פתיחת התפריט הראשי

סימן מב - קנה חפץ לאחר ונגנב לועריכה

שאלהעריכה

ראובן ושמעון חברים. שמעון היה בחו"ל והתבקש ע"י ראובן לקנות לו מעיל בחו"ל. שמעון קנה מעיל לראובן מכספו והניחו במזודתו. המזודה נגנבה.

האם ראובן צריך לשלם לשמעון את כל ההוצאה, או שעד שהמעיל לא הגיע ליד ראובן הוא שייך לשמעון, ושמעון הפסיד את הממון שהוציא עבור ראובן?

תשובהעריכה

א. אם אדם נותן מעות לשליח ע"מ שיקנה לו חפץ פלוני, מעת משיכת החפץ הוא קנוי למשלח. במקרה שלפנינו השליח התבקש לקנות למשלחו את המעיל אלא שהתבקש לקנות במעותיו, וכספו יוחזר לו לאחר שיעביר את המעיל לבעליו.

כאמור, שליח יכול לזכות עבור משלחו, ולכן נראה לכאורה, שהמעיל היה קנוי לראובן משעת משיכת שמעון בחו"ל, וכיון שלאחר הקניה הוא היה שומר חינם על המעיל ופטור מגנבה, ראובן המשלח – חייב לשלם לשמעון השליח את מלוא הוצאתו. [בימינו כיון ששומר חינם אינו נשבע שבועת השומרים ישנה התפשרות בגובה התשלום].

ב. צריך לעיין מה קובע אם החפץ נקנה לשליח או למשלחו.

גורם אחד הוא דעת השליח למי כיוון לקנות לעצמו או למשלחו. וצריך לעיין האם צריך גם דעת מקנה: האם המקנה 'מפקיר' את בעלותו ולא מעניין אותו למי ייקנה החפץ, או שדעת המקנה קובעת למי ייקנה החפץ.

בב"ק (קב סוע"א-ע"ב) לכאורה מחלוקת בדבר. נאמר שם לגבי שליח למחצית שכר שיחלקו ברווחים כך:

"תנו רבנן: הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין, שעורין ולקח מהם חטין, תניא חדא: אם פחתו – פחתו לו, ואם הותירו – הותירו לו, ותני חדא: אם פחתו – פחתו לו, ואם הותירו – הותירו לאמצע! אמר רבי יוחנן, לא קשיא: הא ר"מ (=ששינוי קונה ולכן נעקרה העיסקא ביניהם והכל של השליח 'הגזלן') והא רבי יהודה; הא ר"מ, דאמר: שינוי קונה, והא רבי יהודה, דאמר: שינוי אינו קונה".

היינו בברייתא אחת נאמר ששליח ששינה מדעת המשלח חייב בכל גם אם פחתו וגם אם הותירו ובברייתא השניה נאמר שאם הותירו שניהם חולקים ברווחים ור' יוחנן תרץ את הברייתא שחולקים ברווחים שהיא בשיטת ר' יהודה ששינוי אינו קונה ולכן השליח ששינה לא קנה והרווח הממוני של שניהם שהרי הם עשו ביניהם עיסקא.

על שיטת ר' יוחנן בהסבר ר' יהודה מביאה הגמרא:

"מחכו עלה במערבא, לר' יוחנן אליבא דר' יהודה, וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות?!" היינו כיון שהשליח לא התכוין לעשות שליחותו ושינה וקנה שעורים ולא חטים, איך נקנו השעורים גם למשלח. וכדברי רש"י:

"...אלא לר' יוחנן דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות ומיהו שינוי לא קני קשיא דממאן קבעי למקני הא לא קננהו בעל מעות מעולם".

עולה שלמערבא דעת המוכר קובעת אם יקנה המשלח או לא יקנה, וכיון שהשליח עקר שליחותו והמוכר לא ידע, המקח לא נקנה לו. ולעומת זאת לר' יוחנן צריך לומר שהמוכר מקנה זאת לבעל המעות שהרי לא נאמר לו דבר אחר.

הגמרא מביאה אח"כ ראיה לדעה שהמוכר מקנה למי שנותן את המעות או למי שרצונו להקנות לו:

"תדע, דתנן: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן; ואמאי? לימא הכא נמי: מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה? אלא לאו משום דאמרינן [דשליחותיה קא עביד וכיד אשתו דמי, הכא נמי] שליחותיה קא עביד וכיד בעה"ב דמי".

היינו המקדיש או מעריך את נכסיו, בגדים של אשתו בבית הצבעי שצבע עבורה לא קדשו מפני שהם שייכים לאשה וכן סנדלים חדשים משום שהצבעי והסנדלר הקנה אותם לאשתו ובניו. והגמ' דוחה שניתן להסביר בצורה שונה מדוע לו קדשו.

עולה כי לפי ר' יוחנן המוכר מקנה לבעל המעות או למי שהוא רוצה להקנות לו, ואילו לפי מערבא אם השליח עקר שליחותו ישנה בעיה שהמוכר אינו מתכוין להקנות לו.

ג. לגבי מסקנת הסוגיא להלכה עולה השאלה כמי פוסקים: כר' יוחנן או כמערבא.

הרא"ש (בבא קמא פ"ט סי' יח) כתב:

"מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואף על פי שבעל החטים מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואף על גב דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרי' מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה. שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו, אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות ואף על גב דקאמר גמרא אההיא ברייתא דהלוקח שדה בשם חבירו לימא פליגא אבני מערבא ומשני אליביה. אורחא דגמרא לשנויי אליבא דאמוראה אף על גב דלית הלכתא כוותיה כדלעיל (דף צט א) גבי הא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי דשקיל וטרי גמרא לימא שמואל לית ליה דרב אסי ומשני דיחויא בעלמא קמדחי".

אמנם מן הדברים עדיין לא מבורר מה הדין כאשר השליח נותן את ממונו עבור המשלח, למי המוכר מקנה את החפץ, במיוחד כאשר אינו יודע שהקונה רוצה להקנות את חפץ לאחר.

ד. פסק הטור (חו"מ סי' קפג, ד):

"כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה, דכיון דא"ל זבין לי לזבינא מעליא קא מכוין וכמו דא"ל זכה לי דמי. ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות אינו נאמן אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי, ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אי חזר בו קודם משיכה ואומר שקונה לעצמו אפילו אם חזר בין מתן מעות למשיכה קנה כיון שמעות אינן קונות נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו".

וא"כ נראה שגם במקרה שלפנינו משעה ששמעון משך את המעיל, אף שקנה ממעותיו שלו, המעיל קנוי לראובן והמעות שהוצאו לצורך הקניה הן כהלוואה מראובן לשמעון.

וכטור פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' קפג ס"ד):

"ראובן שאמר לשמעון: זבין לי האי מידי, וזבין ליה סתמא, קנייה ראובן משעת משיכת שמעון. ואף על פי שחזר שמעון אחר משיכה ואמר: לעצמי כיונתי לקנות, אינו נאמן, אף על גב דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי. אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה, ואמר שקונה לעצמו, אפי' חזר בין מתן מעות למשיכה, קנה לעצמו אי יהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה. אבל אי יהיב ראובן זוזי לשמעון, ואזיל ויהיב זוזי למוכר בשמא דראובן, ומקמי משיכה הדר ביה שמעון ואמר: לעצמי אני קונה, לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכוין מוכר לאקנויי ליה. בד"א, בדאמר: זבין לי, אבל אי אמר: אייתי לי דאזבין, ואזל וזבין לנפשיה, זכה".

ה. בדרכי משה (הקצר, חו"מ סי' קפג, ב*) העיר על דברי הטור מהרמ"ה:

"וזה שלא כדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ח חלק א' דכתב אם קנה במעותיו וכו'".

הבית יוסף (חושן משפט סי' קפג, ד) הביא את דברי רבנו ירוחם אליהם התייחס הרמ"א:

"כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ח (ריש) חלק א' ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אלא אם כן הודיעו למוכר בפרק ט' קמא עכ"ל".

היינו, רבנו ירוחם מחלק בין אם קונה במעותיו או קונה במעות משלחו. אם קונה במעות משלחו זוכה עבורו ללא הודעה למוכר עבור מי החפץ נקנה מפני שהמוכר מקנה עפ"י דעתו של בעל המעות, אולם אם קונה במעות של השליח צריך שהמוכר ידע שהשליח אינו קונה עבור עצמו וצריך כוונת מוכר ברורה להקנות למשלח.

ממשיך הב"י:

"ונראה לי דהיינו מדפרכינן (קב:) על רבי יוחנן וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות. וקשה לי שהרי כתב שם הרא"ש (סי' יח) דליתא לההיא פירכא דאף על גב דשני השליח מכל מקום אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואף על פי שמזכה לשליח החטים ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע הבעל חטים שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל. ואף על פי שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח להיכא שאינם של משלח מכל מקום מלשון רבינו ירוחם משמע שכך מפורש בפרק ט' דקמא וזה לא מצאתי".

ו. הדרישה (חו"מ סי' קפג) מתייחס לדברי הב"י וחולק עליהם ומחלק בין כמה מצבים:

"כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ח חלק א' ואם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אלא אם כן הודיעו למוכר בפרק ט' דקמא עכ"ל. ביאור דבריו שבבבא קמא פרק ט' דף ק"ב ע"ב מוקי רבי יוחנן להא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע כרבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה (וקאמר התם תלמודא) מחכו עליה במערבא לרבי יוחנן אליביה דרבי יהודא מי הודיעו לבעל החיטין שיקנה חיטיו לבעל המעות ע"כ. מבואר מזה דבידיעת המוכר תליא מילתא ואף על פי דקיימא לן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו (כדלקמן סימן רס"ט (ס"א)) ואם כן בלא ידיעת המוכר נמי ליקני חבירו נראה לי דשאני התם דזכה מהפקר והכל תולה בדעת המגביה מה שאין כן כאן דיש עוד דעת המוכר המקנה ולא ידע ממנו שום דבר שיקנה לו".

"ובית יוסף הקשה על רבינו ירוחם וזה לשונו וקשה לי שהרי כתב שם הרא"ש דליתא לההוא פירכא דאף על גב דשני השליח מכל מקום אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות ואף על פי שבעל החיטין מזכה החיטין לשליח ידו כיד בעל המעות והוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע בעל החיטים שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל".

"ואני אומר דודאי דברי רבינו ירוחם כנים ואמתיים הם והיינו טעמא דאין אדם יכול להקנות לחבירו מה שבידו כי אם על ידי אחר וכיון שקונה משלו ואינו מודיע להמוכר שעל שם חבירו קונהו והמוכר דעתו להקנותו לבעל המעות נמצא דהוי כאילו המקח כבר היה בידו ואמר זה יהיה של חבירי ואני מזכהו לו דלא זכה בו חבירו ויכול לחזור בו. ולא דמי להא דכתב הרא"ש דלא בעינן דעת המוכר דהתם חבירו נותן לו מעות לקנות לו בהן ונעשה לו שליח וידו כידו וידו של אדם יכול להקנות לנפשו במשיכה או בהגבהה כל אחד לפי דינו וזה שדייק הרא"ש וכתב שהוא זוכה לבעל המעות, אבל כשמודיע למוכר אזי המוכר אומר לו להאי לוקח קח זה וזכהו לחבירך והוה ליה כזכה בו על ידי אחר. ומה שכתב רבינו ירוחם בפרק ט' דקמא היינו משום דשם כתב האי סברא דכשמודיעים להמוכר אזי הוא מקנה להלוקח ואף שהרא"ש כתב דשם לא צריכין להודיעו היינו טעמא משום דהוא שליח הא בעלמא פשיטא דנשארת אותה סברא הפשוטה דהוה להו לבני מערבא וגם גמרא שלנו שקיל וטרי בה טובא".

"ובדרכי משה (ארוך ס"ד) כתב דליתא לדברי רבינו ירוחם מטעמא שכתב בית יוסף גם ממ"ש בסמוך (ס"ד) הרמ"ה "דכמאן דאוזפינהו" דמי כו' מוכח דלא כוותיה ע"כ. ואני אומר דגם מדברי הרמ"ה לא קשה מידי דשאני התם שהמשלח אמר לו זיל זבין לי האי מידי ולהכי כי אזיל וקני סתם ומשך ליה ודאי בשליחותיה זבניה ואוזיף הוא דמוזיף ליה ולהכי שוב אינו יכול לחזור בו אפילו לא הודיע למוכר אבל כי הא דמיירי ביה רבינו ירוחם שלא שלחו אדם מעולם אלא הוא מעצמו אמר אני קונה זה לחבירי ודאי כי ליכא ידיעת המוכר במה יזכה הלה, וראיה לזה מסוף דברי הרמ"ה דכתב כשקנה במעות המשלח ורצה לחזור צריך להודיע למוכר, ש"מ דיש נפקותא בהודעה למוכר על כן נראים לי דברי רבינו ירוחם שרירין וקיימין ודוק".

הדרישה כותב שאין סתירה לרבנו ירוחם מהרא"ש שכן הרא"ש דיבר על קונה במעות משלח לעומת זאת רבנו ירוחם דיבר בקונה במעותיו. עוד הוא ממשיך ומתאים בין רבינו ירוחם לרמ"ה בטור. ומחלק בין אם אדם קונה במעותיו לפי בקשת המשלח ואז אי"צ להודיע למוכר ולגבי המעות 'כאילו אוזפינהו', לבין קונה במעותיו ללא שליחות, ואז צריך להודיע למוכר כיון שהוא מקנה בסתמא לבעל המעות. ונראה שלפי דעת הדרישה במקרה דילן ששמעון התבקש מראובן לקנות עבורו את המעיל אין צריך להודיע לו והמעיל נקנה לראובן במשיכת שמעון.

ז. וכן הש"ך (חו"מ סי' קפג ס"ק ב) מביא דברי רבנו ירוחם ומשיג על הב"י וטוען שמקור רבנו ירוחם הוא הרא"ש. וז"ל:

"הנותן מעות לחבירו כו' – כתב ר"י בנכ"ח ח"א ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי, אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל וב"י הביאו במחו' ג' והקשה עליו מדברי הרא"ש בפ"ט דקמא ולא ירדתי לס"ד דבהרא"ש שם משמע להדיא כר' ירוחם ע"ש גבי מ"ש דלא תיקשי מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן ולכך כ' ר' ירוחם בפ"ט דקמא ואף על פי שאין בש"ס מפורש כן מ"מ דרך ר"י לכתוב כשמפורש בהרא"ש כן וכן הוא בכמה מקומות בר' ירוחם למי שמעיין בספרו גם בד"מ כ' וז"ל ומ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי הוא שלא כדברי ר"י נתיב כ"ח ח"א דאפי' אם קנה במעותיו ומתכוין לחבירו לא קנה חבירו אפי' אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי (אח"כ) [אא"כ] הודיעו למוכר ע"כ וב"י כ' דגם דעת הרא"ש אינו כדעת ר"י עכ"ל ד"מ וזה אינו וכמ"ש גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דשאני התם דא"ל זיל זבין לי כן נ"ל ודו"ק".

וא"כ הש"ך קיבל שצריך להודיע למוכר שקונה במעותיו עבור אדם אחר. אבל גם הוא קיבל את החילוק בין אם המשלח אמר זיל זבין לי שאז אינו צריך להודיע למוכר לעומת מי שקונה מעצמו שצריך להודיע למוכר. ונראה שלדעת הדרישה והש"ך, דעת המוכר בסתמא להקנות לבעל המעות או למי שהוא קונה עבורו, ולכן אם ביקש ממנו לקנות לו כאילו הלווהו ואי"צ להודיע למוכר כיון שקונה במעות המוכר אבל אם קונה מעצמו חייב להודיע למוכר שקונה לאחרים.

ח. אולם יש לעיין האם כוונת רבנו ירוחם שאם המשלח ביקש מן השליח לקנות עבורו במעותיו שוב אין צריך להודיע למוכר, ראשית הוא לא אמר על כך מאומה, ועוד זו אוקימתא דחוקה בדבריו, ועוד כיון שהמעות שייכות לשליח מנלן שאין צריך להודיע למוכר הרי הוא מקנה לבעל המעות.

מנתיבות המשפט (חידושים סימן קפג) משמע ש'כמאן דאוזפינהו' לא מבטל את חיוב ההודעה למוכר אלא מחייב את המשלח לשלם לשליח שקנה ממעותיו וכך כתב:

"ועיין ש"ך ס"ק ב' שכתב בשם רבינו ירוחם [נתיב כ"ח ח"א] דאם קנה ראובן במעותיו קרקע ומתכוין לקנות לשמעון ולא הודיע להמוכר, אף שנתכוין שיהיה זה במתנה לשמעון, לא קנה שמעון אם לא שהודיע למוכר, ודוקא כשאמר לו שמעון זיל זבין לי אז קנה שמעון משום דכמאן דאוזפינהו דמי כמבואר בסעיף ד' ".

הנתיבות מפרש כך גם את הש"ך.

ט. אף בקובץ שעורים (בבא קמא אות קנד) מתייחס לדעת רבנו ירוחם ואינו מזכיר כלל שאם ביקש מהשליח שיקנה עבורו אי"צ להודיע למוכר. וכך כתב:

"בבית יוסף חו"מ סי' קפ"ג, כתב רבינו ירוחם ואם הקנה (קנה) במעותיו, ומתכוין לזכות לחבירו, לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי, אא"כ הודיע למוכר, בפ"ט קמא (בבא קמא) עכ"ל, ונ"ל דהיינו מדפרכינן מי הודיעו וכו' וק"ל שהרי כתב שם הרא"ש, דליתא לההיא פירכא וכו' ואף על פי שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח להיכא שאינם של משלח, מ"מ מלשון רבינו ירוחם משמע שכך מפורש בפ"ט דקמא, וזה לא מצאתי עכ"ל ב"י".

"והנה בטעמא דלא קיי"ל כפירכא דבני מערבא כתב הרא"ש משום דלא בעינן כלל דעת מקנה וסגי בדעת שליח לחודיה, ולפי"ז אין לחלק בין אם קנה במעות של המשלח או במעותיו של השליח, אבל בשיטה בשם תוס' הרא"ש, כתב הטעם דדעת המוכר להקנות למי שהמעות שלו וזה דלא כמ"ש הרא"ש בפסקיו, וכן כתב הרשב"א שם בד"ה לימא פליגא אבני מערבא וכו' לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו, וכן כתב בשיטה פ"ק דב"מ ט"ז בשם הריצב"ש [הריב"ש] גבי מכדי לוקח במאי קני ליה, וחילק שם כמ"ש רבינו ירוחם, דדוקא אם קנה במעותיו של המשלח משום שדעת המוכר למכור למי שהמעות שלו, אבל לא אם קנה השליח במעות של עצמו".

ונראה מדברי הקובץ שיעורים שאין המקח נקנה אם לא הודיעו למוכר כאשר קונה במעות השליח ואפילו אם נתבקש לקנות עבורו, עוד נראה שסובר שמחלוקת קיימת בין הרמ"ה שהובא בטור לבין רבנו ירוחם שלא כפי שרצה הדרישה להשוות בין הדעות.

י. וכן כתב במפורש בחידושי ר' מאיר שמחה (ב"ק קב ע"ב):

"שם הש"ך (סימן קפ"ג סק"ב) כתב שהד"מ כתב על דברי הטור כמאן דאוזפינהו דמי שהוא שלא כדברי רבינו ירוחם שם דלא קנה בה חבירו אלא א"כ הודיעו למוכר עיין שם, והוא ישב זה ועיין בקצוה"ח, אך שפיר כתב הד"מ דמקורו מוכיח שהוא מדברי רמ"ה, ורמ"ה כתב בפרטיו (בש"מ) דלא קיי"ל כלל כבני מערבא, וגם בצבע א"צ לשנויא דידהו ואף אם לא שויה שליח ולא אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה ל"ש דשני שליח כו' וכר' יוחנן, הרי דסבר דאף בצבע שאין האשה בעלת המעות מקנה הצבע לאשה, לכן שפיר כתב דאע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קניא ראובן ויהיב לשמעון זוזי, לא כן רבינו ירוחם אזיל בשיטת הרא"ש. דסבר דבצבע דכיון דאין האשה בעלת מעות שפיר קשה מי הודיעו, א"כ כתב רי"ו בשיטתו [שהוא רבו] דהקונה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו צריך להודיעו למוכר וז"פ ומוכרח לכל מעיין, ומסולק כל אריכות הקצות על הרמ"ה".

מסקנותעריכה

בדעת רבנו ירוחם נפלה מחלוקת בין הפוסקים:

א. י"א שאף הוא סבר שאם השליח קונה במעותיו עפ"י בקשת המשלח אי"צ להודיע למוכר שקונה עבור פלוני (דרישה ואולי הש"ך).

ב. יש אומרים שבכל מקרה אם קונה במעותיו עבור אדם אחר צריך להודיע למוכר (קובץ שיעורים, ר' מאיר שמחה מדוינסק וכ"נ שיטת הב"י).

ג. בשאלה שלפנינו כיון שקנה בסתמא ולא הודיע למוכר, יכול המשלח לטעון קים לי כרבנו ירוחם ואם כן עד שהמעיל לא הגיע לידיו הוא שייך לשליח וכיון שהשליח אבדו אינו צריך לשלם לו את דמי המעיל, אלא מצד לפנים משורת הדין כיון שהוציא על פיו1.