חבל נחלתו יט ז
סימן ז
איסור מחמר
שאלה עריכה
מהו איסור מחמר ומה דין המחמר בשוגג ובמזיד?
גדר מחמר
רש"י (שבת קנג ע"ב ד"ה והלא מחמר) כתב שמנהיג חמור טעונה קרוי מחמר. וכן רש"י בפסחים (סו ע"ב) כתב: "מחמר לא קרי אלא בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה קרי ליה מחמר, ומוזהר עליו".
וכן המאירי (פסחים סו ע"א) כתב: "ושמא תאמר והרי מחמר הוא שכל המנהיג בהמה שיש עליה משאוי אף על פי שאינו רוכב עליה הן שמחמר אחריה הן שמנהיגה לפניה אפי' הנהיגה בקול כל שהולכת טעונה מחמת קולו מחמר הוא ויש בו איסור לאו כמו שביארנו במקומו באחרון של שבת".
בשבת בפ' מי שהחשיך ויש עמו משא כדי שלא יוציא ד' אמות ברה"ר ייתן לנכרי ההולך עמו, ואם אין נכרי יניח על גבי בהמה. ושואלת (קנג ע"ב) הגמרא: "אמר מר: אין עמו נכרי – מניחו על החמור. והלא מחמר, ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה! – אמר רב אדא בר אהבה: מניחו עליה כשהיא מהלכת. והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא עקירה והנחה! – כשהיא מהלכת – מניחו עליה, כשהיא עומדת – נוטלו הימנה".
משמע שאם מניחו עליה כשהיא מהלכת וכו' לא עובר במחמר, ולפי"ז אין גדר האיסור מן התורה שמנהיג בהמה טעונה, אלא שמנהיגה במשיכה ועל ידי הבהמה נעשית עקירה והנחה. אבל אם לא נעשתה עקירה והנחה משמע שאינו עובר מן התורה.
וכך פרש רש"י:
"ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך – ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם – זו היא שהיא טעונה והוא מחמר".
"מניחו עליה כשהיא מהלכת – לאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמר בפרק קמא (שבת ג, א) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין, וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כי האי גוונא – כאן מותר, דהכא נמי מלאכה כתיב, והא לאו מלאכה היא".
משמע שגדרי מחמר הם לפי גדרי מלאכת הוצאה באדם, והותר במי שהחשיך להניח כיסו על החמור כשהוא הולך ולהסירו לפני שהבהמה עומדת, וכיון שאין כאן עקירה והנחה האיסור מדרבנן והתירו למי שהחשיך.
אלא שצריך לעיין מדוע הרמב"ם בפתיחת דין מחמר כתב (הל' שבת פ"כ ה"א): "אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר (שמות כ"ג) למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף"... ולא כתב שגדר מחמר הוא כמלאכת הוצאה באדם. ורק בהלכה ו בדין מי שהחשיך כתב: "מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו נכרי שיתן לו כיסו והיתה עמו בהמה, מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה, ואסור לו להנהיגה ואפילו בקול כל זמן שהכיס עליה כדי שלא יהיה מחמר בשבת, וגזרת חכמים היא שלא יניח כיסו על גבי בהמה אלא אם אין עמו נכרי".
ותימה נוספת מדוע אם אין עקירה והנחה אסור להנהיג אפילו בקול הא בלאו הכי אין כאן איסור מחמר.
ונלענ"ד כי לפי הרמב"ם עקירה והנחה אינן גדר מלאכת מחמר1, אלא הן סימן שהטילו עליו חכמים שיהא זכור שלא ינהיג את הבהמה בשבת, וכיון שהתירו לו להניח כיס על החמור קבעו לו 'תזכורות' אבל עצם איסור מחמר עדיין עומד, ועל כן גם אם אין עקירה והנחה אסור להנהיגה.
בשו"ת הריב"ש (סימן כד) כתב: "אמנם הר"ן ז"ל דחה דברי הרשב"א ז"ל משום דבפ' מי שהחשיך (קנג:) משמע דלא מחייב משום מחמר אלא היכא דבהמתו עבדא עקירה והנחה, ומה ענין עקירה והנחה בחצר". וברור שהר"ן, סבר כרש"י שעקירה והנחה הן מעצם מלאכת מחמר, וברשב"א, שחושש למחמר ברה"י, היה משמע קצת כרמב"ם אולם ממה שהביא המ"מ בהלכה ו בשם הרשב"א נראה שמסכים לדעת רש"י.
אמנם בישועות מלכו (הל' שבת פ"כ ה"א) כתב: "אסור להוציא. צ"ע אחרי דכל הל"ט מלאכות נאסרו במחמר עי' ע"ז [דף] ט"ז. מטחינו ברחיים ושבת קכ"ב. תוד"ה מעמיד בשם המכילתא ושבת י"ח רש"י ד"ה רחיים והתם מצד שביתת בהמתו וכן משמע בשבת ג. באיבעיא דרב עקירת גופו אי הוי כעקירת חפץ ואי נימא דמחמר רק בהוצאה צא ופרנס לי מחמר הרי א"א שהבהמה תטעון את עצמה ע"כ דמחמר בכל ל"ט מלאכות איתא א"כ למה פרט רבינו דוקא הוצאה וצ"ע". וא"כ לפי דבריו כבי' גדרי מלאכת האדם מוטלים על הבהמה בכל המלאכות והם גדרי מלאכת 'מחמר' וצ"ע.
כתב בתפארת ישראל (כלכלת שבת שביתת בהמה סעי' ב):
"ויש חילוק בין משמעות שביתת בהמתו למשמעות דמחמר. דשביתת בהמתו אינו שייך רק בבהמה שלו, ואפי' בעשה בה עובד כוכבים מלאכה, ואפי' בעשתה מלאכה מעצמה, חייב למנעה (ש"ה רמג"א סקט"ז). אבל איסור מחמר, היינו שמנהיגה בקול שתעשה מלאכה מהל"ט מלאכות, שייך בכל בהמה אפי' של עובד כוכבים (ר"ן ע"ז דשל"ד א'). ולהג"א ע"ז דט"ו ב', אף מחמר אינו חייב רק בבהמתו".
הציוויים מן התורה במחמר
בשבת (קנג ע"ב) נאמר: "אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמתו בשבת, בשוגג – חייב חטאת, במזיד – חייב סקילה. מאי טעמא? – אמר רבא: דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידיה, מה הוא – בשוגג חייב חטאת, במזיד חייב סקילה, אף בהמתו נמי, בשוגג – חייב חטאת, במזיד – חייב סקילה. – אמר רבא: שתי תשובות בדבר; חדא: דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה, מה עבודה זרה – דעביד מעשה בגופיה, הכא נמי – עד דעביד מעשה בגופיה. ועוד, תנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה. ומאי ניהו, לאו דמחמר?!"
ומסיקה הגמרא (שבת קנד ע"א): "אמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת – פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת – דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. במזיד נמי לא מיחייב – דתנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה. הא אין חייבין על שגגתו חטאת – אין חייבין על זדונו סקילה. בלאו נמי לא מיחייב, דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין – אין לוקין עליו".
וכך הכרעת הסוגיא שאין חייבים על מחמר בשוגג מפני שאין בו מעשה, ולא במזיד.
מפרש רש"י:
"ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך – ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם – זו היא שהיא טעונה והוא מחמר".
ובהמשך מפרש רש"י (שבת קנד ע"א): "לאזהרת מיתת בית דין – דשאר מלאכות דשבת נמי מהאי קרא נפקא להו אזהרה, הלכך, לאזהרת מיתת בית דין ניתן, דלא ענש מיתה אלא אם כן הזהיר, הלכך: עיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי, ולא למלקות".
וכך כתב המאירי (שבת קנד ע"א):
"המחמר בשבת ר"ל שמנהיג בהמתו טעונה אף על פי שעבר בלאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כמו שביארנו פטור מכלום אינו לוקה שלאו שלו ניתן לאזהרת מיתת בית דין ואינו חייב חטאת בשוגג שאין חטאת אלא במעשה ומחמר אינו אלא מנהיג בקול שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לענין חטאת לע"ז מה ע"ז דעביד בה מעשה וכו'. במזיד אין בו סקילה שהרי אמרו לענין סקילה המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת [חייבין] על זדונו סקילה הא אין חטאת בשוגג אין סקילה במזיד. אבל תחומין של שנים עשר מיל שהוא מן התורה אף על פי שאין שם סקילה וקרבן מ"מ לוקה, והבערה כבר פסקנו שהיא בכלל שאר מלאכות לכל דבריה ולא יצתה ללאו אלא לחלק כמו שהתבאר".
משמע מרש"י ומן המאירי שבמחמר עובר בלאו, אולם אין בו חטאת מפני שהבהמה עושה את המלאכה ואין בו עונש במזיד כיון שהלאו אוסר מלאכות שיש בהם מיתה הוא בא לעונש מיתה ולא למלקות.
וכן כתב בספר העיתים (סי' רא):
"גרסינן בפרק אלו דברים בפסח למחר מי שפסחו טלה תוחב לו הסכין בצמר גדי תוחבו לו בין קרניו ומקשי עלה התם והלא מחמר ופרקינן מחמר כלאחר יד היא שהיא שלא כדרך המחמרין... ומדקאמר הכא מחמר כלאחר יד נמי איסורא מדרבנן איכא, מכלל דמחמר כדרכו איסורא דאורייתא היא מיהו לא הוי איסורא דאורייתא אלא ללאו בעלמא בלא מלקות דלאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד אין לוקין עליו דגרסינן הכא בפ' מי שהחשיך והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה וענין מחמר היא המנהיג בהמתו ועליה משאוי ודרך אותה בהמה להטעינה משאוי... ובלישנא בתרא אמר ר' יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשו כל שגגות שבתורה לע"ז כדכתיב לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה במזיד נמי לא מחייב דתנן וכו' בלאו נמי לא מחייב מלקות דהוי לי' לאו שניתן לאזהרות מיתות ב"ד ואין לוקין וכו' ופסק גאון דהלכתא כר' יוחנן... ".
וא"כ איסור מחמר נובע מהלאו הכולל של מלאכה בשבת ואין חייבים עליו בשוגג חטאת ולא במזיד מיתה או מלקות.
הרמב"ם (הל' שבת פ"כ ה"א) מבאר איסור מחמר כך:
"אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר (שמות כ"ג) למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור". משמע שאיסור מחמר הוא לאו הבא מכלל עשה של שביתת בהמתו.
אלא שמוסיף בהלכה ב:
"והלא לאו מפורש בתורה שנאמר (שמות כ'): לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו".
וצריך לעיין מה כוונת הרמב"ם בהלכה ב ומה הוסיף ושינה בדבריו.
באר המגיד משנה:
"ואם הוציא על הבהמה וכו'. מסקנא דגמרא מי שהחשיך (שבת קנ"ד) א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מיחייב חטאת במזיד נמי לא מיחייב סקילה בלאו נמי לא מיחייב דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. ומפרש שם דאפי' למ"ד לאו כזה לוקין עליו הכא אין לוקין עליו".
"ורבינו פוסק כדברי האומר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו כמוזכר באלו הן הלוקין במכות וכר"ע".
"וביאור דבריו שבכאן לפי הנ"ל כך הוא: איסור הבהמה בהוצאת המשאוי הוא מכלל עשה שנזכר בתורה למען ינוח שורך וחמורך וכו' שהוא עשה מפורש לבהמה והקשה רבינו והלא לאו מפורש בתורה גבי בהמה וילקה עליו. ותירץ שהלאו ההוא אינו בא למלאכת הבהמה בלא סיוע האדם אלא למלאכות שהאדם והבהמה שותפין בהן ויש בכלל זה החרישה וכו' שאף היא בכלל זה אלא שכיון שלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה אפי' בשאר מלאכות הבהמות אף על פי שהאדם שותף בהן כגון מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת ב"ד".
"ופירש רבינו כן ולא כדברי רש"י ז"ל שכתב שהלאו הזה נתן לאזהרת מיתת ב"ד מפני שכתוב בו אזהרה לאדם לפי שאין פירוש זה מחוור, שאם לא היה באזהרת הבהמה שום צד מיתת ב"ד אף על פי שהזכירה בלאו אחד עם האדם היה לוקה על הבהמה שהרי אין בה צד מיתה. אלא ודאי עיקר הפירוש כדברי רבינו שאף בבהמה יש צד לאזהרת מיתת ב"ד ומפני כך אינו לוקה על שאר מלאכות. וזה נ"ל מבואר בלשונו שהוא סובר שבמחמר יש לאו ואין לוקין עליו שאל"כ לא הוצרך לומר ונמצא לאו זה שניתן לאזהרת מיתת ב"ד".
"והרמב"ן ז"ל סבר בדעת רבינו שאין במחמר לאו כלל, שלא תעשה כל מלאכה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתה כגון חרישה והקשה עליו בזה. ומה שנ"ל בזה כתבתי ואף על פי שלא מנה רבינו לאו המחמר במנין המצות הוא מפני שכבר מנה לא תעשה כל מלאכה והכל בכלל יש מלאכות שחייבין עליהן מיתה ויש שאפילו מלקות אין בהם והוא מחמר כמו שנתבאר".
לפי דברי המגיד משנה, לפני הרמב"ם עמדה השאלה מדוע פטור במחמר בין בשוגג ובין במזיד הרי ישנו הלאו של 'לא תעשה כל כל מלאכה'. והשיב שחיובו של מחמר משום לאו הבא מכלל עשה שדינו כעשה. ואם מצד הלאו של מלאכה הרי זה לאו העוסק במלאכה שאדם ובהמה עושים במשותף כגון חורש והוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין, ולכן כשהבהמה עושה את המעשה, אין לוקים עליו אף במזיד. וחולק על רש"י אשר לפי דבריו הלאו הוא רק במלאכת אדם ולא במלאכת אדם ובהמה, ולכן ניתן לאזהרת מיתת בית דין. ועולה לדברי המגיד משנה לפי הרמב"ם שיש במחמר שני איסורים: לאו הבא מכלל עשה, ולאו של מלאכה עם בהמה שבמקום שהמעשה הוא של בהמה פטור עליו לגמרי.
הרמב"ן, לדברי המגיד משנה, פרש את דברי הרמב"ם שאין כלל לאו במחמר אלא רק לאו הבא מכלל עשה.
הלחם משנה הקשה על המגיד משנה בפירוש הרמב"ם וז"ל:
"לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי וכו' פטור. לפי דעת ה"ה לשון פטור הוא זר עד מאד שהרי רבינו כתב בפ"א שבכ"מ שיאמר פטור אסור מדברי סופרים ולפי דעת ה"ה הרי עובר בלאו ואיסורו איסור תורה אלא שאינו לוקה ופירוש פטור ממלקות ולא הל"ל אלא אינו לוקה כמ"ש לעיל. אבל לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בדברי רבינו ניחא אומרו לפיכך המחמר אחר בהמתו וכו' כלומר מאחר דאהוצאת המשאוי בשבת אינו לוקה משום הכי ג"כ אינו לוקה שאם היה איסור מלקות משום מקרא הכא ג"כ הוא לוקה דהרי הוציא משאוי וכ"ש הוא הכא דהיא מלאכה שהאדם והבהמה שותפין שיהיה חייב מלקות".
ולפי דברי הלח"מ לרמב"ם יש רק עשה במחמר ולא לא תעשה ובכך מוסבר לשון 'פטור'. עוד יש להקשות על דברי המגיד משנה שאם עובר בלאו, והלאו ניתן לאזהרת מיתת בית דין מדוע בשוגג לא יצטרך חטאת ככל מלאכות שבת בשוגג.
ובחי' אברהם יגל (על הרמב"ם) הביא ראיה כנגד הלחם משנה מעצת הלל ובני בתירא בפסחים להבאת הסכינים בפסח הבא בשבת, שהגמ' שאלה והלא מחמר, ומסיקה שהאיסור מן התורה, אבל בדרכו של הלל הוא רק לאחר יד ואסור מדרבנן.
בספר המצוות (שורש יד) הקשה הרמב"ם על בעל הלכות גדולות: "וכבר התבלבל זולתנו בשרש הזה בלבול אין צריך להשיב עליו ולא גם כן ייקל להשיב עליו לחוזק בלבול הענינים. השתדל ותמה מאדם ימנה מחוייבי מיתות בית דין כלם איש ואיש ומחוייבי כרת ומחוייבי מיתה מכלל מצות לא תעשה ואחרי כן ימנה הדברים המוזהר מהם שתתחייב עליהן המיתה ההיא גם כן בכלל מצות לא תעשה כמו שימנה בעל הלכות גדולות המחלל את השבת בכלל מחוייבי סקילה ואחר כן ימנה לא תעשה כל מלאכה".
היינו אין למנות מצוה ואח"כ את עונשיה כמצוות שונות, אלא כל איסור נמנה עם פרטיו יחדיו.
הרמב"ן בתשובותיו לספר המצוות (שורש יד) עונה לשאלת הרמב"ם:
"אבל כונת בעל ההלכות מבוארת בדבריו שמנה מחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה ואחר כך כתב בכלל חייבי לאוין בלבד כלשון הזה לא תעשה כל מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת. כי לפי שכבר מנה לאו האבות במחלל שבת שבסקילה נזהר ומנה לאו אחר לא תעשה כל מלאכה שאינה מן האבות ואינו מתחייב בה סקילה. וכבר נזהר בעריות ובזולתם מכל מחוייבי מיתה וכרת שלא החזיר הלאוין שבהם כמו שחשדו הרב".
"והלאו הזה בשבת הוא לאו דמחמר דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ודרשו בו מחמר אחר בהמתו וכמו שהעלו בפרק אחרון משבת (קנד א-ב) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום דבשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה מה עבודה זרה עד דעביד מעשה בגופיה אף הכא נמי עד דעביד מעשה בגופיה במזיד נמי לא ליחייב סקילה דתנן המחלל שבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה בלאו נמי לא מיחייב משום דהוה ליה לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין וכל לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו ואפילו למ"ד לוקין עליו וכו'. ומכל מקום לאו בפני עצמו הוא שמנענו מלחמר אחר הבהמה נושאת משוי או הטוחנת או עושה אחת מהמלאכות".
היינו, בה"ג מנה את מלאכות שבת בעונשים, ומה שמנה לאו של מלאכה בשבת הכוונה למלאכת אדם על ידי בהמה, ואם כן אינו מונה לאו ועונשו כשני לאוין2.
ממשיך הרמב"ן:
"[והרב כתב בפ"כ מהלכות שבת (ה"א – ב) שאם הוציא על הבהמה] אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו. אלו דבריו. כסבור לומר שאין במשמע הלאו הזה אלא החורש וכלי המחרישה בידו וכיוצא בה מן המלאכות שהוא בעצמו העושה מלאכה והוא נסקל במלאכה זו בהתראה והילכך אינו לוקה עליה בלא התראה".
"וזה כולו טעות מתברר בהלכה זו שהזכרנו שהם (=חז"ל) פירשו הלאו הזה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך במחמר ופטרוהו מחטאת משום דלא עביד מעשה בגופו ופטרוהו גם ממיתת בית דין מן הטעם הזה ולא פירשוהו בחורש וזולתו מן המלאכות הנעשות בגופו שלאדם שהוא מתחייב בהן מיתה, שאותן מלאכות לא הוצרכו לדרשן מפסוק אתה ובהמתך שהרי אף לעניין העונש שאין כתוב בו (ר"פ ויקהל) אלא העושה מלאכה יומת מתחייב הוא בחרישה וכיוצא בה. וכן לא הוצרך רבי יוחנן (שם) עכשיו לפטור אבות המלאכות מן המלקות שלא עלתה על דעתנו עכשיו בהלכה זו בכותב ותופר ושוחט צבי ומפשיטו שילקה עליו בשלא התרו בו למיתה, אבל בדבר שאין בו חיוב מיתה וכרת אלא לאו בעלמא הם מעמידים הכתוב הזה אתה ובהמתך. ודקדקו כן ממתניתין דתנן המחלל שבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה לאו מכלל דאיכא דאין חייבין על שגגתו חטאת ואין חייבין על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר. והשיבו על דרך הדחייה לא תחומין אליבא דרבי עקיבא הבערה אליבא דרבי יוסי. ועל כרחם דרשו כן, שאילו בחורש בבהמתו מלאכת עצמו היא ובהמתו עמו ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו. תדע שהרי חייבין על זדונו סקילה ובשוגג חטאת ואף על גב דבעינן דומיא דעבודה זרה דעביד מעשה בגופיה. וביום טוב ובשביעית לא בא הלאו הזה והחורש בבהמה חייב מלקות כמו ששנינו (מכות כא ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור ובשביעית ויום טוב. וכן הענין מפורש עוד בראשון שליבמות (ו א) דלא תעשה דמחמר הוא לאו בפני עצמו שאין בו כרת ואינו בלאו דאבות מלאכות אבל הוא לא תעשה גרידא כשאר לאוין דעלמא. ומה שאמרו דהוה ליה לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין, מפני שהוא שוה אצלם הלאו שחייבין עליו מיתה במעשה זה בהתראה עם הלאו שיהיה בכללו מעשה שאין בו מיתת בית דין ומעשה אחר שיהיה בו חיוב מיתת בית דין ולדברי הפוטר זה ממלקות אף זה פטור. כענין שהזכירו בראשון שלערובין (יז ב) בלאו דאל יצא איש ממקומו שהיו דורשין אותו ליוצא חוץ לתחום ומפני שהיו כוללין בו אף מוציא מרשות היחיד דקרי ביה יוציא היו פוטרין היוצא חוץ לתחום ממלקות משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במוציא ופטרוהו כמו כן מן המלקות אפילו למאן דאמר לוקין עליו משום דאם כן ליכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחייב בבהמתו לא מחייב. שאין המלאכה עם בהמתו חשובה כמי שעושה הוא אותה להתחייב עליה מלקות אבל היא נחשבת כמלאכת בנך ובתך ועבדך ואמתך שמוזהר עליהם בלאו ואינו לוקה שאין מלקות במעשה אחרים. וכל זה דבר ברור".
לפי הרמב"ם והרמב"ן – יש שני לאוין בשבת, לאו על מלאכה על ידי אדם, ולאו על מלאכה על ידי בהמה. לפי הרמב"ם בלאו האחרון כלולים חרישה וחימור וכד'. הרמב"ן טוען שחרישה כלולה בלאו של מלאכת אדם מפני שהאדם עושה מעשה בידיו, ואילו הלאו של בהמה שייך למצבים שהבהמה עושה את כל הפעולה. לפי הרמב"ם, כיון שחרישה שחייבים עליה מיתה כלולה בלאו של מחמר מובן שיש בלאו מיתת בית דין. לפי הרמב"ן אמנם אין בלאו של מחמר מיתת בית דין אולם כיון שבלאו על מלאכת אדם יש מיתת בית דין הוא 'שוייך' ג"כ לאיסורים שיש בם מיתת בית דין. (לא ברור לי מדוע ייחסו לרמב"ן שהבין כי לפי הרמב"ם יש רק עשה בחימור, והרי כותב שיש בו גם ל"ת, אלא שחלק עם הרמב"ם מה כלול בכל לאו, וצ"ע).
ספר החינוך (פרשת יתרו מצוה לב) במצות ל"ת שלא לעשות מלאכה בשבת מסביר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן:
"שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר [שמות כ', י'] לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד. שאין הענין שוה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד, ובמלאכת (=על ידי) אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהן אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים".
"ומלשון הרמב"ם זכרונו לברכה [הל' שבת פ"כ ה"ב] משמע שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך יבוא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרישה בידו, דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה, ועל כן אמרו בגמרא [שבת דף קנ"ד ע"א] לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה ואין לוקין עליו".
"והרמב"ן זכרונו לברכה [בהשגותיו לשורש י"ד] יתפוש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאוי אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבוא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה. וכדקיימא לן [סנהדרין דף ס"ג ע"ב] כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [שבת דף קנ"ד ע"ב], אתה וגו' ובהמתך. ליכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, אתה למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מיחייב. אבל על מלאכת בהמתו לא מיחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני, אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי עונשו מפורש כל העושה בו מלאכה יומת [שמות ל"ה, ב'] ומה שאמרו בגמרא [שם] בלאו דמחמר שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב"ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן שהם באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין מפני אותן דברים שהוא כולל שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של עירובין [דף י"ז ע"ב] בלאו דאל יצא איש ממקומו [שמות ט"ז, כ"ט], דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות וכדרשה שדרשו בו אל יוציא, דהוי ליה מעתה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת ענינו. וכיון שכן אית לן למימר בזה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל הדרך הזה בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן".
ועי' במנחת חינוך (מצ' לב) שהאריך בעיון בשיטות השונות, ובנוה"כ על הרמב"ם שהאריכו.