חבל נחלתו יט לח
סימן לח
נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג בימינו
שאלה עריכה
אשה שנישאה הכניסה לבעלה תיק השקעות (בחברת השקעות). תיק ההשקעות לא נרשם בכתובה. מה הבעל מותר לעשות עם תיק ההשקעות.
לאחר מספר שנים הזוג התגרש מה דין תיק ההשקעות בעת הגירושין.
תשובה עריכה
א. אשה אשר מכניסה סכום כסף לבעלה לחתונתה צריכה לכתוב אותו בכתובתה, ולכתוב שבעלה מקבל עליו אחריות, ואז דין הממון כנכסי צאן ברזל. בימינו לשון הכתובה קבוע, ולא כותבים זאת בכתובה, ועל כן בדרך כלל כל מה שהאשה מכניסה דינו כנכסי מלוג ולא כנכסי צאן ברזל.
זאת לשון הרמב"ם (הל' אישות פט"ז ה"א): "הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אף על פי שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג".
והוסיף הרמב"ם בהלכה ב: "וכן כל נכסים שיש לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובה אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה, הכל נקראין נכסי מלוג שכולן ברשותה הן, ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוספת בלבד".
מוסיף הרמב"ם (הל' אישות פכ"ג הי"א): "מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות ואם פסקה להביא לו במאה כלים נותנת שוה מאה ועשרים או מאה וחמשים וכותבין שהכניסה לו מאה, ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה בשוה, ויש מקומות שנהגו שיתן האיש מעות לפי הנדוניא דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן, ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה יצטרף לנדוניתה להתנאות בו".
והוסיף בהלכה יב: "הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה, וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה, ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה".
אף במקרה שלפנינו, אילו היו כותבים את תיק ההשקעות בכתובה הוא היה נכסי צאן ברזל. ועל הבעל להחזיר אותו לפי השיערוך בשעת כתיבת הכתובה עם הצמדה ליוקר המחיה לזמן הגירושין, (כך נראה מפסקי דין רבניים שהצמדה ליוקר המחיה אינה רבית).
וכך כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד סי' ח): "וצאן ברזל הוא מה שהאשה מכנסת לבעל מצד התחייבות, וכמובן שברובא דרובא אף בזמננו שנישאות בבגרותן האב, והקרובים כשליכא אב, הם הם המתחייבים, ובזמן הגמ' היו כותבים זה בכתובה וגם הרבה מאות בשנים אחר זה, אבל מנהגנו שבכתובה אין כותבין שום דבר פרטי אלא נוסח שוה לכל אבל כותבים זה בכתב תנאים זמן לפני זה, והרבה אין כותבין זה בשטר אלא פוסקין לפני עדים. ואיכא חלוק גדול לדינא דבנכתבו בשטר התנאים גביא כשנתגרשה או נתאלמנה גם ממשעבדי וכשלא נכתבו בשטר אינה גובה אלא מבני חורין. וגם איכא חלוק כשכופר וליתנהו להעדים או אין זוכרין שיהא הבעל נאמן בשבועה. ונכסי מלוג הם מעות וחפצים שיש להאשה מאיזה ירושה וגם ממה שהרויחה קודם הנישואין ונתנו לה מתנות ולא הכניסתם לבעלה בתורת נדוניא שהבעל אוכל פירות והגוף הוא של האשה ואם אינן ידועין לבעל אינו אוכל פירות דהלכה כר"ש בכתובות דף ע"ח ע"א ובמעות שהיו לה בבאנק עיין באג"מ אה"ע ח"א סימן ק"ד. וכשנתגרשה צריך להחזיר לה כל נ"מ הקיימים אבל על אלו שנאבדו אף בפשיעתו פטור מדין שמירה בבעלים כדאמר רבא בב"מ דף צ"ו ע"ב ומסיק דאף רמב"ח לא פליג ע"ז, וכשמכרם אף ברשותה צריך להחזיר לה הדמים שלקח מהלוקח".
ובימינו ברוב המקרים לא כותבים תנאים ולא מתנים בע"פ כמה זה ייתן וכמה זו תביא, ומה שמקריאים תנאים במסיבת השידוכים הוא רק סמלי. וכל מה שמתנים הוא שהזוג או הוריהם מכסה את החתונה, והמתנות מחליטים קודם אם ילכו לזוג או להוריהם למימון החתונה.
ב. כאמור בשאלה, במקרה זה לא כתבו בכתובה את תיק ההשקעות והוא נחשב לנכסי מלוג.
וכך כתב הרמב"ם (הל' אישות פכ"ב הכ"א): "היו לאשה כספים, אם נכסי צאן ברזל הן הרי זה נושא ונותן בהן, ואם נכסי מלוג הן בין שהכניסה אותן לו בין שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה או נפלו לה מטלטלין או נתנו לה הרי אלו ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן".
ג. צריך לדון בשתי שאלות קשות ביחס למקרה שלפנינו:
האחת: מה דין נכסי מלוג בימינו, האם מרגע שהבעל קיבל את תיק ההשקעות לידיו היה צריך לקנות קרקע לעיבוד חקלאי או דירה להשכרה כדי שתהיה הפרדה ברורה בין הקרן השייכת לאשה לבין הפירות השייכים לבעל, או שבימינו יכול להשאיר זאת כתיק השקעות, ורווחים שהתיק נשא במשך הזמן יהיו של הבעל, והתיק עצמו עצמו שייך לאשה, מה הדין אם ערך כל התיק ירד, וכן מה הדין אם קנו בתיק ההשקעות את דירת מגוריהם ולא היו לתיק ההשקעות פירות.
והשאלה השניה: בימינו, כל נושא נכסי מלוג אינו ידוע ואינו מוכר לחתנים ולכלות, הם אינם אומדים את הנכסים הבאים עימה, ובדרך כלל למשפחה חשבון בנק אחד אליו נכנסו וממנו יצאו כל הכספים ששני הצדדים הכניסו ללא כל רישום מה הגיע מצד האיש כממונו או כירושתו, ומה הגיע מצד האשה כממונה וכנכסי מלוג. האם בימינו בטל בדרך כלל כל דין נכסי מלוג ופוסקים עפ"י חוקי המדינה או שצריך לדון עפ"י ההלכה על אף שאינה ידועה כלל לציבור.
נדון בתחילה בשאלה הראשונה.
ד. נעקוף את ההתלבטות הראשונה, האם הבעל מחוייב לקנות קרקע או שנכס אחר הנותן פירות ולא נדון עליה, נדון מה דין תיק ההשקעות לפי מה שנעשה בו בפועל.
נראה פשוט, בדין נכסי מלוג, שאם קנו בתיק ההשקעות שהכניסה דירה בין אם הם גרו בה ובין אם אחרים, עתה כשהאשה מתגרשת – הדירה עוברת לרשותה בלבד. אם הכספים שהכניסה שמשו לרכישת חלק מהדירה, האשה זכאית לחלק היחסי משווי הדירה עתה, עפ"י הכספים שהכניסה בשעת הנישואין לפי ערכם בשעת הרכישה.
כמו"כ אם התיק קיים ונעשו בו שינויים מאז שהכניסה אותו – נוטלת את התיק לפי שינוייו, ואם הבעל הוסיף מכספו וערך בו שינויים כל אחד נוטל לפי הכספים שהוא הכניס לתיק, ואין הבעל יכול לטעון שהחלק שלו הביא ליותר רווחים ממה שהחלק של אשתו, אא"כ יוכיח זאת עפ"י כל השינויים שעבר התיק מעת שהכניסה לו אותו עד זמן הגירושין.
וכך כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד סי' צג אות ב): "ובדבר עניני הממון שבין שמעון ואשתו שרה שהוחלט אצלם ברצון שניהם להתגרש יצא מאתנו איך שכתובה אינו חייב אבל נכסי מלוג הוא שלה ולכן המניות (סטאקס) שהיה לה שייך לה אף מה שהושבחו או הוקרו".
ה. ישנה אפשרות נוספת שהאשה הכניסה את התיק לבעלה עם נישואיהם והבעל הוציאם לצרכי המשפחה והם לא נשאו שום פירות, ובשלב מסויים כבר כל תיק ההשקעות התרוקן. האם הבעל צריך לשלם לאשתו את שווי התיק?
בשו"ת הרמ"א (סימן קטז) נשאל על "אשה שירשה מאביה סך גדול ובעלה לקחם לידו ועסק בהם כל ימיו ונפטר והניח חיים לכל ישראל, ועכשיו אשתו תובעת נכסי מלוג שלה מלבד כתובתה".
והסיק הרמ"א:
"מכל הנ"ל נ"ל לדון על המעשה שנשאלתי ולומר, שזכתה אלמנה הנ"ל במה שבידה לומר שהן נמ"ל שלה. לא מבעיא אם לא שויה אותן ראה דנאמנת לטעון על מה שבידה כדמוכח פרק המקבל ובכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים, דאדם נאמן לטעון על מה שתחת ידו במיגו דלא היו דברים מעולם או לקוח הוא בידי. אלא אפי' שויה ראה נ"ל דנאמנת על מה שתחת ידה לומר נמ"ל שלי הם, דהרי ידוע לכל באי שער עירם שירשה סך גדול מאביה ובאו כולם ליד בעלה שנשא ונתן בהם. דאין לומר שאבדם דהרי חייב לשלם אחרים תחתיהם, דלא אמרו דנמ"ל אינו חייב באחריותן אלא כשנאבדו מעצמן אבל כשהלותה האשה לבעלה פשיטא שחייב לשלם לה כמ"ש הרא"ש פרק חזקת, שאם לוה וגרשה אם לא היו המעות טמונים חייב לשלם לה. ואפי' לדברי ר"י שחולק וס"ל דאינו חייב לשלם, היינו מטעם שקאמר התם דאינה נאמנת לומר ששלה הם ומחזיקים אותם בשל בעל. אבל בנדון דידן שידוע שהיו של האשה ודאי חייב לשלם לה וה"ה לאחר מיתתו, וכמו שנתבאר לעיל שנוטלת כל נכסיה לאחר מיתתו. ואין לומר שמא פרע לה בחייו או אתפסה צררי, מאחר שהבעל אוכל פירות כל ימיו דמיא להא דאמרינן אין אדם פורע תוך זמנו ואף אם יחלוק החולק בזה, מ"מ בדבר שיש לה מיגו דלהד"ם פשיטא שנאמנת לומר לא נפרעתי בחיי בעלי והם פרעון נמ"ל שלי. ולא דמיא להא דאמרינן פרק הכותב והביאו הרי"ף והרא"ש והמרדכי, דב"ח וכתובה ב"ח קודם במטלטלי, ואפילו תפסה פסקו מהרי"ל ומהרי"ו דמוציאין מידה וכדברי מוהר"ם במרדכי פרק הכותב, דשאני נכסיה דהם כחוב אחר ואינם בכלל כתובה ותוספת, וכ"כ בהדיא במ"מ בפי"ו דאישות וכ"כ הקרא"ו סי' ק"ב בא"ע והוא פשוט".
עולה מדברי הרמ"א שאם בעל האשה השתמש בכסף של נכסי מלוג שלה, הוא נחשב לווה עליו וצריך להשיב את כל הכסף שהיה נכסי מלוג, ואע"פ שמצבם היה דחוק והוא השתמש בנכסי מלוג לזונה ולזון את ילדיהם, אין זה נחשב מחילה אלא הלוואה שעליו להשיב, הוא עצמו כשגרש את אשתו, או ירושיו אם נפטר. ורק אם מתה לפניו הוא יורש גם את נכסי המלוג שלה.
ו. כך כתב בפתחי תשובה (אבן העזר סימן צו ס"ק ב) ביחס לאלמנה בגבייתה מן היורשים: "ואם נכסי צ"ב אינם קיימים. ע' בתשו' שב יעקב סימן כ"ז במעשה באלמנה שבאה לגבו' כתובה מיתומים וגם תובעת סך ד' מאות זהובים שירשה מאביה מעות מזומנים והגיעו ליד בעלה זה שנתים קודם מותו בכן תבעה סך הנ"ל מלבד כתובתה. והשיב לכאורה נראה דאין נוטלת אותם אפילו בשבועה כיון דזה הממון שירשה מאביה הוא נקרא נ"מ שהמה באחריות האשה והבעל אינו חייב בגניבה ואבידה ואפילו בפשיעה פטור משום דהוי שמירה בבעלים כמ"ש בסימן פ"ה לפ"ז בנ"ד שאין אלו המעות עצמם בעין אנן טענינן ליתמי דנגנבו או נאבדו או נפחתו וכן מוכח מלשון הש"ע בסי' צ"ו שכתב ונ"מ ונצ"ב או נכסים שיחד לה בכתובתה בעין כו' ואם נכסי צ"ב אינם קיימים כו' הנה פתח בתרתי נ"מ ונצ"ב וסיים בחדא בנכסי צ"ב והשמיט נ"מ א"ו משום דאם נ"מ אינם בעין אינה גובה אפילו בשבועה משום דטענינן ליתמי דנפחתו או נאבדו ולפ"ז תמוהים דברי הב"ש שכ' בסק"א ונראה נ"מ ונצ"ב דלא שייך בהו תקנתא כו' א"צ שבועה לגבו' אפי' כשאין בעין כו' משמע דס"ל דאפילו נ"מ גביא האלמנה אפי' כשאינו בעין: אך באמת נראה בנ"ד אינו דומה כלל לדין נ"מ דהקרן הוא בחזקת האשה ואין להבעל רשות בה רק לאכול הפירות ואם נפל לה כספים לוקחין בהן קרקע ואין להבעל רשות לישא וליתן בהם כמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' פ"ה אבל בנ"ד שנתנה לו רשות לישא וליתן עם המעות הוי כולה מלוה והם באחריות של הבעל וגם לא חיישינן שמא החזיר לה כיון דהבעל יש לו פירות כל ימי חייו מהיכי תיתי יחזיר לה והוי כמו החזקה דא"א פורע תוך זמנו ואפשר לפרש דעת הב"ש הנ"ל שכתב גם בנ"מ אם אינו בעין שלוקחת שלא בשבועה מיירי ג"כ בכה"ג שנפל לה כספים או שנמכר הקרקע או הכלים של נ"מ והבעל לקח המעות בתורת הלואה. ולפ"ז בנ"ד פשוט שלוקחת אותן ד' מאות זהובים בלא שבועה. אמנם היה קשה עלי לסמוך על דעתי לגבות מיתומים קטנים דבר שאינו בעין בלי שטר וראיה רק ע"פ הרשימה מהב"ד (שהביאה האלמנה רשימה של חלוקת עזבון אביה החתום בחתימת ב"ד שנעשה החלוק' לפניהם שהגיע לחלקה ד' מאות זהובים והגיעו ליד בעלה. כן מבואר שם) עד שמצאתי דין זה ממש בתשו' רמ"א סי' קט"ו1 כו' ויצא מזה עכ"פ דין חדש שאם נפל לה בירושה מטלטלים וכלים וידוע דהגיעו ליד הבעל ואינם נמצאים בשעת גביה בעין דלא גביא דמי שווים דאנן טענינן ליתמי עכ"ד ע"ש".
לכאורה, עולה מתשובות אלה שהאשה נוטלת נכסי מלוג שהכניסה ללא שבועה והבעל שהשתמש בהם לגביו הם כמלוה. ואף במקרה שלפנינו נראה שהבעל צריך לשלם את שווי תיק ההשקעות.
ז. אולם צריך לדון, הלא אשה שמכרה או נתנה במתנה נכסי מלוג לבעלה – הוא אינו צריך להחזירם לה.
כאמור בטור (אה"ע סי' צ): "אבל אם מכרה או נתנה לו מנכסי מלוג שלה קיים".
וכ"כ הרמב"ם (הל' אישות פכ"ב הי"ז): "וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימין ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בשאר נכסים יש לה לומר".
וכן כתב ר' עובדיה מברטנורא (בבא בתרא פ"ג מ"ג): "והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה נכסי מלוג שלה, משהחזיק בהן הבעל קנה, ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. דדוקא בנכסי צאן ברזל או בקרקע שייחד לה בעלה בכתובתה אמרינן שאין מכרה מכר ואין מתנתה מתנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, מפני שיש לבעלה שייכות בהן. אבל בנכסי מלוג שאין לבעלה בעיקרן שום שייכות, אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי".
וכך אמנם הבעל טוען: היא נתנה לי את התיק להשתמש בו לצרכינו המשפחתיים, ומדוע עתה אצטרך להשיב לה את שווי תיק ההשקעות?!
ח. נראה שהתשובה לשאלה תלויה בשאלה השניה שהעלינו.
אם דין נכסי מלוג ידוע לכל כבזמן הרמ"א ובעל תשובות שב יעקב, והבעל קיבל מן האשה את נכסיה במתנה, שם הדין ודאי כדין מתנת נכסי מלוג, ואנו אומרים לה שאם בכוונתה היה להמשיך ולהחזיק בנכסי מלוג שלה היה עליה להתנות שאינה נותנת לבעלה אלא מלוה לו, ובבוא העת יצטרך לשלם עליהם.
אולם בזמן כימינו שאין יודעים כלל מדין נכסי מלוג וצאן ברזל, טענת הבעל שקבלם במתנה צריכה בירור, האם יכול לטעון זאת.
והשאלה היא האם חכמים קבעו זאת בצורה מוחלטת ודחו כל הסדרי ממון אחרים ולכן אף ששניהם לא ידעו מתקנת חכמים, אנו פועלים אך ורק עפ"י תקנה זו והאשה יכולה לטעון: לא ידעתי, ועל כן אין נתינתי מועילה להפקיע את נכסַי מדין נכסי מלוג.
או שבזמן שאין יודעים כלל מתקנת חכמים – מנהג המדינה הוא הקובע, ועל כן לא נוהג כלל דין נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג. ולפי חוקי ומנהג המדינה בשעת גירושין חולקים את כל הנכסים המשותפים ולא מסתכלים כלל מה זה הכניס ומה זו הכניסה.
ט. נראה שבזמן הזה שנוסח הכתובה הוא קבוע, ולא מוסיפים בו שום מילה על מלוג וצאן ברזל, כל הטענות ההדדיות מצד נכסים אלו אינן משמעותיות, ויש לנהוג עפ"י מנהג המדינה.
ביחס למנהג המדינה יש לחלק בין המשפט האזרחי במדינה הקובע חלוקת הרכוש בין שני בני הזוג אא"כ היה הסכם ממון אחר ביניהם, לבין בתי הדין הרבניים הפוסקים לפי הנהוג בדיני ישראל.
מנהג דייני ישראל שכל אשה שיוצאת מבעלה מקבלת פיצויי גירושין, עי' על כך במאמר ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל בכתב עת סיני צח עמ' נז-סז. הפיצויים אינם שמורים אך למקרים מיוחדים, אלא הם כלולים בכל מקרה גירושין.
וכך מובא בפסקי דין רבניים (חלק יב עמוד 123) בפסיקת בית הדין הרבני הגדול ירושלים, בפני כב' הדיינים: הרבנים מרדכי אליהו, אברהם שפירא, שלום מזרחי.
ואלה מסקנותיהם:
"ג) כאשר עילת הגירושין היא טענת הבעל שרוצה לקיים מצוות פריה ורביה, וכשמחלת האשה באה לא באשמתה, נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם לאשה פיצויים בנוסף לכתובתה.
"ד) זכות האשה לקבל או את מחצית הרכוש או את דירת המגורים על כל תכולתה.
"ה) כשהאשה זכתה במחצית הרכוש בערכאה אחרת (=בית משפט אזרחי), אין היא יכולה לתבוע זכותה לדירת המגורים. אולם היא יכולה לתבוע בבית הדין זכות זו אם תוותר על מה שקיבלה שם."
כאמור לעיל הפיצויים אינם רק במקרה טענת גירושין צודקת אלא אפילו שהוחלט על גירושין מסיבות שבין בני הזוג.
במאמר ד"ר ורהפטיג (עמ' סא) הביא מפס"ד של ביה"ד האזורי בחיפה:
"כבר נהגו בתי הדין לקבוע פיצויים לאשה לפי שקול דעת ביה"ד בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם"...
"...הרי דבר ברור הוא שהיא עבדה ועמלה ופיתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה במשך 17 שנה. ולפי הדין אין מחובת האשה לעבוד בעבודות אלו כמבואר בשו"ת הרשב"א שהביא הבית יוסף, אהע"ז סי' צג ועי' במל"מ פכ"א מאישות ועי' בס' בית מאיר אהע"ז סי' פ דהסיק כן לדינא, ע"ש. ומאחר שכן וודאי יש לה זכות לפיצויים, נוסף לזה הרי יש לסדר בשבילה מקום מגורים".
ולכן נראה שבימינו שדין נכסי מלוג וצאן ברזל לא ידועים לאיש ולאשה, בסתמא אין משמעות להעברת תיק השקעות והכל נדון לפי מצבם הכלכלי, כאשר יש לאשה פיצויים עד חצי מרכוש הזוג לפי מצבם הכלכלי.
מסקנה עריכה
נראה כי בשאלה שלפנינו אין משמעות מצד נכסי מלוג למה שהכניסה תיק השקעות לבעלה. אולם על בית דין כשפוסק לאשה פיצויי גירושין לקחת זאת בחשבון ולחלק את הרכוש המשותף ביניהם כראוי.