חבל נחלתו יח נו

סימן נו- קרבנות שקרבו במדבר

שאלה

אלו קרבנות נהגו בזמן הליכת ישראל במדבר ארבעים שנה ומדוע קרבנות אחרים לא נהגו?

הקדמה

נאמר בשבת (פז ע"ב): "תא שמע, ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא: אותו יום נטל עשר עטרות; ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים".

ונראה לנו בדרך כלל להסביר שמיום זה והלאה קרבו הקרבנות על הסדר, הן קרבנות הציבור והן קרבנות היחיד, הן העבודות התמידיות והן אותן שבאות בזמנן, אבל בהתבוננות נוספת אין הדברים כן.

עוד שנינו בגיטין (ס ע"א): "דאמר רבי לוי: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, [ס ע"ב] ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה". ואף פרשיות אלו הנזקקות לסידור המשכן מן הסתם נהגו ולא פסקו.

ומפרש רש"י:

"פרשת כהנים – אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם".

"פרשת לוים – קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הלכות לוים וי"א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא".

"פרשת לוים – הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר".

"פרשת טמאים – ויהי אנשים וגו' משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א"כ לא יטהרו".

"ופרשת שילוח טמאים – וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם".

"ופרשת אחרי מות – אף על פי שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת".

"ופרשת שתויי יין – לפי שמאותו היום ואילך נאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא".

"ופרשת נרות – בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק".

"ופרשת פרה אדומה – לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה".

מתוך הפרשיות שנאמרו אנו מבינים שבכ"ז היה דירוג מסויים עד שנהגו כל הלכות המקדש שהרי פרשיות אלו נאמרו עם הקמת המשכן והסתגלות עם ישראל לקיום כל מצוותיו. מתוך כך יש לבדוק מה לגבי כל הקרבנות האם הן נהגו מיד עם הקמת המשכן או מסיבות שונות נהגו רק חלקית במדבר ורק עם כניסתם לארץ התחילו לנהוג אותם.

א. האמור בתורת כהנים

נאמר במשנה במנחות (פ"ד מ"ג): "הפר והאילים והכבשים והשעיר (רע"ב: הבאים בגלל הלחם. וכולן עולות, חוץ מן השעיר שהוא חטאת) אינן מעכבין את הלחם (רע"ב: שאם הביאו שתי הלחם של עצרת בלא הקרבנות הללו, מקודשין) ולא הלחם מעכבן. הלחם מעכב את הכבשים (רע"ב: הנך כבשים הן שני כבשים דשלמים שהוזקקו לתנופה עם הלחם) והכבשים אינן מעכבין את הלחם (רע"ב: שאם לא נמצאו כבשים מביאים שתי הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים) דברי רבי עקיבא1. אמר שמעון בן ננס: לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים, שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם (רע"ב: שהרי לא היה להם לחם במדבר אלא המן), אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם. אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו2"...

מפרש ר' עובדיה מברטנורא:

"שכל האמור בחומש הפקודים – בספר במדבר. כגון קרבנות מוספים האמורים בפרשת פנחס, קרבו במדבר".

"וכל האמור בת"כ – דהיינו בספר ויקרא. לא קרבו במדבר. והנך כבשים האמורים באמור אל הכהנים כגון הנך שבעה כבשים ופר ואילים דעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר3".

צריך לשים לב ששיטת ר' שמעון שונה למעשה מבן ננס. לפי בן ננס הכבשים והמוספין שקרבו עם שתי הלחם קרבו במדבר. ואילו לפי ר' שמעון כל הקרבנות שקרבו עם שתי הלחם לא קרבו במדבר.

טעמו של ר' שמעון, מדוע הנאמר בויקרא לא קרב והנאמר בחומש במדבר קרב – לא מבואר. הרמב"ם באר בפה"מ שכך היתה קבלה בידי ר' שמעון, לעומת זאת בתפא"י נתן טעם משום שבפר' אמור לפני הציווי על העומר נאמר "כי תבואו אל הארץ"(ויקרא כג, י).

ואולי יש מחלוקת בין הטעמים, לפי טעם תפא"י רק העומר ושתי הלחם שלא קרבו במדבר אף קרבנות הבאים עמהם לא קרבו. וכן כתב רבינו גרשום: "חובה על הלחם. סמוך ללחם (שני כבשים) מה ת"ל על הלחם שלא נתחייבו בכבשים האמורים כאן בתורת כהנים קודם שנתחייבו בלחם דהיינו לאחר כניסתן לארץ".

אולם לפירוש הרמב"ם צריך לדון אלו קרבנות לא קרבו. שהרי בכל הספר (ויקרא) נזכרים קרבנות כגון חטאות ציבור ויחיד בפר' ויקרא, וכגון בפר' אחרי קרבנות יום הכפורים. וכך כתב בספר החינוך (מצוה רצט): "אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחומש הפקודים כלומר בספר במדבר סיני קרבו במדבר, והאמור בתורת כהנים כלומר בספר ויקרא לא קרבו במדבר, משבאו לארץ קרבו אלו ואלו". וצ"ע האם עפ"י הטעמים השונים יש כאן מחלוקת או לאו.

ומצאתי בהעמק דבר (ויקרא כג, ח) בפר' אמור באיזכור של קרבנות חג הפסח: "והקרבתם אשה לה'. לא ביאר הכתוב כמה, ומזה דרשו אם אין פרים הביא כבשים, דאי אפשר לומר דבמדבר לא הביאו כל המוספין עד שנאמר פרשת מוספין בערבות מואב, שהרי שעיר ראש חדש קרב בשמיני לדעת חז"ל שהנשרף היה שעיר ר"ח, והיה להם הכרח ע"ז כמש"כ לעיל במקומו (י' ט"ז בהר"ד). אמנם לפי הפשט אף על גב שהוזהרו להקריב במדבר במועדים, מכל מקום לא הוזהרו להקריב אותו הסך שבארץ ישראל אלא איזה אשה, ומש"ה בעצרת שכבר הקריבו שתי הלחם לא כתיב מוספין כלל, ואף על גב דעומר ושתי הלחם לא קרב במדבר כדתנן במנחות [מ"ה ב'] שכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר, היינו שלא היו מוזהרין להשיג עומר ושתי הלחם מתבואת הארץ, אבל אם היה מזדמן במשך ארבעים שנה עומר ושתי הלחם מנחה חדשה הביאו גם במדבר, ועי' מש"כ לעיל ב' י"ד. ודוגמא לזה איתא בבכורות ד"ה ר"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר, ואיתא שם דאי הקדישו קדשו, ואין הפירוש דאם הקדישו לשלמים, דא"כ מאי קמ"ל הלא הוא חולין והיה לר"ל לומר לא קדשו בכורות במדבר, אלא ה"פ דאע"ג שלא קדשו מרחם, מכל מקום אם הקדישום לשם בכור קדשי, אלא שהוצרכו לקדש משום שלא נצטוו ע"ז. ומעתה אם הזדמן להביא שתי הלחם לא נצטוו להקריב מוספין עוד שהרי הוא אשה, אבל מכל מקום היו מקריבין המוספין בשלימות מצד הידיעה למשה מהר סיני שכך יהיה הצווי, ומש"ה הקריבו שעיר ר"ח גם כן".

משמע לדבריו שיכלו להקריב קרבנות של תורת כהנים במדבר אלא שלא נתחייבו ויכלו לחייב עצמם בכך. ומשמע שכל זמן הליכתם במדבר לא נתחייבו לא בעומר ולא בשתי הלחם ולא בכל הקרבנות הנלוים עמהם.

אמנם הרמב"ן מצמצם עוד יותר קרבנות שהקריבו במדבר כאמור בפר' פנחס (במדבר כח, ב): "וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג ב), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל טו ב), ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם".

ובפר' אמור כתב הרמב"ן (ויקרא כג, ב): "אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר, ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים (לעיל טז לד) ויעש כאשר צוה ה' את משה, שעשה כן במדבר. והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י) כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו', אבל הימים עצמם נוהגים מיד". היינו לשיטת הרמב"ן על המוספין של רגלים ומועדים לא נצטוו אלא בסוף הליכתם במדבר, ומאז התחילו להקריבם עוד קודם כניסתם לארץ בניגוד למועדים עצמם שנהגו במדבר. (ותימה קצת שאינו מזכיר דברי ר' שמעון במנחות).

ב. קרבן תמיד במדבר

בבבלי חגיגה (ו ע"א) נאמר: "אמר אביי: בית שמאי, ורבי אלעזר, ורבי ישמעאל – כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר (שמות כד, ה: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת) עולת ראייה הואי (רש"י: על שם ויחזו את האלהים). ובית הלל, ורבי עקיבא, ורבי יוסי הגלילי – כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי. (רש"י: חובת כל יום ויום, ולא גמרינן מינה)... רבי אלעזר דתניא: עלת תמיד העשיה בהר סיני, רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל – שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה".

ומפרש רש"י:

"ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר – לשון תימה, ומשמע שלא הקריבו, לפי שנזופין היו".

"שבטו של לוי – הקריבוה משלהם".

מרש"י משמע שהיו נזופים מחטא המרגלים4, ורק שבט לוי שלא חטא הקריב (ואעפ"י ששבט לוי לא חטא בעגל אבל במרגלים לא נזכר מאומה5).

וכעין דבריו כתב המאירי:

"בפרשת פנחס נאמרה פרשת התמידין ואף על פי שנאמרה בואתה תצוה לא נאמרה שם אלא למלואים ונשנית בפנחס להיותה צואה לדורות שמא תאמר והרי בפרשת תמידין של ואתה תצוה נאמר בה חקת עולם לדורותיכם ונראה לנו משמועה של פרק זה שלא נאמר שם לדורותיכם אלא על שבט לוי והם הקריבוה כל ימי עמדם במדבר ולא ישראל ואף על פי שנצטוו עליה מ"מ סמכו על הקרבתם של שבט לוי והוא שאמר הנביא לישראל הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר בית ישראל".

והקשה בטורי אבן (חגיגה שם): "שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבו אותו. ק"ל במה נפסלו ישראל להקריב תמיד משלהן אף על גב דמומר לע"ז אין מקבלין ממנו קרבן לא חובות ולא נדרים ונדבות כדאמ' בפ"ק דחולין מ"מ הני מילי בשלא שב אבל בשב ל"ל בה כדאמ' בפ"ק דזבחים (דף י"ב) אכל חלב והפריש קרבן המיר דתו וחזר בו הואיל ואידחי אידחי משמע אבל אם חזר בו ואח"כ הפריש שפיר דמי וישראל הא שבו בתשובה. ויש לי ליישב קצת דבפ"ב דמועד קטן (דף טו ע"ב) מיבעי' לן מנודה מהו שישלח קרבנותיו ורצה ר"י למפשט מכל אותן מ' שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן, והקשה התוס' מנלן דשלחו קרבנותיהם ופי' שמא יש להוכיח הכי מן הפסוק ולא פי' מהיכא. ונ"ל דר"י פשט לה אליבא דר' ישמעאל מדאמר בפ"ק דחולין (דף ט"ז) שבתחילה כלומר במדבר נאסר להם בשר תאוה אלא שהיו צריכין להקדיש ולהקריב חלב ודם ולאכול הבשר ונ"ל התם מקרא כדפי' רש"י ותוס' שם. וכיון שכן ש"מ דשלחו קרבנותיהן אף על גב דמנודין היו אבל ר"ע פליג התם אדר"י דבשר תאוה לא נאסר כלל וא"ל לדידי' דמנודה אינו מביא קרבן לפיכך אזל לטעמ' דאמ' הכא ישראל שעשו העגל ועבדו עבודה זרה נזופים ומנודין היו למקום לפיכך א"א להקריב עולת תמיד שהוא קרבן צבור משלהם אלא שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז ולא היו מנודין הן הקריבו משלהן. ונראה דלזה כיון רש"י שפי' ומה אני מקיים הזבחים כו' לשון תימה ומשמע שלא הקריבו לפי שנזופים היו".

וא"כ הטורי אבן מסיק שהיו נזופים מחטא העגל ולא מחטא המרגלים. וכן הרש"ש (חגיגה ו ע"ב) כתב: "שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז כו'. מכאן ראיה לפרש"י ביבמות (עב) דנזופין הוי ממעשה העגל ולא כפירוש התוס' שם ממעשה דמרגלים מדקאמר הכא שבטו ש"ל של"ע ע"ז. גם מש"כ עוד שם שעל מעשה העגל אמר הקדוש ברוך הוא סלחתי. תמוה דאדרבה במרגלים מצינו לשון זה ולא בעגל ובהגהותי לש"ר פנ"א אות ד' במ"ת הארכתי בזה בס"ד".

והנצי"ב במרומי שדה (חגיגה ו ע"ב) מתרץ: "והא דאמר כאן ר' עקיבא שלא היו מקריבין, היינו קרבנות צבור ומשום שנזופין היו, פי' ולא היה אז יעודים, כדאי' בב"ב דף קכ"א שלא היה דבור עם משה. ובפ' תצוה במצוה דתמידים כתוב ונועדתי שמה לבני ישראל וגו', ומוכח דשלא בשעת יעוד אין מקריבין. מיהו שבטו של לוי שלא עבדו את העגל לא ניזופו במרגלים, דהנזוף במרגלים היה עליו הגזירה וביום פקדי וגו', וזה לא היה בשבט לוי".

ולפי דבריו מתרץ את המחלוקת שלויים שלא עבדו את העגל גם לא ניזופו במרגלים ולא היתה עליהם גזירת מיתה במדבר. ועי' ספר דף על הדף (חגיגה ו ע"ב).

עולה שקרבן תמיד קרב במדבר מכוחם של שבט לוי.

וכך כתב בספרי זוטא (במדבר ט, ה):

"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישר', יכול שלא היו מקריבין אמ' ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל מקריבין היו יכול משל צבור היו מקריבין ודאי אמ' הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל (עמוס ה כה) מלמד שלא היו מקריבין אין לי אלא לענין הפסחים, מניין את מרבה חטאות ואשמות ושאר כל קרבנות צבור אמרת ככל אשר צוה ה' כן עשו מקריבין היו. – אי אפשר לומר שהיו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבחים ומנחה הגשתם וגו' מלמד שלא היו מקריבין ואי אפשר לומר שלא היו מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו הא מה הדבר מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב [משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכשרי ישראל סמוכין לו]".

ועולה לפי ספרי זוטא כי כל קרבנות ציבור קרבו במדבר אלא שהמקריב אותם היה רק שבט לוי והצטרפו אליהם כשרי ישראל.

ג. נסכים במדבר

בקידושין (לז ע"ב) מחלוקת תנאים: "במאי קמיפלגי? בקירבו נסכים במדבר קא מיפלגי, ר' ישמעאל סבר: לא קירבו נסכים במדבר, ור"ע סבר: קירבו נסכים במדבר".

מפרש רש"י:

"ר' ישמעאל סבר לא קירבו נסכים במדבר – ואף על גב דכתיב במילואים (שמות כט) וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב ביה נסכים בעולת התמיד בקרבן ציבור הוא דהוו אבל היחידים לא נתחייבו בנסכים אלא מביאת הארץ ואילך לאחר ירושה וישיבה".

"ור"ע סבר קירבו נסכים – ליחיד במדבר משקרבו לרבים, הלכך על כרחך אי להטעינה נסכים לבמה גדולה לא אצטריך קרא שכבר טעונה ועומדת וביאה האמורה כאן לא הוזכרה אלא מפני במת יחיד שהותרה בביאתן לגלגל כל י"ד שנה ובא הכתוב להטעינם נסכים".

עולה שמחלוקתם האם יחיד שהביא קרבן בנדבתו במדבר – שלמים או עולה, האם היה חייב להביא עימה נסכים או לאו.

ובהדר זקנים (במדבר טו, ד) מפרש: "והקריב את קרבנו מנחה לה'. תימא מה ראה הכתוב לתלות נסכים בביאת הארץ והלא מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנעו מלהקריב זבחים ועולות ונסכי תמידין ושלמי צבור שבאים חובה ליום שאין קרבן בלא ניסוך. וא"ת לא היה להם יין במדבר הרי שנינו בספרי שתגרי אומות העולם מוכרין להם צדה ויין כי עדיין לא נאסר להם יין עד שגזר פנחס ואפי' תאמר נהגו בו איסור א"א שלא הוציאו יין לנסכים. מה זה תימא הלא מחלוקת הוא בשחיטת קדשים בין רי"ש ור"ע. מר סבר קרבי נסכים במדבר. ומר סבר לא קרבי. וביחיד קא מיפלגי. אבל קרבנות צבור דברי הכל נסכים כתיב בהו ותלה הכתוב נסכים בביאת הארץ למר לבמה גדולה ולמר לבמה קטנה שלא נהגה במדבר".

וכך מבאר את המחלוקת בתורה תמימה (במדבר פרק טו הערות א, ב):

"א) עיקר פרשה זו איירי בדיני נסכים, ופירש"י במה גדולה היא במת צבור ובמה קטנה היא במת יחיד, ותוס' פירשו דבמה גדולה נקראת שעת איסור הבמות ובמה קטנה שעת היתר הבמות, ובאות הסמוך נבאר ענין זה".

"ב) הנה באמת מצינו שגם במדבר קרבו נסכים כדכתיב בפ' מלואים (פ' תצוה) וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב שם נסכים, אלא שאותם הנסכים היו בקרבנות צבור וכאן איירי בקרבנות יחיד, דבהו לא נתחייבו בנסכים רק מביאתם לארץ, וזו היא כונת ר' ישמעאל בקדושין ל"ז ב' דס"ל לא קרבו נסכים במדבר, אשר לכאורה הוא פלא דמפורש להיפך בפ' מלואים כמש"כ, אלא כונתו שבקרבנות יחיד לא קרבו, וראיה לפי' זה ממ"ש בספרי, אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל, בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ, וזה כמש"כ. – ועיין בזבחים קי"א א' ס"ל לר' ישמעאל דפסוק זה בא להורות צורך נסכים בבמה גדולה, ור"ל שבא ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר, ומשבאו לארץ נתחייבו בהן ובבמת צבור ולא בבמת יחיד, ור"ע ס"ל שבא להורות צורך נסכים בבמה קטנה, דס"ל דאגדולה לא אצטריך דהא במדבר נמי קרבו, והבאנו דעתו בדרשה הקודמת, וכבר בארנו ענין זה. ופירשו התוס' דבמה גדולה קרי שעת איסור הבמות ובמה קטנה – שעת היתר הבמות, ורש"י פירש דבמה גדולה היא במת צבור ובמה קטנה היא במת יחיד, ולפי מש"כ מבואר דעיקר כפי' התוס', יען כי בבמת צבור גם ר' ישמעאל מודה שקרבו במדבר, וא"כ לא בא פסוק זה לחדש דבר זה, ויש עוד לפלפל בזה".

ועי"ע רש"ר הירש ומלבי"ם (במדבר טו, ב). וכאמור לעיל לפי דעת הרמב"ן לא קרבו כלל נסכים במדבר.

ד. לחם הפנים במדבר

במנחות (צה ע"א): "איבעיא להו: לחם הפנים נפסל במסעות, או אינו נפסל במסעות? רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: נפסל, וחד אמר: אינו נפסל".

וכן בירושלמי (יומא פ"ד): "רבי יהושע בן לוי אמר אין לחם הפנים נפסל בשעת מסעות רבי יוחנן אמר לחם הפנים נפסל בשעת מסעות ר' חייה בשם רבי יהושע בן לוי [במדבר ב יז] כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתם אינו נפסל אף בנסיעתם אינו נפסל".

ומשמע שכל שנותיהם במדבר היה להם לחם הפנים.

וכ"נ מתוספות (מנחות מה ע"ב): "קרבו כבשים בלא לחם – פי' בקונטרס שלא היה להם אלא מן וקשה דבפ"ב דיומא (עה:) מוכח דאומות העולם היו מביאין להם מיני מאכל ובפ' שתי הלחם (לקמן צה.) נמי מוכח שהיה עמהם לחם הפנים במדבר והיו מקריבין מנחת העומר ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכתיב כי תבואו אל הארץ ור"ע לטעמיה דכי תבואו לאו דווקא"...

ואולי צריך להסביר כדברי הנצי"ב שלא נתחייבו ואם רצו יכלו להביא.

ה. קרבן פסח במדבר

נאמר בשמות פרק יב פסוק כה: "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת". ופסוקים אלו מתייחסים לקרבן פסח.

ונאמר בספרי במדבר (בהעלותך פיסקא סז): "ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וגו' (עמוס ה כה) ר' שמעון בן יוחי אומר ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך (דברים לג י) ואומר ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי (שמות לב כו) ישראל עבדו עבודה זרה ושבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה שנאמר כי שמרו אמרתך (דברים לג ט) ואומר כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים וגו' (יהושע ה ה) ישראל לא היו מולים ומי היה מל שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו (דברים לג ט)".

וכתב ר"א אבן עזרא (שמות יב, כה): "והיה. עתה פירש כי שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני, כי מצוה עליונה היתה. ולא עשו פסח אחר במדבר, כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות. ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש, אין להם רק המן לבדו".

ומוסיף ראב"ע (שמות מ, ב): "והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון6. ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם, מתי עשה קרבנות החג. כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (שמות יג, ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם, ו). ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (שמות יב, יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש. כי היה ביום הראשון נסעו מגושן. ועוד, כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב. דבר גדול היה, שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד".

ועוד מוסיף ראב"ע (ויקרא ז, לח): "להקריב את קרבניכם לד' במדבר סיני כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני. וכבר הראיתיך שמזבח שבנה משה על חלושת עמלק הוא בחורב והוא הר סיני, ושם ישבו ישראל שנה פחות עשרה ימים, כי כן כתוב, ובמדבר לא הקריבו עולות, כי כן אמר הנביא הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל (עמוס ה, כה), גם לא עשו פסח כי אם במצרים, ושנית בהר סיני, כי במדבר לא היו להם מקנה, ואחר שנסעו מהר סיני לא מלו בדרך, והנה רובם ערלים, ובעבור אכילת פסח מל אותם יהושע".

מתבאר לדברי ראב"ע כי ישראל בכל שנות המדבר לא עשו פסח פרט לאחד בשנה השניה, ואף לא אכלו מצות במדבר, וכן לא הקריבו קרבנות ציבור במדבר!

הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך (פ"ט) כתב כמה הסברים לציווי על פסח ראשון במדבר: "ויתכן שהוצרך למצוה זו, בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ, דכתיב (שמות יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת, ועוד נאמר שם (שם יג ה) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו, כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם, ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון. והנה אמר תחילה "והיה כי תבאו אל הארץ", לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות, ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר".

"ועל דעת רבותינו, לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה, כמו שמפורש ביבמות (עא ב)".

"אבל בספרי (בהעלתך סז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה. דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה) ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני, כי המקרא מיותר, ודי במה שיאמר 'ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה', אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, והוא גנותן. ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים. או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול. אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני, כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת. אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו, שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום, וכבר נאמר בהם (שמות יב יז) לדורותיכם חוקת עולם".

ברמב"ן מספר פירושים לגבי קרבן פסח במדבר. לפי פירושו הראשון קרבן פסח נהג במדבר. לפי פירושו השני פסח נהג בפעם היחידה בתחילת השנה השניה לצאתם ממצרים ורק בשנה זו עד ימי יהושע. לפי הסבר אחד משום שלכל אחד נולדו בנים ועבדים שלא יכלו למולם בדרך, או משום שנתעצלו בדרך.

וכך כתב בקצרה חזקוני: "ויעשו את הפסח רבי יוסי אומר לא עשו ישראל פסח במדבר אלא אותו בלבד. והטעם לפי שבאותה שעה היו חונים במקום אחד ויכולים היו למול הזכרים הילודים להם כדי שלא תעכב להם מילתם מלאכול בפסח אבל מכאן ואילך שהלכו במדבר ולא מלו הילודים להם משום חולשא דאורחא וסכנת הנימול שיניעוהו בדרך כדכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם מארץ מצרים לא מלו ומילת זכריו מעכבתו לאכול בפסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו לפיכך לא עשו פסח. ורבותינו אמרו לפי שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היה להם יום צח למול".

מעמת את הברייתות המזרחי (רא"ם, שמות יב, כה) ומביא שני פתרונות לסתירה שבין המדרשים:

"[והיה כי תבואו אל הארץ] תלה הכתוב עבודה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדיבר. במכילתא. ומה שאמר בספרי (במדבר ט, ה וברבינו שם ט, א): "ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר כו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד"ומייתי לה רש"י בפרשת בהעלותך (רש"י במדבר ט, א). צריך לומר, שהברייתות הללו חלוקות בהכרח, דאם לא כן מה גנות היא זו, והלא לא נתחייבו במצוה זו אלא מביאתן לארץ ואילך, ופסח שעשו ישראל במדבר, לא נעשה אלא על פי הדיבור. אלא על כרחך לומר, שהבריתא של ספרי סוברת שנתחייבו במצוה זו אפילו במדבר, וקרא ד"והיה כי תבאו אל הארץ"מפרש לה אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל (קדושין לז ב) דאמר: ["ביאה] דכתב רחמנא גבי תפילין למה לי", לומר לך "עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ", הכי נמי – עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. ומה שלא עשו פסח במדבר אלא בשנה שניה בלבד, אינו אלא לפי שהיו רובן ערלים, מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כל ארבעים שנה שהיו במדבר, לפי שהיו נזופים בעון המרגלים, כדאיתא ביבמות (יבמות עב א) ובחגיגה וכתיב (פסוק מח) "וכל ערל לא יאכל בו"והיינו גנותן. ומכל מקום אינן חוטאין במה שלא עשו אותו, דהא ערל אסור באכילת הפסח. והבריתא של מכילתא סוברת כאידך תנא דתני דבי ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם לאחר ירושה וישיבה, אף כל – לאחר ירושה וישיבה. ומה שהקריבו פסח במדבר בשנה השנית ופסח בגלגל בימי יהושע, קודם שנכבשה ונחלקה הארץ, לא עשו אלא על פי הדיבר, ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומלת זכריו מעכבתו מלאכול הפסח, כמו ששנינו במכילתא ומייתי לה ביבמות. אי נמי, יש לומר שהבריתא של ספרי אינה חולקת עם הבריתא של מכילתא, ששתיהם סבורות שלא נתחייבו במדבר אלא אותו פסח שנעשה בשנה השנית ואותו שנעשה בגלגל בימי יהושע בלבד על פי הדבור, דסבירא להו כי האי תנא דאמר שכל מקום שנאמר ביאה אינו אלא אחר ירושה וישיבה, ודקשיא לך אם כן כיון שמן הדין לא היה להם לעשותו, מה גנות היה להם. יש לומר, דהיינו גנותם שנשתהו ליכנס לארץ עד ארבעים שנה מפני עון המרגלים ולפיכך לא נצטוו, ואם היה זוכים ליכנס לארץ מיד, היו מצווים מיד, זהו שטת התוספות בפרק קמא דקדושין (קדושין לז ב)".

עולים מדבריו שני הסברים לשיטות השונות. לפי ההסבר הראשון הברייתות חולקות ולפי הספרי היה ראוי שיוכלו להקריב אלא מפני שהיו נזופים בגלל חטא המרגלים ולא מלו בדרך לא הקריבו, ולפי המכילתא לא נצטוו על פסח אלא בארץ ישראל, ובמדבר בשנה ראשונה נצטוו כהוראת שעה ולכן אף שהיו להם בנים ועבדים שלא נמולו – עשו פסח במדבר. ולפי ההסבר השני אין כאן מחלוקת ולכו"ע נתחייבו רק לאחר ירושה וישיבה ובכ"ז יש להם גנות בכך שהתעכבו עד שנכנסו לארץ.

ועי' בדף על הדף (פסחים ג ע"ב, ח ע"ב) עיון בענין מי שאין לו קרקע לגבי קרבן פסח ואיך עשו פסח במדבר והלא לא היתה להם נחלה.

ו. בין עבודת המשכן במדבר לעבודת המקדש בארץ ישראל

בשו"ת הרשב"ש (סי' נז) מסכם את כלל עבודות המשכן שנהגו במדבר. וז"ל:

"ועל ענין הדלקת המנורה והסדרת לחם הפנים וקטורת והקרבנות אם נהגו במדבר או לאו. בפ"ק דחגיגה תניא עולת תמיד העשויה בהר סיני, ר' אליעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו [עבודה] זרה והם הקריבוה. פירוש רבי אליעזר סובר דלא קרבה כלל, ורבי עקיבא סבר דקרבה אבל לא הקריבוה ישראל אלא שבטו של לוי. וא"ז הרמב"ן ז"ל כתב בחידושי התורה שלו בפרשת אמור אל הכהנים שלא הקריבו ישראל מוספין במדבר, וכן כתב בפרשת פנחס".

"ובנסכים נמי נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בפ"ק דקידושין, דרבי ישמעאל סבר לא קרבו במדבר ורבי עקיבא סבר קרבו במדבר, והרמב"ן ז"ל תופס בפשיטות בפרשת פינחס שלא קרבו נסכים במדבר, והחכם הגדול ראב"ע ז"ל כתב בפרשת תצוה זה לשונו, ועל דרך הסברא שלא הקריבו ישראל הזבחים רק בסיני לבדו ויום הכפורים בשנה השנית, וכ"כ על עבודת אהרן ויעש כאשר צוה ה' את משה, וכן כתוב הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר, כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמנה ושלשים שנה ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו י"ד אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בכל יום ותוספת בשבת ובמועדים. ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו, כי בקדש היו ושם ישבו כי כתוב והם ביישוב, ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג והיה לכולם מקנה רב, עכ"ד החכם, זכה להסכים לדעת רז"ל".

"ומנין שלא היה שם תמיד ולא היה שם לחם הפנים ולא קטורת ולא הטבת נרות, שכך אמרינן בפרק אמר להם הממונה, אביי הוה מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול כסדר שסדר עד לבסוף וכו'. וזהו סיוע לדבר החכם ז"ל שהכל צריך להיות כסדר וכמו שמוכיחים בגמרא מהמקראות, וכיון שאין שם תמיד אין שם נרות ולא קטורת ולא בזיכי לבונה שהם עם לחם הפנים".

"ואף הפסח לא הקריבו במדבר אלא בשנה השנית. וכן אמרו בספרי ויעשו בני ישראל את הפסח, בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא עשו במדבר אלא פסח זה, והטעם לפי שהיו כמנודים לפני המקום ולא נשבה להם רוח צפונית, ולא היו מלין אלא ביום שמנשבת בו רוח צפונית, ואעפ"י שאין אנו נזהרים מזה משום שכבר דשו בה רבים שומר פתאים ה' כמו שזכרו ז"ל בפרק הערל. והגנות שלהם היה שמפני חטאם בתלונת מרגלים לא נשבה רוח צפונית. וכן פירש א"א מהרשב"ץ בפירוש התורה שלו שקראו לוית חן".

"אבל קשה לכל זה מה ששנינו בפרק התכלת לדברי בן ננס שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר קרבו כבשים בלא לחם, כלו' כבשי עצרת בלא ב' הלחם, אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר והאמור בתורת כהנים אינו קרב במדבר, והאמור בפרשת פנחס כגון הנך דמוסף והאמור בתורת כהנים כגון ז' כבשים ופר ואלים וב' כבשים דשלמים, והכי נמי איתא בברייתא בגמרא התם, ופרש"י ז"ל התם דקרבו נמי נסכים בלא לחם אם כן הקרבנות ומוספים ונסכים קרבו במדבר, אלא שיש חילוק במקצתן, ולא עמדתי על טעמם מפני מה קרבו קצתם וקצתם לא קרבו עד יבא ויורה צדק. ובפ"ק דקדושין כתב רש"י ז"ל שנסכי צבור קרבו אליבא דכולי עלמא ובנסכי יחיד הוא דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא".

הרשב"ש נשאר בשאלה מדוע לפי המשנה חלק מהקרבנות לא נהגו במדבר ואילו לפי הראשונים המפרשים כל קרבנות הציבור לא נהגו במדבר. והנצי"ב בדרשותיו עונה עליהן.

בפירושי הנצי"ב השונים למקרא מצאנו טעם עפ"י הדרש.

בהעמק דבר בסוף פרשת משפטים (שמות כג, כה) מפרש: "ועבדתם את ה' אלהיכם. זהו עבודה המיוחדת לגבוה במזבח שהוא משפיע מזון הארץ, ולא נחשוב שאין צריך עבודה כלל, ועולם כמנהגו נוהג גם בלי עבודה, ע"ז הזהיר הכתוב דבעינן עבודת הקרבנות שהוא משפיע פרנסה בארץ ישראל. וכ"ז הוא בא"י, אבל בהיות ישראל במדבר לא הוצרכו לקרבנות וכדאי' בחגיגה ד"ו ממקרא במיכה הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, והיו ניזונים בזכות משה ובזכות התורה שהיו עוסקים הרבה, מש"ה לא כתיב לעיל ועבדתם וגו', ועי' בהר"ד כ"ה כ' מש"כ באורך בזה"7.

וכן מוסיף במטיב שיר (שיר השירים פרק ד, ודברים דומים מאד כתב בהרחב דבר שהזכיר):

"והנה בארץ ישראל היה תכלית קרבנות בשביל פרנסה משא"כ במדבר לא היה אלא משום ונועדתי שמה לבני ישראל, היינו להעלות אהבת ישראל לפני ה', כמש"כ בביאור ב' פרשיות של תמיד היינו בפ' תצוה ובפ' פנחס, ההבדל בלשון הפרשיות המורה על שינוי התכלית דבמדבר היה בשביל אהבה, ובא"י היה בשביל פרנסה, והיינו דכתיב אהבת כלולותיך, בשעה שהיית כלה אהבתיך ביותר. ומפרש עוד הנביא היאך מכונה ישיבת ישראל במדבר בשם כלה, דההבדל בין כלה היינו ימי שבעת ימי המשתה מלאחר הנשואין, הוא בשלשה דברים, א' דהאשה אין הבעל מצווה ומחויב להיות אצלה תמיד, רק בג' מועדים מצוה על הבעל לשמח את אשתו כדכתיב ושמחת אתה וביתך ואיתא בר"ה (דף ו') אשה בעלה משמחה. משא"כ כל משך ימי כלולותיה אסור להחתן לזוז ממנה וחייב לשמחה כל שבעת הימים. ב' שאשה מזונותיה תחת מעשה ידיה. מה שאין כן הכלה אף על גב שהחתן מחוייב במזונות משנכנסה לחופה מכל מקום היא אינה עושה מאומה שהרי אסורה במלאכה, וכל עסקה אינו אלא להתקשט ולמצוא חן בעיניו עד שהתירו לכלה ברחיצה אפי' ביוה"כ. ג' דמזונות האשה הוא לפי ערך חיי האיש, או אפילו לפי ערכה אבל כדרך הליכות עולם בתמידות ולא במשתה שמנים, משא"כ כלה, החתן מחוייב לעשות לכבודה משתה לרבים וכמש"כ הרא"ש כתובות (פ"א) שכופין את החתן על זה. וע' מש"כ בספר שמות (כ"א ט'). ובשלשה דברים אלו נשתנה הליכות ישראל במדבר משהיה בארץ ישראל. א' לכתך אחרי, לא כמו בארץ ישראל שהשכינה לא היתה בגלוי לישראל כי אם בשלש רגלים דכתיב יראה יראה, משא"כ במדבר כשרצה הקדוש ברוך הוא לסלק שכינתו מהם, לא הניחו משה ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, והיינו לכתך אחרי דוקא. ב' במדבר, בארץ ציה ושממה ונזונו אך במעשה נסים, וכיד ה' ולא כהליכות הטבע. ג' בארץ לא זרועה. שלא במעשה ידיך הנמשל לזריעה ככה מעשה ידי אשה לאישה. משא"כ במדבר לא היה זריעה כלל. והיינו עבודת הקרבנות היה בא"י בשביל פרנסה אבל במדבר היה בשביל יעוד וקישוט בעיני ה', ומש"ה כשנתנדו במעשה מרגלים פסקו מלהקריב כדאיתא בחגיגה (דף ו') משום שלא היה יעוד. אבל בארץ ישראל לעולם היו מוזהרים להקריב בשביל פרנסה, נמצא דכל משך ימי היותם במדבר היו נמשלים לכלה. ואמר המשורר בשם הקדוש ברוך הוא".