חבל נחלתו יט ו

<< · חבל נחלתו · יט · ו · >>

סימן ו

מי שהתפלל האם יכול להיות שליח ציבור

שאלה

עריכה

רב הוזמן לשמחת בר מצוה בשבת. תפילת שחרית של בעלי השמחה מאוחרת. הרב המוזמן נתבקש להיות שליח הציבור בשחרית. הרב המוזמן רגיל להתפלל ותיקין (ומצא מנין בסביבת מקום השמחה).

האם יכול להתפלל שחרית כמנהגו ולאחר מכן להיות שליח ציבור במנין של שמחת בר המצוה?

תשובה

עריכה

טמונות בשאלה שתי בעיות עיקריות:

א) האם מותר לאדם שכבר התפלל לחזור ולהתפלל אותה תפילה.

ב) האם מותר לו להתפלל כשליח ציבור המוציא את השומעים ידי חובתם, או שכל מתפלל מוציא את עצמו ידי חובתו.

א. במשנה בסוף מסכת ראש השנה (פ"ד מ"ט; לג ע"ב) נאמר: "כשם ששליח צבור חייב – כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".

ופרש הרמב"ם: "ואמרו כשם ששליח צבור חייב, כלומר חייב בברכות. ומחלוקת רבן גמליאל וחכמים אינה בתפלת ראש השנה בלבד, אלא נחלקו בכל התפלות כולן, שחכמים אומרים אין שליח צבור מוציא אלא ידי חובת מי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו. ורבן גמליאל סובר שיוצא ידי חובתו בתפלת שליח צבור היודע ושאינו יודע. והלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכפורים בלבד מפני אורך התפלה בשני ימים אלו".

וכך העיר בתוספות יום טוב: "כך כל יחיד ויחיד חייב – כתב הר"ב ואין ש"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ"ש בס"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [ופסק ההלכה שכתב הר"ב. גמרא]".

ופסק בשו"ע (או"ח סי' קכד) עפ"י הסוגיא בראש השנה ששליח ציבור יורד לחזרת הש"ץ כדי להוציא את שאינו בקי, ואפילו כולם בקיאים חוזר הש"ץ ומתפלל כדי לקיים תקנת חכמים של חזרת הש"ץ.

עולה לגבי שאלה דילן שמי שהתפלל כבר, יכול לרדת לתפילת שחרית, מוסף ומנחה לחזרת הש"ץ כדי לקיים תקנת חכמים לחזרה בתפילת שחרית.

לחזור ולהתפלל בלחש, אינו צריך שהרי כבר התפלל, אא"כ יתפלל לחש בנדבה. אולם, לגבי שבת פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קז ס"א): "אם הוא מסופק אם התפלל, חוזר ומתפלל, ואינו צריך לחדש שום דבר; אבל אם ברי לו שהתפלל, אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש; ועל ידי חידוש, חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה, חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללים אותה בנדבה; ובשבת וי"ט, אינו מתפלל תפלת נדבה כלל, ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע ברכה, אפילו יכול לחדש בה דבר".

וא"כ אותו רב אינו יכול להתפלל תפילת לחש, אלא רק להתפלל חזרת הש"ץ.

ב. כתב הרא"ש (ברכות פ"ג סי' טו): "מה שכתב רב אלפס ז"ל שאין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה לפי שאינו מתנדב יש מקשים עליו אף על פי שאינו מתנדב קרבן מוסף סתם מ"מ מקריב עולות שהן מקרבנות מוסף כמו יחיד שאין מקריב תמיד אלא מתנדב עולה כמו התמיד שהיה עולה. ומתרצים מפני שעיר חטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה. מיהו קשה ממוסף של שבת שאין בו שעיר ואמאי קאמר על כל מוסף סתם שאין היחיד קרב אותו נדבה. וי"ל אף על פי שיכול להביא קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מ"מ אין יכול להביאם בשבת. לפי תירוץ זה אפילו תפלת יוצר אין להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן קרב נדבה בשבת. ורב האי ז"ל כתב שהיחיד מתפלל תפלת שבת נדבה בין תפלת שחרית ומנחה בין תפלת מוסף". וכ"כ רבינו יונה (על הרי"ף ברכות יג ע"א) וכן רבינו ירוחם (תואו"ח ני"ב חי"ט) ואבודרהם (תקון התפלות ועניניהם).

ונראה שדעתם התקבלה להלכה, וא"כ גם ברכות ק"ש אין להתפלל בנדבה, וכיון שכבר התפלל שחרית אינו יכול להיות שליח ציבור.

ג. הבית יוסף (או"ח סי' קז) הביא ענייני תפילת נדבה שהיא מטעם שהלואי יתפלל אדם כל היום כולו וכן אם יכול לחדש בה דבר. ובמקום שהיה מותר להביא קרבנות נדבה יכול להתפלל. ולכן בשבת אינו מתפלל נדבה ובחול יכול להתפלל ובלבד שיחדש בה ואח"כ כתב:

"והוי יודע שהראב"ד כתב בהשגות (שם) טעם אחר במה שאמרו שלא יתפלל יחיד תפילת המוספין נדבה וכן במה שאמר הגאון שאסור להתפלל נדבה בשבתות וימים טובים, דרבי יוחנן לא אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלא י"ח שהיא תפילת רחמים ובקשה ושוהה ביניהם כדי שיתחולל דעתו עליו ויתכוין עליו דעתו לבקש רחמים אבל תפילות שבת ויום טוב שאינן אלא הודאות לא ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא וכן ברכות דיוצר וברכות דערבית וברכת המצות וברכת הפירות והדומה להן ע"כ. כלומר וכן תפילת המוספין אינה אלא שבע ברכות ואין בה בקשת רחמים. ונראה שאע"פ שבתפילות מוספין אנו מבקשים שיעלנו בשמחה לארצנו ושלש אחרונות הם בקשת רחמים כיון שאין שם בקשות אחרות לא חשיבי בקשת רחמים כיון דלא הויא כתפילת י"ח שהוא מבקש רחמים על כמה ענינים. וה"ר יונה כתב בפרק מי שמתו (יג. ד"ה ויש) שהוא סובר שאין יחיד מתפלל תפילת מוסף מטעם זה שכתב הראב"ד שלא אמרו להתפלל נדבה אלא י"ח שיש בה בקשת רחמים וכתב ולפי זה תפילת שחרית דשבת אינו מתפלל נדבה כיון שאינה אלא שבח אלא שאפשר לומר שאע"פ שהיא שבח כיון דנתקנה כנגד תפילת י"ח שהיא רחמים דיינינן לה כתפילת רחמים ויכול להתפלל אותה נדבה".

והביא שיטה זו בערוה"ש (או"ח סי' קז).

לפי טעמו של הראב"ד עולה שרק תפילות שהן בקשת רחמים מתפללים בנדבה, ולכן לגבי השאלה שלפנינו, הרב שכבר התפלל שחרית אינו יכול לחזור על תפילתו לא בברכות ק"ש ולא בעמידה, ונראה שאף בפסוקי דזמרה אף שאת הפסוקים הוא יכול לומר אבל ברוך שאמר וברכתו וישתבח וברכתו אינו יכול לחזור ולומר מפני שאין לומר אותם כתפילת נדבה לפי שיטת הראב"ד.

ד. נאמר בירושלמי ברכות (פרק ג ה"ג): "תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אפי' אם יצא מוציא. א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה [דברים ח י] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך מי שאכל הוא יברך. ר' יוסי ור' יודא בן פזי הוו מתיבין אמרו לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו1".

נראה שקושייתם של האמוראים לגבי ק"ש ותפילה התקבלה. ולפי דבריהם עולה שבק"ש ובתפילה (=תפילת עמידה) לכתחילה כל אחד מוציא את עצמו ורק אלה שאינם בקיאים ואינם יודעים לברך ולהתפלל בעצמם מוציאים אותם ידי חובה בברכת אחרים וקריאת שמע2 ותפילת אחרים.

ה. כך כתב בספר אור זרוע (ח"ב הלכות ראש השנה סימן רסב):

"הלכך כל הברכות שהן חובה שאינן באות בעבור הנאת הגוף אלא שמצות ברכה עליו ואי אפשר לו להפטר ממנה אף על פי שיצא מוציא ואפילו ברכת המצות שזה עושה המצוה וחבירו מברך עליו ואפילו הוא בקי חבירו מברך עליו ואפילו לכתחילה חוץ מברכת המזון וק"ש ותפילה. כההיא דברכות פרק מי שמתו ירושלמי תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים י"ח חוץ מברכת היין פי' פטור דקתני היינו אף על פי שכבר יצא ונפטר ומסיק והא אנן תנינן בניחותא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבי' ידי חובתם, הא אם היה חייב אפילו יצא מוציא".

"פי' כל הברכות שהן חובה שאינן באות בעבור הנאת גופו כדפרי' לעיל ומסיק א"ר לא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. ר' יוסי ור' יהוד' בן פזי הוו מתיבין אמרו לא מיסתבר בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש עליו רחמים על עצמו".

"פי' הני שלשה (=ברה"מ, ק"ש, תפילה) אף על פי שהן ברכות שהן חובה ואינן באות בעבור הגוף אפ"ה אין סברא לומר שיהא חבירו מוציאו הואיל ויודע בעצמו אלו הברכות והטעם כדפרי' אבל שאר ברכות אף על פי שיודע בעצמו חבירו מברך עליו ואם בעצמו אינו יודע גם באלו שלשה בבהמ"ז ובק"ש ובתפילה חבירו מברך עליו ומוציא אותו י"ח ותנן לקמן סו"פ יום טוב כשם שש"צ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ר"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבי' י"ח תניא א"ל לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר ש"צ את תפלתו. אמר להו לדבריכ' למה ש"צ יורד א"ל כדי להוציא את שאינו בקי אמר להן כשם שמוציא את שאינו בקי כך הוא מוציא את הבקי ארבב"ח א"ר יוחנן מודי' חכמי' לר"ג אחר שנחלקו חזרו והודו, ורבא אמר עדיין היא מחלוקת"...

וכן העיר בקצרה בריטב"א (ראש השנה כט ע"א): "תני אהבה בריה דר' זירא וכו'. פי' כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו, ובכלל זה גם ברכות דק"ש ששליח ציבור מוציא ידי חובה מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפרק מי שמתו, אבל בק"ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) בדין הוא שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו ושיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, וכן בכל ברכות של שבח אף על פי שיצא מוציא".

וכן הביאו את הירושלמי: הר"ן (על הרי"ף ראש השנה יא ע"ב) ובחידושיו לר"ה, תוספות הרא"ש (ראש השנה כט ע"א).

ו. כך כתב המאירי (ראש השנה כט ע"א): "ברכות תפלה וברכות שבח והודאה כלן הודאה ורצוי הן ומתוך כך אף על פי שהן חובה אין אדם מוציא את חברו מהן. פי' בתלמוד המערב בדין הוא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו ומ"מ שליח צבור מוציא את שאינו בקי כמו שיתבאר ואף על פי שהתפלל יכול לחזור ולהתפלל להוציא את הרבים אף הבקיאים ידי חובת קדיש וקדושה, וכן כתבוה קצת גאונים בכאן אבל לא ידי תפלה אלא לשאינו בקי".

"מקצת גאונים כתבו שמי שהתפלל וחוזר ומתפלל להוציא אחרים ומצא צבור שהשלימו פסוקי דזמרה ולא ברכו ברכה אחרונה שבהם ר"ל ישתבח הואיל והוא מתפלל בשבילם מברך אף ברכת ישתבח שהרי חוב הוא על הצבור והוא נעשה ערב להם ומברכה אף על פי שלא היה הוא שם בשעה שאמרו פסוקי דזמרה ויש חולקין בזו ואני נוטה לדעת החולקים".

ונלענ"ד שלדעת החולקים כלל אינו יכול לומר ישתבח בעבור אחרים, אפילו אם אמר עמהם פסוקי דזמרה כיון שכבר יצא י"ח בתפילתו הראשונה, וישתבח אינה נאמרת להוציא אחרים ידי חובה.

ז. וכן כתב בשבלי הלקט (ענין תפילה סימן כז): "ובהדיא מפורש בירושלמי בברכות פרק מי שמתו תני כל מצות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנן כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם חייב אף על פי שיצא מוציא אמר ר' אילא לא שניה היא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ר' יוסי ור' יהודה בן פזי הוו יתיבין אמרין לא מסתברא בקרית שמע שיהא כל אחד משנן בפיו לא מסתברא בתפלה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו הא למדת שבקרית שמע ובתפלה אין אדם יכול להוציא את חבירו והוא הדין לברכות שלפני קרית שמע ושל אחריה דמאי שנא י"ח ברכות שאינו יכול להוציא את אחרים משאר התפלה ועוד שהרי כל אדם חייב בקרית שמע ולברך לפניה ולאחריה ועוד היאך יקרא את שמע פעם אחרת והלא אינו חייב לקרות אלא פסוק ראשון בלבד עם הצבור מאחר שהוא כבר קרא אותה בברכותיה ואינו יכול לברך לפניה ולאחריה, ואפי' לתנא דמסכת סופרים לא התיר אלא לאותו שלא שמע קדיש ולא ברכו אבל לעמוד אחד מאותם ששמעו לא התיר. ודוקא לקדיש וברכו אבל לשאר תפלה לא ודווקא אם עמד אבל לעמוד לכתחלה לא".

עולה שמי שהתפלל כבר שחרית אינו יכול לעבור לפני התיבה לציבור אחר אלא לעבור כשליח ציבור לחזרת הש"ץ.

ח. ולכאורה, צריך לעיין על מה שהסקנו מדין פורס על שמע (אף בשבה"ל לעיל התייחס לכך בסוף דבריו).

כתב הטור (או"ח סי' סט): "תנן בפרק הקורא את המגילה עומד אין פורסין על שמע בפחות מעשרה פירוש אותם שבאו לבה"מ אחר שקראו הצבור שמע, אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר ופורסין לשון חתיכה כמו פרוסה שאין אומרים אלא קצת ממנה ויש שמוסיפין עוד לאחר שיסיימו ברכה ראשונה לומר אבות וגבורות ואומר קדושה ואתה קדוש וקאמר שלא יעשו זה בפחות מעשרה".

"והיה אומר ר"ת שצריך שיהיו שבעה שלא שמעו קדיש וברכו ואז יאמר אף על פי שהאחרים שמעו ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאפי' בשביל אחד שלא שמע קדיש וברכו פורסין על שמע ואפי' אותו שכבר שמע יכול לחזור ולפרוס בשביל האחד שלא שמע והכי איתמר נמי במס' סופרים במקום שיש ט' או י' ששמעו קדיש וברכו ועמד אחד שלא שמע בין אלו ששמעו ואמר קדיש וברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל".

היינו פורסים על שמע בשביל כאלו שלא שמעו קדיש וברכו ומברכים בשבילם אף ברכה ראשונה של שמע. ונחלקו תלמידי רש"י עם נכדו ר"ת האם עושים זאת לאחד שלא שמע או רק לשבעה שלא שמעו. גם אז נשאלת השאלה האם הפורס הוא מי שכבר התפלל או רק מאלה שלא שמעו ואלה ששמעו רק מצטרפים איתם.

ולפי"ז גם במקרה שלפנינו מדוע לא נתיר לרב השואל שיעבור ויוציא י"ח את כל המניין שעדיין לא התפלל, הרי בפריסה על ק"ש התרנו זאת.

ט. ונראה לתרץ כך. הבית יוסף (או"ח סי' סט, א) מביא בהרחבה את כל יסודות הדין ומסכם:

"ולענין מעשה יש לחזר אחר ששה שלא שמעו ואם אינם נמצאים כדאי הוא רש"י לסמוך עליו בשעת הדחק. ונראה שאפילו אם אותו שלא שמע הוא בקי לירד לפני התיבה ולפרוס יכול אחר ששמע להוציאו דהא אף על פי שיש בצבור מי שלא התפלל והוא בקי לירד לפני התיבה ולהתפלל אינו יורד אלא השליח ציבור אף על פי שכבר התפלל לעצמו ומיהו לפי מה שכתב רבינו בסימן רע"ג בשם בה"ג (יג ע"ד) שמי שקידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשים אחרים שאין יודעים לקדש מקדש להם אבל אם יודעים לקדש אינו מקדש להם איכא למימר דהכי נמי אם יש באותם שלא שמעו בקי אין אותו ששמע מוציאו וכן ראוי לעשות"...

"בתשובות הגאונים ומנהג פרובינצא בני אדם המתאחרים לבא לבית הכנסת וכבר התפללו הכל יעמוד אחד שלא התפלל ויוציאם ידי חובתם כחזן אף על פי שכבר יצאו כולם חוץ מאלו ובצרפת אף אם התפלל פורס להם על שמע לומר קדיש וברכו ויפתח ביוצר אור וקדושה עד יוצר המאורות וידלג ויאמר תפלת הלחש בקול רם בעבור קדושה וישלים הכל עכ"ל".

וא"כ משמע שנחלקו הראשונים האם מי שכבר יצא יכול לחזור ולהוציא אותם שלא שמעו ברכו וקדיש. ובשו"ע (או"ח סי' סט ס"א) לא הכריע בין השיטות ורק כתב שעדיף שיעבור לפני התיבה בפריסה על שמע אותו שלא אמר ברכו. אולם לגבי השאלה שלפנינו לכאורה זה לא שייך, הרי יש לפנינו עשרה שעדיין לא התפללו, וא"כ מדוע נכניס ראשנו למחלוקת אם שליח ציבור שכבר התפלל יעבור לפני התיבה עבור אלו שלא התפללו?!

מסקנה

עריכה

נלענ"ד שלא ראוי שמי שכבר התפלל שחרית יעבור כשליח ציבור למניין שעדיין לא התפלל, כיון שהם בקיאים בתפילה ויכולים להתפלל בעצמם ולהעלות שליח ציבור שעדיין לא התפלל. והדבר היחידי שהוא יכול להתפלל הוא חזרת הש"ץ.