתו ויוציא מהנכסים האלו".
אולם נראה שזה דוקא במקרה שהיה אצל מהר"י קצבי אבל בדר"כ מוציאים מהתופס.
ה. אמנם נראה שאע"פ שבמזיק בגרמא אין מוציאים ממון מהמזיק, בכ"ז נאמר בו עביד דינא לנפשיה שכן על התוצאות הוא פטור מדיני אדם. אבל בעת עשיית הנזק לניזק (ואולי אף לאחרים מצד השבת אבדה) הוא עבריין ומזיק, ומותר להציל את הניזק מהנזק. והצלה זו היא בעצם ההתגוננות היחידה של הניזק מהנזק. וכידוע בדין עביד דינא לנפשיה, מעיקר הדין המותר לו הוא להציל את שלו מן הנזק ולא לענוש את המזיק1.
ו. נראה שלגבי היזק ראיה פעולת עשיית הדין לנפשיה אף עדיפה מגרמא, מפני שבגרמא המזיק יכול לאמוד את מה שהזיק ולשלם ממון אלא שבית דין לא כופים אותו לכך (ולדברי הרשב"א כופים בשמתא), אבל בהיזק ראיה אין דרך לאמוד את הנזק בממון, וא"כ עשיית הדין היא הדרך היחידה לעצור את הנזק ולהציל מן הנזק. ועל כן ודאי שמותר להציל עצמו על ידי הפלת הרחפן.
[ראיתי שמתרחצים בים התלוננו על כך שרחפנים מצלמים אותם, ואח"כ גם מפרסמים תמונות במרשתת (אינטרנט), וודאי שיש להם צער ובושה מתמונות כאלו, ואף בחופים נפרדים לגברים ולנשים אי אפשר להינצל מן הרחפנים.]2