חבל נחלתו יט ד
סימן ד
מוסק, מושק
א. המוסק כמוגמר להרחה
המוסק הוא חומר המופרש מבעל חיים שמשתמשים בו לריח טוב גם בהקטרה, ומערבים אותו באוכלים.
נאמר בברכות (מג ע"א):
"אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים".
מפרש רש"י:
"שהוא מן חיה – מן הרעי של חיה".
ובתוספות הרא"ש פרש:
"חוץ ממוש"ק הואיל ומין חיה הוא. י"א שהוא זיעת החיה, והנכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבץ מתחלה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק".
וכך כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ט ה"א):
"כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה, כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה, וכיצד מברך על ריח טוב, אם היה זה שיש להריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים, ואם היה עשב או מין עשב מברך בורא עשבי בשמים, ואם לא היה מן העץ ולא מן האדמה כגון המור שהוא מן החיה מברך בורא מיני בשמים, ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג או תפוח מברך שנתן ריח טוב בפירות, ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמים יצא".
והוסיף הרמב"ם בהלכה ב:
"אין מברכין על המוגמר עד שתעלה תמרתו, וכיצד מברכין עליו, אם היה זה הנשרף שנתן ריח מעץ מברכין בורא עצי בשמים, ואם היה עשב עשבי בשמים, ואם היה ממין חיה וכיוצא בה מברך עליו בורא מיני בשמים".
וכ"פ הטור (או"ח סי' רטז):
"ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המור שהוא מין חיה מברך בורא מיני בשמים".
והעיר הבית יוסף (או"ח סי' רטז):
"ומ"ש ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המור שהוא מין חיה מברך בורא מיני בשמים. פשוט שם שעל המושק מברכין בורא מיני בשמים".
וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רטז ס"ב):
"אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים; ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים; ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים; ואם היה פרי ראוי לאכילה, מברך: הנותן ריח טוב בפירות. והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו, אבל אם נטלו לאכלו ולא נתכוון להריח בו, אף על פי שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך; ועל כולם, אם אמר: בורא מיני בשמים, יצא; הילכך על כל דבר שהוא מסופק בו, מברך בורא מיני בשמים; על אגוז מוסקאט"ה ועל קניל"ה וקלא"וו וכל בשמים שהם לאכילה, מברך שנתן ריח טוב בפירות".
וכ"פ הלבוש (או"ח סי' רטז ס"ב):
"ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המור שקורין מוס"ק ובל"א פיז"ם והוא בא ממין חיה, יש אומרים שהוא זיעה מן החיה ויש אומרים שהוא דם הנצרר מן החיה בין עורה לבשרה, מברך בורא מיני בשמים".
ואף המשנה ברורה (ס"ק ז) פסק:
"כמו המוס"ק – ובלשון לעז פיז"ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים".
ב. האם המושק הוא המור הנזכר בתורה ובשיר השירים
כתב הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"א ה"ג) ביחס למרכיבי שמן המשחה:
"המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ, והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בו בני אדם, והקדה היא הקושט, וקנה בושם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי".
אבל הראב"ד השיג:
"המור הוא הדם הצרור. א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף".
וסיוע גדול לדעת הרמב"ם קיבץ בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן רטז):
"ה שטה ל': והנכון שחיה ידועה היא כו'. נ"ב: זה דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות כלי בית המקדש, והסמ"ג בעשין קס"ו, והראב"ע בפירוש התורה והגאונים, ורבינו סעדיא גאון, כמו שכתב בשמם רבינו בחיי ז"ל. והערוך בערך מר פירש, מר בלשון יון מוסקו, והוא מסכים אל פירוש הרמב"ם ז"ל, ואחר כך כתב מר, מסתירו".
"ו שטה ל"א: ואחר כך מתייבש ונעשה ממנו המר כו'. נ"ב: ובזמן הקיץ בחמימות הגדול כשהיא מהלכת בין האילנות, מגררת בנפח ההוא והדם יוצא צרור, ולוקטין אותו בני אדם מבין העשבים, וכן הזכיר הכתוב בו לשון לקיטה, אריתי מורי. רבינו בחיי ז"ל שם".
וא"כ סיעת ראשונים גדולה סברה שהמור הוא מעין הפרשה של חיה מסוימת אותו כינו מוסק או מושק.
וכן כתב רבינו יונה (ברכות לא ע"ב ד"ה חוץ):
"אינו מה שנקרא מור בתורה שאותו מעשבי בשמים הוא כמו שכתוב (שה"ש ה, א) אריתי מורי עם בשמי אלא זה מין חיה".
וכן הפרישה (או"ח סי' רטז ס"ק ג) מביא שרבינו יונה (שהתיר את המוסק באכילה) הוא עצמו סבר כי מור של תורה הוא צמח ולא מהפרשת חיה.
הרמב"ן (שמות ל, כג) חלק על הרמב"ם וכתב כראב"ד שהמור אינו המוסק:
"מר דרור חמש מאות – הסכימו המפרשים והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק. ור"א השיב כי איננו בשם אף על פי שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב (שה"ש ה א) אריתי מורי, שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר. ואולי כן הוא בהיותו לח, ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו. ואמר וידי נטפו מר, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים".
"ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה. גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס. ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת. ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור".
"ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור, אינמר"נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג א) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון. ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי, זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא".
"והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו (שה"ש רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד. ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות, וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח)".
"ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שה"ש ה ה), יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור, ופירשו בו (מגילה יג א) שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו". ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד), שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור".
כתב במור וקציעה (או"ח סימן רטז):
"שם. כמו המור שהוא מין חיה. עיין ב"י שר"ל מוסק (הוא מה שקורין בלשון אשכנז פיזום, וגדל בבטן חיה) שאמרו בגמרא, וצ"ל שמן חיה, כך היא גירסת ספרינו, ופירושו שהוא שמן (בו' נקודות, או נקוד המ"ם בחירק, ר"ל שמוצאו מן חיה) הבא מחיה ידועה, שבגופה נמצא שמן זה המריח מאד, וקראו רבינו בעה"ט מור, נמשך על דעת קצת המפרשים שאמרו שזהו מר דרור הנזכר בתורה [שמות ל, כג], וכבר בטל הרמב"ן ז"ל עה"ת [שם] דבריהם. והאמת הברור, שמור, ומר דרור של תורה, הוא מין צמח, ובושם הגדל בעץ (ומעיד עליו הכתוב [שה"ש ה, א] אריתי מורי, וכן [שה"ש ד, ו] הר המור), והיא בעל שרף, ונקרא מירהא בכל הלשונות, וברכתו כברכת הלבונה. וכן הם חברים בכתוב [שה"ש ד, ו] אל הר המור ואל גבעת הלבונה".
וכך כתב מלבי"ם (שמות ל, כג):
"בשמים ראש. בשמים מובחרים, מר דרור, לדעת הרמב"ם הוא מוס"ק דם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיגו דאיך יתכן שיקטיר דם טמאה, וכתב הכ"מ שנשתנה לעפר, ועיין בא"ח (סי' ר"ג) ובמג"א שם ובשו"ת נוב"י מהד"ת (סי' ב'), ודעת הראב"ד והרמב"ן שהוא מין עשב או עץ מריח, ודרור היינו נקי מתערובות".
וכן כתב הפרי מגדים (או"ח מש"ז סי' קלב):
"ועיין שם בהלכות כלי המקדש [פ"א] הלכה ג' מור דם חיה, השיג הר"א ז"ל דם חיה טמאה, ותירץ הכסף משנה דנשתנה ונעשה עפר. עיין מ"א סימן רי"ו אות ב', ולהר"מ בהכרח מוסק מותר לאוכלו, דבעינן מן המותר בפיך. ולהר"א והרמב"ן [שמות ל, כג] מור מין עשב המוזכר בשיר השירים [ה, א], אין ראיה להתיר מוסק. ומה שכתב הכסף משנה [כלי המקדש שם] צ"ע".
ג. המושק באכילה
כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סי' לה):
"י"א שהמוש"ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק. והר"ז [רמ"ה] הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה"ר יונה ז"ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואף על גב שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר, הכא נמי אף על פי שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה".
וכך כתב בתוספות הרא"ש (ברכות מג ע"א):
"וה"ר מאיר היה אוסר אותו באכילה מפני חשש דם, וה"ר יונה כתב דאפשר לתת בו טעם ולומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן, תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור ואף על פי שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל בתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר, הכא נמי אף על פי שמתחלה היה דם כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואף על פי שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר, ונ"ל שצריך להביא ראיה על זה".
ובנו, הטור, כתב באו"ח (סי' רטז):
"מור הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא י"א שהוא זיעת חיה והנכון בעיני שחיה ידועה היא ויש לה כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המור והרמ"ה היה אוסר לאכלו משום חשש דם וה"ר יונה כתב שאפשר ליתן בו טעם להתירו דפירשא בעלמא הוא אף על גב דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכת איסור אף על פי שהאיסור נמוח בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש דיינינן ליה כמו דבש, הכא נמי אף על פי שתחילתו היה דם בתר השתא אזלינן וא"א הרא"ש ז"ל כתב על דבריו ונ"ל דאפילו ראייתו צריכה ראייה".
כתב הפרישה (או"ח סי' רטז ס"ק ו):
"דיינינן ליה כמו דבש הכי נמי אף על פי וכו'. ומסיק רבינו יונה ואף על פי שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר".
והב"ח (או"ח סי' רטז ס"ק ב) כתב על ערעור הרא"ש על דברי רבינו יונה:
"ונראה לי דאפילו ראייתו צריכה ראיה. נראה דהרא"ש מודה אם נעשה פירשא מותר אלא דמי הוא הנביא שהגיד שנעשה פירשא דשמא האיסור נותן טעם לשבח בהיתר וטעם כעיקר דאורייתא".
אמנם בכנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן רטז) כתב:
"נ"ב: ובעל שלטי הגבורים בפרק השוכר את הפועל [ע"ז ל"ב ע"א אות א' בא"ד ויש כאן מקום עיון. ועיין ברכות ל"א ע"ב אות ב'] הכריח כדברי רבינו יונה ז"ל דמותר לאכלו. וכן עמא דבר".
"ועיקר ראיית השלטי גבורים היא מכך שמותר להריח בו ואין זה נחשב ריח של איסור ומברכים עליו כמבואר בברכות (מג ע"א) וא"כ איך תקנו שיברכו על דבר האסור באכילה".
וכן בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן רטז אות ז) הוכיח מכך שהתירו לברך על המוסק:
"שטה ל"ב: והר"י ז"ל כתב, שאיפשר ליתן טעם להתירו דפירשא בעלמא הוא כו'. נ"ב: והכי מסתברא, מדהתירו חכמים להריח בו ולברך ודאי שהטעם כרבינו יונה, משום דפירשא בעלמא הוא. שלטי הגבורים בע"ז פרק השוכר את הפועל (דף שפ"א ע"ב) [ל"ב ע"א סק"א]. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, שמנהג פשוט הוא להתיר המר באכילה, ומעשים בכל יום להשליכו תוך המרקחות ומיני מתיקות לריח טוב".
וכן הט"ז (סימן רטז ס"ק ב) סיים להיתרא:
"ולע"ד תמוה דהא יש ראיה ברורה להיתר ממ"ש הרא"ש בס"פ כ"ה בחלב טריפה במעי כשירה דכתב ר"ת דאם הוא קרוש הוי כפירשא בעלמא א"כ ה"נ כיון שנקרש על הבהמה נעשה פירש' דמה לי תוך הבהמה או ע"ג הבהמה אידי ואידי פירש' בעלמא הוא".
ובפרי מגדים במשבצות זהב האריך מדוע המוסק מותר.
המגן אברהם (ס"ק ג) נשאר בצ"ע אם מותר לאכול את המוסק.
אמנם בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן רטז אות ט) דן בדברי רבינו יונה והרא"ש ומתיר:
"ונ"ל שאפילו ראייתו צריכה ראיה כו'. נ"ב: אמר המאסף: לא ביאר הרב ז"ל מאיזה טעם ראייתו צריכה ראיה. ונ"ל שטעמו מפני שסובר דמאן לימא לן דאם נפל בדבש דבר טמא שמותר מפני שמחזירו לדבש, כדי שממנו נקח ראיה להתיר המר. וק"ל שלכאורה נראה שדברי רבינו יונה מבוארים בפרק אין מעמידין דף ט"ל ע"ב, דאמרינן התם: דבש למאי ניחוש, אי משום עירובי מסרח סרח. ופירש הר"ם ז"ל, אי משום איערובי דבר טמא, איסרוחי מסרח. ושמא הוא ז"ל מפרש שמא איערב בו יין וכדפרש"י, אבל בשר נבילה או דבר איסור שאינו יין לא מסרח ואשבוחי משבח. אי נמי הוא מפרש כפירוש ראשון של הר"ן, אי משום איערובי דבר טמא ואיסרוחי מסרח, הילכך לא מערבי, ע"כ. ולפי זה אם ראינו שעירבו אסור. אי נמי סובר דמהתם ליכא ראיה, דהתם במשקה העשוי מדבש איירי כדמקשינן התם אי משום בישולי גויים דבר הנאכל כמו שהוא חי הוא, ואיפשר דדוקא בבישול אי מערבי ביה דבר טמא אסרוחי מסרח, אבל בלא בישול אשבוחי משבח".
"אך קשה, שראיתי להרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ד, הובאה בבית יוסף א"ח סימן תס"ז, וז"ל: ודבש בפסח לא ראיתי אדם נוהג בו איסור משום חששא דעירוב קמח דלא שכיחא, וגם נתבטל קודם הפסח, ואם באנו לאסור אותו משום חשש תערובת נאסור אותו כל השנה, די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש. וה"ר יונה כתב שאפילו שנותנין בו בשר נבילה, כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן, ע"כ. הרי דמסכים לדברי הר"י ז"ל, וכאן כתב דראייתו צריכה ראיה. ויש לדחוק ולומר דה"ק, אם באנו לאסור דבש משום תערובת ניחוש גם כן כל השנה, אלא ודאי דבכל השנה לא חיישינן לתערובת איסור, ואף בפסח לא חיישינן לתערובת קמח. ומ"ש וה"ר יונה כתב, לא שכן שהוא דעתו, אלא אגב ארחיה כתב דלדעת הר"י שרי אפילו מערבין בה קמח מפני שחוזר לדבש. ובתשובה חלק א"ח סימן שנ"ה הארכתי עוד בביאור תשובת הרא"ש ז"ל, עיין שם".
"ומיהו קשה לי על ראית רבינו יונה ז"ל דלא דמי הא להא, דבשלמא בדבר שמערבין בו בשר נבילה שנותנין תוך ההתר דבר איסור יש כח בדבש להחזירו בדבש, אבל הכא במר שאין מערבין בו כלל אלא המר עצמו שהוא האיסור נתייבש, מאן לימא לן שמותר. ואיפשר שלזה כיון הרא"ש, אף על פי שאין לשונו מוכיח כן. ויראה שרבינו יונה ז"ל אינו מוכיח משם אלא דבתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא, וכיון דמוכח מהתם דהתם בתר השתא אזלינן, ה"ה הכא דבתר השתא אזלינן, וכיון דבתר השתא אזלינן פשיטא דהשתא הוי עפרא בעלמא ולא אסיר ושרי. ואם לזה כיון רבינו יונה ז"ל, איכא למידק עליה למה לא סייע דבריו מתלמוד ערוך במסכת תמורה פרק כל האסורין [ל"א ע"א], דאמרינן התם בסוף הפרק: א"ל אביי אדרבא איפכא מסתברא, ע"כ לא פליג ר"א עליה דרבנן אלא ברימה דאיקרי אדם, אבל גבי ביצה לא, אימת גדלה לכי מסרחא, כי אסרחא עפר בעלמא הוא. ופרש"י: ולכשהסריחה פקע איסורא דהא עפרא עלמא הוא, הלכך מותר שיצא אחרי כן, ע"כ. הרי מבואר דהאיסור בעצמו אפילו לא נתערב, כל שנעשה עפרא בתר השתא אזלינן. וכן ראיתי להר"ן בע"ז פרק אין מעמידין, עלה דההיא דאמרינן דבש למאי ניחוש אי משום איערובי אסרוחי מסרח, כתב: ואחרים פירשו אי משום איערובי, שדרך הוא בדבש לערב בו עד שלא נימוח ונימוחו לתוכם וחוזרים דבש, ליכא למיחש להכי, לפי שהמערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר, כדאמרינן פרק כל האיסורין, אפרוח ביצת נבלה מותר, אימת קא גדיל לכי מסרח, ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא, ע"כ".
"ונ"ל שרבינו יונה ז"ל לא היה גורס שם בפרק כל האיסורין כגירסת רש"י והתוס' ז"ל, אלא היה גורס כגירסתנו דגרסי אבל גבי ביצה לא דאפילו ר"א מודה וכו', ולא היה גורס ביצה אימת גדלה לכי מסרחא, כי מסרחא עפר בעלמא הוא. והיה מפרש כדברי התוס', דהא דמחלק בין רימה לביצה לא משום דכי גדלה מסרחא, אלא מטעם אחר, כמו שהקשו התוס', תימא למה הוצרך לומר האי טעמא דאינו אלא לרווחא, דכי נמי אדם לא מקרי רימה מכל מקום לא דמי לביצת אפרוח, אבל למאי דאמרינן התם דאדם מקרי רימה אין צורך לומר דביצה שריא משום דמסרחא אלא משום דלא מקרי רימה, ולכן לא הביא ר"י ראיה מהתם. ובספר מעדני (מלך) [יום טוב] (דף נ"ג ע"ב) [ברכות פ"ו סי' ל"ה סק"ע] כתב דדברי ר"י אינן צריכות ראיה, כיון שהוא מנהג כדבריו".
וכן כתב המשנה ברורה (או"ח סי' רטז ס"ק ז):
"ודע שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא"ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל".
ד. איסור זיעת החתול
כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן רטז אות ח):
"ומ"מ האלגאליא שהיא זיעת חתול, נראה בעיני דלכ"ע אסורה באכילה, דלא שייך לומר שנתייבשה דבלחותה עומדת. ולפי זה צריך ליזהר שלא לאכול האלגאליא או ליתנה תוך מאכלים, והוא הדין שאסור להריח בה ולברך, כמ"ש בעל שלטי הגבורים ז"ל שהבאתי למעלה, שכל דבר שיש איסור באכילתו אין מריחין ומברכין בו. ולא ראיתי נזהרים בזה שלא ליתנה בתוך מאכלים. ואולי כיון דאין נותנים ממנה אלא מעט מזער, אין ספק שהדבר שנתנה בתוכו הוא יותר מס', ומשום מבטל איסור לכתחלה ליכא שאין כונתו לבטל האיסור אלא לתקן המאכל, כי היכי דשרי לחמם באור דבש שנפלו בה נמלים כדי שיהא ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה, שאין כאן משום מבטל איסור, שאין כונתינו אלא לתקן הדבש כמ"ש בא"ח, הביא דבריו רבינו בית יוסף בי"ד סימן פ"ה. ומיהו לא דמי הא להא, דהתם אין התר לאכול הדבש אלא בחימום וסינון והדבש אסורה ועומדת וכדי לתקנה עושין כן, אבל כאן הוא בהפך שהדבר הנשלך בה הוא התר גמור ובא ליתן מהאיסור, בהא ודאי מבטל איסור לכתחלה מיקרי".