חבל נחלתו יט ח

<< · חבל נחלתו · יט · ח · >>

סימן ח

אמירה לשוטה בשבת

שאלה

האם מותר להגיד לשוטה שאף פעם לא יגיע לקיום מצוות לחלל שבת? אם עשה מעצמו האם מותר ליהנות ממעשיו?

א. אמירה לשוטה בשבת

א. בחלק ו סימן ט דנתי לגבי אמירה לקטן בשבת, ובחלק ה סימן י דנתי לגבי אמירה או רמיזה לבעל חיים לעשות פעולה האסורה לישראל בשבת. נדון עתה בשאלה זו לגבי שוטה.

בשוטה אין על הוריו מצות חינוך כיון שלא יגיע לקיום מצוות מדעתו.

ב. במכילתא דרבי ישמעאל (כי תשא – מסכתא דשבתא פרשה א) לגבי שבת: "לדעת כי אני יי' מקדשכם. למה נאמר, לפי שהוא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת, שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן במשמע, תלמוד לומר לדעת כי אני יי', לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת".

ג. כך כתב הפרי מגדים (או"ח פתיחה כוללת ח"ב סעיף ט): "הסוג ומין השלישי קטן פטור מכל מצות התורה, ומכל מקום אביו מצווה להפרישו, משא"כ חרש ושוטה אף על פי שהם קטנים אין מצווה כי לא ישמע לו ואינן בני דיעה כלל. ועיין סימן שמ"ג בב"י [ד"ה כתב] וב"ח [ד"ה כתב הרמב"ם], ומ"א שם [ס"ק א] ובסימן תרי"ו [ס"ק ב], דהאב חייב לחנך לבן ולא לבת ולא האם, אבל בילקוט אמור [רמז תרכז] משמע דאף בתו מחויב לחנך יע"ש"...

"והמתבאר מתוך דברי הראשונים בסימן שמ"ג ולבוש שם דיש אומרים טומאה ודם ושרצים יש בהם אזהרה מן התורה גדולים על הקטנים, ובשאר מצות לא ילפינן מינייהו דהוה ג' כתובים, רק מדרבנן, ויש אומרים באלו ג' דברים גופא אזהרה שלא יאכילו בידים, ועיין ר"א מזרחי פרשת אמור".

"ואזהרה גדולים על הקטנים אם להאכילו בידים, כל ישראל מוזהרים, ואם למונעם, רק אב כשיש לו, ואם לאו בית דין".

"ולפי זה באלו הב' (צ"ל הג'1) אפילו חרש ושוטה וקטן כל הג' איתנהו ביה חייב אביו או בית דין למונעם מאחר דמן התורה הוא, משא"כ בשאר דהוה מדרבנן על האב לחנכו. יראה בקטן2 שהוא שוטה אין אביו מצווה על כך".

וכן בערוך השולחן (או"ח סי' תקפט ס"א):

"הכל חייבין לשמוע קול שופר בר"ה חוץ מנשים ועבדים וקטנים וחרש ושוטה... וקטנים לאו בני מצוה נינהו לבד קטן שהגיע לחינוך שהאב מחויב לחנכו במצות וחרש ושוטה פשיטא שאינן בכלל מצות ולא בכלל חינוך"...

ד. בשבת (פכ"ד מ"א, קנג ע"א):

במשנה: "מי שהחשיך בדרך – נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי – מניחו על החמור"...

מפרש ר' עובדיה מברטנורא:

"מי שהחשיך. נותן כיסו לנכרי – מבעוד יום. ואף על גב דשלוחו של ישראל הוא לישא את כיסו בשבת, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים".

"ואם אין עמו נכרי כו' – הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מ"ט חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך דלא עבדה עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה, ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנה עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה והוא מחמר אחריה ומנהיגה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אף על פי שאינה טעונה אלא כל דהו דכתיב (שמות כ) לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר".

ובתלמוד (שבת קנג ע"א):

"אין עמו נכרי. טעמא, דאין עמו נכרי, הא יש עמו נכרי – לנכרי יהיב ליה. מאי טעמא? – חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי – אי אתה מצווה על שביתתו. חמור וחרש שוטה וקטן – אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה. מאי טעמא – הני אדם, האי – לאו אדם. חרש ושוטה – לשוטה, שוטה וקטן – לשוטה".

וכ"פ הרי"ף (שבת סו ע"א): "חרש ושוטה לשוטה יהיב ליה לחרש לא יהיב ליה שוטה וקטן לשוטה יהיב ליה לקטן לא יהיב ליה".

ופרש רש"י: "לשוטה – יהיב, דלית ליה דעת כלל, אבל חרש – דעתא קלישתא אית ליה, כדאמרינן ביבמות (קיג, א)". וכ"פ הר"ן על הרי"ף (שבת סו ע"א).

מתבאר כי נתינה לנכרי עדיפה על נתינה על בעל חיים. נתינה על בעל חיים עדיפה על נתינה לחש"ו. ומבין החש"ו העדיף ביותר לתת לו להוציא ולהכניס הוא השוטה שאין לו כלל דעת. אמנם אעפ"כ נכרי ובהמה עדיפים על שוטה.

ה. וכך כתב רבינו חננאל (שבת קנג ע"א): "וישראל חרש או שוטה או קטן אינו נותן כיסו לאחד מהן אלא נותן כיסו על החמור ולעולם לגרוע שבהן נותן כגון חרש ושוטה לשוטה נותן שוטה וקטן לשוטה נותן והשוטה גרוע בבני אדם שאין הפרש בין אדם לבהמה אלא הדעת והתבונה וזה כיון שאין לו דעת כבהמה חשוב". ואעפ"כ אם יש בהמה ושוטה אינו נותן לשוטה אלא לבהמה.

וכך הוסיף בחידושי הריטב"א (שבת קנג ע"א): "[שוטה] (חמור) או חרש שוטה או קטן לשוטה יהיב להו. ואף על גב דאנן לא תנן במתניתין היתירא אלא ליתן לנכרי או להניח בחמור, קים להו לבעלי התלמוד דכי היכי דשרו איסורא דרבנן בנכרי ומתניא היתירא לחמור שרו ליה נמי בחרש שוטה וקטן דהא ליכא בחרש שוטה [ו]קטן אלא איסור דרבנן, ותנא אורחא דמילתא דשכיח טפי נקט".

ונראה שאע"פ שבקטן הקפידו להניח עליו כשהוא מהלך, בשוטה הדבר פחות ניתן, ואעפ"כ שוטה עדיף על חרש וקטן לגבי מי שבא בדרך.

ו. בשו"ת חתם סופר (ח"א סי' פג) נשאל כך:

"א' מתושבי קהילתנו ספרדי אשר זה שנתים הלך לעולמו הניח בן אחריו שהוא לעת הזאת בן ז' שנים והנער בכל מעשיו כמתעתע מדבר ואך קול דברים ובעצמו אינו יודע מהו מדבר, שומע בעת מדברים אליו ואינו יודע תכלית שום כוונה מיוחדת על בוריה ממה שדברו אליו, אינו לא חרש ולא אלם אף לא פקח, כל מעשיו רמיזותיו קריצותיו תנועותיו מוכיחין מעידין ומגידין אשר הוא שוטה ודעתו קלישתא מאוד, ואחרי אשר אבי הנער הלזה הניח עזבון גדול וסך עצום ואין יורש אחר זולת השוטה הזה, הנה קרובי הנער אספו הרופאים המומחים מנוסים ומוחזקים שבעיר הזאת לדעת מה יהיה משפט הנער וכדת מה לעשות למצוא מזור ותרופה לתחלואי גופו ונפשו, והרופאים כלם פה א' כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא ואין רפואה אחרת למכתו אם לא בעיר וויען או בעיר וואצין סמוך לפעסט אשר שמה הוקם בית חנוך מורים מחנכים מלמדים לאלה דעת ומזמה, ואם יבוא שמה בודאי בלי שום ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת, ואף כי לא יהיה חריף כשארי בני אדם עכ"פ יגיע למעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן לכלכל דבריו במשפט לטרוף טרף לו. וזהו מקום השאלה – כי אחרי אשר ינתן שמה אף כי אי אפשר לשלוח לו ולהכין לו די מחיתו בכשרות אף לא יניחו להוביל לו שמה דבר ממקום אחר והוא צריך להיות בחברה ואגודות כל הנמצאים שמה ואף במאכלן ומשקן, אם רשאים למוסרו שמה כיון שבודאי יאכל נבילה וכל טרפה, או לא".

"ואומר אם הוא שוטה כמ"ש והאריך פר"מ, דמובן מדבריו שאם יגדל כך בשטותו לא אתי לכלל מצות לעולם כי שוטה כזה פטור מכל המצות, ועי"ז שאנו מכניסים אותו לבית החנוך הנ"ל נביאהו לכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה' ותורותיו, היה נראה לכאורה בפשטות להתיר, אף על גב שפר"מ נ"י כתב בסוף דבריו וז"ל, אבל להקל בתינוק זה שהוא כשוטה יותר מבשאר קטן אינו נראה לכאורה וכו' עכ"ל פר"מ, ויפה כתב מצד זה דניקל הואיל ונצטרף לו שטות עם קטנותו יהי' מותר למיספי ליה איסורא בידים טפי מקטן דעלמא, זה אינו נראה, בודאי כל שאנו מוזהרים על קטני בני ישראל אנו מוזהרים נמי על חרש שוטה וקטן, דקרא דלא תאכלום להזהיר המצווים על שאינם מצווים יהיה קטן או שוטה".

"האמנם בתה"ד בפסקים וכתבים סי' ס"ב כתב וז"ל, והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו, עכ"ל, משמע דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי ליה בידים, מ"מ זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמיה דקרא וכדמוכח להדיא בפ' חרש [יבמות קי"ד ע"ב] דבעי למיפשט קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו מחרש וחרשת, וקשה הא אינהו לא אתי לכלל דעת לעולם ואפילו אי בי"ד מצווין להפרישו תיקשי, ודוחק לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך, אלא ע"כ אין חילוק"...

ולאחר שנו"נ בענין שוטה מסיק:

"מ"מ בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים וכן כתב רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש מג"א [סי' שמ"ג סק"ג] בשמו, אבל בנוסחא שלפנינו כ' בשם הרמ"ה וז"ל: אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות אבל אין לומר לגוי להאכילו דבר איסור וכו' עכ"ל, והכא נמי בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ערב שבת עם חשיכה אף על פי שודאי ילך בשבת ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וד' אמות ברשות הרבים מ"מ שרי אי לא עביד על דעת אביו, א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ, זה נלע"ד מעיקר הדין, ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו'".

ז. בשו"ת שאילת דוד (יו"ד סי' יג) נשאל בענייני שוטה למוסרו למוסד של גויים, שם יאכל טריפות הוא שמע על תשובת החת"ס אך לא ראה אותה וז"ל:

"אנכי כתבתי לכבודו אשר לא אדע אם הר"ט ב"א (=שוטה) הגיע למדריגת שוטה שיפטר מכל מצות האמורות בתורה ושלא יהי' מעשיו כלום לא גיטו וקידושיו ומתנתו שהרבה מתינות צריך לבוא על חקירה אמיתית מי הוא השוטה אשר פטור מכל המצות ואין תרומתו תרומה"...

והקשה באריכות על תרוה"ד שמשמע ממנו שדוקא על קטן מוזהרים מלהאכילו בידים וחולק וסובר שאף לחרש ושוטה אסור להאכיל בידים.

ומוסיף:

"וכן מצינו בירושלמי בפ' מי שאחזו דאם נתן לה גיטה שיחול למחר ונשתטה בינתיים דהגט כשר לר"י שם. [והירושלמי אינו מחלק שם בין סמיא בידו או לא לכן אף דהירושלמי נקט קורדייקוס ה"ה לשוטה עיין שם בהירושלמי וימצא שכדברי כן הוא] וכן שם לסברא זו סובר הירושלמי דשוטה שוחטין וזורקין עליו חטאתו כללו של דבר השוטה לא יצא מכלל ישראל אלא שאין לנו עליו שום כח לחייבו באיזה חיובא ועדיף הוא מקטן". ..

"ובענין למוסרו לידי הגוים אשר הם יאכילו אותו ולא יתנו להאכיל דברים אחרים הגם שאין זה נקרא מאכיל בידים שהרי בר דעת הנהו ומכיון שאסור לאכול נבילות וטריפות ויכול לאכול פת חריבה וכדומה עכ"ז לדעתי אם באפשרות להשיג לו כשר אף באופן הרחוק מחויבים להעמיד לו שהרי יגרמו לו שיאכל טריפות וכאשר לא אדע אם דינו כשוטה גמור א"כ יש בזה לפני עור לא תתן מכשול ואם נדינהו כשוטה גמור אזי כאשר נדע אשר בבירור יאכל מאכלות אסורות נוכל לאסור זאת עכ"פ מדרבנן כמו דין דחגב חי וכמ"ש במכתבי הראשון אך כיון דהאיסור אינו אלא מד"ס יש להקל אם א"א באופן אחר ובר מן דין אנכי חושב זאת לסכנת נפשות דשוטה כזה עלול לכל הס"נ ואם אין לו רפואה בדרך אחרת הכל מותר לפניו וה' ישלח דברו וירפא אותו אבל אם יש איזה אופן שיתנו לו כשרות מחויבים עפ"י הדין שבפרט האחד הוא גרע מקטן שהוא יודע האיסור ואם יעבור יעבור בזדון אך באין אפשרות באופן אחר הנני נמנה להתיר כי חושב אנכי זאת לסכנה ועוד דאם נדמנו לשוטה גמור וזה רפואתו לצרכו לא גזרו רבנן דהא בה"ג שאינו מאכילו בידים לא הוי אלא איסור מד"ס וכמשכ"ל".

א"כ שנים מגדולי הדור התירו להאכילו דברי טומאה לשוטה ע"י גויים ולא בידים במקרים קיצוניים ביותר.

ח. בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד – סימן יב) כתב:

"ולתרץ תמיהת התוס' צריכים לומר דשוטה גרוע מחרש וקטן, דחרש, הוא אדם בעל מום שאינו מפותח בדעתו ולא יבוא לידי בגרות שכלית. וקטן, הוא אדם שלם בכח אלא שחסר לו זמן עד שיגיע להשלמת כוחותיו הגופיים והשכליים, אבל שוטה אינו בכלל אדם כלל ואין עליו שום חלות מצוה שלא נתנה התורה אלא לבני דעת ולא לשוטים שאינם בני דעת כלל, הלכך בשוטה ליכא למיחש דלמא אתי לאחלופי, דאטו אם היה קוף וקטן היעלה על הדעת למסור לקטן ולא לקוף דלמא אתי לאחלופי באדם גדול ושוטה אינו אלא כקוף בכל מעשיו. ואולם אעפ"י שאני אומר כן לתרץ הגמרא אבל עכ"פ מדברי התוס' למדנו: שחרש ושוטה דינם שוים לענין זה שהואיל ומזרע ישראל הם הרי הם מצווים במצוות, ולא שפטורים מקיומם, אבל קטן בכל המצוות וכן אשה במצות עשה שהזמן גרמא אינם מצווים במצוות לגמרי, והלכך בקטן לא אתי לאחלופי בגדול".

"ומעתה נובין ונידון לענין שוטה שזינתה, דמאן דאמר שאינה נאסרת לבעלה סובר שאינה מצווה במצוות כלל, וממילא לא נאמר בה: ומעלה מעל באישה, שהרי לא נצטוית שלא למעול, אבל החולקים על זה סוברים דשוטה מצווה הלכך נהי שהיא פטורה מעונש, אבל לגבי בעלה הואיל ויצרה אלבשה, ומעלה ברצון, נאסרת על בעלה".

עולה מדברי כל הפוסקים שהבאנו שאין לומר לשוטה לעשות איסור תורה משום שהוא מכלל ישראל ואנו מצווים גם עליו שלא להאכילו בידים איסור, ונדחה טעמו של תרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' סב) שדוקא אם בגדלותו יעשה בכשרות נאסר להאכילו.

ולפי"ז נראה שגם אם שוטה כיבה את האור או כיבה מזגן בגלל שטותו אין לומר לו תדליק בחזרה.

ב. הנאה ממעשה שבת של שוטה

א. עדיין צריך לברר מה הדין במעשה שבת של שוטה, כגון הדליק את האור האם מותר לשבת וליהנות ממנו.

מסופר ביבמות (קיג ע"ב): "רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל [קיד ע"א] דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו. אלמא קסבר: קטן אוכל נבלות – אין ב"ד מצווין להפרישו. לימא מסייע ליה: לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם, אלא מניחו תולש, מניחו זורק! אמר אביי: תולש – בעציץ שאינו נקוב, זורק – בכרמלית דרבנן. ת"ש: עובד כוכבים שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהם; קטן הבא לכבות, אומרים לו אל תכבה, ששביתתו עליהם! א"ר יוחנן: בעושה על דעת אביו. דכוותיה גבי עובד כוכבים דעושה על דעת ישראל מי שרי? עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד".

עולה מן הסוגיא שכל שהקטן עושה על דעת אביו אסור, לעצמו מותר.

וכך פרש רש"י:

"דבר טלי וטליא – הנהג תינוקות זכרים ונקבות".

"ליטיילו התם – ישחקו שם שבת היתה".

"הבא לי מפתח – דרך רה"ר בשבת".

"לכבות – הדליקה".

"בעושה על דעת אביו – שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו".

"עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד – אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר".

וכך כתב הריטב"א: "בשעושה על דעת אביו. פרש"י ז"ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאילו הוא מאכילו בידים שהוא אסור, ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה וכ"ש שלא יאמר לו קום אכול, וכן עיקר".

וכן המאירי כתב: "ומכל מקום כל קטן שראינוהו עושה על דעת אביו או על דעת אי זה גדול כגון שהיה אביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך אסור שהרי הוא כמי שמצוהו לעשות והוא שאמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופירשוה בעושה על דעת אביו ובמעשה של מפתחות שהזכרנו שלא הודיעו לתינוק שנאבדו שם שלא יתבוננו שנוח לו בכך וכל שכן שאין מאכילין אותם בידים או שאין משתדלין עמהם שיעשו אלא שאם עושין מעצמן שותקין להן".

ב. עוד מצאנו בשבת (קכב ע"א) במשנה: "נכרי שהדליק את הנר – משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מילא מים להשקות בהמתו – משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור"...

ופרש רש"י: "אם בשביל ישראל אסור – מדרבנן".

וכתבו בתוספות (שבת קכב ע"א ד"ה משקה): "ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי כדאמר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) רבי יצחק אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא כו' אמר ליה דבר טליא וטליתא ליטיילו התם דאי משכח להו מייתי להו אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת ואין נראה לר"י כלל דהתם אין עושין לדעת ישראל ועוד דהרי כבש ונר וכמה דברים דאסור להשתמש בהם בשבת כשנעשין לצורך ישראל ה"נ לא שנא שתיה לא שנא שאר תשמישין אסירי".

ומדעתם משמע שקטן וק"ו שוטה שעושה לצורך עצמו מותר לישראל ליהנות ממנו.

וכ"כ הריטב"א (שבת קכב ע"א): "עשה גוי כבש לירד בו וכו'. ובגמרא מפרש אמאי נקט כולהו תלתא, ומ"מ שמעינן ממתני' דמעשה גוי לצורך ישראל לא בשתיה ואכילה בלבד אסור אלא אפי' בשאר (תחומי') [הנאות] ותשמישים ושאינו מטלטל ושאינו מחסר מהם כלום דומיא דנר וכבש, והא דאמרינן בפרק חרש (יבמות קי"ד א') גבי מפתחות דאתאבוד בי מדרשא זיל דבר התם טליא וטלייתא דמשכחו להו ומייתי להו, ההיא קטן לדעת עצמו עשה ולא לדעת אביו ודמי לגוי שעשה מלאכה לעצמו, וכן פירש ר"י ז"ל, ואחרים תירצו דהתם לא שרינן ליה להשתמש במפתחות עד לאורתא אלא דמייתו להו טלייתא בשבתא כדי שלא (יאכלו) [יאבדו], ואין צורך, אבל מה שאמרו שאסרו בכאן במה שעשה גוי לצורך ישראל הרי הוא אסור במוצאי שבת בכדי שיעשו וכדאיתא לקמן בגמרא גבי מרחץ".

ג. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שכה ס"י): "א"י שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל להשקות מהם בהמתו; והוא שאין הא"י מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו; ואם מילא לצורך בהמת ישראל, אסור בכל מיני תשמיש אפילו ישראל אחר; ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית, מותר לאחר שלא מילא בשבילו".

וכתב בעולת שבת (סי' שכה ס"י ס"ק כח): "אסור בכל מיני תשמיש וכו'. כלומר לא מיבעיא לשתות פשיטא דאסור אלא אפילו שאר תשמישין נמי אסור. ונראה מדברי התוס' [שם] דאם מלאוהו מים חרש שוטה וקטן מרשות הרבים לרשות היחיד, מותר לישראל ליהנות מהן. וכן מוכח מההוא מעשה דר' יצחק בפרק חרש [יבמות קיד ע"א] דאירכסא ליה מפתחות עי"ש. והטעם דלאלו אין להם דעת כלל ואין עושין כלל לדעת ישראל".

והעיר עליו המגן אברהם (ס"ק כב): "שמילא מים. כתב הע"ש ונר' מדברי התוס' דאם מלאו חש"ו מים מותר ליהנות מהן והטעם דאין עושין כלל לדעת ישראל עכ"ל, ועמ"ש סי' שס"ב ס"ז דדוקא במוצא חפץ שנאבד אמרינן שעושה להנאת עצמו משא"כ בכיבוי כמ"ש סימן של"ד סכ"ה בב"י וא"כ ה"נ אם מילא מים לצורך עצמו אף בעכו"ם מותר ואם לצורך ישראל אף בחש"ו אסור ואם בא לומר דמיירי במכירו ולא גזרינן שמא ירבה בשבילו זה לא נרמז בדברי התוס' לכן נ"ל דלא דק ולא עיין ברא"ש שם שכתב בהדיא דגבי אבידה לא נעשה האיסור בשביל ישראל וכן כונת התוס'".

והביא דבריו בביאור הלכה.

וכך כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' שיח אות יא):

"'מעשה שבת' שעשה חרש שוטה וקטן"

"שם: אבל דבר הנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למוצ"ש מיד יבוא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשביל זה, ועוד שהישראל לא ישמע לו שאין אדם חוטא ולא לו. ולפי"ז בחרש שוטה וקטן שאין סברות אלו, דינם כדין נכרי שעשה מלאכה בשבת, ואם עשו לצורך אחרים, אסור ליהנות מהם עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, ואין נפק"מ אם עשו בשוגג או במזיד, ואם עשו לצורך עצמן מותר לאחרים ליהנות מהם אף בשבת גופא".

"אמנם אם ציוהו הגדול לעשות עבורו מלאכה, או שעושה על דעתו ובנוכחותו של הגדול, דין המלאכה כאילו עשהו הגדול, שאם היה מזיד באמירתו להם אסור לו לעולם (ואפילו הם עשו בשוגג או בלא ידיעת האיסור כלל), ובשוגג מותר במוצ"ש לאחר שימתין שיעור 'בכדי שיעשו'".

"וכל זה אפילו בקטן שלא הגיע לגיל חינוך, אבל תינוק שאינו בר – הבנה (עד גיל שנתיים או שלש) קיל טפי, ודינו נתבאר לקמן סימן שמ"ג אות ד' וה' עיין שם היטב".

ומסיק: "ועל כן נראה שאם שוטה עשה על דעת עצמו כגון שכיבה והדליק תאורת חשמל וכד' מותר ליהנות ממנה, אבל אם עשה על דעת אביו, כגון שקודם כיבה את החשמל ומעצמו הדליק את החשמל בגלל גערות אביו – אסור ליהנות מהדלקתו".

אמנם בהערה (81) התיר עוד יותר: "לפי חריפותו, וכדלקמן סי' שמ"ג אות ז', וכל שאינו בר הבנה אין שייך כלל 'ציווי' ו'על דעת' ו'כוונה לצורך אחרים'. וה"ה נמי בחרש ושוטה אם הינם שוטים גמורים ואינם ברי הבנה כלל שאינם מבינים כלל מהו 'ציווי'. אמנם להכשילם בידים אסור, כמבואר בפמ"ג (שם), וראה עוד להלן סי' שמ"ג אות י'".