חבל נחלתו יט ג
סימן ג
הרהור בברכות ותפילות
שאלה
עריכההאם להרהור הלב ללא חיתוך שפתיים ישנה חשיבות בברכות ובתפילות?
תשובה
עריכהא. במשנה ברכות (פ"ג מ"ד): "בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם".
מפרש הרמב"ם: "...ופירוש מהרהר, חושב, כלומר שקורא קרית שמע בלבו מבלי להניע שפתיו. וחייבהו לברך אחר המזון לפי שהיא מן התורה כמו קרית שמע הוא אמרו יתעלה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ופסק ההלכה שאין דברי תורה מקבלים טומאה, ומותר לו לקרות קרית שמע ולברך לפניה ולאחריה, וכן ברכת מזון אף על פי שהוא בעל קרי. אבל התפלה כבר נהגו שלא יתפלל בעל קרי עד שירחץ במים".
הרמב"ם אינו מכריע בפה"מ האם הרהור כדיבור ואינו נצרך להכריע בכך, משום שבטלו לטבילת בעלי קריין, ומותר לחתוך בשפתיו ובקול.
ב. בגמרא (כ ע"ב) מחלוקת אמוראים בענין הרהור. רבינא אמר שהרהור כדיבור (המאור הקטן ברכות יב ע"א: "פי' ומי שאינו בעל קרי והרהר בלבו ק"ש יצא בדיעבד"), ורב חסדא סבר שהרהור לאו כדיבור. להלכה רוב הראשונים פסקו כרב חסדא – ר"ח (מובא באוה"ג ברכות), תוס' ברכות בשם ר"ח, רא"ש, תר"י שם, מאירי, ראב"ד בהשגות למאור שם, מרדכי, רבנו ירוחם ני"ג סוף ח"א וסוף נט"ז, או"ז ח"א סי' קיז, פסקי רקנטי סי' יב, טור או"ח סי' סב, שו"ע סי' סב ס"ג.
ומבין הראשונים רק הרי"ד והריא"ז בש"ג סוברים לפסוק כרבינא, ולכן לא נעסוק בבירור דעתם1.
ואמנם בדברי חמודות (ברכות פ"ג סי' יד ס"ק לח) כתב: "הלכתא כרב חסדא. כתב בא"ח לפי דעת הירושלמי נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא שנא' אמרו בלבבכם וגו' ע"כ ב"י סי' ס"ב"... אמנם למעשה לא פסקו כירושלמי.
ג. לכאורה, לאחר שנפסק שהרהור אינו כדיבור אין שום חשיבות להרהור, כתחליף למצב שלא ניתן לברך בפה. ובכ"ז מצאנו ברבינו יונה (על רי"ף ברכות ח ע"ב): "לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא. האי דאמרינן בלבו לא במחשבה לבד קאמר דודאי בהרהור לא יצא דהא קי"ל (ד' כ ב) דהרהור לאו כדבור דמי אלא ר"ל אף על פי שלא השמיע לאזנו כיון שחתך בשפתיו יצא". וברור א"כ שפסק שהרהור לאו כדיבור.
ובכ"ז ממשיך: "ואומר מורי הרב נר"ו שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתים התפלה יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה יש לו להרהר בלבו, וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה. דאמרינן הכי במדרש אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי והגיגי ר"ל המחשבה שאם היה ר"ל דבור אפילו לבשר ודם אין לומר בינה בדבר ששומע אלא מתוך שאינו אלא במחשבה אמר לשון בינה. וכן נראה מהפסוק שאומר בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני דמשמע שהדבור דבר אחד והמחשבה דבר אחר".
ועי' דרכי משה הקצר (או"ח סי' סב, א).
ד. הדרישה (או"ח סי' פה, א) הביא: "וז"ל ר' יונה בפ"ב דברכות ד' (י' ע"ב) (ח: ד"ה לא)... ".
"ותמה עליו ב"י ז"ל הא אסור להרהר במבואות המטונפות ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אינם נקיים אבל טינוף אין בהם ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו והשתא שהוא אנוס ואי אפשר לנקות אינו רשאי לבטא ממש אבל מכל מקום יכול להרהר כיון שאינו טינוף גמור עכ"ל וכן כתב מורי בהגהותיו להרי"ף ור' יונה. ולא משמע לי לחלק בכך דכל שאינו נקי היינו מקום טינוף. אבל נראה לי שמעולם לא היתה כוונת הרב ר' יונה ז"ל שיהרהר בלבו נוסח הברכה כמו שהבינו הם דזה ודאי אסור, אלא רצה לומר יהרהר ויחשוב בלבו שחשקו ותאותו לעשות ברכה זו או תפילה זו בכל לב ובכל נפש כראוי אלא שאינו רשאי כיון שאין ידיו נקיות ואז מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו וזה שאמר המדרש אמר דוד ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי דהיינו מחשבתי הטובה שכל חשקי ותאותי היתה לקיים ולשמור מצותיך שלא היה אפשר באותו זמן לכך בינה מחשבתי הטובה וקח אותה תמורת המעשה אבל לא שהיה מהרהר ומכוין בלבו כל נוסח הברכה דזה ודאי איסור גמור וק"ל".
"וב"י בסימן ק"א (עמ' שפב ד"ה כתב) כתב ז"ל ארחות חיים אם אתה אנוס מחולי או דבר אחר ואינך יכול להתפלל אמור בלבך שנאמר אמרו בלבבכם עכ"ל ויש לפרשו נמי על דרך זה שכתבתי וק"ל".
כאמור הדרישה רצה לומר שאינו מברך בלבו נוסח הברכה אלא רק אומר את תוכנה וחושב על כך שרוצה לברך. וכ"כ באליה זוטא (סי' סב ס"ב): "ומכל מקום יהרהר חיוב הברכה או התפלה שהוא מחוייב לעשות ויצטער על שאין יכול לעשות, אז הקדוש ברוך הוא מקבל ההרהור זה כאילו היה מתפלל במקום נקי, של"ה".
ה. השולחן ערוך (או"ח סי' סב) פסק בסעיף ג: "צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו".
והוסיף השו"ע בסעיף ד: "אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, יצא". וכאן א"א לומר כדרישה כי נוסח ק"ש מן התורה, וקשה להסביר שמהרהר שהוא רוצה לקיים אבל אינו יכול.
והרמ"א הגיה על סעיף ד: "ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת (ב"י סי' כ"ה)".
נראה מדברי השו"ע והרמ"א שבמקום אונס יהרהר בלבו את נוסח התפילה או הברכה ובכך יצא ידי חובה.
וכ"פ הלבוש (או"ח סי' סב ס"ד): "מיהו אם מחמת חולי או אונס אחר, קרא קריאת שמע בלבו יצא, שהרי הבין מה שהרהר".
וכדי שלא נטעה הוסיף ג"כ בסעיף ה: "ואף לכתחילה יעשה כן שיהרהר ולא יוציא בשפתיו, אם הוא במקום שאינו נקי וטהור לגמרי ואינו יכול לנקותו מחמת איזה אונס, יהרהר בלבו דהרהור כדיבור דמי".
נראה שהבינו שמחלוקת האמוראים היא לכתחילה ומחלוקתם בדרבנן, ומדאורייתא יוצא בהרהור, ואף רב חסדא מסכים שבשעת הדחק יוצא בהרהור ועל כן פסקו כן.
ו. הט"ז (סי' סב ס"ק א) הסיק מדברי הרמ"א: "ואף לכתחלה יעשה כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה וכן יש ללמוד ממ"ש ב"י בסי' פ"ה בשם ר"י".
ובעולת תמיד (סי' סב ס"ד) הוסיף: "כתב הרא"ם בתשובה ח"א סימן מ"א השומע קריאת שמע ולא קרא יצא ידי חובתו, והר"ם אלשקאר [סי' י] כתב שלא יצא ידי חובתו, ולמאן דסבירא ליה דאפילו בהרהור יצא מכל שכן שיצא בכאן"...
וכן המגן אברהם (שם ס"ק ב) הוסיף: "כגון בית האמצעי של מרחץ שמותר להרהר ואסור לדבר כמ"ש סי' פ"ד ובשל"ה דף ס"ו כ' דמ"ש תר"י שיהרהר בלבו היינו שיחשוב בלבו שמחויב לברך ויצטער על כך על שאינו יכול לברך עכ"ל אין ל' תר"י משמע כן". והקשה כקושיה לעיל על הדרישה.
והאריך הברכי יוסף (או"ח סי' סב ס"א. דין ד. הגהה): "...וראיתי להרב מהר"י זיין בספר תשובותיו שערי ישועה כ"י א"ח שער א' סימן ד' שנשאל הנעור בלילה וצמא לשתות ואינו יכול לקום לרחוץ ידיו, כיצד יעשה בברכת המים. והעלה דיקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי ויברך וישתה ואין צריך לרחוץ ידיו, עכ"ד. וכן ראיתי שהעלה הררדב"ז (בח"ב) סי' ל"ח. ואולם לפי מאי דכתבינן (ד) בעניותין לעיל סי' ד' אות ח' בשם מהרח"ו ומהר"ם די לונזאנו דכפי הזוהר אסור לברך כשרוח רעה עודנו עומד על ידיו, נראה פשוט דלא מהני בנקיון כפיים במטלית וכיוצא, דלהעביר רוח רעה צריך נטילת ידים ג' פעמים. ועל כן אם הוא אנוס שאינו יכול לרחוץ העיקר שיהרהר הברכה בליבו, וכמ"ש הרב טורי זהב בדין זה (ס"ק א). ואף דאסור להרהר במקום מטונף, מכל מקום אם דוכתא דאיניש נקי יהיה, אך גברא הוא דלא חזי מפני רוח רעה, וכיוצא, יכול להרהר הברכה בליבו, כמ"ש הרב ט"ז, ודלא כמאן דאסר גם בזה. והגם דאיכא מאן דסבר דהרהור לאו כדיבור דמי אפילו באונס, אנן בתר מרן וסיעתו גרירנא, דשרו באונס. ועוד דהרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ז) והסמ"ג (עשין כז דף קי"א ע"א) ס"ל דאם בירך כל הברכות בליבו יצא, כמ"ש מרן בב"י לקמן סי' קפ"ה. וכדאי הם הרמב"ם והסמ"ג לסמוך עליהם בשעת הדחק, דהוי בדיעבד. וראיתי להרב מהר"י זיין בספר פרח שושן א"ח כלל א' סוף סימן י"ד, שרצה לומר דאיכא לא תשא אף במהרהר בליבו, וסמוכות שלו מדברי הרב של"ה דף קפ"ח, שכתב אפילו על המחשבה אמרו במכילתא לא תשא וכו' שלא יקבל וכו', ע"ש. ולבי מהסס בדבריהם2. ומ"מ אין זה עניין למי שהוא חייב בברכה, וכמו שכתב הרב פרח שושן עצמו בתר הכי, ע"ש ודוק. וירא שמים יאנוס וידחוק עצמו לעמוד על עומדו וירחץ ידיו ג' פעמים ויברך ברכה שלימה כתקנה".
משמע מסיעת פוסקים אלו שיוצא ידי חובה בהרהור במקום שאינו יכול לברך בפה.
ז. אבל הפרי חדש (או"ח סי' סב ס"ד) כתב: "יצא. דכוותא כתב בסימן צ"ד לענין תפילה בב"י [ד"ה כתוב בא"ח (הראשון)] בשם פסיקתא [דרב כהנא פסקא כה קנח, א מהדורת באבר] ומסתברא שכשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע שחייב לחזור ולקרותה, דהא קיימא לן [סעיף ג] הרהור לאו כדיבור דמי. ועיין במ"ש לקמן סימן קפ"ה בס"ד".
עולה לדבריו שהרהור אינו כדיבור אף בשעת הדחק. וצריך לחזור ולקרוא אם לא עבר זמנה.
רבי עקיבא איגר (על אתר) הקשה: "בפ"ח כ' דמסתבר דאם קודם שעבר זמן ק"ש עבר האונס דצריך לקרות דהרהור לאו כדבור דמי. וק' לי דאם בעבר זמן ק"ש למאי נ"מ אמרי' דיצא. דהא אם גם לא יצא מה לו למיעבד. ומה נ"מ לדינא אם טעו או לא. ודוחק לומר דנ"מ לד' דברים דגם בק"ש יש לו תשלומין ע' לעיל ססי' נ"ח. דבזה כיון דיצא בהרהור בעידן אונס א"צ תשלומין ודוחק". ונשאר בשאלה על הפר"ח, שאם אומרים שיצא א"א לומר שחייב לחזור אם לא עבר זמן ק"ש. וכן משמעות השו"ע והרמ"א לעיל, שאינו צריך לחזור אע"פ שחזר האונס.
אולם המשנה ברורה (סי' סב ס"ק ז) הסיק כפר"ח: "יצא – האי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר ק"ש בלבו, והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה, אבל בעצם אינו יוצא בזה על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחוייב לחזור ולקרותה [הסכמת רוב אחרונים ועיין בביאור הלכה]".
והוסיף בביאור הלכה: "עיין במ"ב במה שכתב ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה, והפמ"ג רצה לצדד ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי' הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד".
ועולה מדברי המשנ"ב ש'יצא' בלשון השו"ע אינו שיצא י"ח לגמרי אלא צריך לחזור על התפילה או הברכה אם עבר האונס ועדיין הוא בחיובו.
ח. וכן בערוך השולחן (סי' סב ס"ז) באר: "וזהו כונת רבותינו בעלי הש"ע אם מחמת חולי או אונס וכו' יצא כלומר דאע"ג דהרהור לאו כדיבור דמי מ"מ כשא"א בענין אחר יצא בזה כלומר דטוב משלא לקרות כלל דהכי אמרינן לרב חסדא דלכן בעל קרי מהרהר בלבו כדי שלא יהא כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ע"ש ובודאי אם עבר האונס או החולי בתוך הזמן ק"ש יחזור ויקראנה בפיו אלא דלא שכיח וזהו שכתבו אח"כ ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי וכו' כלומר דמשום דמקודם אמר יצא לשון דיעבד לזה אומר דאין כאן לכתחלה ודיעבד דודאי גם בדיעבד לא יצא בהרהור מי שיכול לדבר, אלא דאותם שאינם יכולים לדבר יוצאים בזה ובהם אפילו לכתחלה כיון שא"א בענין אחר ולכן גם במקום שאינו נקי לגמרי אסור מפני הספק לדבר בפה ובהרהור מותר וכן מי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולקום ממטתו הוא משוקע בשינה והוי כלא אפשר ומהרהר הברכה בלבו [ט"ז סק"א] אבל במקום מטונף לגמרי גם בהרהור אסור [כנלע"ד ובזה מתורץ קושיות הא"ר סק"ב]".
עולה למסקנת המשנ"ב וערוה"ש שהן בק"ש והן בברכות הרהור לאו כדיבור, ואין להרהור חשיבות שיצא ידי חובה.
ט. לגבי ברכות פסק הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ז): "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו".
והסכים עמו בהגהות מיימוניות (ס"ק ג) שכתב: "פ"ב מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות דברי הכל יצא". וכן הכס"מ הסכים עמו. ונראה שדעתם שבשאר הלכות הרהור כדיבור לפחות בדיעבד.
וכתב על כך בבאר יהודה (הל' ברכות שם): "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. ע"כ. ועיין בכ"מ וכבר כתבתי בזה בס"ד בפ"ב מהל' ק"ש דנ' שסובר הרמב"ם דהא דפליגי אמוראי אי הירהור כדיבור דמי או לא ה"ד במידי דכתיב בי' דיבור ולהכי פליגי אי הירהור הוי כדיבור או לא משא"כ במידי דלא כתיב בי' דיבור כלל בודאי יצא גם בהירהור לכ"ע ועיי"ש".
נראה – לפי הרמב"ם וסיעתו – שבברכות אפילו אינו אנוס אם הרהר בלבו יצא.
המגן אברהם (סי' קפה ס"ק א) העיר לגבי ברכת המזון: "אבל אם הרהר בלבו לא יצא, ונ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי". ונראית כוונתו שיצא לגמרי ידי חובה.
וכתב על דבריו הפרי מגדים באשל אברהם: "עיין מ"א. עיין סימן (כ"ב) [סב] במ"א א' ב'. ודעת הר"מ ז"ל פרק א' מברכות הלכה ז' כל הברכות (אף ברכת המזון) יוצא בהרהור, רק קריאת שמע פרק (ק"ב) [ב] מקריאת שמע הלכה ח' דלא יצא בהרהור. ואפשר קריאת שמע, שמע בכל לשון [ברכות יג, א], שמע מינה הרהור לא, דלא שייך בהרהור בכל לשון. אבל המחבר פסק כאן ובסימן ר"ו סעיף ג' דלא כוותיה. ועיין לבוש בסימן ס"ב [סעיף ה] הרהור כדיבור, וכאן [סעיף ב] כתב וברכת [דברים ח, י], משמע בפה. איני יודע מהיכן משמע, דאי וברכת בכל לשון שמע מינה הרהור לא, הא כתב הב"ח [ד"ה גרסינן] דלאו מיותרא קא דאיק, יע"ש. ובחדושינו [ראש יוסף] ברכות ט"ו (ב') [א] [ד"ה משנה] הארכנו בזה. וכבר כתבנו [סימן עו משבצות זהב אות א ד"ה אם] דאם נאמר דבאונס יצא, דאפשר הרהור כדיבור, אלא שחז"ל אמרו שלא באונס לא יצא, א"כ בספק ברכות אם ירצה יהרהר ויפה עושה, נראה לי דלא שייך בהרהור לא תשא, ואי"ה בפתיחה לברכות [אות ב] אבאר עוד".
וכן החיי אדם (ח"א כלל ה סט"ז) פסק: "צריך להוציא הברכה מפיו ולהשמיע לאזניו. ובדיעבד אפילו לא השמיע רק שהוציא מפיו, יצא. ואם לא הוציא כלל מפיו רק שהרהר בלבו, צריך עיון. ולכן אם הוא אנוס ודחוק לשתות בלילה וכיוצא בו והוא במקום שמותר בהרהור ואסור בדבור, כדלעיל כלל ג', מותר לסמוך על זה ויהרהר הברכה בלבו. ואם המקום מטונף לגמרי שאסור אפילו בהרהור, אזי יהרהר בלבו שמצטער על שאי אפשר לו לברך, וה' יראה ללבב. עי' בכ"מ פ"א מהל' ברכות שכתב דמשמע דדעת רמב"ם דיצא בהרהור לבד, ובמ"א סי' ק"א ס"ק ב' ובסי' קפ"ה, ובט"ז סי' ס"ב (ועיין מה שכתבתי בכלל ג' סי' א' בנ"א ס"ק ב' דמשמע דדעת תר"י דמותר להרהר הברכה)".
י. אמנם המשנה ברורה (סי' קפה סק"ב) פסק שלא יצא ואין להרהור משמעות מעבר לכך שיקבל שכר אבל אין זו ברכה. וז"ל : "בשפתיו – אבל אם הרהר בלבו לא יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן".
יא. אבל בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' קפה ס"ד) פסק:
"אם היה אנוס בחליו והרהר כל ברכת המזון בלבו, ועבר האונס, אינו חוזר לברך ברכת המזון. דשמא הלכה כדעת הרמב"ם והריא"ז דהרהור כדיבור דמי, וכבר יצא ידי חובה. והדין כן אפילו באכל ושבע שחיובו בברכת המזון מן התורה. [ואף דספק דאורייתא לחומרא, מכל מקום יש ספק גם לגבי לאו דלא תשא של ברכה לבטלה, שלדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך ברכה לבטלה איסורה מן התורה, וכיון דלא שייך להעמידו על חזקת חיוב שחייב לברך, דאין חזקה מועילה אלא בספק במציאות, אבל לא בספק בדין כמו לגבי הרהור, יש לחוש לברכה לבטלה, ולכן אינו חוזר]. וכל שכן אם הרהר ברכת נפשות בלבו, או ברכת על המחיה, אשר יצר, וכדומה, שאינו חוזר לברך. אבל אם הרהר ברכה ראשונה בלבו, יאמר ברוך שם כבוד וגו', שיש בזה היסח דעת מההרהור, ואחר כך יחזור לברך בפיו. אבל אם היה אנוס וקרא קריאת שמע בהרהור הלב, אם עבר האונס חוזר וקורא קריאת שמע. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שט, ובמילואים שבסוף הספר]".
ונלענ"ד שמן הראוי לנהוג כמו הילקוט יוסף בברכות3.