חבל נחלתו יח נה
סימן נה- פסח שני קרבן יחיד או קרבן ציבור
א. בפסחים (צה ע"א) במשנה: "מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת".
ב. מבאר הרמב"ם (פסחים פ"ט מ"ג): "אמר ה' בפסח שני ככל חוקת הפסח יעשו אותו, אלו לא הוסיף על זה שום דבור היה חייב בשני כל מה שחייב בראשון, אבל לפי שאמר אחר כך בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו מיעט השבתת שאור, ומה שאמר עוד לא ישאירו ממנו עד בוקר מיעט לא יראה ולא ימצא, ובאמרו ועצם לא תשברו בו מיעט לא תשחט על חמץ, לפי שלא היה צריך לכל הפירוט הזה, כי אמרו ככל חוקת הפסח מספיק במקום כולן, וכיון שכפלם הרי הוא כמפרש כאלו יאמר שחוקת הפסח שחייבתי בו אינה אלא זאת בלבד על מצות ומרורים וכו'. ועל דרך זה יהיה פירוש אמרם אין רבוי אחר רבוי אלא למעט".
ומסכם זאת ר' עובדיה מברטנורא: "והשני חמץ ומצה עמו בבית – דכתיב (במדבר ט) ככל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח".
"הראשון טעון הלל באכילתו וכו' – דכתיב (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל".
"זה וזה טעונים הלל בעשייתן – דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט".
עולה שמצוות שבגופו של פסח שוות בין בין פסח ראשון לפסח שני אבל שאר מצוות הפסח שאין בגוף הקרבן אינם שוים, ופטור מהם בפסח שני.
בתוספות יום טוב הוסיף מספר הערות להשוואה בין פסח ראשון לשני:
"מה בין פסח ראשון לשני – שייר דראשון נשחט בג' כתות כדתנן משנה ה' פ"ה ואין הב' נשחט בשלש כתות כדתניא בתוספתא ושייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאיתא בגמ' [דף צ"ו]. תוספות. [ועיין לקמן במשנה ה' בד"ה מקחו וכו']". וא"כ עוד שני דינים לא מתקיימים בפסח שני: ביקור הקרבן במשך ארבעה ימים ושחיטתו בשלש כיתות.
העיר זאת גם בתפא"י. והוסיף (אות יב): "ודוחין את השבת. אבל טומאה אינה נדחה מהשני, דמפני טומאה דחיתו ואיך יחזר ויעשהו בטומאה מיהו שייר גם בבבא זו שבירת עצם ונותר, דשייך בתרווייהו".
שתי ההלכות האחרונות שהזכיר: שבירת עצם ונותר שייכות גם בפסח שני, ונדון עתה לגבי שבת וטומאה.
כתב הרמב"ם בכללי דחיית שבת וטמאה בקרבנות (הל' ביאת המקדש פ"ד ה"ט):
"כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה, שאם לא יקריב היום יקרב למחר ולמחרת מחר, וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ודוחה את הטומאה, ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה".
עפ"י דברי הרמב"ם צריך לדון מדוע פסח שני לא ידחה את הטומאה.
ומלמד בהלכה יב:
"כיצד דוחה את הטומאה, הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת, או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים למת, ה"ז יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה"...
ומוסיף בהלכה טז:
"ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה".
וכן כתב בהל' קרבן פסח (פ"ז ה"א): "רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים, אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה הטמאים עם טהורים, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש".
פסח שני נעשה אף בשבת, אבל דחיית הטומאה בפסח שני נמצאת במחלוקת. בגמרא נאמר (פסחים צה ע"ב): "שבת – אין, טומאה – לא. מתניתין דלא כרבי יהודה. דתניא: דוחה את השבת, ואין דוחה את הטומאה. רבי יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה. מאי טעמא דתנא קמא – מפני טומאה דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה? – ורבי יהודה: התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה, לא זכה – יעשה בטומאה".
"תנו רבנן: פסח ראשון דוחה את השבת, פסח שני דוחה את השבת. פסח ראשון דוחה את הטומאה, פסח שני דוחה את הטומאה. פסח ראשון טעון לינה, פסח שני טעון לינה. דוחה את הטומאה כמאן – כרבי יהודה. ולרבי יהודה טעון לינה? והא תניא, רבי יהודה אומר: מניין לפסח שני שאין טעון לינה – שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, וכתיב ששת ימים תאכל מצות, הנאכל לששה – טעון לינה, שאין נאכל לששה – אין טעון לינה! – תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה".
עולה כי לגבי שבת לפי כולם דוחה את השבת. לגבי טומאה לפי ר' יהודה פסח שני נעשה בטומאה, ולגבי לינה פסח שני אינו טעון לינה.
וכך כתב המאירי (סוכה מז ע"ב): "פסח שני אינו טעון לינה שנאמר בפסח ופנית בבקר והלכת לאהליך וסמיך ליה ששת ימים תאכל מצות פסח הטעון ששה אחריו במצה טעון לינה את שאין טעון ששה אינו טעון לינה והרי פסח שני אף על פי שמצה באה עמו אינו אסור בחמץ וכמו שאמרו פסח שני חמץ ומצה עמו בבית".
צ"ע במחלוקת ר' יהודה וחכמים בפסח שני בטומאה במה נחלקו, כאשר רוב הכהנים טמאים ולכן אין אפשרות לעשותו בטהרה, או כאשר היחיד המביא קרבן טמא בזמן ההבאה בפסח שני.
לפי טעמם של חכמים: 'מפני טומאה (=של מביא הקרבן) דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה', מדובר בטומאת היחיד המביא. אלא שלכך נראה שמסכים אף ר' יהודה הרי פסח זה הוא ודאי קרבן יחיד והיכן מצינו שקרבן יחיד בא בטומאת המביא, ועוד שפסח נאכל כשבא בטומאה, וא"כ וכי הותר לו לאכלו בטומאה לפי ר' יהודה?!
אלא צריך לומר שכלי המקדש או עובדיו טמאים, וא"כ לפי חכמים, אע"פ שלא יכל להביא בפסח ראשון מפני טומאתו, הרי עתה לא יביא בגלל טומאת הכהנים או כלי המקדש, וטענת הטומאה אצל חכמים צריכה בירור, שהסיבה שיעשה בטומאה אינה הסיבה הגורמת לו להידחות מפסח ראשון לשני. נראה על כן שצריך להסביר טעמם של חכמים בדרך אחרת. העיקר הדין פסח שני היה ראוי לבוא בטומאה משום שהוא קרבן שקבוע לו זמן, אבל כיון שנדחה מפסח ראשון, הרי לגבי זה הוא כקרבן יחיד ואינו בא בטומאה אע"פ ששאר הקרבנות שקבוע להם זמן באים באותם ימים כגון קרבנות תמיד או מוספי שבת. ונראה שהטומאה בראשון או שאר דחיות כגון בדרך רחוקה או אונס אחר גורמים שאם פסח שני יכול לבוא בטומאה – מוטב, לחכמים, שלא יבוא כלל.
ומצאתי קרוב לדברי במנחת חינוך (מצוה שפ):
"ודע הא דמבואר בלשון הש"ס מפני הטומאה דחיתי' וכו' לאו דוקא לאיש שנדחה מפני הטומאה בפ"ר אלא אפי' נדחה מטעם אחר כגון בדרך רחוקה או שגג ונאנס וכדומה ובפסח שני הוא טמא נדחה מפסח שני גם כן, ומפני הטומאה דחיתי' וכו' היינו דחזינן דהתורה דחתה אותו מפ"ר מפני הטומאה ע"כ בפסח שני ג"כ אינו עושה בטומאה אבל אין חילוק אם מאיזה טעם נדחה מ"מ פסח שני אינו דוחה טומאה וז"פ. ולא ניתן לכתוב משום פשיטותו".
אמנם בשו"ת יוסף אומץ (לרב חיד"א סימן ו) דן: "מעתה נצא לידון בדבר חדש שאם יבא מלך המשיח סמוך לפ"ב באופן שלא יכול להזות עלינו ג' וז' וכו' כאשר הובא בשאלתין".
ובתחילה רצה להסיק שאין כל ישראל עושים פסח שני, אולם לבסוף הסיק: "וא"כ רבים הבאים לעשות פסח שני גם בטומאה מצו עבדי ליה כיון דלא שייך הך טעמא דמפני הטומאה דחיתיו וכן נראה מדברי התוס' דיומא דף נ"ה בד"ה דוחה את השבת יע"ש דבאמת נראה בהדיא דס' הכין יע"ש".
נראה שפסח שני יש בו צדדים כציבור שהוא דוחה את השבת אבל הוא נחשב כקרבן יחיד ועל כן אינו דוחה את הטומאה, ואפילו אינו טעון לינה.
וכך סיכם הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"י הט"ו):
"מה בין פסח ראשון לפסח שני, הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו, אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה, ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהן, ואין שוברין בהן את העצם, ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו, לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו והם חקת הפסח"...
עי"ע בספר החינוך מצוה שפ ובקרית ספר (הלכות קרבן פסח פרק י).
הערת הרה"ג יעקב אריאל רב העיר רמת-גן:
מניתם בעקבות התוספתא את כל ההלכות שייחדו את פסח מצרים לעומת הפסח לדורות. לענ"ד יש מקום לציין עוד הבדל:
לדעת המנחת ביכורים פסח מצרים היה טעון הלל רק בשחיטתו אך לא באכילתו (החסדי דוד חולק וסובר שגם באכילתו). וכן משמע לענ"ד מרש"י במגילה יד א שישראל לא אמרו שירה במצרים אלא על הים, משמע שעד עתה לא אמרו שירה על גאולתם (ור' טו"א שם). וצ"ל שמה שאמרו שירה בשחיטת הפסח לא היה שירת גאולה אלא שירת אמונה. וכמש"כ ב"אוצרות ההגדה" עפ"י כתבי הרבי מליובאביץ' (עמ' 100) במצרים שחיטת הפסח הייתה עיקר, כי מטרתה הייתה שחיטת אלהי מצרים. לכן עיקר המצוה התבטאה בדם השחיטה על הבתים. אך לדורות אין צורך יותר בשחיטת אלהי מצרים, העיקר הוא אכילת הפסח זכר לגאולתן של ישראל בלילה הזה. ומובן מדוע במצרים לא אמרו שירה על גאולתם, בזמן האכילה, כי טרם נגאלו.
כמו"כ י"ל שהמצה שאכלו במצרים בטרם נגאלו לא הייתה משום איסור חמץ, שהרי הסיבה לחמץ "כי גורשו ממצרים ולא ילכו להתמהמה" עדין לא הייתה, וכמש"כ הר"ן שבמצרים לא היה עדיין איסור בל ייראה ובל יימצא. וצ"ל שחיוב המצה היה מדין קרבן, כדין אכילת קדשים במקדש, שהחמץ אסור בו כל השנה שנ' כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ודומה לזה פסח שני). המצה במצרים סימלה את האמונה בעתיד על הבטחת ה' שיוציאם לחרות. חיוב מצה לדורות הוא תודה על העבר שה' הוציאנו ממצרים בחפזון.