חבל נחלתו יח נז
סימן נז- האם סבור שמותר חייב בקרבן חטאת
שאלה עריכה
אדם שאל את רבו בקשר לפעולה מסוימת בשבת, הרב טעה והתיר לו מלאכה מן התורה בשבת. השואל עשה עפ"י רבו בכמה שבתות האם הוא חייב חטאת, והאם חייב על כל שבת ושבת?
הנ"מ לימינו תהיה שראוי שיכתוב על פנקסו שהוא חייב להביא חטאת, כאמור במסכת שבת (יב ע"ב): "רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".
תשובה עריכה
א. לכאורה, נראה ללמוד זאת מדברי הרמב"ם בהלכות שגגות (פי"ב ה"א):
"כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואף על פי שהם העושין מפני שתלו בבית דין, ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו"...
משמע שכיון שתלו את עשייתם בבית דין הם פטורים מקרבן חטאת.
ב. אבל בהלכה ב מצמצם את החיוב של בית דין: "במה דברים אמורים שבית דין חייבין ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן, כשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עמהן בהוראה ויהיו כולן ראויין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות, וכן אלו ששמעו מפי בית דין אם אמרו לאחרים מותרים אתם לעשות ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם ויהיו העושים שוגגים על פיהם ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא שיעקרו כל הגוף וכשיודע להם ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, בכל אלו המאורעים הוא שהיו בית דין חייבין בקרבן והעושה על פיהם פטור, אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים הרי בית דין פטורין מן הקרבן וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו". עולה לפי דברי הרמב"ם שמי ששאל רב או תלמיד חכם גדול ככל שיהיה ודאי שהת"ח פטור מקרבן והעושה בפועל חייב חטאת. (ועי' בפי"ג ה"א שגם שם הרמב"ם חוזר למקרים שבית דין פטורים והעושים חייבים).
כמו"כ יש להבחין בין השואל בבית דין הגדול או שבי"ד הגדול פסק הלכה לכל ישראל, לבין שואל את רבו בלבד.
ג. אולם קשה, כי לכאורה העושה במקרה זה חושב שהדבר מותר ורש"י נתן טעם ב'אומר מותר' שהוא אנוס, ומי אנוס יותר מעושה על פי הוראת אחרים.
באנ"ת (ערך אומר מותר) כתבו: "העובר על דבר שחייבים על שגגתו חטאת, ואומר מותר באופן שהכיר ולבסוף שכח, כגון שידע מעיקר שבת, היינו שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות, אלא ששכח, ועשה מלאכה בשבת, או שבאופן זה אכל חלב או דם או עבד עבודה זרה, נקרא שוגג לדברי הכל וחייב חטאת (שבת שם ועב ב; סנהדרין סב א וב)".
"אומר מותר באופן שלא ידע מעולם מהאיסור, נחלקו תנאים ואמוראים. יש סוברים שאף זה דינו כשוגג וחייב חטאת (ר' עקיבא, שבת סח ב, ורב ושמואל שם), ויש שפוטרים אותו מחטאת (מונבז שם, ור' יוחנן וריש לקיש שם), כי אנוס הוא ולא שוגג (רש"י בדעת ר' יוחנן וריש לקיש ומאירי שם; רש"י כריתות ב סוע"א), שכיון שלא ידע מעולם לא היה לו לשים אל לבו ולשאול וללמוד, מה שאין כן כשידע ולבסוף שכח, שהיה לו לשים אל לבו (שו"ת חוט המשולש להר"ח מוואלוזין סימן יג. ועיין פני יהושע שבת שם שהוכיח בדעת רש"י שמונבז פוטר מטעם אונס)".
אולם נפסק שלא כמונבז אלא כר"ע. כך פסק הרמב"ם (הל' שגגות פ"ז ה"ב):
"כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת, או שנשבה והוא קטן לבין העכו"ם או נתגייר קטן והוא בין העכו"ם1 אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת היא, וכן חייב חטאת אחת על כל חלב שאכל וחטאת אחת על דם שאכל וכן כל כיוצא בזה בעבודות אלו, וכל היודע עיקר שבת אבל שכח שהיום שבת ודימה שהוא חול אף על פי שעשה בו מלאכות הרבה חייב חטאת אחת על היום כולו וכן חטאת על כל שבת ושבת ששגג בו".
אם כן אף מטעם 'אומר מותר' חייב להביא קרבן חטאת.
במקרה שלפנינו העושה שבא לשאול ודאי ידע מעיקר שבת, ועל כן חייב על שגגתו. ואעפ"י שרש"י נימק 'אומר מותר' משום שהוא אנוס ואף כאן הוא לכאורה אנוס, נראה שאין הלכה כמונבז אלא כר"ע.
ד. וכך כתב בהערה ברשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק, בבא קמא – הערות דף לב עמוד ב הערה 48): "והביא רבינו זצ"ל ראייה לכך ממס' מכות (ו ב) שחלוקים אביי ורבא בנוגע לאומר מותר שהרג שפטור מגלות אם נחשב לקרוב לאונס או לקרוב למזיד. מאידך בחיובי חטאות דכהת"כ קיי"ל שהאומר מותר חייב חטאת (שבת דף סז ב) והיינו שגגת איסור המחייב חטאת. מזה מוכח שלענין חטאת ליכא נפקא – מינה בין שלש השגגות. כולן קרואות שוגג ומחייבות קרבן חטאת"...
ה. ועוד נראה שאף לפי רש"י הפוטר 'אומר מותר' משום שהוא אנוס מחלק בין אומר מותר שהיתה לו ידיעה על שבת והלכותיה לבין אומר מותר שלא ידע משבת מאומה. האחרון הוא אנוס לגמרי, הראשון אינו אנוס גמור – אלא שרבו הורה לו הוראת טעות, ולכן רק לגבי מקרה שלא ידע כלל כמונבז רש"י מנמק משום שהוא אנוס.
ו. ישנו פטור נוסף מקרבן חטאת והוא מדין מתעסק – החושב שעושה מעשה מותר, ומפרש רש"י (סנהדרין סו ע"א): "המחלל את השבת – דחשיב ליה תנא בנסקלין כגון שחללו במלאכה גמורה".
"שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת – כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת, ולא המתעסק".
אמנם הפטור של מתעסק הוא משום מלאכת מחשבת, ומעשה ללא כוונה לעשייתו – פטור עליו בשבת. מה שלא יכול להיאמר לגבי עושה עפ"י הוראת רבו שהוא מתכוין למעשה אלא שנעלם ממנו ומרבו שהוא עושה איסור תורה.
ז. נמצא שמי שעשה עפ"י הוראת רבו בשוגג מלאכה האסורה בשבת ודאי חייב חטאת. ונותר לברר כמה חטאות צריך להביא.
פסק הרמב"ם (הל' שגגות פ"ז ה"ג): "וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה, חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה אפילו עשה הארבעים חסר אחת בהעלם אחת מביא שלשים ותשע חטאות".
במקרה שלפנינו ידע שזו שבת אבל חשב שפעולה מסוימת מותרת ולכן ההעלם שלו הוא המלאכה והשבתות אינן מחלקות כיון שלא נודע לו בינתיים מן האיסור נמצא שצריך להביא רק חטאת אחת על כל השבתות שעשה באיסור.